מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לטבול בטקסט המפורסם הזה, שתורגם סוף סוף לעברית, כבמקווה טהרה. ב-1927, בהשפעת מוראות מלחמת העולם הראשונה וקודם לכן פרשת דרייפוס, נטל על עצמו ההוגה הצרפתי-יהודי, ז'יליין בנְדָה, להזכיר כמה אמיתות נשכחות ולנתח כמה תופעות מדאיגות.

האמת הנשכחת האחת היא תפקידם של אנשי הרוח במסורת המערבית: "זה יותר מאלפיים שנה ועד לאחרונה, אני מבחין במהלך ההיסטוריה בשלשלת רציפה של פילוסופים, אנשי דת, סופרים, אמנים, מלומדים, שתנועתם נמצאת בניגוד גמור לריאליזם של ההמונים". למה הכוונה? האינטלקטואלים, במסורת הארוכה שבנדה מתאר, או "שהפנו עורף" לפוליטיקה המפלגתית או ש"התבוננו כמורי מוסר במאבקי האנוכיות של בני האדם, ובשם ההומניות או הצדק" הטיפו נגדם. צריך לשים לב שלפי בנדה "אינטלקטואלים" אינם המצאה מודרנית. סוקרטס וישו הם אבות הטיפוס של האינטלקטואלים, מי שמתעמתים עם המדינה והכוח בשם ערכי צדק אוניברסליים או בשם התבונה (ואף משלמים על כך בחייהם, בשתי הדוגמאות). במקור שם הספר הוא "בגידת ה – clercs" ולא "בגידת האינטלקטואלים". במילה clercs טמונים הדהודים דתיים, כי, כאמור, לפי בנדה, גם מורי דת דגולים כלולים בקבוצה הזו.

האמת הזו היא אמת נשכחת, מתריע בנדה. כי בחמישים השנה האחרונות צמח ז'אנר חדש של אינטלקטואלים, שבעצם אינו ראוי לשם זה. הזן הזה אינו מדבר בשם המוסר, התבונה, האוניברסליות, או היעדר הפניות והאינטרסים. להיפך, הוא מטיף לבני עדתו שעליהם לזנוח אותם בשם האינטרס הפרטי של קבוצת השייכות שלהם. בנדה מדבר על שלוש קבוצות שייכות כאלו: האומה, המעמד והגזע. הלאומנים, המרקסיסטים (או נאמני הבורגנות) והפשיסטים, הקימו להם "אינטלקטואלים" משלהם. אלה מטיפים לרדיפת כוח לשם כוח, פטור משיקולי מוסר; למלחמה ובכלל לבכירות חיי מעשה על חיי ההתבוננות; הם, בעקבות ניטשה למשל, בזים לחמלה. הם כופרים באובייקטיביות של התבונה, מטיפים לציניות ולריאל-פוליטיק ולכך שהמטרה מקדשת את האמצעים. בנדה הוא הוגה מתוחכם, מפוכח ולא נאיבי. לא שבעבר היה טוב כל כך. מתח תמידי היה קיים בין האינטלקטואלים להמון ולמנהיגיו המסורתיים. "אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנה, אבל כיבדה את הטוב", הוא כותב בחריפות. אבל המתח הזה היה נחוץ למרות זאת: "סתירה זו הייתה אות כבוד למין האנושי". ואילו כיום בוטל המתח הפורה הזה, והאינטלקטואלים בעצמם הם אלה שמטיפים להמון לחתור למטרותיו הגשמיות והאנוכיות ללא עכבות.

הגדולה של מקווה הטהרה של בנדה היא שהוא לא רק מטהר (בהזכירו אמיתות נשכחות) אלא גם צונן. בנדה מעניק ניתוח צונן ומאלף לכמה תופעות מודרניות חשובות. קודם כל, עוד לפני ניתוח מה שאירע לאינטלקטואלים, הוא מנתח את מה שהיום היינו מכנים האידיאולוגיות הגדולות של המאות ה-19 וה-20 (הוא מכנה אותן "הלהיטויות הפוליטיות"). מדובר, כאמור, בעיקר באידאולוגיות של מאבקי מעמדות, באידאולוגיות לאומניות ובאידאולוגיות פשיסטיות גזעניות. בנדה מונה כמה ממאפייניהן המרכזיים. למשל, הנטייה להציג אותן כ"מדע" (הן המרקסיזם והן, להבדיל, הפשיזם עשו כך). לאחר הניתוח הזה הוא עובר לניתוח מפורט וסמכותי של הזרמים האינטלקטואליים שהתמסרו לאידאולוגיות הללו תוך זניחת תפקידו המסורתי של האינטלקטואל. והוא מתעכב כאן על תופעות מובנות מאליהן יותר ומובנות מאליהן פחות. דוגמה לראשונות היא העמידה על כך שהלאומנות האינטלקטואלית נולדה בגרמניה. ודוגמה לתופעה פחות מובנת מאליה היא ההדגשה של בנדה שתפיסות פסימיות הרווחות בקרב אינטלקטואלים עכשוויים באשר לטבע האדם מנוגדות לפועלו של האינטלקטואל האמיתי: "כאשר אנו חוזים במורי-מוסר, במחנכים ובשאר מדופלמים בהדרכת הרוח צופים במחזה הברבריות האנושית ואומרים ש'כזה הוא האדם' […] מפתה לשאול אותם מהי, אם כן, ההצדקה לקיומם". בנדה, בניתוחו הצונן, גם מסביר את הסיבות הסוציולוגיות לעליית האינטלקטואל המפלגתי הקלוקל. למשל, את כוחו של הקרייריזם בדחיפת אינטלקטואלים לאמירת רעיונות קיצוניים שמושכים אליהם תשומת לב.

מהי הרלוונטיות של הספר לימינו? מלבד התזכורת התמיד חשובה לכך שאינטלקטואל הוא לא רק אדם בעל ידע, כי אם אדם בעל מחויבות מוסרית, אדם שמצוי באופוזיציה לכוח ולהמון הן באורח חייו המסור לתבונה והן בעמדותיו האתיות, אני סבור שהרלוונטיות רבה.  

ראשית, אנחנו נמצאים בתקופה של קיטוב מוגבר בין ימין לשמאל (אצלנו, בארה"ב ובעוד מקומות בעולם). בעידן כזה הנאמנות השבטית תובעת לעצמה אקסקלוסיביות על פני זו האוניברסלית והיא מתבצרת ומקצינה. בעידן כזה, מקומו של הליברליזם המתון נחלש. בנדה יצא בדיוק נגד זה: "הסלידה מן הליברליזם, לה שותפים רוב-רובם של אנשי הרוח העכשוויים, היא אחד ממאפייני זמננו שידהימו יותר מכל את ההיסטוריה". גם זמננו מצופף שורות: אינטלקטואלים ימניים נזהרים לא לבקר את מנהיגיהם למרות שהם יודעים על מעשיהם הרעים ולא את עוולות השוק החופשי שמא יחשדו בהם כסוציאליסטים. ואילו אינטלקטואלים שמאליים זונחים שיקולי מוסר, הגינות ואובייקטיביות (בעניינים פוליטיים, כמו גם במהפכה המגדרית) בגלל חשש מפגיעה בפרויקט הכולל המוצדק בעיניהם. בנדה כותב הרבה נגד האינטלקטואלים הלאומנים של הימין הצרפתי, אבל במחשבתו כלולה ביקורת על תופעות שהפכו מאז לנחלתו של השמאל האינטלקטואלי דווקא. למשל, הוא מבקר את הפצת הדוקטרינה הניטשיאנית (ולא רק) של יחסיות האמת. או את העדפת האסתטי על פני האתי והתבוני. כל אלה תופעות שהיגרו מהימין האינטלקטואלי אל "השמאל הניטשיאני" במחצית השנייה של המאה העשרים.

ואילו תופעה אחת שבנדה מנתח רלוונטית לכל המחנות בהווה שלנו: "דת ההצלחה: אני מתכוון לתפיסה, שלפיה עצם העובדה שרצון מתגשם מקנה לו ערך מוסרי, ואילו כשלונו של רצון להתגשם עושה אותו ראוי לבוז".   

כמעט מאה שנה לאחר היכתבו, עוד לפני מלחמת העולם השנייה (שבנדה פחות או יותר חזה אותה), הטקסט הזה הוא תמרור אזהרה לכולנו.