פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הספר הזה היה "רב מכר ענקי בארצות הברית" ולא רק זאת, הסכיתו ושמעו, בקרוב תעלה "סדרת טלוויזיה בהפקת ריס ויתרספון" על פיו (היש שבח גדול מזה לספר?!), כך לשון הכריכה האחורית. ואני מתפתה לשאול, כמו נתן צוקרמן באחד מספריו האחרונים של פיליפ רות, ששואל "מי זה טום קרוז?", מי זו ריס ויתרספון? אני באמת לא סגור על זה. בכל מקרה, הספר הזה בהחלט מתאים לטלוויזיה.
צריך לדייק. כותבי "רבי מכר ענקיים" לא מעטים הם בעלי כישרון אמתי שאין לרבים-רבים (ואפילו עוד "רבים" אחד) מבעלי היומרה לכתיבה "אמנותית". העלילה ברורה ומותחת, הדמויות חיות וברורות (זה אכן שבח לדמויות, כמו לתינוקות, להיות "ברורות"), הסֶטינג בו מתרחשת העלילה ובו פועלות הדמויות מתואר בצורה מספקת ולא מעיקה. הסטינג כאן הוא שייקר הייטס, פרבר אמריקאי אמיד ליד קליבלנד, אוהיו. בשייקר הייטס, ב-1997, חיה משפחת ריצ'רדסון. האבא עורך דין, האמא עיתונאית בעיתון המקומי. לזוג האמיד, בן גיל העמידה, ארבעה ילדים: לקסי היפה, הבטוחה בעצמה והמעט שטחית, בת השמונה עשרה; טריפ, הגרסה הגברית של לקסי, בן השבע עשרה; מוּדי, נער רגיש ופגיע בן חמש עשרה; ובת הזקונים, איזי, הכבשה השחורה של המשפחה, נערה מרדנית ורודפת צדק. הריצ'רדסונים האמידים משכירים דירה בעיר השאננה לאם ובתה, מִיה האמנית (המצויה בשנות השלושים לחייה) ופרל הסקרנית והחכמה. אמנם מיה היא בוהמיינית, ענייה וחד הורית, אך בכל זאת הולכים ונוצרים קשרים אמיצים בין ילדי שתי המשפחות. מודי מחזר בביישנות ובהססנות אחר פרל, היא מצדה מאוהבת בטריפ הכריזמטי ואילו לקסי, שיש לה חבר שחור ממשפחה אמידה (הריצ'רדסונים נאורים למדי), באה להתנחם בזרועות מיה כשהיא נקלעת לצרה, כשם שאיזי מוקסמת מאמנותה של מיה ומבקשת להיות שולייה שלה ואף מתקבלת לתפקיד. הדמויות של סלסט אינג (סופרת צעירה, ילידת 1980, שזה ספרה השני) חיות ואמינות. אתן דוגמה: כשמסופר לנו על עברה של מיה ויחסיה עם אָחיה כותבת אינג: "היו להם מילים משלהם לכל מיני דברים, שפה פרטית שמקורותיה לא ברורים: מסיבה שהשתכחה אפילו מליבם, הם קראו לחמאה 'גבינה'". זה בעמ' 211. עשרים עמודים אחר כך, כשהאחות שואלת את האח "מה אתה תעשה כשתהיה גדול?" מבאר המספר (הסיפור כתוב בגוף שלישי) שגם זו שפה פרטית של האחים, "המשפט 'מה אתה תעשה כשתהיה גדול' היה הדרך שלהם לשאול זה את זה מה התוכניות שלהם לאותו היום". הפרט הקטן הזה, שמופיע באופן עקבי, הוא מה שהופך דמויות לאינדיבידואליות ולאמינות. נכון, סופרים טובים פחות יכולים להשתיל פרטים כאלה וליצור עקביות כזו באופן מכאני, אבל זה בהחלט לא המקרה כאן.
אז מה הבעיה שלי עם הרומן הזה? יש בו כמה מאפיינים בולטים של רבנות מכר שהופכים אותו לספרות לא טובה בעיניי. המאפיין הראשון הוא חיבה למצבי קיצון. כאן הדבר בא לידי ביטוי בעימות בין הבורגנים-העשירים-השמרניים לבין האמנית-הענייה-החד הורית. כן, מתח מעמדי, מה שנקרא. אבל הוא מוצג בצורה גסה. אמנם העשירים הם לא "רעים", אינג, כמו שאומרים בעברית מאונגלזת, יודעת טוב יותר מזה. אבל בכל זאת, יש כאן גסות. מאפיין נוסף של רבנות המכר הראשית הוא המלודרמטיות, הסחטנות הרגשית. לא אחד, כי אם שני סיפורים "מרגשים" עד מאד יש כאן. כדי למנוע ספוילר אספר רק על אחד מהם (והשני מאד מאד דומה לו). עלילת משנה חשובה כאן היא סיפור על ידידי משפחת ריצ'רדסון, בורגנים אמידים כמותם אך חשוכי ילדים, שמאמצים תינוקת ממוצא סיני. אמה של הילדה, שלמרבה נוחותו של הסיפור היא מלצרית מהגרת מסין עמיתה של מיה, לאחר נטישת האב לא יכלה לגדל אותה והניחה אותה בפתח תחנת כיבוי האש המקומית. אבל כעת היא מתחרטת ותובעת את בתה בחזרה. משפט מתוקשר מאד מתנהל. אצל מי תגודל התינוקת? אצל ההורים המאמצים האוהבים והאמידים, או אצל המהגרת הסינית הענייה, האם הביולוגית. זה "מרגש". יודעים מה, זה מרגש גם בלי מירכאות. אבל זה ריגוש אוטומטי כמעט, ריגוש של מצב קיצון (שמשכפל גם את עימות הקיצון בין מיה לריצ'רדסונים).
מלבד אהבת הקיצוניות (או הפגשת הקצוות), מלבד הסנטימנטליות, כלומר העלאת הרגש האוטומטי בעזרת מעשה קורע לב, יש כאן עוד מוטיב קלאסי של רבי מכר, הלא הוא מודענו הוותיק "הסוד מהעבר". מיה, ברור לנו משלב מוקדם, נושאת סוד בעברה, סוד שיתגלה במרוצת הרומן. בחיים עצמם, לרוב, או שאין שום סוד, או שבעליו של הסוד כביכול מגלה אותו לכל מי שרק מוכן להאזין. אבל ברבי מכר רבים זה אמצעי מקובל, קלישאי ומלאכותי ליצירת עניין.
יש כאן, בקטנה, גם עוד מאפיין של רבנות מכר, "אי הבנה/טעות טראגית", ואינג גם, כמו שמקובל כיום, בוזקת כמה צדקנויות לרומן: האם הזוג המאמץ הלבן אינו קורע את התינוקת מתרבותה הסינית? האם באמת שייקר הייטס נקייה מדעות קדומות כלפי שחורים כפי שהיא מתברכת בלבבה? אבל אלה משניות, למרבה המזל.
אפשר לקרוא בהנאה בספר. הוא בהחלט מרשים ומרגש וחי באספקטים רבים. הוא לא נורא ואיום (כמו ספרים רבים אחרים שזכו להצלחה בארה"ב בשנים האחרונות) ולו היה מתלווה לביקורותיי ניקוד מספרי הייתי מעניק לו 7 ולא 4, כן? אבל בהתחשב בפגמים שמניתי, את הקריאה בהנאה אותיר לאחרים.
מבקר חופשי 
תגובות
רבנות-מכר לא נראה לי. אולי בסטסלריות. או: "מאפיין של רבי-מכר", כמו שכתבת "מוטיב קלסי של רבי-מכר".
בעיקרון מסכימה עם הביקורת. אמנם שקעתי מייד בקריאה מהנה ושוטפת וכמעט לא יכולתי להניח את הספר מהיד, אבל ככל שהתקדמתי והתקרבתי לסופו, גברה בי המסקנה שמדובר בהחמצה גדולה. העלילה מרתקת, הכתיבה מצוינת, אבל הספר כולו יצר בי תחושה שהסופרת עלתה על נוסחת הפלא של איך לייצר רב מכר ותו לא; אף אחת מהדמויות לא הצליחה לקרום עור וגידים של ממש בעיני רוחי ולא יצרה אצלי שום הדהוד פנימי או הזדהות אמיתית. חלשה במיוחד היא דמותה של גברת ריצ'רדסון, שמתוארת על ידי מספר מבחוץ בלי שום נגישות למתרחש אצלה בפנים (אלא אם כן הסופרת התכוונה מראש לבנות דמות שטחית התואמת אידיאל אמריקני מדומיין כלשהו, אך נטולת חיי רגש או תובנות עמוקות כלשהן). גם שאר הדמויות מאופיינות בהעדר כל עומק או מורכבות פנימית משכנעת. לסיכום, הייתי מסווגת אותו כספר מתאים לחופשת הקיץ