על "סוס אחד נכנס לבר", של דויד גרוסמן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"/"סימן קריאה"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש טענה, קלישאית כבר, כלפי הספרות העברית שהיא כבדת ראש ודיכאונית והצד ההומוריסטי חלש בה מאד.
אבל על מה יש לה לשמוח?

צחוק בצד, הטענה הזו מושמעת לעתים בידי אנשים נטולי הומור או זעופים וקשי רוח בעצמם, כמין דרך עקיפה שלהם להפוך דרך טרונייתם על הספרות העברית לאחרים מכפי שהם או, יותר גרוע, לסמן שהם כאלה, אחרים – עניין קומי בפני עצמו (ושאני מכיר באופן אישי).

צחוק בצד הפה השני, הספר המפתיע של דויד גרוסמן, מבכירי סופרנו, שבמרכזו סטנדאפיסט בן חמישים ושבע ושבו כמה וכמה בדיחות מצוינות או לא רעות, שובר לכאורה את קללת הרצינות הזו של הספרות העברית. אבל, הפלא ופלא, הוא בו זמנית, וליתר דיוק במרוצתו לקראת שיאו, מאשש עד מאד את רצינותה וקדרותה העילאית של ספרותינו, כי במרכזו של הרומן סיפור עצוב מאין כמותו.

הקריאה בספר מהנה מאד. ראשית, יש את הבדיחות עצמן של דובָלה ג'י ("איך גולנצ'יק מתאבד? קופץ מהפרופיל לקב"א") וכן את הסיטואציה שבה הן מסופרות, סיטואציה מבדחת לא מעט בפני עצמה: באר נתנייתי כל-ישראלי של אנשי אמצע הדרך שיצאו "לבלות". שנית, הסיפור מסופר בידי חבר נעורים של דובלה, שופט בדימוס כבד ראש שהוזמן במפתיע על ידי דובלה, אחרי עשרות שנים שלא התראו, לצפות במופע ולחוות את דעתו, ולא רק על המופע, משתמע מהבקשה המפתיעה של דובלה, אלא גם על אישיותו עצמה. כך שהמחצית הראשונה של הסיפור מערבת קלילות מענגת ("זה מה שיפה בהומור, שלפעמים אפשר גם לצחוק אתו"), בהבטחה מתוחה לרצינות שתתרחש מתישהו. המספר השופט הוא כמו בא כוחו של הסופר בעל התדמית הרצינית, גרוסמן, שנוכחותו מבטיחה שלא נישאר ברמת הבדיחות ("כי מה אני סך-הכל", אומר דובלה, "אני סוגה תחתית אני"). כבר בעמוד הראשון מוכרז המתח הפורה הזה בין המספר לבין הדמות הראשית באמצעות השפה. המספר מתאר בעברית מוגבהת ומחושבת: "ואז, בתנועה חדה, הוא זוקר את עכוזו למעלה". ואילו הסטנדאפיסט דובלה פונה לקהל ומכריז: "אה, לא קיסריה, מה? עוד פעם זיין אותי הסוכן שלי?". "עכוז" מול "זיין".

ואז, פחות או יותר לקראת האמצע, מתכנס הכל לסיפור עוצר נשימה שמספר דובלה לקהל, סיפור מילדותו. זה סיפור רציני עד אימה, הנוגע ליחסיו עם אמו ניצולת השואה ואביו העניים בירושלים של ראשית שנות השבעים, סיפור שגרוסמן מוליך אותו באופן מיומן ומותח מאד עד לסוף הרומן. כך שהמחצית השנייה, פחות או יותר, של הרומן, ולמרות שהבדיחות ממשיכות גם בה, הופכת לרצינית מאד – ואכן חלק מהנוכחים בהופעה עצמה מוחים על כך שזה כבר לא סטנדאפ – אבל עונג הקריאה נובע כעת מהמתח ומחיי הרגש העזים של דובלה הילד שנחשפים לפנינו.

אחד המבחנים המשמעותיים ביותר בעיניי למעלתו של ספר – וכבר כתבתי זאת בעבר – הוא האם אתה מתגעגע לספר, או לגיבורים, במהלך הפסקות הקריאה הכפויות. הגעגועים האלה משמעותיים לא רק בגלל משמעותם החיוביות, כלומר בגלל שהם מעידים שהתוכן של הספר מוצלח, שגיבוריו נגעו בך, אלא גם מפני משמעותם השלילית, כלומר הם מעידים על כך שהספר הזה הצליח להשכיח ממך את העולם לרגע, צללת לתוך הספר והחוץ נותר בחוץ. וההימלטות הזו שמציעה הקריאה היא הימלטות מטפיסית ממש, כי אתה מחליף את קיומך בקיום אחר (ובכך היא אנלוגית להימלטות שמציעים סמים משכרים למיניהם, רק בלי סכנות של הנגאובר וחקירות משטרה), אתה משיל כמו נשל את קיומך ועוטה עליך, ולו לכמה שעות, קיום אחר. "סוס אחד נכנס לבאר" עומד במבחן הזה בהחלט. יש בו מתח והומור, ואתה חש בקרבה חמה ואינטימית לדמות הראשית – והחוץ נזנח לאנחותיו.

ואף על פי כן זה אינו ספר גדול, אלא רק ספר מצוין. אני מתעקש על ההבחנה הזו, למרות הרושם החמוץ והפוצי שהיא יכולה לעורר. במיוחד כשמדובר באחד מטובי סופרינו, שכתב לפחות ספר גדול אחד בעבר ("הדקדוק הפנימי"), ראוי לשמר את הקטגוריה של "הגדול", לשמור על הסטנדרטים. זה אינו ספר גדול כי יש בו אלמנטים מלודרמטיים ורגשניים. מלודרמטית (כלומר לא מעודנת, סנסציונית) היא הדילמה שהועמד בפניה דובלה הילד, אותה זו שמתמצית בשאלה המפחידה שנשאלנו כולנו בילדותנו: את מי אתם אוהבים יותר, את אמא או את אבא? רגשנית היא דמותו של דובלה עצמה, הנער הרגיש, "השונה", שהפך לגבר בעל יצר הרס עצמי, רדוף זכרונות וכאוב. מוטיב השואה שמצוי כאן, אליו נמשך גרוסמן לאורך הקריירה שלו ולעתים עשה בו שימושים ספרותיים מעוררי התפעלות, אינו בלתי קשור למשיכה הזו אל הרגשני. כמו שלא בלתי קשורות לרגשנות דמויות הילדים שמאכלסים את ספריו (הדרמה שמספר דובלה אירעה כאמור בילדותו). כמו שגם דמות משנה שמופיעה פה, של אישה כמעט גמדה, שהכירה ואהבה את דובלה בילדותו וכעת באה לראות אותו מופיע, אישה זעירה ולא לגמרי שפויה או בוגרת (כלומר ילדותית), שרואה את הטוב שבו למרות שהוא מנסה להציג את עצמו כרע, היא דמות שיוצר סופר עם נטייה למלודרמה ולרגשנות.

ואחרי ההסתייגות, שוב אדגיש: "סוס נכנס לבאר" הוא ספר מהנה ומרגש, של סופר חכם ומיומן עד מאד במלאכתו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • MG  ביום נובמבר 14, 2014 בשעה 7:01 PM

    סתם מסקרן אותי, מכיוון שאתה 1. מדקדק 2. מנמק ו 3. באופן כללי דעתך נחשבת בעיני – הזכרת את ספק הדקדוק הפנימי כספר גדול של גרוסמן – איפה על הסקאלה היית ממקם את עיין ערך אהבה? כי לעניות דעתי הוא יתר גדול.

  • אריק גלסנר  ביום נובמבר 14, 2014 בשעה 8:49 PM

    את שני הספרים קראתי לפני קרוב לעשרים שנה (מזעזע – אותי). ב"עיין ערך אהבה" אהבתי מאד את החלק הראשון ואת החלקים הבאים – האקספרימנטליים – פחות. אני ידוע לשמצה בקרב חלק מהקהל (שלושה אנשים) בהסתייגות שלי מכתיבה אקספרימנטלית במקרה שאני לא מבין או אותה או ו את עילתה עד הסוף. אז קח זאת בחשבון.

  • אבשלום  ביום נובמבר 15, 2014 בשעה 10:12 PM

    לגרוסמן יש נטייה (בהרבה מספריו) להאדיר את הרגישות והעדינות של הילדות לפני השלב שהבגרות קלקלה אותה, מעין תפיסת ה-"פרא האציל". זה תמיד נותן לי תחושה מלאכותית וילדותית. מכאן נובע גם היאוש הכללי שאותו הוא משדר כלפי כל אפשרות של תיקון בעולם האמיתי, קרי, עולם המבוגרים.

  • לי עברון-ועקנין  ביום נובמבר 16, 2014 בשעה 12:28 PM

    בעיני דווקא הגמדה מצד אחד, וההליכה על הידיים של דובלה מצד שני, הם קווים חזקים ברומן – משהו קרקסי שיש בו, או משהו מן התיאטרון החזותי.
    אבל דווקא אלמנט ההיבלעות לתוך הספר, או הגעגוע לדמויות פעל עלי פחות הפעם מאשר בספריו הקודמים. אני לא יודעת אם זה הוא או אני 🙂

  • דודי  ביום נובמבר 17, 2014 בשעה 11:16 AM

    בהחלט מעורר רצון לקרוא.

    הנימוק שנתת מדוע הספר אינו "גדול" – מעניין שהוא נימוק שלילי (מגרעת מסוימת בספר, משהו לא-טוב שיש בו, ולא משהו טוב שחסר בו – חידוש, פריצת דרך). אני חושב שספר גדול אינו בהכרח ספר חף מפגמים ומגרעות, אולי להיפך; אלא שבשביל להפוך מ"מצוין" ל"גדול" צריך דבר-מה נוסף.

  • אריק גלסנר  ביום נובמבר 17, 2014 בשעה 12:25 PM

    תודה על הערותיכם

  • דויד יעקבי  ביום יוני 16, 2017 בשעה 11:00 AM

    אחרי הזכייה ספרס הייתי מוכרח לבדוק מה כתבת על הספר בזמנו (ביקורת שמשום מה פספסתי) ולשמחתי (וכמו שקיוויתי) מצאתי מישהו שמסכים איתי. דויד גרוסמן הוא סופר גדול וראוי לפרסים אבל גם תחושתי הייתה שהספר הזה איננו גדול, רושם עז הרבה יותר השאיר עליי ספרו המתחרה של עמוס עז שהפרק על התאבדותו של יהודה איש קריות נהדר בדיוק מפני שהוא חף מרגשנות ובכל זאת מעציב ומכאיב. ונדמה שגם על פרס הפוליצר של החוחית הסכמנו ועל פרסים ספרותיים בכלל. נחמד שיש לי לאן לפנות במצבים כאלה בשביל להתנחם, כמו שיש מי שפונה לבג"צ כדי לוודא שיש עדיין צדק בישראל. ובכל זאת הרבה מזל טוב לדויד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: