מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שישה סיפורים קצרים של מקסים גורקי (1868-1936) תורגמו כאן לראשונה לעברית בידי דינה מרקון. אלה סיפורים מוקדמים, שפורסמו בין 1892 ל-1906, ואף על פי שאינם מתעלים למעלת יצירתו הבשלה של גורקי, יש בהם יופי מוסרי ויופי רגשי ומתיקות מיוחדת.

שלושה מהסיפורים בנויים במתכונת דומה: שיחה בין המספר הצעיר, בן דמותו של גורקי הצעיר, וזקן או זקנה חכמים, החולקים אתו את חוכמת חייהם. בסיפור "מָקאר צ'וּדרה", מספר צועני זקן שזה שמו למאזין הצעיר סיפור על אהבה עזה כמוות בין בן-חיל צועני ליפיפייה גאוותנית מהמחנה שלו. כמו בשיר של המשורר היווני הקדום אנקריאון, שקראתי פעם בתרגום טשרניחובסקי, גם בסיפור הפנימי הזה לא מצליחה גבורתו של בן החיל לעמוד בפני היופי של היפיפייה, יופי, כמו שכותב אנקריאון, שהנו כלי נשק חזק ממגן ושריון, חזק מרומח ומכידון. אלא שהרבה יותר מהאגדה הקדומה על האהבה הפטאלית שמספר צ'ודרה לבן שיחו הצעיר, כלומר הרבה יותר מהשיא "הרשמי" של הסיפור, נראה לי מעניין דווקא סיפור המסגרת, בו מטיף צ'ודרה לעמיתו הצעיר על הדרך הנכונה לחיות: "אז אתה נודד בדרכים? זה טוב! גורל נאה בחרת לך. כך ראוי: לך והתבונן, ואחרי שהתבוננת די והותר – שכב ומוּת, זו כל התורה כולה!". לא ללמוד וללמד הוא תכלית החיים; אף לא לעזור לבני אדם אחרים ("האם אתה חושב שאתה נחוץ למישהו? אינך לחם, אינך מקל, אינך נחוץ לאיש"). העיקר הוא החופש. העיקר הם הנדודים, כי מראות העולם המתחלפים לנגד העיניים מצילים את האדם מהשיממון ומדחף ההתאבדות שהוא מביא עמו ("תחיה וגמרנו! התהלך והתבונן סביבך, ואז השיממון לעולם לא יאחז בך").

בסיפור בשם "שיר על הבז", תפקיד הזקן החכם מאויש בידי נָדיר רָגים, רועה כבשים מוסלמי זקן מקרים, שהמספר מבלה איתו את הלילה על חוף ים (הים השחור, אם אני מבין נכון). בעוד מרק דגים מתבשל לו במדורה, מספר נדיר למאזין הצעיר אגדה אלגורית על בז פצוע שכמה לחזור ולעוף ועל נחש שבז לתשוקת המעוף שלו. גם בסיפור הקצרצר הזה, המסר ההומניסטי של הסיפור הפנימי (הלל לאלה שמסכנים עצמם בהגבהה למרומים, שמואסים בכבליהם אף כנגד כל הסיכויים) משני בעיניי לסיפור המסגרת היפיפה. מתיקות מיוחדת, מתיקות רוסית, מתיקות גנסינית (פתיחת הסיפור של גורקי מזכירה מאד את פתיחת "אצל" של גנסין; ויש מקום לבדוק השפעה של גורקי על גנסין כאן; אם כי יצירת המופת של גנסין עולה בכמה דרגות על הסיפור הקצר החביב הזה), שורה על תיאורי הטבע ועל נועם שיחו של הישיש הקרימאי ועל תיאור הקמפינג שלו ושל המספר ("הים – עצום, נאנח בעצלתיים ליד החוף – שקע בתנומה, דומם במרחק המוצף בזוהרה התכלכל של הלבנה").

בסיפור ארוך יותר בשם "הישישה איזֶרגיל", הזקנה החכמה מהכותרת – גם היא, אגב, כמו קודמיה, אינה רוסיה (היא מולדובית, אם הבנתי נכון)! – מספרת למאזין הצעיר כמה סיפורים. האחד הוא אגדה אלגורית בעלת מוסר השכל (אגדה יפה על יצור חצי-אנושי גאוותן ומתבודד, שעונשו הוא להישאר עם עצמו לנצח, הוא אינו יכול למות), ומשנהו, המסופר באופן ריאליסטי, הוא סיפור חייה הסוער, מעבריה בין מאהבים שונים.

סיפור נוסף מספרת הישישה איזרגיל והוא כולל תימה חוזרת פה (שהופיעה כבר במשל על הבז והנחש שהוזכר): סיפור על יחיד אמיץ שמחלץ את בני שבטו כפויי הטובה מחיי עבדות ומצוקה. התימה הזו מופיעה בוורסיה אחרת גם בסיפור החלש בקובץ, אלגוריה גם הוא, "על חורפי שכיזב ועל נקר שאהב את האמת". החורפי מהכותרת ממריץ את אחיותיו הציפורים לא להיתפס לפסימיות ולפטליזם ולהתקומם על גורלם המר. אך הנקר המפוכח שופך צוננים על התלהבותו. ואף על פי שהנקר כנראה צדק, הרי שהסיפור מבקר את קטנוניותו והיעדר החזון שלו.

כמובן, הרקע הפוליטי הסוער של רוסיה בשלהי המאה ה-19 ופתיחת המאה ה-20 (כזכור, ניסיון למהפכה ברוסיה נעשה כבר ב-1905) משתקף בנושא החוזר הזה.

בסיפור הארוך בקובץ, ואולי הטוב ביותר, פונה גורקי לעבר הריאליזם העמוק שמאפיין את יצירותיו הבשלות (לפחות אלו שאני מכיר). גם ב"קונובָלוב" מתוארים יחסים בין המספר, בן דמותו של גורקי הצעיר, צעיר עני ולהוט אחר השכלה, לדמות הראשית. אלא שהפעם זו אינה דמות של זקן חכם שבאמתחתו סיפורים ואלגוריות, כי אם דמות טראגית מְלאה של צעיר טוב לב אך נמהר, אופה בעל כישרון גדול אך כזה שנתקף בפרצי תקופות שכרות כבדה (מותר לשלב "פרצי" ב"תקופות"?).

יש כאן תיאור יפיפה, פלסטי, רגיש וחם ונוגה, של אדם מוכשר שאינו מצליח לחיות בשלווה. אינו מצליח לחיות. "לא, תגיד אתה לי… למה איני יכול להירגע? למה אנשים חיים להם והכול בסדר. הם עוסקים בענייניהם, יש להם נשים, ילדים וכל השאר? ויש להם תמיד חשק לעשות את הדבר הזה ואת הדבר ההוא. ואני איני יכול. מרגיש בחילה. למה יש לי בחילה?".