"הנשים הן הסיבה שבגללה חיברתי אלפי טורי שיר, ואילו המוזות לא העניקו לי מעולם שום סיבה לכך".
בתחילת היום הרביעי מעשרה בהם מסופרים 100 הסיפורים ב"דקאמרון" של בוקאצ'ו (המאה ה-14), קוטע בוקאצ'ו את רצף הסיפור על מנת להשיב תשובות לקוראים ראשונים (של חלקי היצירה שפורסמו, כפי שמסתבר, חלקים-חלקים). הציטוט המדהים למדי הזה הוא מענה להטחה שהטיחו נגדו שהוא מבקש, בסיפוריו, לשאת חן בעיני נשים, במקום להתמקד במוזות ובשירה טהורה ("ורבים, המפגינים דאגה גדולה מאוד לשמי הטוב, טוענים כי אנהג בתבונה רבה יותר אם אשב עם המוזות בפארנאסוס").
על ההאשמה כי הוא זקן מדי לכתיבת סיפורי אהבים מפולפלים (בוקאצ'ו היה בן ארבעים), עונה בוקאצ'ו במשל קצר וסנסציוני: "אשר למדברים נגד גילי, נראה כי אינם יודעים כי אף שלכרֵשה יש ראש לבן, זנבה ירוק". וד"ל.
מאלף בעיני לראות איך ביצירה מבשרת ההומניזם הזו מוצגים יחסים הדוקים בין אנטי-קלריקליות קיצונית (מדהימה בקיצוניותה וגובלת באנטי-דתיות) לבין האלהת הארוס. כאילו הומניזם חילוני זקוק לארוס כתחליף לדת וכהצדקה לקיום, ומי שמצביע על מוגבלות התחליף הזה פוסע כבר בדרך חזרה אל ראיית העולם הדתית. המתח בין ארוס לדת הוא מתח בסיסי שמעסיק אותי בכתיבה הביקורתית שלי בשנים האחרונות (למשל, כמובן, ביחס לוולבק; אבל לא רק ביחס אליו).
לשני קודקודי המשולש האלה – האלהת הארוס והאנטי-קלריקליזם הקיצוני – יש להוסיף קודקוד נוסף: ההתענגות על מלאכת הסיפור, על השפע הסיפורי ועל המיומנות הסיפורית. יש, לעניות דעתי, הקבלה סמויה בין האונים המיניים של גיבורי הסיפורים לגברוּת העולה של בוקאצ'ו הנסמכת על היכולת הבלתי נדלית כביכול שלו לספר עוד ועוד סיפורים, ללא קץ ותיכלה. וצריך עוד לעיין בזה.
("דקאמרון", תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, השלמת תרגום: אריאל רטהאוז, "כרמל", 2000).
מבקר חופשי 
תגובות
ספר מקסים, עד היום הזה. נתתי לנכדה שלי (בת 22) לקרוא.
הקריאה אכן מהנה ביותר.
הערה מרתקת, מעוררת מחשבה : כאילו הומניזם חילוני זקוק […] ומי שמצביע על מוגבלות התחליף הזה פוסע כבר בדרך חזרה אל ראיית העולם הדתית.
תודה רבה, הלית.
לא בדיוק הבנתי מדוע "מי שמצביע על מוגבלות התחליף הזה פוסע כבר בדרך חזרה אל ראיית העולם הדתית"?
הצעתי בטקסט פרספקטיבה מסוימת, לפיה יש מעין "משחק סכום אפס" בין ארוס לדת, בין הסיפוק שנותן ארוס לעומת הנחיצות והסיפוק שמעניקה הדת. בפרספקטיבה הזו – שהינה פרספקטיבה אחת מכמה ובכל מקרה אינה הפרספקטיבה "שלי" במלואה! – הוגים או אנשים שערים לכאב ולחסך שיש באופציה הארוטית (בגלל אלף ואחד דברים: ההזדקנות, ההונאה הבסיסית שיש בתחבולה הזו של הטבע, חוסר השוויון הארוטי וכו') ניצבים כבר בתחילת המשעול של "החזרה לדת" או שהם ערים יותר לנחיצות שבתפיסת העולם הדתית.
אני סבור בכל הכבוד,ויש כבוד שהמין (sex) שהוצג בשפע ובלי מעצורים בספר הנפלא בפני עצמו של בוקאצ'ו הוא אך ורק התרסה נגד הדת והרצינות המוגזמת שאנשים לוקחים את החיים ולא האלהת הארוס.
לו האנושות היתה משתחררת מכל ההילה המטופשת שקשורה במין היה לנו עולם הרבה יותר קליל ומהנה תרתי משמע.
אני חושב שאתה מקל ראש בתפיסה של הארוס ב"דקאמרון". היא חורגת מעבר לתפיסה קלילה ומודרנית-"מדיצינית" ומגיעה להאדרה והאלהה.
עדיין קשה לי לראות איך האכזבה מהאופציה הארוטית מוליכה אל הדת