1. אולי מספיק כבר עם ז'אנר ה"כמה הערות וכו'" והצניעות המזויפת – כמו גם הנוקדנות הייקית המזויפת לא פחות, של מי שיושב ועיפרון מחודד בידו ורושם הערות תוך שתיית כוס תה והטבת מכנסי השלושת רבעי שלו – שלו.
2. פעם בשבוע אני נוסע לעבוד בירושלים וכשעה וחצי הלוך וכן חזור מאזין למוזיקה בתדרי המוזיקה המיינסטרימים. אני, בסך הכל, איש של מיינסטרים במוזיקה, ואולי אדייק ואומר שאת מעט הזמרים שאני אוהב מאד אני מוצא בתוך המיינסטרים, כך שאני לא מצפה לקבל שם משהו אחר מאשר מיינסטרים. אני לא מחפש מוזיקה "אלטרנטיבית", בשביל להשתעמם יש את פייסבוק. אבל יותר ויותר אני משתכנע בשנים האחרונות שכמעט אין למה להאזין לו היום במיינסטרים בכלל וזה הישראלי בפרט. במקרים הנדירים של הלחנה גאונית (לטעמי, לטעמי), כמו בשירים שעידן רייכל כותב לעצמו או לאחרים, המילים מבטאות היעדר מהוקצעות ולעתים אף עלגות קלה.
3. כעת, הערה זו (הערה 2; הערה 1 היא צעירה-לנצח) היא הרי הערה קלאסית של זקנים: המוזיקה של היום, בושה וחרפה וכו'. אבל אנסה לתת כמה מאפיינים שיעניקו מעט בשר לחיווי המקשיש הנרגן על המוזיקה העכשווית.
המוזיקה הזו היא בכיינית וסנטימנטלית ונמוכת רוח. לבכיינות ולסנטימנטליות ולנמיכות רוח הללו יש שני אגפים: אחד שנובע מהשפעת תפיסות רוחניות ודתיות שמטיפות לנמיכות רוח כללית בקיום האנושי (כמו, למשל, אצל שולי רנד ואביתר בנאי, אמנים מוכשרים ביותר, בפסגה, אלא שאני תולה בהשפעת הזרם שהם מבטאיו את דלדולה של המוזיקה מתוך רוח הטרגדיה). ולהבדיל, ברמה אמנותית נמוכה יותר בדרך כלל, סנטימנטליות קיטשית ביחסים בין המינים, איזו רוח מונוגמית אדוקה, איזו דביקות, בעיקר גברית אגב, ביחס לאהבה ("ילד של אבא" של מוקי קשור לזה).
4. וכעת, לטענה כללית: הרוק והפופ מושתת על אגו ונרקיסיזם. בזה כוחו המשחרר. הוא חיבור בין מוזיקה מעולה לרגשות העזים האלה. ואילו חלק גדול מהתוצרת המוזיקלית היום הוא סוג של קינה יבבנית. אי אפשר כמעט ליצור מוזיקה משחררת, פראית ונעורית, מנמיכות רוח. כך שחלק גדול מהמוזיקה הפופולרית בישראל הוא כבר לא בדיוק רוקנרול או פופ, כמו שחלק גדול מהמוזיקה הלועזית (סליחה על הביטוי) הוא נרקיסיזם עירום, ללא מוזיקה, מוזיקה נובורישית ווולגרית ונעדרת יופי מלודי.
5. הסיבה ש"דרך השלום" – שיר חביב, לא יותר מזה – כבש בסערה את המקלטים, כמו שאמרו פעם, נובעת לטעמי מכך שזה שיר נדיר ביותר בתקופה הנוכחית משום שהוא נכתב ברוח הרוקנרול המקורית, שיר על one night stand (אף פעם לא הבנתי את האטימולוגיה של הביטוי הזה; לא "אף פעם", בעצם, אלא מאז שמעתי אותו לראשונה בגיל 22 בערך). כולם שרים על אלוהים ואפסות האדם, או על הגבר ואפסות בדידותו וחשקיו (מוש בן ארי: "עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר/ אמלא את כל מה שחסר בליבך/ עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי / אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די") – והנה מישהו שמעז לשיר על פיק אפ!
אמנם כשמשווים בין "דרך השלום" לשירים מהעבר שמדברים על סקס מנוכר וחסר משמעות וירוד ונחות ובהמי, ניתן לראות עד כמה השיר הזה מעודן. ראו, למשל, את ההבדל בין "דרך השלום" ל"טיול ליפו" האלמותי של שלום חנוך, שיר שכולו רוח רוקנרול משוחררת וחצופה ונרקיסיסטית במובן הטוב של המילה (עיינו בנספח).
6. האם זמר אשכנזי יכול היה לשיר היום על one night stand? לא בטוח. היה צריך את פאר טסי בשביל זה.
7. "ההוויה קובעת את התודעה" והסיבה העיקרית לנמיכות הרוח ולסנטימנטליות במוזיקה הישראלית קשורה לטעמי בכך שכולנו הרבה יותר עניים משהיינו, קל וחומר המוזיקאים עצמם שהמודל הכלכלי שלהם (מכירת תקליטים ודיסקים) קרס בגלל האינטרנט. המחסור הוא אבי הדת כשם שהמחסור הוא אחד מאבות הזוגיות והרומנטיקה. כך שהרוח הנמוכה מובנת, אבל עדיין אין זה אומר שהיא מלהיבה.
8. איך אני, סוג של מבקר תרבות צדקן לא מעט, התגלגלתי לאחרונה להיות מצדד של רוח החירות הליברלית? זאת משום שהכל תלוי הקשר. לפני כעשר שנים התחושה שלי הייתה שיש להיאבק בליברליזם הרקוב והאי שוויוני. היום עדיין התחושה שלי היא כזו. אבל בצדה אני חש שיש להיאבק גם ברוח הקולקטיביזם (לא רק הלאומי, גם הסוציאליסטי) על מנת שלא תשתרר. אם להיתלות באילן גבוה: כשם שניתן להבין את הפרוייקט של פרויד כניסיון לחלץ את האגו המסכן והלחוץ והמחוץ משלטון האיד והתשוקות מחד גיסא ומתביעותיו המחמירות של הסופר אגו הרודני והמצפוניסטי עד כדי המתת יצר החיים מאידך גיסא, כך אני חש שיש להיאבק בשתי החזיתות: מול רוח היהירות מחד גיסא אבל גם מול רוח נמיכות הרוח מאידך גיסא.
נספח
טיול ליפו – שלום חנוך (מילים ולחן)
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות
היתה שמה אחת, ממש על המשקל
הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע
קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל
אווו… הכניסה אל הסל.
המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?
ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה
פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם
הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה.
אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל
ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס
מותק את יודעת, לא חשוב התוכן
העיקר הצוות ו…איכות הפיפס
או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס
כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע
מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה
הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה
כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה
פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים
כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו
דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה
לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם
ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה
או או או או עובד על חתיכה
כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית
כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך
נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה
החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת
הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה
כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם
דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה
פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם
ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה
או או או או, עם או בלי סיבה
כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט
כן על הקורקינט
כן על הקורקינט עליתי
תגובות
"דרך השלום" כבר עמד במבחן הזמן. כעת תורך לעמוד בו
מזדהה מאד עם התחושה שהיצירה המוסיקלית העכשיות לוקה בבכינות,בדביקות ובהעדר עזוז.
לא חושבת שזה מגיע מסיבות דתיות…. זו פשוט מין אופנה מאוסה.
קח לדוגמה את התקליט הראשון של עדי רן. כולו מלא עזוז .תקליט עם "ביצים" .
וגם המוסיקה של שולי רנד בתקליט הראשון [לא מדברת על איכה] מוזיקה בועטת מלאה שמחת חיים.
גם לא חושבת שמצב כלכלי תורם לבכינות הזו. דוקא בשנות החמישים כשאנשים בעולם התאוששו ממשברים כלכליים,מלחמתיים קשים ביותר יצרו מוסיקה [מדברת על אנגלית]
מלאת קצב,שמחה. שום בכינות ונמיכות קומה…בי בופ,התחלת הרוקנרול.
הבכינות היא מין אופנה מאוסה.שמתבטאת גם בתחומי יצירה אחרים ובהתבטאויות כלליות בכלל.
["איך הלכה המדינה"… וכאלה]
גם במאה ה19 היתה אופנה קצת דומה של מנלכוליות. זה נתפס כמתוחכם,כמשכיל.לחזות שחורות.להיות בנמיכות קומה.
תנו לנו רוקנרול! סקא,רגאיי,פאנק- מלאי חיים ואופי. דתיים,חילוניים.
נמאס מהדישדוש המיוזקי הזה.
מעניין לבחון למה דווקא השירים המתבכיינים מושמעים ונעשים פופולריים.
בשוליים נעשית מספיק מוזיקה שלא עונה להגדרה 'מתבכיינת ונמוכת רוח'. למה היא נשארת בשוליים?
דבר נוסף,יש לי השערה שתוכניות הכוכב נולד למינהן הן גורמים שמשפיעים מאד על הזרם הדביק,אנמי הזה במוסיקה העכשווית.למרות שאין לי נימוקים מלומדים להציג כדי לתמוך בהשערה הזאת.
הערות מעניינות.
המיינסטרים ברוק-פופ הישראלי תמיד היה כבד ראש במקצת, וזה לא בהכרח רע. אפילו צביקה פיק שר רטוש ונתן יונתן. טיול ביפו לא מייצג אפילו את שלום חנוך.
בקשר לנקודה 7 – גם אף פעם לא היה כסף בתחום, חוץ מקומץ כוכבים, מלבד תקופה קצרה באמצע שנות התשעים.
לנקודה 6 אני לא מסכים, היא לא סתם לא נכונה אלא נראית לי כקלישאה של השיח העדתי הנפוץ והמטופש. שירים על סטוצים יש בכל ז'אנר עברי, נגיד אהבה של אפרת גוש.
לדודי – הטענה שלי היא לגבי גברים. לנשים מותר להיות בוטות וכן, איכשהו, לגברים מזרחיים.
תודה על הערותיכם, איילת ודודי.
מסתבר שגם לכתוב על מוסיקה זה לכתוב על תרבות, ולכן מעניין לקרוא את מחשבותיך גם בפוסט הזה.
מסכימה מאוד עם איילת שרון. ריאליטי המוסיקה מעודד מוסיקה אובר-קיטשית, חנפנית לאוזן, שתפקידה "לרגש".
ושירים כמו "ילד של אבא" נראה שנכתבו ישר למצגת הבר-מצווה או הגיוס, אמנות זה לא. יש המון שירים מזרחיים שנכתבו ישר להשמעה בחתונה, אבל לא הרבה אשכנזים.
"בדרך ליפו" הנפלא בשום אופן לא היה יכול להכתב היום.
הסיבה העיקרית היא שילטונו האכזר של הפוליטקלי קורקט.יותר מכל שאר הסיבות שהוזכרו למעלה.וכן ,אני דוקא חושבת שיש עינין שהגבר האשכנזי הוא המושתק,המואשם ביותר
ולכן גם לא ישיר את דרך השלום.
איזה פוסט משובב-נפש. הערה מס' 1 שלך חייכה אותי מאוד – אני עצמי חוטאת לא-פעם בצניעות מזויפת (וכל עוד היא מודעת ומחויכת, היא לא גרועה במיוחד בעיני), נוקדנית עד אחרונת עצמותיי, ורואה בניסוח הערות-נוקדניות אגב שתיית תה את אחד מתענוגות החיים הגדולים. אל תפסיק!
איתך בנרגנותך הצודקת לגבי נמיכות-הרוח של המוזיקה הישראלית העכשווית (כמו שאמרתי השבוע לאהובי למשמע איזה שיר גלגל"צי כזה או אחר – שמחה זה למזרחים), וגם באבחנה המצוינת לגבי הנרקיסיזם המושך והמשמח במוזיקה לועזית (אפילו המושג הזה, "מוזיקה לועזית", כבר נשמע קצת מיושן); אבל עם איילת שרון בקשר לאטיולוגיה: סתם אופנה קלוקלת ומגעילה.
מעין, לוסי, ואיילת שוב – תודה רבה על הערותיכן
אריק שלום, אני נהנה מאוד לקרוא אותך, ועכשיו מעז גם לכתוב (יש לי אינטרס). יצא לנו להיפגש לרגע בקורס על פסיכואנליזה בבר-אילן (אולי אתה זוכר, דיברנו קצת על מונטיין). בכל אופן, לא מזמן התפרסם ספר שלי, "אההבה" (הוצאת מטר) והייתי שמח לשלוח לך אותו, אולי תמצא בו עניין. הוא אמנם מונוגמי, אבל – אני מקווה – לא דביק, רוחני, אבל – שוב, אולי – לא נמוך רוח. יש פה סיכון מסוים. בכל אופן, אם זה מתאים, כתוב לי לאן אפשר לשלוח ואעשה זאת. בתודה.
שלום גדעון, מזל טוב על צאת הספר!
לצערי כמעט ואינני כותב על ספרות מקור בשנים האחרונות, אלא על ספרות מתורגמת. ומלבד עבודתי בעיתון זמני מוקדש בעיקר להוראה וכמעט אין לי זמן לקרוא יצירות חדשות. בכל מקרה כדאי שיחסי הציבור של ההוצאה ישלחו את הספר לעיתון ידיעות אחרונות, או שכבר עשו זאת.
תודה רבה על דבריך, ובהצלחה.
נ.ב.
רבים מחברי הטובים עד הזהים מונוגמיים 🙂
תודה לך אריק. שמתי לב לעניין המתורגמת, אבל ניסיתי מזלי. לא נורא. שמח לשמוע ממך.