על "המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 480 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

החיים, לעתים, מפחידים עד מאד. עד מוות. לחלק מהאנשים. אולי לכולם חלק מהזמן. הדת, כלומר האמונה בכך שיש כוונה, תכלית וסדר לעולם, שישנו מבט חומל מלמעלה, האמונה שהמוות אינו סוף פסוק, היא אולי אף צורך טבעי לאדם. לפחות חלק מהזמן. יש דבר מה אכזרי בהשקפת העולם החילונית, גם אם היא, ככל הנראה, האמת. בין ישו לאמת אני בוחר בישו, אמר דוסטוייבסקי בציטוט המובא בספר זה.

כי גם עמנואל קארר מכיר את הצורך הדתי הנואש. כאדם אמביציוזי, תחרותי ופגיע, שבע משברים נפשיים, בתחילת שנות התשעים הוא (יליד 1957) חזר בתשובה והיה קתולי מאמין במשך שנים אחדות. הספר הזה, הספר המשמעותי והמרשים הזה, הוא שילוב של אוטופיקשן או ממואר, המספר על התנסויותיו הדתיות של קארר (שב-2014, כשראה הספר אור, מגדיר את עצמו אגנוסטי), באותו סוג של כתיבה חצי תיעודית חצי בדיונית (כשקארר מיידע אותנו כשהוא מפליג מהתיעוד אל הבידיון), שלמיטב ידיעתי אין לו שם, העוסק בדמויות אמתיות שאינן המספר, במקרה הזה בעיקר דמותם של פאולוס ולוקס בעל הבשורה הנוצרית הקרויה על שמו. כך היצירה הזו מזכירה את ה – (שוב, לא בדיוק רומן) יצירה הקודמת היפה של קארר (שראתה אור במקור ב-2011 ותורגמה אף היא), "לימונוב", שהייתה שילוב של מחקר ביוגרפי על הסופר הרוסי אדוארד לימונוב עם הצצות לחייו של קארר עצמו. אבל "המלכות" שאפתנית יותר ואף עקרונית יותר.

חלק הארי של היצירה עוסק בעבר, בדמויותיהם של פאולוס ולוקס. למרות שגם בחלק זה קארר מקפיד לחזור אל זמננו בכלל ואל עצמו בפרט. והחזרות הללו מעגנות את הרלוונטיות של העיסוק בדמויות הרחוקות של השליחים הנוצריים (למשל, ההשוואות שהוא עורך בין הנצרות לבודהיזם ולפרקטיקות רוחניות שמקורן בהודו ונפוצות בקרב בורגנים-בוהימיינים צרפתיים ובכלל). הקפיצה הזו מהעבר להווה אינה רק מעגנת, היא גם מענגת. קארר, כסופר מיומן, יודע כיצד ליצור דרמה וחיות בטקסט הן בתפניות הסיפור ההיסטורי הגדול עצמו והן באותם דילוגים מהעבר אל ההווה, על הדרמות שלו מחד גיסא והאנקדוטות ואף הרכילויות הקטנות שלו מאידך גיסא (מפאולוס שמגיע לרומא לעמנואל קארר ששופט בפסטיבל קאן). הטקסט ההיסטורי "מאוורר" ו"מוקלל" כך באווירת ימינו. הסיבה הראשונה לעיסוק בפאולוס היא, כנראה, בגלל שישו "תפוס" כבר, כלומר יצירות רבות עסקו בדמותו. הסיבה השנייה נובעת מכך שפאולוס הפך את הנצרות מכת יהודית לדת אוניברסלית והוא אחראי, לפיכך, להצלחה המדהימה שבה תוך פחות משלוש מאות שנה השתלטה אמונה נידחת ובזויה על האימפריה הרומית. הסיבה לבחירה בלוקס נובעת מכך שקארר, בעקבות המידע ההיסטורי על כך שלוקס היה רופא ויווני משכיל (קארר, שאינו קורא יוונית עתיקה, חוזר כמה פעמים על כך שנאמר לו ששפתו היוונית של לוקס היא האנינה ביותר מבין כתבי הברית החדשה), רואה בלוקס מישהו דומה מעט לבן זמננו, דומה מעט לקארר עצמו. כלומר, מישהו בעל פוטנציאל לעמדה ספקנית ולא מתלהמת. ידע היסטורי רב משוקע בחלק הזה וקארר, כפי שציינתי, מספר לנו מתי הוא זונח את הקרקע המוצקה של העובדות ההיסטוריות ועובר לספקולציות. טוב שהוא מספר זאת והוא גם לא עושה זאת הרבה. איני היסטוריון של התקופה, ואיני יכול לערוב לנכונות התיאור של קארר, אבל הרצאת הדברים רהוטה, ניכר שהוא שולט בחומר ושהוא זהיר בהשערותיו ולמדתי מהחלקים האלה לא מעט. האם קארר מחדש דבר מה ביחס להיסטוריה של ראשית הנצרות? נדמה לי שהמעלה הבולטת של היצירה אינה בפרשנות חדשה אלא בהמחשה החיה, כלומר ביכולת הספרותית של קארר להחיות את דמויותיהם הרחוקות של פאולוס ולוקס ובני זמנם.

אבל היצירה הזו משמעותית כי היא בת זמננו. הסוגייה הדתית חזרה והפכה להיות סוגייה בוערת. כשנה אחרי "המלכות" ראה אור "כניעה" של מישל וולבק, שגם במרכזו ניצבת הסוגייה הזו. האזכור של וולבק אינו נובע רק בגלל המבט הפרובינציאלי שלי על הזירה הצרפתית, מבט שקולט כביכול רק את התופעות הבולטות ביותר ובצורה לא מידתית. וולבק מוזכר בחטף כאן, כמו גם ב"לימונוב". ניכר שקארר, כסופר תחרותי, ער מאד לנוכחותו של עמיתו המצליח.

הסוגייה הדתית חזרה והופכה להיות בוערת לא רק בגלל שכיחותם של משברים נפשיים אישיים דוגמת אלה שקארר מתאר. הציוויליזציה שלנו כולה מצויה במשבר, שאינו רחוק מאד מהמשבר של הציוויליזציה הרומית-הלניסטית שהיווה כר דשן לפריחת הנצרות. אווירת "סוף העולם" משותפת לנו ולהם: "נדמה לי שהרבה אנשים סבורים, באופן מעורפל אך עיקש, שמסיבות שונות אנחנו דוהרים היישר לעבר הקיר. כי אנחנו נהיים רבים מדי בשביל המרחב המוקצה לנו. כי חלקים יותר ויותר גדולים מן המרחב הזה נהיים, ככל שאנחנו בוזזים אותם, בלתי-ניתנים למחיה" וכמובן בגלל משבר האקלים. יש להניח שהקורונה רק חיזקה את המחשבה האפוקליפטית הזו, שקארר טוען שהוא שייך ל"שוליה המתונים". אך אשתו, הלן, חשוב לציין וקארר אכן מציין זאת, אופטימית ממנו.

החיסרון של "המלכות" הוא שקארר, למרות ההתנסות הדתית שלו, אינו בעל נפש רליגיוזית באמת ולכן אין כאן חדירה מפעימה לתוך נפשם של מייסדי דתות או אנשים דתיים בני זמננו שהוא מתייחס אליהם. קארר, ככלל, אינו חורג בהרבה מהפרדיגמה האנטי-נוצרית של ניטשה שראה בשנאת העולם הזה של הנצרות פשוט חולשה בהתמודדות עם החיים. וקארר אף נאחז, אמנם בכנות ותוך רפלקסיה לנרקיסיזם שלו, בהצלחותיו הארציות. אצל וולבק, לשם ההשוואה, המבט על הדת נעשה מתוך התגברות על ניטשה (כי את ניטשה בסוגייה הדתית לא ממש ניתן לעקוף) שאחריה נבטה אצל וולבק שנאה כלפיו. זה מה שהופך את וולבק, בין היתר, לסופר חשוב יותר.

אבל מה שמצמצם את החיסרון הזה של קארר הינו שהוא מודע לו ודן בו. בכל מקרה, מדובר ביצירה מהנה ומשמעותית, עתירת חשיבה קיומית דוחקת, ידע היסטורי ודיון בסוגייה מרכזית בזמננו.

לסיום, ראוי לציון התרגום של חברי, ניר רצ'קובסקי. כיוון שקארר משלב קטעים מ"הברית החדשה" באופן חופשי, אני משער (ורצ'קובסקי רומז לכך בהקדמתו) שהמתרגם נדרש למאמץ מיוחד בשילוב התרגומים הקיימים של "הברית החדשה" לעברית עם השינויים שערך בנוסח הקנוני קארר עצמו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: