חלק מהנאת הקריאה בספרות היא היעדרו של הזולת. היעדר מראהו, קולו, לבטח ריחותיו וכו'. הקורא מעלה בתודעתו, ובכוחות עצמו, עולם ומלואו מחומר רוחני, בלתי אורגני, שהנו המילים.
יש יסוד מיזנתרופי בקריאת ספרות. יש יסוד שופנהאוארי, של הפניית עורף לעולם.
שלום ותודה, עולם, הבנתי ולא להתראות, אני עכשיו עם ספר במיטה.
טלוויזיה היא מפגש עם העולם, עם הזולת, אודיו בוקס הם מפגשים עם קולו הצורם של אדם אחר. הם לא ממלאים את תפקיד הקריאה. הם מועלים בתפקיד המאיסה בעולם. לכן הם לא מספקים אותי. אני לא רוצה זולת, לכן אני קורא.
כשאני פותח טלוויזיה, כשאני מאזין לשחקן קורא ספר, אני צועק 'אמאל'ה! יש זולת בבית!'. אני מסתובב סביבי ורוקע בכל הכוח עד למעיכתו. או אז הבית מטוהר, לא מחולל. אפשר לשבת בכורסה ולקרוא ספר.
(עם זאת, הספרות גם מאפשרת את המפגש המלא ביותר עם הזולת, עם הפנימיות שלו, יש בקריאה צד שכמה למגע עם הזולת, עם המחבר, עם הדמויות, ושרק טיבן המבוקר ועם זאת החושפני של המילים מאפשר מגע כזה בעמקות כזו, אבל זה נושא לפוסט אחר.)
מבקר חופשי 