"נמר בירושלים" הוא רומן מלודרמטי שעל אף המלודרמה שבבסיס עלילתו (בהחלט מכשול מעיק) יֵצֵא הקורא נשכר מקריאתו. יש ברומן יסודות מקוריים, בצד בשלות בהולכת הסיפור וגם הרגש החם שמפכה בו תורם לחוויית הקריאה.
הסיפור מתרחש ב-1972 בעיר לא מוגדרת במרכז הארץ. ערן וולוצקי הוא נער בן 16 שאמו עזבה את הבית בנסיבות לא ברורות עשר שנים קודם לכן והוא גר בביתו רק עם אביו. במסגרת מחויבות חברתית מטעם בית הספר הוא מבקר פעמים בשבוע חולה במחלה קשה בבית החולים שבעירו. החולה הוא דב גפּוֹנוֹב, מתרגם בעל יכולות יוצאות דופן, שתרגם בגרוזיה לעברית את "עוטה עור הנמר", האפוס הגיאורגי הקלאסי מהמאה ה-12. גפונוב זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום ב-1969.
גפונוב הוא דמות היסטורית, מרתקת ומעוררת התפעלות. הוא לימד את עצמו עברית בעזרת האזנה לקול ישראל (!). מכתביו העבריים האותנטיים השזורים ב"נמר בירושלים", כמו קטעי התרגום מ"עוטה אור הנמר", משיבים ניחוח שורשיות עברית מענגת אל פני הקורא. שתילתו בטקסט הבדיוני מוסיפה רבות ל"נמר בירושלים". למשל, בכך שהוא מבהיר לערן את התשוקה שלו להותיר חותם, לחרוט את שמו באנדרטת הנצח, דווקא ברגע השפל הגדול בחייו: "ניצתה בי אש חדשה שלא הכרתי, ולא רציתי לכבות. רציתי לגרום להם, לכולם, להצטער. להראות להם שהם טעו. שבוריס גפונוב הוא לא אחד מאינסוף דגי הרקק שמסתובבים בעולם, מחכים למותם, בזמן שהם עסוקים בחילוף חומרים. שבוריס גפונוב הוא אחר, איש, אדם. אני אגרום לכולם לדעת את שמי" (עמ' 215).
הסנטימנט הזה, הנחישות לזכות בחיי נצח בעזרת האמנות – שבשנות השבעים, המבקר ג'ורג' סטיינר ראה בדעיכתו בתרבות זמננו סממן רב משמעות המעיד על אופייה, כמי שאינה כבר תרבות כי אם "פוסט-תרבות" – מתקבל כאן בתיבת תהודה מוצלחת. זאת הן משום שהרומן עצמו, שמפורסם חמישים שנה אחרי מותו של גפונוב, ממחיש את הצלחתו של גפונוב בחקיקת שמו על דפי ההיסטוריה והן משום שישנו עוד אמן ביצירה, שהדברים מדברים אל לבו, וזהו ערן.
חייו של ערן מתוארים ברגישות רבה. יחסו לחבורת הבנים המקובלים והגסים בבית הספר. הקשר בינו לבין סשה, עולה חדש מברית המועצות שהנערים בבית הספר מתעללים בו. התאהבותו בחווה, המאושפזת בבית החולים אף היא, שהוא פוגש בה כשהוא מגיע לביקורים אצל דב. חווה סובלת מאם מתנכרת. אמה, ניצולת השואה, מבקשת לה פיצוי על הסבל שסבלה ואינה מוכנה להקריב מעצמה כפי שנתבע מהורה. אבל החלק העז ביותר (בניגוד למרגש ביותר) בתיאור חייו של ערן הוא תיאור חניכתו לאמנות. ערן מצייר מתוך דחף עמוק. הוא מנסה להתקבל לבית ספר תיכון לאמנויות והרומן מתאר כיצד בוקעות מתוכו היצירות אותן הוא שולח לבחינת בית הספר.
אמנם סיפור האם הנעדרת ממש של ערן וזו הנעדרת מבחינה רגשית של חווה הפריעו לי במלודרמטיות שלהם. אך אין מדובר כאן בסחיטה רגשית מתוכננת בקור רוח. ואילו סיפורו הייחודי של גפונוב שנשזר ברומן, החום והרגישות האנושיים שהרומן מפגין בתיאור חייו של ערן ותיאורי החניכה לאמנות המשכנעים והמעניינים – הופכים את ההתוודעות לרומן לכדאית.
מבקר חופשי 