על "שקרים שקטים", של מיכל שלו, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" (380 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מיכל שלו היא מלכת ספרות השוּנד העברית. השוּנד, אותה ספרות אִידִית סנסציונית ובעלת סטנדרטים אמנותיים נמוכים, ספגה מכה בעקבות מסת ביקורת מפורסמת מ-1888 שכתב שלום עליכם נגדהּ ובעקבות עלייתם של סופרי אידיש גדולים שבפעילותם המחישו את ניגודהּ. האם כוחות ספרותיים וביקורתיים כאלה קיימים בספרות הישראלית העכשווית? ימים יגידו. דבר מה כדאי לחדד: ספרות השוּנד הזולה הִתמחתה במיסוך מציאות, בחוסר יכולת לראות את האפור המצוי בגלל אהבת הקצוות הססגוניים. ואילו דחיית ספרות השןּנד הייתה קשורה בהתפתחות יכולות של ביקורת-עצמית וראייה מפוכחת של המציאות בחברה היהודית באותן שנים.

בשוּנד של 2021 הגיבורה היא סיון, עורכת דין בת 48, אם חד הורית ללַילה בת ה-23. בפתח הרומן, מעניק גיסהּ של סיון, יַעַל, דירה בפלורנטין להּ ולבתהּ (הוא לא הגבר היחיד עם השם והיכולות הנדל"ניות החריגים ברומן). לפני יותר מעשרים שנה מתה אחותה של סיון, בַּמְבּי. יעל לא ניחם על מותה וכעת מבקש לזַכּוֹת את קרובותיה במתנתו הנדיבה.

כי זאת יש לדעת, ביקום השלֵוי – וזה תו שוּנד-י מרכזי בַרומן – האהבות גדולות מהחיים ואי אפשר להשתחרר מהן. אם אהבתָ/תְ מישהי/ו אהבת אמת – הלך עליך. ולא משנה אם האהובים מתו או זרקו אותך. יַעַל לא ניחם על מותה של במבי ולא תהיה לו אישה אחרת על פניה במשך עשרות שנים (יַעַל: "לפעמים יש רק אהבה אחת"). סיון מצדהּ מאוהבת ביַעַל מנעוריה בקיבוץ. מַאי (שם ונדל"ן חריגים), דייר באותו בניין בפלורנטין, מאוהב בגרושתו. המאפיין הדומיננטי הזה של גיבורי הרומן (סיון: "יש אנשים, לא מעטים מתברר, שיש להם רק אהבה אחת בחיים וזהו. כל חייו יַעַל יהיה מאוהב בבמבי. מאי עדיין כמה לאהבה של לִירִי, אשתו לשעבר. אני כזאת") נובע, לטעמי, מרתיעה עמוקה של ספרות השונד מראיית עולם מפוכחת. הגיבורים השָלֵוים חוששים, כנראה, מלהכיר בכך שלכולם יש תחליף. גם לאהובי נעורינו. וגם, במשתמע מכך, לעצמינו. התפיסה שאנו או אהובינו חד פעמיים קשורה  לנרקיסיזם שייתכנו לו השלכות לא צפויות. למשל, השלכות על גישה של ספקנות-קורונה שמצויה כאן בשולי הרומן. "Laws and rules are made for fools", מלמד מאי את סיון שמיישמת את האמירה ביחס לקורונה (מי שאינו שוטה, לא לו נועדו ההגבלות). סיון, אגב, גם משתתפת בהפגנות בלפור ומשלבת אותן עם בילוי במלון בוטיק ירושלמי ("ראש הממשלה לעג למפגינים ואמר שהם מוחים מתוך מלונות פאר וארוחות היוקרה, אבל היא לא הרגישה שום בושה בכך. כל שקל שהיה לה השיגה בכוחות עצמה").

הרומנטיקה הכמעט מיסטית הזו קשורה לתו היכר נוסף של ספרות השונד: המשיכה לעל-טבעי. ואכן כאן, בפתח הרומן, מגדת עתידות יפואית יודעת הכל על סיון, למשל את מה שהיא מסתירה מבתהּ (גילוי שאנו, הקוראים, נתוודע אליו רק בסוף הרומן). וזהו, אפרופו, תו היכר נוסף של נוסחת השוּנד: הסוד מהעבר. בספרות הזולה הזו תמיד יש סוד גדול בחיי הגיבורים, שמתגלה אט אט. כאן אף מעוכב רגע הגילוי בצורה מכאנית, על מנת לשמור אותנו במתח (הגילוי, אגב, אכן מפתיע ומגיעה לשלו מילה טובה על כושר ההמצאה). הספרות של שלֵו אינה מכירה את החלחלה הקיומית הנולדת מההכרה בכך שהסוד הגדול של חיינו הוא שאין בהם שום סוד. והספרות שלה גם אינה מסוגלת, כמו הסופרים והסופרות הגדולים, להשיב, למרות זאת, את הסוד והקסם לקיום, שלא בכוח עלילות סנסציוניות.

הבניין בפלורנטין מאפשר לשלֵו לפטם את הסיפור שלה בסיפוריהם של שאר הדיירים בו, חלקם מלודרמטיים לעילא. הרומן יכול כך לנוע "לרוחב" ולהשמין לו בנחת. גלריית הדמויות גם מאפשרת לשלו להתענג על ההיררכיה ביניהן (בעונג מוצנע; אני בהחלט סבור שיש תודעת היררכיה חריפה – היררכיית מראֶה, פרסום או כסף – בספרות של מיכל שלו, בצד אנושיות-אמת לא מבוטלת). ואז להתענג על חציית הגבולות ההיררכיים, התענגות שנחלקת מצדה לעונג הסנסציוני שבעצם חציית הגבול ולהתפעלות העצמית של הסופרת מהנועזות שהיא מגלה בכך. כוכב ריאליטי חתיך שלקח לו במפתיע כבת זוג אישה שלכאורה לא סביר שייקח לו וסיון האמידה שמתיידדת עם דיירת "על הרצף" שחיה בבניין בהזנחה הן שתי דוגמאות לכך.

הסגנון של שלו דומה לפעמים לערכי ויקיפדיה של הנפש, כלומר דיבור קצרני, שמסכם בשטיחות ובקלישאיות, את חיי הנפש של הגיבורים, לרוב מפיהם (סיון על בתהּ: "היא החברה הכי טובה שלי. עד לפני שלוש שנים היינו עם המון אהבה, כמובן, אבל יחסים רגילים טובים של אמא ובת. ואז, כשהתחילו העניינים עם ליאור, פתאום גילינו אחת את השנייה בצורות אחרות ונפלאות. היא כוכב הצפון שלי").

היעדר האימפולס של הסופר לניסוח רענן ומקורי נוכח כמובן גם בשם הרומן, השאול מתִרצה אתר. ההיעדר התמוה הזה של אינסטינקט המקוריות והגאווה המקצועית, אלה שמוֹנעים מסופרים להשתמש בצירופי לשון של אחרים, מעיד על מכלול הרומן כרומן שנולד מצירוף של קלישאות, סנסציות, נוסחתיות, רגשנות ומיסטיקה זולה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: