על "כיכרות לחם של מכשפות", של או. הנרי, בהוצאת "כתר" (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, 128 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ברובד המידי, תשעת הסיפורים הקצרים מתחילת המאה ה-20 של או. הנרי, שלוקטו כאן, מהנים לקריאה. לדוגמה: הסיפור "הכופר על הצ'יף האדום", שמספר על צמד נוכלים שמתכננים לחטוף ילד ולהשיבו תמורת כופר, אלא שהילד מתגלה כקרצייה רצינית והם בסוף מוכנים לשלם (!) על מנת שמשפחתו, שדווקא לא ממהרת להחזיר אותו אליה, תיקח אותו כבר מידם. שיא קומי גדול בסיפור הזה הוא מה שניתן לכנות "זרם התודעה" של הילד, שמתיש את החוטפים. הנה טעימה: "זה ממש מוצא חן בעיניי. עוד אף פעם לא ישנתי במחנה, אבל היה לי פעם אופוסום מחמד, וביום ההולדת האחרון מלאו לי תשע. אני שונא ללכת לבית ספר. עכברושים טרפו שש-עשרה ביצים מהתרנגולות המנוקדות של הדודה של ג'ימי טלבוט. יש אינדיאנים אמיתיים ביער הזה? אני רוצה עוד קצת רוטב. כשהעצים זזים הם עושים רוח?". לאו. הנרי יש חיבה לנוכלים לא מאיימים (הוא עצמו, כידוע, ישב בכלא על מעילה) או שמתגלים בטוב ליבם. והתנהגות טובה מפתיעה כזו של עבריין, שמתגלה בסוף סיפור אחר, "חזרה למוטב ושכרה", וגם תגובתו של הבלש שמתחקה אחריו להתנהגות הזו, העבירו צמרמורת בחוט השדרה שלי. קצת בעל כורחי. חוץ מעבריינים לא מזיקים, מאוכלס הקובץ בקבוצה בולטת נוספת: אמנים, בעיקר אמנים כושלים, בניו יורק. כך, למשל, בסיפור המפורסם "העלה האחרון", שמתאר מעשה אצילי של צייר זקן וכושל, נרגן ולא נעים, מעשה שנעשה לטובת ציירת צעירה. להנרי יש חיבה, אם כן, להציג פנים מפתיעות ונדיבות של אנשים שעל פניו נעדרים פן נדיב כזה (ה – pun – מכוון).

חלק מהנאת הקריאה בסיפורים מושתת על מה שניתן לכנות הפתעה סימטרית, כלומר גילוי שהתנהגותם של שני אנשים הייתה זהה באופייה. כך בסיפור המפורסם "מתנת מלכי המזרח", שבו צמד אוהבים מבטאים את אהבתם זה לזו בדרך זהה (איני רוצה לחשוף יותר מדי). וכך בסיפור "העולם והדלת" שבו צמד אוהבים מבטאים את אי-אהבתם זה לזו בדרך זהה. וכך גם ב"אלכי-מאי הכלולות", בו אב ובת נכנעים בו זמנית, כמובן לא זה לזו, לרוח האביב הארוטית שמביא אתו חודש מאי.  הסימטריה מעניקה הנאה אסתטית ביד אחת, אבל גורעת ביד האחרת. אנחנו מרוויחים הפתעה ותואם, אבל מאבדים אמינות. החיים לא כל כך סימטריים. ועד כמה שזכרוני מגיע, כותב סיפורים קצרים גדול באמת כמו מופאסן, לא היה מעז להקריב את האמינות לטובת אפקטי ההפתעה והתואם המוזכרים.

כך שהנרי מפלרטט בסיפורים האלה עם הקיטש. הקיטש של העולם המתובנת מדי שמבטאת הסימטריה. הקיטש של הנוכלים טובי הלב. הקיטש של האהבה שמכניעה גם את הלבבות הצוננים ביותר. הקיטש של הלב הטוב שעולה בערכו על היכולת ליצור אמנות טובה (ב"העלה האחרון" המוזכר ובסיפור נוסף בשם "אש השאול"). עוד על כף החובה היא הנטייה של הנרי לשנינות כפייתית ומעט מסורבלת ולהפגנה ראוותנית של ידע ספרותי ותרבותי.

המבקר הויקטוריאני הדגול והשנון, מתיו ארנולד, ציטט פעם טענה שהושמעה כלפי הביקורת ולפיה הביקורת היא עיסוק אובססיבי במציאת מגרעות. בעקבות הקריאה בקובץ הזה התעוררתי לשאול את עצמי האם איני מתמכר כאן לתחביב הביקורתי הלא מכובד הזה. הרי סיפוריו של הנרי מלאים בכושר המצאה, אנרגיה סיפורית, הומור, טוב לב וחוכמה לא מבוטלת. די נהניתי בקריאתם. אז מה אני נטפל למה שנטפלתי לו לעיל? ומה זה כבר משנה אם ישנן אותן מגרעות שהוזכרו?

אלו שאלות עקרוניות ויש לי כמה מחשבות בנוגע אליהן, לא בדיוק "תשובות" אלא יותר התקדמות לקראת תשובות. קודם כל, חלק אינטגרלי מהנאת הקריאה מבחינתי היא ההערכה של היצירה. וההנאה הזו היא לא רק ההנאה הסנוביסטית של למצוא פגמים ביצירה (אם כי גם זו הנאה שאין לזלזל בערכה!), אלא עצם מתיחת הכישורים האינטלקטואליים בבחינת היצירה, ולבסוף, אם היצירה עמדה במבחנים השונים, ההנאה הגדולה מההישג שהגיע אליו האמן. שנית, הגישה של "מה זה כבר משנה" אם יש מגרעות כאלה או אחרות ביצירה, מסגירה זלזול ביחס לאמנות, כמו שבאופן כללי הגישה של "מה זה כבר משנה" בחיים עצמם מסגירה דיכאון. כי אם אנחנו לוקחים את הסיפורת ברצינות אז זה בהחלט משנה אם היצירה מתעלה או נכנעת לפגמים. ושלישית, ולגופו של עניין, הפגמים אכן מפריעים ישירות או להנאת הקריאה המלאה או למשקל המוסרי של היצירה. אם אני מזהה, למשל, שהאמן מבקש להתחנף אלינו בכך שהוא מציג את התפיסה ש"לא משנה אם אתה אמן מצליח, העיקר הוא אם יש לך לב", או אם הוא מסתייע באופן לא הוגן בצירופי מקרים לא כל כך סבירים, וכך מחליש את אמונתי ביכולת של החיים הרגילים עצמם להפתיע – הנאתי מהקריאה פוחתת.

מסכן או. הנרי. העמסתי עליו את לבטי הביקורת שלי. אז אחזור ואדגיש: הקריאה בסיפורים מסבה הנאה רבה, גם אם לא מדובר בספרות גדולה.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  ביום פברואר 13, 2019 בשעה 12:45 PM

    חולק עליך. אתה מזכיר את מופסאן כקוטב נגדי – למדתי לפחות סיפור אחד שלו בבית הספר וזה זכור לי כשיעמום אחד גדול. אני גם לא מסוגל לשחזר את העלילה שם בכלל. לעומת זאת, או. הנרי מבריק בעיניי ביכולת שלו ללכוד פסיכולוגיה אנושית. הסיפור "העלה האחרון" מתעלה במיוחד לדעתי. אני חושב שאם כבר משווים, ההשוואה הנכונה היא לאוסקר ויילד ולא למופסאן.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 13, 2019 בשעה 1:02 PM

    כדאי לדגום יותר מסיפור אחד של מופסן ואם היה זה "המחרוזת" כדאי שבעתיים כי זה בעיניי סיפור חלש. בקובץ שראה אור לאחרונה, "יופי שאין לו תכלית", ישנם כמה סיפורים נפלאים. ולא הבנתי מדוע ראוי יותר להשוות בין הנרי לאוסקר ויילד? ויילד הוא לא מספר מובהק של סיפורים קצרים, למיטב זכרוני.

  • רוני ה.  ביום פברואר 13, 2019 בשעה 1:47 PM

    למיטב זכרוני זה היה העלמה פרל. אבל נדמה לי שזה בא כחלק מספר של סיפורים קצרים. גם התרגום היה מיושן מאוד, ואני מקבל את ההמלצה לחזור אליו.
    לגבי אוסקר ויילד, אני חושב שהוא לא סופר גדול (יש לו ספר של סיפורים קצרים), אבל הוא מתמקד בצד הפסיכולוגי של הדמויות, ובזה אני מוצא דימיון בינו לבין או. הנרי. אני חושב שהוא גם יותר בר השוואה לאו הנרי, כי שניהם באים מאותה התרבות (סביר בעיניי שאו. הנרי הושפע מווילד ולא הכיר את מופסן).

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 13, 2019 בשעה 3:15 PM

    אני כמעט בטוח שהנרי הכיר את מופסן. השפעתו של מופסן הייתה בינלאומית ומהירה. כמו כן, מופסן ודאי מתמקד בצד הפסיכולוגי.
    אבל שווה לבדוק גם את ההקשר של ויילד. אותו, ובזה אתה בהחלט צודק, הכיר הנרי בוודאות.

  • dvora30  ביום פברואר 13, 2019 בשעה 4:34 PM

    תודה על הסקירה וההמלצה, לפעמים צריך גם ספרים קלילים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: