ארכיון חודשי: אפריל 2014

קצרים

1. יש איזו סברה מרחפת באוויר התרבותי שמסביב לנו ולפיה יצירת אמנות "איכותית" היא יצירה עם "סוף רע"/פסימית/צינית.

אתה שומע את הסברה הזו, למשל, באשר ל"בית הקלפים", סדרה שלא שרדתי את הצפייה בה מעבר לשני פרקים כיוון שהייאוש שהיא משרה מתחזה לעמקות, והפסימיזם לראליזם, והיעדר המוצא למחאה פוליטית.

הסברה הכללית הזו היא, לטעמי, השקפת עולם "middlebrow-אית" קלאסית (middlebrow הוא הכינוי שנתנו מבקרים אנגלו-אמריקאים לתרבות "איכותית", תרבות בינונית אך יומרנית שמוכרת את "איכותה" כמו שהבידור מוכר את ההנאה), אם יותר השימוש באוקסימורון.

כלומר, אולי לא יעלה על הדעת שיצירת אמנות גדולה תהיה רק קורעת מצחוק, אנרכיסטית-באופן-קל-דעת כל כולה, או "חיובית" מקצה אל קצה – בלי שבאופק שלה יסתמן תו טראגי – אבל "סוף רע" או פסימיות ודאי אינם תנאי מספיק ליצירה גדולה והם אף לא תנאי הכרחי (כלומר, וכאמור, כל עוד הקדרות לא נעדרת לחלוטין מהאופק של היצירה).

ואילו ציניות טוטלית היא אולי תנאי מספיק להיותה של היצירה יצירה לא גדולה. כי נדמה לי שיצירה גדולה באמת לא יכולה להיות צינית מכל וכל.

2. "ושיפסיק כבר לנדנד על פלובר שלו", זעם פעם הסופר הבריטי קינגסלי איימיס על הסופר ג'וליאן בארנס, מעריצו של הסופר הצרפתי.

ואני, כמו בארנס, לא אפסיק לנדנד על גדולתם של שני היוצרים הגדולים ביותר לטעמי בזמר העברי בכל הדורות, שלום חנוך ושלמה ארצי (ואני מדבר על מכלול יצירתם המצטבר, לא על פעילותם בשנים האחרונות שלא תמיד קולעת), שבצד עוד עשרה סופרים ומשוררים (כלומר, לא זמרים) עבריים, פלוס מינוס, מעצבים את תחושת השייכות התרבותית שלי – ולמרות שאני מביך כמה ממקורביי בהערצה הזו ומסתכן בהגליה לסחְנֶה בגינו של הנדנוד המוזכר (הסַחְנה הוא מעיין מיתי, שכפי שמתואר במיתולוגיה הישראלית מגורשות אליו נשמות הסַחים לאחר המוות ובו הן מרצות את עונשם בשמיעת מוזיקה אזוטרית).

והנה, נזכרתי השבוע בשיר "לילות שקטים" מ"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (1977), וב"נה נה נה" הגדול ביותר, אולי, בזמר העברי (ואולי לא רק בו – ונא לחכות בסבלנות ל"נה" האחרון!), בצד ה"נה נה נה" של שלמה ארצי ב"אף פעם לא תדעי" שנתיים מאוחר יותר, ב-1979 (העיבוד גאוני גם כן, איני יודע של מי הוא). הנה הוא ה"נה נה נה":

עכשיו, מה שבין השאר הופך את השיר לגדול הוא פרט מסוים בתמליל, הביזאריות בקונקרטיות המפתיעה של המילים: "אני פה רק לזמן מוגבל עד תום הסמינר".
יש משהו ישראלי ומוזר באופן שובה לב בשיבוץ של המילה "סמינר" בתוך שיר רוק די חרמני בסך הכל. שובה לב כמובן הוא גם הרוקיסט המנגן בעצמו בחשמלית אבל "שונא ניאון" ואוהב "לילות שקטים", או, כל הפרדוקס בקצרה: הרוקיסט הקיבוצניק.
בכלל, האוקסימורון הזה של זמר רוק ביישן (שאריק איינשטיין הוא אמנם ביטוי ידוע יותר שלו, אבל שלום חנוך הוא דמות חשובה יותר בעיניי) – יש בו משהו ישראלי.

3. אני חוזר וקורא לאחרונה כמה מהמודרניסטים הגדולים, תומאס מאן ו"הר הקסמים" וכעת את פרוסט. בכרך השני של המהדורה העברית של "בעקבות הזמן האבוד" (שחרפה גדולה לתרבותינו שלא הושלם עדיין תרגומה של היצירה) כותב פרוסט כך:

"לראות סערה בים – לא ידעתי תאווה גדולה מזו, לאו דווקא כמחזה יפה, אלא יותר כרגע חשוף בחייו האמיתיים של הטבע; או, ליתר דיוק, לא היו מחזות יפים בעיניי זולת אלה שידעתי כי לא נתפרו במלאכותיות להנאתי, אלא הכרחיים היו, בלתי ניתנים לשינוי – יופיים של נוף או של אמנות גדולה. לא הייתי סקרן, לא הייתי רעב להכיר אלא את מה שהאמנתי כי הוא אמיתי יותר ממני עצמי, זה שעיקר ערכו בכך שיַראה לי מקצת מחשבתה של רוח גאונית, או מקצת כוחו וחינו של הטבע, המתגלה כשהוא נעזב לנפשו, בלי התערבות אדם" (תרגום: הלית ישורון).

מה שמסעיר וגאוני בקטע הזה, לטעמי, הנו שיש בו תיאוריה על חשיבותה של יצירת המופת האמנותית, שנשענת על התאוריה של "הנשגב". "הנשגב" של פרוסט מורחב כך לכלל אותם מעשים אנושיים גאוניים. גם הם, כמו מראה הטבע הפראי, מעוררים את יראת הכבוד שלנו.

כלומר, החשיבות של יצירות המופת באמנות, אינה קשורה לתוכנה הספציפי של הגאונות – אלא להמחשה שיש בה שיש דבר כזה גדול ונישא כמו גאונות אנושית.

קצר

בעבר, בעברית ארכאית (וביידיש ששאלה מהעברית את המונח), כשרצו לומר – לגנאי – "בורגני" אמרו: "בעל-בית" ׁׁ(או "בַּלֶבַּ'ת").

ניבאו ולא ידעו מה ניבאו (כעת, כשסוגיית הבעלות על נכס שאיננו נייד חוצה את המעמד הבינוני לשניים)?

הערה (ארוכה) על ספרות עברית קוסמופוליטית

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גיבור "הבית אשר נחרב" ("כנרת-זמורה-ביתן"), ספרו של ראובן נמדר שראה אור השנה, אנדרו כהן, הוא פרופסור מוערך ללימודי תרבות באוניברסיטת ניו יורק. כהן, בן החמישים ושתיים, חווה במהלך הרומן משבר קצת-אחרי-אמצע החיים. מינויו לראשות מחלקה באוניברסיטה נבלם, חברתו הצעירה נוטשת אותו, גרושתו מטיחה בו דברים קשים והוא מתמוטט גופנית ונפשית. ההתמוטטות היא מרהיבה במיוחד, מכיוון שאנדרו הוא ניו יורקי אינטליגנטי ואלגנטי מאד, מי שמנהל אורח חיים הדוניסטי מתון, שכולל הנאה מכל מה שיש לניו יורק להציע, תרבותית וגשמית, ויש לניו יורק, כידוע, הרבה להציע בשתי הממלכות הנ"ל. אך אם ההתמוטטות של אנדרו הבטוח בעצמו והמצליח הייתה לא צפויה, הרי שהרומן עצמו מפתיע אף יותר. זאת משום שזהו רומן שכתוב בעברית עשירה מאד, היונקת מרבדים היסטוריים מגוונים של שפתנו העתיקה-חדשה – אך כל השפע הזה מגויס לתיאור של גיבור לא-ישראלי, אמנם יהודי, שקשריו עם ישראל או העברית זניחים. למעשה, לפנינו רומן שנכתב במובהק במסורת הכתיבה היהודית-אמריקאית, זו שהפכה למרכזית בספרות האמריקאית עצמה במחצית השנייה של המאה העשרים, רומן הכתוב במסורת של סול בלו-פיליפ רות- ברנרד מלמוד– ג'וזף הלר-ושות', אלא שהוא נכתב בעברית ועל ידי סופר ישראלי. אלא שיש עוד עניין קטן שפוגם ב"אמריקניותו" של הטקסט (מלבד כתיבתו במקור בעברית משובחת). חלק מהתמוטטותו של אנדרו נובע מחזונות משונים שפוקדים אותו, חזונות הכתובים בעברית חז"לית ועוסקים בחורבן בית המקדש בירושלים. אנדרו, זר כאמור למסורת העברית, לא מזהה בתחילה את אופי החזונות וקל וחומר את מקורם המטפיזי. החזונות האפוקליפטיים העבריים למהדרין הללו הם כמו שלוחה של הסופר העברי בתוך נפשו פנימה של היהודי אמריקאי המעודן והרחוק מיהדותו, קל וחומר מישראליות כלשהי. והיא, השלוחה הזרה הזו, אגב, גם הנקודה החלשה המרכזית ברומן המרשים-לעתים הזה. המקור המטפיזי של החזונות שרירותי ואינו מנומק מספיק. מה שטוב ברומן של נמדר, ויש הרבה טוב, הוא היותו רומן ראליסטי מן המניין – עשיר ואמין בפרטים – על חיי אינטלקטואל יהודי-אמריקאי בתחילת שנות האלפיים, שנוסף לו קוריוז מעניין מאד ואכן לא זניח: הוא נכתב בעברית ובידי ישראלי.

"בת, אהובה" ("ידיעות ספרים"), הרומן היפה של חברי ניר רצ'קובסקי שראה אור אף הוא ב-2013, עוסק לא רק בדמויות צרפתיות אלא בלוז של הספרות הצרפתית עצמה. הרומן מתבסס על מכתביה של מדאם דה סוויניה מן המאה ה-17, "המאה הגדולה" בצרפת, מכתבים שהם חלק אינטגרלי מהקלסיקה הצרפתית (ושהיו נערצים על פרוסט, למשל). סביב המכתבים האלה טווה רצ'קובסקי רומן שפורש את מערכת היחסים האובססיבית של מדאם דה סוויניה עם בתה.

ב"צל עולם" ("עם עובד"), הרומן המרשים של ניר ברעם, שראה אור אף הוא בשנה האחרונה, חלק גדול מההתרחשות אינו ממוקם בישראל והדמויות ברומן ברובן אינן ישראליות. חלק ניכר מהרומן מתאר חבורה של אקטיביסטים הפועלים בבריטניה ומשם מנהלים רשת עולמית באמצעות האינטרנט, רשת הקוראת לשביתה כלל-עולמית של מיליארד איש במחאה על אי השוויון העולמי. ואילו חלק אחר ברומן עוסק בחברת ייעוץ אמריקאית, שהינה חברה קפיטליסטית בעור של נאורות וליברליות (במובן האמריקאי של המילה "ליברליות", כלומר שמאליוּת). החברה יועצת למדינות ולגופים כלכליים גדולים בסוגיות של תדמית וניהול. רק כשליש מהרומן מתרחש בארץ ומתמקד בדמותו של גבריאל מנצור, נובוריש ישראלי שנטל חלק בישראל במה שלפי הרומן הוא תופעה גלובלית: ריסוקו של המעמד הבינוני והיעלמותו של השמאל הכלכלי.

"השקנאי" ("חרגול"), הרומן של רועי "צ'יקי" ארד, אף הוא מהשנה האחרונה ואף הוא מתרחש, והפעם בשלמותו, מחוץ לגבולות ישראל ועוסק בדמויות לא ישראליות. הגיבור של "השקנאי" הוא מנהיג קבוצת מורדים במדינה אפריקאית ששמה לא נמסר לנו. הגיבור דווקא אינו אנונימי: שמו ברוטוס, כי כל השמות במדינה האפריקאית הדמיונית לקוחים מכתבי שייקספיר. המדינה האלמונית מושחתת, ניהולה רודני ורצחני, הפערים בין עשירים לעניים בה מרקיעים שחקים, מדינות העולם מפנות לה את גבן. ואילו רומניה, דווקא היא, שוקלת להכריז מלחמה על העריצות האפריקאית. הספר עוקב אחר נדודיו של ברוטוס במחתרת והוא כתוב בסגנון ההיתולי האופייני לארד גם ביצירות הפרוזה שלו שעוסקות בישראל.

אלו ארבע דוגמאות מהשנה האחרונה למגמה שניתן לכנותה "ספרות עברית קוסמופוליטית", כלומר ספרות עברית שממלאת, מלבד היותה כתובה עברית כמובן, שלושה תנאים: היא אינה מתרחשת (ברובה, לפחות) בישראל; היא אינה עוסקת (ברובה, לפחות) בישראלים; והיא אינה עוסקת במציאות פנטסטית או מד"בית במובהק. כלומר, הפרק ב"סוף דבר" של שבתאי או החלקים ב"מולכו" של א.ב. יהושע המתרחשים באמסטרדם או בגרמניה – אף לו היו מתארכים לרומן מלא – אינם כלולים במגמה הזו של ספרות עברית קוסמופוליטית, כיוון שהם עוסקים בישראלים. כך גם ספריה של מאיה ערד שעוסקים בישראלים החיים בחו"ל – מלבד "שבע מידות רעות" המצוין שלה ("חרגול", 2006), השייך בהחלט למגמה הזו מפני שהוא עוסק באוניברסיטה אמריקאית ורוב הדמויות בו הן לא ישראליות. כך גם לא שייך למגמה הזו הסיפור הראשון בקובץ "שנות החלב" ("כתר"), של יערה שחורי, גם הוא מהשנה האחרונה, שעוסק במציאות פנטסטית בעיר שבה נעלמים הילדים. זו מציאות לא ישראלית אמנם, אבל היא גם לא ראליסטית. אולם הסיפור השלישי בקובץ של שחורי, "הילדה השנייה", העוסק בעיירה אמריקאית בת זמננו, בהחלט משתבץ במגמה החדשה הזו של ה"ספרות העברית הקוסמופוליטית", וזו על אף שהסיפור מסופר בחלקו מבעד לעיניה של סופרת ישראלית המתארחת בעיירה האמריקאית.

*
מדובר במגמה חדשה למדי. ומקורה וההסבר לה לכאורה פשוטים מאד: הגלובליזציה. הגלובליזציה, שבמובנים רבים היא בפשטות אמריקניזציה. כך הרי מסבירה הסופרת הישראלית בסיפור המוזכר של שחורי, שמטיחים בה על שהיא מתערבת בסיפור לא לה: "יכולתי להגיד להם את האמת, את הסיפור הזה אפשר לכתוב גם מעבר לים. את התרבות שלכם ואת הריח המתוק של פרחי המשי-פלסטיק שלכם אנחנו נושמים מזמן, הברירה אינה בידינו. הלוא את הדימויים שלכם אנחנו חולמים בלילות ובימים: צ'ארלי צ'פלין והיפהפייה הנרדמת, ביל קלינטון ואנג'לינה ג'ולי, ניין אילֶוון וניין טו פייב, כלים חד-פעמיים ומכסחות דשא, אנדי וורהול ונועם חומסקי". במציאות מואחדת יותר ויותר מבחינה תרבותית, במציאות בה קפיצה או נסיעה ממושכת לחו"ל נגישה ושכיחה, טבעי שחלק מהסופרים העבריים יפרסו את מצודתם הספרותית מעבר לים.

לאחרונה הקדיש המגזין האמריקאי האינטלקטואלי התוסס "n+1" את מאמר המערכת שלו לתופעת הספרות הגלובלית, תופעה שמאפיינת את הספרות בעולם מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים, לטענת המאמר. המאמר משרטט את החלפתה הגוברת והולכת של הספרות הלאומית בספרות עולמית והוא מבקר את התופעה כהחלפה של ספרות מתסיסה שניסתה לשנות את העולם – בתחילה בגבולות הלאום ובשפתו – בספרות מרפרפת, פולקלוריסטית ונעדרת משקל. הספרות הגלובלית החדשה, לפי כותבי המאמר האמריקאים, הינה ספרות לא רלוונטית באופן עמוק, שדבקה בנושאים "קוסמופוליטיים" (השואה או הפצצת הירושימה, למשל), כתחליף לדיון מעמיק בעולמנו, או שהיא מורכבת מאליטה ספרותית גלובלית של מבקרי פסטיבלים ספרותיים יוקרתיים שהתכנים הספרותיים שהיא מייצרת אינם חתרניים או משמעותיים.

התופעה שעליה אני מדבר כאן קשורה לתופעה שאיתרו ב"n+1", אבל אינה זהה עמה. אני מדבר בראש ובראשונה על יציאה תמטית של הספרות העברית מגבולות הארץ והלאום. עם זאת, גם בהקשר הישראלי, אכן צריך להבחין הבחן היטב בין ספרות עברית קוסמופוליטית אופורטוניסטית, דשנה, קלושה ותלושה, לכזו שהינה ויטאלית ורעננה.

בכל מקרה, התופעה החדשה הזו בספרות הישראלית של "הספרות העברית הקוסמופוליטית" אחידה רק ברובד אחד. היא מוּנעת, כך נדמה, ממגמות מגוונות ושונות למדי.
אצל ניר ברעם ישנה חפיפה מוחלטת בין הנושא הגדול של הספר שלו לבין היותו "ספרות עברית קוסמופוליטית". כיוון שהנושא שלו הוא הגלובליזציה הכלכלית וצמיחתה של אליטה גלובלית, כיוון שהנושא שלו הוא היחלשות המדינה הלאומית אל מול הכסף הגדול הגלובלי – אך טבעי הוא שספרו ייחלץ מגבולות המותניים הצרים של ישראל.
ואילו אצל רובי נמדר המוטיבציה, כמדומה, שונה לחלוטין. חלק מהקסם של ספרו נובע ממה שאפשר לכנות המניע ה"אימפריאליסטי" שלו. נמדר הוא המקבילה בספרות של בוגי יעלון, הוא רוצה להראות לאמריקאים מה זה. אלא שבספרות התוצאה חיננית יותר מאשר בפוליטיקה. בעקבות המסורת המפוארת של אחינו הסופרים היהודיים הגדולים אשר מעבר לים, רוצה להראות להם את כוחו סופר עברי תוך שהוא פועל בשטחם-הם ובתימותיהם-הם. למה שרק פיליפ רות ישמיץ את הישראליוֹת הפוריטניות בסוף "מה מעיק על פורטנוי?"? או שסול בלו יתאר את האינטליגנציה הישראלית ב"לירושלים ובחזרה"? הנה, גם סופר עברי יכול לפעול ב"עורף הידיד" ולכתוב לנו על חייו של אינטלקטואל יהודי אמריקאי!
אצל רצ'קובסקי, ניתן לשער, האמביציה דומה מעט לזו של נמדר. רצ'קובסקי הוא מתרגם בולט מצרפתית ("סוויטה צרפתית", "נוטות החסד") ואת "בת, אהובה" ניתן לבאר כמרד של הפרובינציאלי במטרופולין: כביכול, נמאס לרצ'קובסקי להיות המייבא של הספרות הצרפתית לארץ והוא מעוניין להיות מעורב בלב לבה של זו האחרונה, לתרום מקצווי מזרח משהו לתרבותו של סוף מערב.
ואילו ארד, בשונה מברעם או נמדר או רצ'קובסקי, משתמש בפשטות באפריקה לשם הרחקת עדות וכך לאלגוריה יעילה יותר לתפיסתו על המצב הישראלי. הרודנות האפריקאית המושחתת שלו מזכירה את ישראל פוסט כישלון המחאה של 2011. "מהמהפכה עצמה לא נשאר הרבה. תחילה הרחנו אותה מתקרבת אלינו, כמו אנשים שממתינים לרחשי בואו של משהו אבל הרעש שהם מקימים גדול כל-כך שהם שומעים רק את הדי עצמם. עכשיו, בגרביים רטובים ומטונפים, הצלחת המאבק וניצחון האזרח על הדיקטטורה נראו רחוקים מאי פעם. התקווה נטולת הפקפוק פינתה את מקומה לייאוש גמור שבמורדותיו החלקלקים קלח שוויון הנפש במפל חרישי". גם הסכסוך המופרך והמשעשע בין האפריקאים לרומנים הוא אלגוריה על השימוש שעושה השלטון הישראלי באיום האיראני, להבנתו של ארד.

*
לתופעת "הספרות העברית הקוסמופוליטית" אני מבקש להצמיד רומן משמעותי שקשור אליה, להבנתי, אם כי באופן תת-קרקעי. מדובר באחד הרומנים הישראליים החשובים של השנים האחרונות: "הגבעה" של אסף גברון ("ידיעות ספרים").

לכאורה, יורמו הגבות, מה לרומן הקישוֹני הזה, העוסק באופן סאטירי בהיאחזות לא חוקית ביהודה ושומרון, שעוסק בכל הסמטוכה הכל כך מקומית הזו של מתנחלים בשלל גוונים, צבא, פוליטיקה, שמאלנים, פלשתינים וכו' – לקוסמופוליטיות שאתה מדבר עליה?

אבל מבנה העומק של הרומן הזה, הפלא ופלא, הוא אמריקאי למהדרין, להבנתי. גברון לקח את מושג "הגבול", מושג מרכזי בתרבות האמריקאית ("The Frontier"), וערך לו התאמה למציאות הישראלית. תזת "הגבול", שזכתה לניסוח ראשוני קנוני בידיו של ההיסטוריון האמריקאי פרדריק ג'קסון טרנר ב-1893, טוענת למרכזיות של הגבול המתפשט אט אט מערבה בהווייה האמריקאית. ההוויה האמריקאית מנהלת יחסי משיכה מורכבים עם ההוויה האלימה, האנטי-מתורבתת, האנרכית, של הגבול ומה שמעבר לו, "המערב הפרוע", גורסת התזה הזו.

גברון הוא אחד מהאמריקניים ביותר בין סופרנו (מתרגמם של סאלינג'ר, פיליפ רות ודיוויד פוסטר וואלאס, לשם הדוגמה), וכשמעיינים ב"הגבעה" ניכר כי מה שמשך אותו אל הנושא הוא בדיוק הוויית הגבול של ההיאחזות הלא חוקית המכוּננת בשולי מדבר יהודה. זו הווייה ללא חוק, הוויה אנרכיסטית. אותה הוויה פרועה היא זו שמושכת חלק מהמתנחלים עצמם אל הגבעה וגם חוזרים בתשובה שמואסים בישראל הבורגנית והמסודרת מדי לטעמם, כמו גם את הסופר הקוסמופוליטי גברון. כך נכתב רומן ישראלי שהנו בעצם רומן אמריקנו-ישראלי, ששייך אף הוא, אם כי בדרך נסתרת יותר, למגמה החדשה של "הספרות העברית הקוסמופוליטית".