ביקורת על "גבר נכנס בפרדס", של אשכול נבו, בהוצאת "כנרת, זמורה" (252 עמ')

"גבר נכנס בפרדס" מכיל שלוש נובלות. שלושתן כתובות בגוף ראשון. בנובלה הראשונה, "דרך המוות", מספר עומרי, מוזיקאי גרוש בן 39, את סיפור היכרותו, התאהבותו והסתבכותו עם מור, נשואה טרייה שהפכה במהירות לאלמנה טרייה. בנובלה השנייה, "היסטוריה משפחתית", מספר הרופא הבכיר דוקטור קארו, את סיפור היכרותו, לא בדיוק התאהבותו אך בהחלט הסתבכותו, עם המתמחָה דוקטור ליאת בן אבו. בנובלה השלישית, שהעניקה לקובץ את שמה, מספרת הגיבורה על היעלמותו של בעלה, עופר, בזמן טיול משותף בפרדס ליד ביתם.

(אזהרה: הדיון להלן בנובלות יכיל כמה ספוילרים).  

לא התפעלתי מהנובלות אך לא סבלתי בקריאתן. ככלל, הסיפורת של אשכול נבו לא מכעיסה אותי. היא "לא לטעמי", כמו שאני מנסה לחנך את בני לומר בנימוס בהקשרים אחרים. אבל היא לא מרגיזה כמו שלעיתים ספרים שאני כותב עליהם ביקורות שליליות מרתיחים אותי. יש לנבו כושר המצאה סיפורי, יכולת מרשימה לבניית עלילה ומיומנות ביצירת מתח עלילתי, כישרון לבריאת דמויות בעלות מלאוּת ולרקימת מרקם פרוזה מתוחכם יחסית. ויש גם בכתיבה שלו איזו ג'נטלמניות אדיבה (של הגיבורים ואף של המחבר המובלע) שכמדומה אינה רק פוזה. 

אם כי מה שמרחיק אותי מהפרוזה שלו הוא, בין השאר, אותה ג'נטלמניות גברית, שנראית לי אמנם לא מזויפת אך גם לא לגמרי אותנטית, ולמעשה מעט מיופייפת וקיטשית. הדברים שאומר לקמן מעט עדינים: ככלל, המיניות הגברית (ואיני אומר בזה שבמיניות הנשית התופעה לא קיימת) מכילה רכיב לא-פרסונלי חזק, רכיב שניתן לכנותו "אנטי-רומנטי". גברים רבים נמשכים לנשים שאין להם שום יחס רגשי אליהן והם אף אינם מכירים אותן כלל ולעתים קרובות, וזה העוקץ, הם נמשכים לנשים כאלה במיוחד (פרויד דן בנושא הזה במאמרו הקצר והדחוס "על ההשפלה הכללית של חיי האהבה" ומעניק לו הסבר פסיכואנליטי טיפוסי ואילו הפסיכולוגים האבולוציוניים מעניקים לתופעה הזו הסבר אחר, טיפוסי לשיטתם גם כן). במיניות הגברית ישנו כך שסע בין האהבה החושנית לאהבה הרומנטית. גברים רבים, כך פרויד, "באהבתם אין הם משתוקקים, ובאשר תשוקתם שם אין הם יכולים לאהוב"  (מגרמנית: אריה בר).

אבל הגברים של אשכול נבו לא מכירים את הרכיב הזה או לא מכירים בו.

הגיבור של הנובלה השנייה מבין השלוש שקובצו ב"גבר נכנס בפרדס" ("היסטוריה משפחתית", כאמור, שם הנובלה), הרופא המזדקן דוקטור קארו שפורס את חסותו על המתמחה ד"ר ליאת בן אבו, לא מבין מדוע גברים נזקקים לפורנוגרפיה:

"עוד מנערותי התקשיתי להבין את הקסם שהילכה הפורנוגרפיה על חברי. מדוע שאישה שאיני מכיר אישית תעורר אותי מינית?" (עמ' 117).

בהתאם, אותו ד"ר קארו הוא מונוגמיסט לתפארת, שאשתו מושכת אותו ללא חסך במשך עשרות שנים:

"ולאורך כל השנים וההריונות והכעסים והעלבונות, עוררה בי ניבה תשוקה מינית כמעט כרונית" (עמ' 107).

ואילו בנובלה הראשונה בקובץ ("דרך המוות"), המוזיקאי הגרוש עומרי, מתקשה גם הוא להשתחרר מהמונוגמיה:

"כמו הכאבים האלה, כאבי פנטום, שחיילים מרגישים בדיוק איפה שהיה האיבר הקטוע שלהם – נראה לי שמאז הפרידה מאורנה הייתה לי מונוגמיה פנטומית: ידעתי שאני אמור לחגוג את החירות החדשה שלי, אבל בפועל לא עשיתי את זה." (עמ' 15).

אלא שעומרי לא מסתפק בזה. עומרי מביא לשיאים את הגבריות הרומנטית לעילא של אשכול נבו. הגיבור שלו, ההולך שבי אחר מור, אותה מטיילת נשואה טרייה שפגש בדרום אמריקה, סולח לה על דברים שקשה להאמין שגם גבר "מאוהב" יסלח לאישה שזה עתה הכיר (היא, למשל, מנסה לגנוב לו את הרכב ומאותתת בכך שקופת שרצים מוסריים תלויה לה מאחוריה והוא מחליק לה את זה – עמ' 66). בהמשך מסתבר שמור הפילה את בעלה לתהום בדרום אמריקה והיא מבקשת מעומרי שישקר במשטרה ויספר שראה אותה מתגוננת מבעלה. והוא, בשם האהבה הקדושה, שוקל בהחלט לעשות זאת! (עיינו בעמ' 86-90). כל זה נראה מרחיק לכת.

כעת, אני רוצה להסביר את עמדתי: איני טוען שאין אהבות גדולות ואין רומנטיקה בעולם ושגברים הם זַיִנים מהלכים ותו לא וכו' וכו'. כמו כן, ייתכן בהחלט שגיבורי אשכול נבו שייכים לזן מבורך של גברים מסורים לעילא ורומנטיקנים להלל, שאינו חווה כלל את הפיצול בין האהבה לתשוקה. אבל היעדר ולו קורטוב של ריאליזם ציני ביחס למיניות ולרומנטיקה הגבריות נראה לי חשוד וכאשר הוא מצטרף לרכיבים אחרים בכתיבה של נבו – חלקים רגשניים ו"מתוקים", איזו ההתעלמות מהחלקים האפרפרים והלא פוטוגניים והלא "רגשיים" של הקיום (תשוקה מינית, אגב, היא בהחלט רגש עז, אבל היא לא רגש פרסונלי) – חשדי גובר. במילים אחרות: השסע בין המיניות לאהבה יוצר קונפליקט, קונפליקט פנימי בנפש הגבר וקונפליקט בין גברים לנשים, וה"איחוי" המושלם שלו אצל הגברים של נבו עולה בקנה אחד עם הרצון של הפרוזה הזו להימנע מאזורים מכוערים ומרתיעים, עם הרצון שלה להתחבב על קוראיה ואולי בעיקר על קוראותיה, ולכן הוא חשוד עלי.

כך שניתן לכנות בשם "קיטש" כמה תופעות בכתיבה הנבו-אית, חלקן נוגע לייצוג חיי האהבה של הגברים בסיפוריו. כשעומרי אומר על מור: "וחשבתי שיש למור לחיים תפוחות, ושיכול להיות שאני הגבר היחיד בעולם שחושב שלחיים תפוחות זה סקסי" (עמ' 15), יש למשפט טעם לוואי של רצון להתחבב עלינו (בבחינת: איזה חמוד, הוא אוהב את הלחיים התפוחות שלה!). וכך גם בתיאור "החמוד" שבו מתאר עומרי את עצמו: "אני בסך הכל גבר שהלך שבי אחרי אישה שלחצה על כל כפתורי ההפעלה. ככה זה, כשלוחצים לבן אדם על הכפתורים הנכונים הוא יכול להשתגע, ליפול לתהום, להפוך שותף לפשע" (עמ' 72). מקסים! וההחְמָדָה הזו של הגיבורים מתחברת לפרטי משנה עלילתיים חד משמעיים ברגשנותם, בהפעלה הרגשית שלהם את הקוראים: אביו הנוטש של עומרי, אביה המכה של מור ועוד.

*  

מלבד הרומנטיות הקיצונית של הגברים של נבו והרגעים הרגשניים שבפרוזה שלו, המשיכה של הפרוזה הזו למצבי קיצון ולאי-סבירויות גם היא חלק מה"קיטשיות" שלה.

הנה כמה דוגמאות: בנובלה השנייה יש, ראשית, תנודתיות חדה ולא אמינה מספיק כשליאת, המתמחה של דוקטור קארו, באה להתנחם בביתו ואז, כתוצאה מתאונה, הוא מלטף את החזה שלה. ליאת זועמת ולא שועה להסבריו ומתלוננת עליו. יש להניח, שברוב המקרים במציאות, הטעות הייתה מתבררת וההתנצלות מתקבלת (זו הייתה תנועה תמימה לחלוטין מצדו של דוקטור קארו). אבל הסנסציוניות האמיתית בנובלה השנייה מצויה הן בכך שדוקטור קארו מרגיש, איכשהו, באופן מיסטי, שהמתמחה ליאת היא בתו (דבר מה שמתגלה כנכון). ולאחר מכן, כאשר מגלה דוקטור קארו אצילות לא סבירה (כמו עומרי בנובלה הראשונה!) כשהוא נמנע מלחשוף שליאת היא בתו וכך חושף את עצמו להדחה בגין תלונתה של ליאת על הטרדה מינית.

בקטע מסגיר אומר עומרי בנובלה ראשונה את המשפטים הבאים:

"חשבתי לעצמי שזה לא חייב להיות או-או. או שמוֹר פאם פאטאל או שהיא מוכת גורל. או שמצאתי חן בעיניה באמת או שהיא השתמשה בי. טובים ורעים מוחלטים יש רק בסרטים הוליוודיים. אנשים אמיתיים הם גם וגם. ולכן יכול להיות שהיא גם התאהבה בי באמת בלה פאס וגם ניסתה לנצל אותי כדי לא להיכנס לכלא. ואין סתירה בין זה ששיקרה לי לא מעט לבין זה שהיה בינינו מגנט של אהבה" (עמ' 96).

הקטע הזה הוא כמעט קומי בכך שהוא חושף את תפיסת העולם הספרותית הפשטנית של נבו בעוד הוא סבור שהוא מציג את מורכבותה. עומרי (ונבו שכתב אותו) סבורים שמציאות מורכבת, לא הוליוודית, מציגה אנשים שהם "גם וגם", כלומר גם "טובים מוחלטים" וגם "רעים מוחלטים", גם "פאם פאטאל" וגם "מוכת גורל", גם מתאהבים אהבה סוערת וממוגנטת וגם מנסים להכניס לכלא את האהוב.

אבל בסיפורת, היפוכו של הלבן אינו השחור, כי אם האפור. וערבובם של השחור והלבן אינו יוצר את האפור הנכסף הזה, שממנו יודעים הסופרים הטובים להפיק זהב.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: