חלק מהנאת הקריאה בספרות היא היעדרו של הזולת. היעדר מראהו, קולו, לבטח ריחותיו וכו'. הקורא מעלה בתודעתו, ובכוחות עצמו, עולם ומלואו מחומר רוחני, בלתי אורגני, שהנו המילים.
יש יסוד מיזנתרופי בקריאת ספרות. יש יסוד שופנהאוארי, של הפניית עורף לעולם.
שלום ותודה, עולם, הבנתי ולא להתראות, אני עכשיו עם ספר במיטה.
טלוויזיה היא מפגש עם העולם, עם הזולת, אודיו בוקס הם מפגשים עם קולו הצורם של אדם אחר. הם לא ממלאים את תפקיד הקריאה. הם מועלים בתפקיד המאיסה בעולם. לכן הם לא מספקים אותי. אני לא רוצה זולת, לכן אני קורא.
כשאני פותח טלוויזיה, כשאני מאזין לשחקן קורא ספר, אני צועק 'אמאל'ה! יש זולת בבית!'. אני מסתובב סביבי ורוקע בכל הכוח עד למעיכתו. או אז הבית מטוהר, לא מחולל. אפשר לשבת בכורסה ולקרוא ספר.
(עם זאת, הספרות גם מאפשרת את המפגש המלא ביותר עם הזולת, עם הפנימיות שלו, יש בקריאה צד שכמה למגע עם הזולת, עם המחבר, עם הדמויות, ושרק טיבן המבוקר ועם זאת החושפני של המילים מאפשר מגע כזה בעמקות כזו, אבל זה נושא לפוסט אחר.)
מבקר חופשי 
תגובות
אריק, התיאור שלך כל כך נכון, לבחור בספר כאמצעי בריחה מעשיר. מודה, אני מיזנטרופית
נאה דרשת! אלא שיש תקופות בחיי שאני זקוקה לבידור הקל של סרט מתח שמפליא להתיק אותי מכל מיני קשיים ומחשבות ומחשבות שכנגד, ואין כמוהו לבילוי על כיסא המחשב בבית. עדיף בקולנוע, אבל קור כלבים בירושלים, לכי תצאי מהבית המחומם…
שכחת שמדיום הכתב והקריאה בו, דורשים מיומנות, איפוק, סבלנות רבה. זאת מיומנות אחרת לגמרי. לא לכל אחד יש את זה.
הקריאה עושה את הבלתי אפשרי, מעוררת בך את האשלייה שאתה חלק מהעולם, אפילו מטיב להכירו, ובו זמנית מאפשרת לך לעמוד מהצד בתפקיד המשקיף האמין, הבלתי מעורב, כמעט הסופר. כתוצאה, אתה מתמלא בתחושת כוח, באומניפוטנטיות בלתי מוצדקת בפני עצמה, כיוון שכק אתה מכיר בעדיפות הידע שלך על פני השאר.
עזבו אותי מהזולת. הלא הוא הגיהנום!
עם זאת, כמיזנטרופית, אני מצמצמת את ההימלטות ומגבילה את הזמן בו אני חומקת מהיקום. בייחוד כיוון שאחרי ספר טוב הנקרא ללא נוע אני תמיד מתקררת משום מה.