על שלוש נובלות של שטפן צווייג: "מכתב של אלמונית" (80 עמ'), "24 שעות בחיי אישה" (96 עמ') ו"נובלת שחמט" (92 עמ'), בהוצאת "תשע נשמות" ובתרגום מגרמנית של הראל קין.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"לילה מופלא" ראה אור ב-1984 ב"זמורה ביתן". זהו קובץ סיפורים של שטפן צוויג בתרגומו של צבי ארד. בקובץ בן 220 העמודים היו ששה סיפורים: "לילה מופלא", "גוויעתו של לב", "מכתבה של אלמונית", "מישחק המלכים", "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" ו"אמוק".

בשנים האחרונות זוכה צוויג לתחייה בארץ ושתי הוצאות בעיקר מוציאות את כתביו בתרגומים ראשונים או חדשים: "מודן" ו"תשע נשמות". במסגרת האחרונה ראו אור בשנתיים האחרונות בספרים נפרדים ובתרגום חדש שלוש נובלות שהופיעו באותו קובץ ותיק. מדובר בנובלות "24 שעות בחייה של אישה", "מכתב של אלמונית" ולאחרונה "נובלת שחמט" (היא היא "מישחק המלכים").

הפרטים הללו מלמדים משהו על הסצנה הספרותית הישראלית כיום ואגיע לזה בהמשך.

הקריאה בנובלות מהנה אולם לטעמי אף אחת מהן אינה מופתית (אוסיף רק שהקריאה בממואר של צווייג "העולם של אתמול" זכורה לי כקריאה משמעותית ולאחרונה התפעלתי מאד מ"מגלן" שלו). אולי אחת הסיבות לכך היא יסוד משותף לכולן: שלושתן נציגות של רומנטיקה מאוחרת, דהיינו של ספרות שמתפעלת מרגשות קיצוניים או שגעונות-לדבר-אחד שלעתים סוחפים אחריהם את הגיבורים אל אובדנם. ב"מכתב של אלמונית" (ראויה לשבח ההוצאה בציינה את שנת הפרסום במקור: 1922) מדובר ברגש האהבה של הגיבורה ל"סופר הנודע ר'", עליו היא מספרת לו במכתבה כשהיא על ערש דווי; אהבה חד-צדדית, עיקשת, ארוכת שנים והרת גורל מבחינתה. ב"24 שעות בחייה של אישה" (במקור 1927) זהו אובדן העשתונות הארוטי של הגיבורה הבריטית בת גיל העמידה ביחסה למהמר האוסטרי הצעיר ותאוות ההימורים עצמה של האחרון. ואילו ב"נובלת שחמט" (במקור 1942), המתארת הפלגה מניו יורק לבואנוס איירס, בה מצליח אלמוני, ד"ר ב', להפתיע אלוף עולם בשחמט, מלבד המונומאניה השחמטאית של האלוף, הרגש הקיצוני הוא טירופו של אותו ד"ר ב', שאמנם נכפה עליו. הנובלה הזו כמו קודמתה, מעניין לציין, מסופרת בחלקה הגדול כמונולוג שנושא הגיבור בפני בן דמותו של הסופר (ושתי סיטואציות אלה דומות במעט לזו שביסוד הנובלה הראשונה, בה, כאמור, מכתב מופנה ל"סופר ר'").

יש רגעי יופי ועידון רבים בנובלות. למשל, הכרתה של הגיבורה ה"אלמונית" בטוב לבו ובו זמנית בחוסר אחריותו של הסופר ר', הכרתה ש"אתה עוזר כשקוראים לך, כשמבקשים, עוזר מרוב בושה, מרוב חולשה ולא מתוך שמחה", הינה דקה ומקורית. מקורית היא גם אי המרירות שמאפיינת את גישתה כלפי אהובהּ. ההסברים שלה מדוע לא סיפרה לסופר ר' על הבן שנולד לה ולו משכנעים ובולמים בכך את המלודרמטיות של הסיטואציה. ב"נובלת השחמט" תיאורו של אלוף השחמט, מירקו צ'נטוביץ', מעניין ביותר. מדובר בגולם בוּר שנתגלה בו במפתיע כישרון עצום. ניצחונותיו בשחמט לא הפכו אותו למעודן ומשכיל, רק לשחצן. זו דמות מקורית כמו עוד דמויות משנה כאן. דווקא הדמות הראשית, ד"ר ב', מלאכותית במקצת, אם כי היכולת שלו לדמות משחקי שחמט סבוכים ללא לוח, לשחק בדמיון נגד עצמו עד לכדי פיצול אישיות, והנסיבות בהן רכש יכולות אלו, מעניינות לקריאה. 

אך, כאמור, היסוד הרומנטי משותף לשלוש הנובלות, אותה התפעלות מ"הצד הדמוני שבאופי שלנו", כפי שמסנגר בפתח "24 שעות" בן דמותו של הסופר על "אישה שהולכת מתוך חירות ותשוקה אחרי היצר שלה". וכאן – בצד מלודרמטיות בסיסית של הנובלות – נעוצה אולי אחת המגבלות שלהן. אני מציע שאחת הסיבות לכך שבן דורו של צוויג, תומס מאן, הוא סופר נחשב יותר, נובעת בין היתר מכך שאצל מאן יש בו זמנית משיכה לרומנטיקה, לרגשות דמוניים וקיצוניים, ועם זאת משיכה שווה ליסוד המארגן, המאופק, הרציונלי בחיים. אצל מאן המשיכה הרומנטית נתפסת כמסוכנת, באופן אישי וקולקטיבי (הנאציזם ב"דוקטור פאוסטוס" של מאן מתקשר לאקלים הרגשי הרומנטי).

מדוע זוכה צווייג לתחייה בשנים האחרונות? אני חושש שהתשובה לכך אינה ספרותית. ב-2012 חלפו שבעים שנה מהתאבדותו של צווייג ולפי חוקי זכויות היוצרים ספריו הפכו לנחלת הכלל (אני צופה ב-2025 רנסנס לתומס מאן). צריך לשים לב לכך שאחד מהכוחות הדינמיים, הפוריים והברוכים במו"לות הישראלית היום, "תשע נשמות", פועלת גם תחת אילוצים כאלו. לא כל "תחייה ספרותית" היא עניין ספרותי טהור. עוד יש לשים לב לכך שלקהל הישראלי הוגשו בעבר כמוזכר שש נובלות בספר אחד לא עבה, בעוד כיום מוצעות הנובלות בנפרד. כאן השיקול אינו רק כלכלי, אם כי אפשר להניח ששיקול זה קיים, אלא קשור בציפיות מכישורי הקריאה של בני זמננו. בני זמננו זקוקים לספרונים קצרים. עוד שינוי בין הקובץ שתירגם צבי ארד לנובלות בתרגומו של קין כרוך לטעמי בהידלדלות העברית. תרגומיו של קין נקיים ולעתים נקיים מדי. ייתכן שלעיתים הם נאמנים יותר למקור, אך הם חסרי "אישיות" ולחלוחית עברית שורשית. ולעתים הם פשוט נראים כלא מדויקים, אולי בגלל היעדר הטווח הלשוני העברי הרחב. כמה דוגמאות מ"24 שעות": במקום בו קין כותב "חלף כסדק של אש בעצבי הפנים האלה" כותב ארד "נשתקפו כצלקות-אש בפנים אלו". המילה "סדק" קשורה בדוממים ו"צלקת" מותאמת יותר לפנים אנושיים. במקום בו קין כותב "כשהתלוננתי, עייפה מהתבוננות, שמשעמם להביט תמיד באותם הפרצופים" תרגם ארד "כשעייפתי מההסתכלות והתאוננתי על השעמום לראות אותם פרצופים עצמם". ארד נדמה כצודק לא משום ש"התאוננתי" עברי-שורשי יותר מ"התלוננתי" אלא משום ש"הסתכלתי" מדויק יותר בתיאור של מבט לא מתעניין. "אני יודעת רק שהיתה לי בכל עת משאלת מוות, אך לא היה לי הכוח להאיץ אפילו את הדבר הזה שכה ייחלתי לו" (קין) לעומת "אבל יודעת אני שרציתי למות, אך לא היה בי כוח להחיש את הסיום שנכספתי אליו ביסורים" (ארד). ה"להחיש" העברי-שורשי של ארד מדויק יותר בתיאור רצון להביא אליך מהר דבר מה מה"להאיץ" הכללי מדי. ויש עוד.

——-

תוספת מאוחרת בעקבות דיון שהתפתח בפייסבוק אצל אוריאל קון בעקבות תגובה מעניינת שלו לביקורת זו:

אני רוצה להסביר עוד קצת את עמדתי ביחס לתרגום. אבל שוב אדגיש: מפעל תרגום הנובלות של צוויג מבורך בעיניי. התרגום ראוי בעיניי.

המדיניות שלי ביחס לביקורת תרגום היא זו: מכיוון שהספר מיועד לקוראי העברית הרי שזכותו ואף חובתו של המבקר להעיד על אותם מקרים שבהם העברית אינה נשמעת טוב. כמובן, המבקר צריך להיות קורא מיומן ביותר על מנת להבחין שהעברית לא נשמעת טוב לא משום שהסופר ניסה בשפת המקור לחקות ניסוח עילג ולא משום שהסופר עצמו היה עילג (קורא מיומן יכול לזהות ב100 אחוז את המקרה הראשון ובאחוזים גבוהים מאד את המקרה השני). אני מעיר על תרגום רק אם אני מוצא מעל חמש "הרמות גבה" שלי בזמן הקריאה. פחות מכך אני לא מעיר כי זה יכול לקרות. הביקורת שלי לא הייתה על כך שהתרגום הנוכחי לא מליצי. אני גם משער שהתרגום הנוכחי טוב יותר בדברים מסוימים, אכן לא נסתרה מעיניי העובדה שתרגום שמה של "נובלת שחמט" מדויק יותר מאשר "משחק המלכים". עם זאת, הרמתי גבה יותר מחמש פעמים במהלך הקריאה וכשהשוויתי לתרגומו של ארד ראיתי ששם לא נצרכתי להרים גבה באותם מקומות. כך שאחזור ואומר: התרגום הזה נקי בסך הכל, ואכן אולי היה מקום לשבח יותר את המשלב הלא מליצי שלו, ועם זאת נראה לי שהיו כמה פעמים שהמתרגם המוכשר פיספס. והעליתי השערה שהעושר הלשוני של מתרגמי העבר לא רק הוביל אותם לתרגומים מליציים, כי אם איפשר להם בחירה מושכלת יותר בין מילים כאילו נרדפות אבל בעצם בעלות ניואנסים שונים ("התבונן" לעומת "הסתכל" למשל) ובחירה בנוסח המדויק ביותר. אביא עוד כמה דוגמאות ל"הרמות גבה" שהיו לי בזמן הקריאה. ושוב אדגיש, בפירוש ברור לי שהמתרגם מוכשר, לא מדובר כאן חלילה בתרגום קלוקל. אבל דווקא משום שמדובר באיש ברוך כישרון שמנגיש אוצרות ספרותיים לקהל הישראלי, אני רוצה לתרום לשיפור עבודתו העתידית בהערותיי.

הנה כמה הערות:

ב"24 שעות בחייה של אישה" במקום בו קין כותב "להתיר את עצמי בדברי אליך" (עמ' 27), משפט סתום, הרי שהוא מובן לחלוטין אצל ארד: "לזכות את עצמי על ידי שיחה עמך".

במקום בו קין כותב "ושאותו ראיתי – כמה נוראה המחשבה! – לפני שעה או שעתיים בפעם האחרונה" (עמ' 78-79) כותב ארד ניסוח הגיוני בעתיד לפי עלילת הנובלה: "ושעלי לראותה בעוד שעתיים בפעם האחרונה" (עמ' 174).

במקום בו קין כותב "הן פועלות בדייקנות תכליתית, עסקית, חפה מכל מעורבות, כמו הווים המתכתיים המקרקשים של מכשיר ספירה" (עמ' 33) כותב ארד משהו שהיה מובן לי מייד "הם פועלים בדייקנות עסקית, עניינית, אדישה, של גלגלי-הפלדה הערניים מאד של מכונת-חישוב" (154).

במקום בו קין כותב "פני הנער נעלמו מעבר לציפייה התאוותנית" (עמ' 38) כותב ארד "פני הנער נעלמו מאחורי ציפייה חמדנית". המילה "מעבר" נושאת משמעות לוואי (beyond) מבלבלת בהקשר הזה.

במקום בו קין כותב "התנועה הזאת הייתה מטלטלת כל כך עד שהתביישתי להביט בה" (עמ' 43) כותב ארד "מחווה זו זעזעה אותי והתביישתי שאני רואה אותה" (עמ' 158). התנועה או המחווה המדוברת ככל הנראה היא פשפוש בכיסים למציאת טיפ והגילוי שאזל הכסף מהכיס. המילה "תנועה" כללית מדי מ"מחווה" ויכולה להתפרש על שלל ה"תנועות" של הגיבור בפיסקה הקודמת.

ב"מכתב של אלמונית" מתרגם קין "אבל אני יודעת בדיוק, אהובי, את היום והשעה שבהן אבדתי למענך לחלוטין ולעד" (עמ' 21), ניסוח לא מובן לדעתי, לעומת "אולם אני יודעת, אהובי, את היום והשעה שבה התמכרתי לך כליל" המובן של ארד (עמ' 81).

עוד שם מתרגם קין "יכולתי לספר לך על אותן שנים שנסתתרו ממך בזמן, לגולל בפניך את כל לוח השנה של חייך" (עמ' 27). הרמתי גבה, "לוח שנה"?! הרי זה עתה דיברה על "שנים" ברבים? ואילו אצל ארד הגבה לא מורמת: "יכולתי לספר לך על שנים אלה שחלפו זה כבר, ולגולל לפניך את לוח-הימים שלך" (עמ' 84).

כשקין כותב "לכן התמסרתי לא לך, המאושר, שחי את חייו בחלוף על פני, כי אם לילד שהיה זקוק לי" (עמ' 57) כותב ארד בפשטות יותר "על כן לא נתתי את עצמי לך, למאושר, שעבר על פני בלבד, אלא לילד הזה שהיה זקוק לי" (עמ' 95). "חי את חייו בחלוף על פני" נראה לי לא טבעי לעומת "עבר על פני בלבד".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: