מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בסוף הקובץ מצוי המכתב שהוא אולי המרעיש ביותר מבין מאות המכתבים של ניטשה שליקט פרופסור יעקב גולומב (כמה מאות מתוך 1256 מכתבי ניטשה ששרדו, הוא מציין בהקדמתו). מסתבר שניטשה (1844-1900), שאיבד את שפיותו בתחילת 1889 ואליה לא שב עד מותו, שלח כמה מכתבים בימים שלאחר התמוטטותו הנפשית. אלה מכתבים מטורפים לעילא, בהם דימה עצמו ניטשה, בין השאר, לישו ולאלוהים ובהם ביטא באופן שגעוני את שנאתו כלפי האנטישמים הגרמנים ("זה עתה הוריתי לירות בכל האנטישמים"). אבל המכתב המרעיש ביותר מבין מכתבי הפוסט-שיגעון שנכללו בקובץ הוא מכתב בן שורה אחת ששלח ניטשה לקוזימה וגנר, אלמנתו של המלחין שניטשה היה ממעריציו עד שפנה לו עורף והפך לגדול מתנגדיו. כשהוא מכנה אותה בשם של אישה אהובה מהמיתולוגיה היוונית, אריאדנה, כתב לה ניטשה את המילים הללו בלבד: "אני אוהב אותך". רק בשיגעונו הרשה לעצמו ניטשה לחשוף את צפונות לבו ביחס לקוזימה. מלבד הרטט שמעביר בגוו גילוי האהבה הזה כשלעצמו, הרי שבאחת מבריק הברק על הקרקע האפלה של יחסיו הסבוכים של ניטשה עם המלחין המפורסם. דבקותו העזה של ניטשה, שהתייתם מאביו בגיל חמש, בשופנהאואר (דבקות שברוח; ניטשה היה בן 16 במותו של שופנהאואר) ובוגנר (דבקות ממש; הוא היה מבאי ביתו) נבעה בעליל מחיפוש אחר דמות אב. ניטשה, למשל, בזמן שירותו הצבאי, כותב לחברו, במכתב שמצוי כאן, שבשעת קושי בשירות "לעתים אף מלמלתי כשאני מתחבא מתחת לבטן הסוס, 'שופנהאואר, עזור'". אך הכול נהיה רווי ואפל אף יותר כשמסתבר שניטשה היה גם מאוהב באשתו של האב, באם (קוזימה), אשתו של האב שהבן הרי רצח לבסוף.
אפרופו פסיכואנליזה. גולומב, שחקר בעבר את הקשר ההדוק בין פרויד לניטשה והנו "סוכן" ניטשה מרכזי בתרבות הישראלית ועל כך יש להכיר לו תודה, מצטט כמה פעמים בהערותיו הרבות והמעשירות (אם כי לעתים חוטאות בלהט מופרז וגימנזיסטי ביחס לכותב המכתבים) את פרויד שאמר כי מעולם לא היה אדם שהיטיב להכיר את עצמו כל כך כמו ניטשה. לטעמי, ההיכרות העצמית הזו היא שהביאה את ניטשה, בצעירותו מי שלא נמנע מביטויים אנטישמיים (המופיעים פה ושם במכתבים המוקדמים), להיות אויב מר כל כך לאנטישמיות, להפיכתו לפילושמי מובהק (דוגמה אחת מרבות כאן: "שיעזור אלוהים לשכל האירופאי אם יחסירו ממנו את השכל היהודי!"). ניטשה זיהה באנטישמיות את אותו רגש שכינה "רסנטימנט", טינה. האנטישמי מוצא בהכפשת ורדיפת היהודי, בתחושת העליונות ביחס אליו, מפלט מרגשי הנחיתות שלו, לאו דווקא ביחס ליהודי אלא בכלל. פסיכולוג מעמיק כמו ניטשה לא יכול להרשות לעצמו להמשיך להעיר הערות אנטישמיות כשהוא מבין את המקור הנפשי הנחות לאנטישמיות.
אפרופו פסיכולוגיה. אנחנו חיים בעידן פסיכולוגיסטי וניטשה עבור רבים מאיתנו, כמדומה לי, הוא סוג של פצע. ניטשה קוסם לרבים והפך לגיבור תרבות מרכזי בגלל ערכה המודגש של האינדיבידואליות בהגותו. אך להדגשת ערך האינדיבידואליות נלווה הפאתוס של הגאון הבודד. במכתב מ-1872 למורו לפילולוגיה כתב ניטשה על ספרו-שלו המוקדם כי הוא לא רק יצירה בלשנית, אלא "מעורר תקווה עבור הישות הגרמנית". על מכתב זה כתב הפרופסור הקשיש ביומנו (מובא כאן בהערות): "מכתב מדהים מניטשה. מגלומניה". ואכן ניטשה היה מגלומן. אבל לו מותר, כי הוא היה ניטשה, והמגלומניה שלו התגלתה לבסוף כריאליזם מפוכח: הוא אכן הפך להוגה הגדול של עידן חדש, כפי שטען. הבעיה היא שניטשה מחזק אצל רבים מקוראיו לא רק את תחושת האינדיבידואליות שלהם ומחויבותם כלפיה, אלא גם רגשות יהירים, מגלומנים ונרקיסיסטיים. לא אחד או שניים מקוראיו, ניתן לשער, חש שאף הוא גאון בודד שסביבתו לא מבינה אותו… לכך כוונתי שהוא סוג של פצע.
המכתבים הללו יכולים לסייע באיחויו של הפצע הזה בהדגשתם ניטשה אחר. זה ניטשה נזקק, חולה ובודד. ניטשה שמחזר אחרי נשים באימפולסיביות אקסצנטרית (אחרי הכרות בת ימים ספורים הוא כותב לאחת מהן כך: "אזרי את כל האומץ שבלבך כדי שלא להיבהל מהשאלה שאני עומד לשאול אותך: האם תרצי להיות לי לאישה? אני אוהב אותך"). ניטשה שמעריך כל כך את החברויות המעטות שלו ("האדם מפסיק לאהוב את עצמו כאשר הוא מפסיק לאהוב את האחרים", הוא כותב לאחד הנאמנים שבהם, היינריך קזליץ). ניטשה שכמה לחברות ולא תמיד בטוח בעצמו ("מי שברשותו התובנה שלא להבת הגאונות היא שהופכת אותו לבודד ומנותק […] מי שבודד, בין בשל גחמה של הטבע או בשל בליל מוזר של כישרונות ושאיפות – הוא יודע איזה 'פלא נשגב ובלתי-נתפס' הוא החבר"). ניטשה אנושי, אנושי מאד.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בביקורת מבריקה ומפורסמת (יחסית, כמובן) שפורסמה ב"ניו ריפבליק", ביקורת על "תת-עולם", האפוס האמריקאי עב הכרס של דון דלילו על אמריקה שראה אור ב-1997, טען המבקר הבריטי ג'יימס ווד שהמוקד של יצירת דלילו ומקור חולשתה הוא הפרנויה. לא רק שגיבוריו של דלילו מאמינים בכוחות-על שרודפים אחריהם ומכתרים אותם – אם זה הממשלה האמריקאית, תרבות הדימויים הפוסטמודרנית המצויה בכל, טרוריסטים או ממשלות החולשות על כוח גרעיני – אלא שגם הסופר עצמו מאמין באבסולוטיות הכוחות האלה, לפחות במקצת. למעשה, טען ווד, משתמש דלילו ברגשות הפרנואידים והקונספירטיביים, לפיהם "הכל קשור להכל", על מנת להעניק לכידות לרומנים שלו. כך הפך "תת-עולם", יצירה שמנסה להקיף את אמריקה כולה משנות החמישים עד לשנות התשעים, ליצירה מוזרה שהנה, בלשונו הקולעת של ווד, "צנטריפוגלית באופן מסיח-דעת ובו-זמנית צנטריפטלית באופן דוגמאטי"; "צנטריפטלית", בגלל אמונתה באותה קונספירציה, אמונה שנועדה, בין השאר, להעניק לכידות מלאכותית לחטיבות הרומן המתפרקות, "הצנטריפוגליות". אבל סוגת הרומן עוינת את הפרנויה, טוען ווד בעוד משפט עקרוני ראוי לציטוט: "פרנויה הינה סוג של מיסטיציזם" והרומן, כסוגה חילונית ומפוכחת, "דוחה מיסטיציזם".
תשעת הסיפורים שקובצו ב"המלאכית אזמרלדה" ופורסמו בין 1979 ל-2011 ממחישים אף הם עד כמה הפרנויה מרכזית בעולמו של דלילו. ארבעה סיפורים עוסקים באסונות ובפגעים בקנה מידה גדול, כלומר בפרנויות שהתגשמו: אחד עוסק בתיאור יחסים בין שני אנשי צוות בחללית או לוויין במלחמת עולם שלישית; אחר עוסק ברעידת אדמה ביוון שבה שוהה גיבורת הסיפור האמריקאית; שלישי עוסק במשבר הכלכלי הגלובלי האחרון דרך עיניו של עבריין צווארון לבן האסור בבית כלא לפושעים פיננסיים כדוגמתו; רביעי עוסק במפגש בין גבר ואישה זרים במוזיאון ניו יורקי המציג עבודות על הקבוצה הטרוריסטית "באדר-מיינהוף". סיפורים אחרים מדגימים את היסוד הפרנואידי בקנה מידה קטן יותר: אצן ניו יורקי עד לחטיפה של ילד מאמו בפארק. שלא כעדה אחרת, הסבורה שהחוטף הוא האב, האצן נוטה לסברה שהחוטף הוא אדם זר, כלומר שזה אירוע שרירותי ומפחיד הרבה יותר. סיפור אחר, שפיתוחו, אגב, נמצא בדמות מרכזית ב"תת-עולם", מתמקד בנזירה זקנה בברונקס שמסייעת לפגועי גורל החיים בשכונה ומתוודעת לנערה קטנה ועזובה שלבסוף נאנסת ונרצחת.
לא פחות מיסוד הפרנויה עוסקים הסיפורים במפגשים בין זרים גמורים. סיפור אחד הינו על שני תלמידי קולג' שרואים אדם זר ברחוב ומתחילים לעקוב אחריו ולהמציא לו קורות חיים. סיפור אחר הינו על גבר ואישה זרים שנתקעו על אי, בקריביים כמדומני, מחכים לטיסה לניו יורק שנדחית שוב ושוב ומנהלים ביניהם בינתיים רומן. סיפור נוסף הוא על אדם שמבלה את ימיו בצפייה בסרטים ברחבי בתי הקולנוע של מנהטן ומחליט לעקוב אחר עמיתה לתחביב המוזר, שכמותו נודדת מקולנוע לקולנוע, ולנסות להתוודע אליה. ואת הזוג הזר שנפגש מול תערוכת "באדר-מיינהוף" הזכרתי כבר. למעשה, כשחושבים על זה, יש קשר בין הזרות ומה שסוציולוגים כינו פעם, ובייחוד בהקשר האמריקאי, "אטומיזם" חברתי, לבין הפרנויה והקונספירציה. הרי הפרנויה היא דרך (מעוותת) להתגברות על בדידות ו"אטומיזם", אמצעי (מפוקפק) ליצירת קשר, דרך ההשתכנעות הקונספירטיבית ש"הכל קשור להכל".
אבל אי אפשר לפטור את יצירתו של דלילו, מבכירי הסופרים האמריקאיים, בהערות הביקורתיות הללו. ייחודו ומקוריותו של דלילו הנם הניסיון, המוצלח פעמים רבות, ללכד את הדחיסות והיופי של לשון השירה עם התמות העדכניות ביותר: עריצותן של הטכנולוגיה, המערכת הקפיטליסטית וחרושת התרבות והדימויים. התלכיד הזה מבטא ניסיון התמודדות הרואי של היחיד, החמוש בשפה לירית ופיוטית בלבד, כלומר בשפה פרטית, ניסיונו לעכל את המערכות הכלל-עולמיות המאיימות למוחקו. לעתים העיבוי הלירי של השפה יוצר תחושת פומפוזיות, כלומר הגבהה וניפוח פואטיים לא הולמים של מציאות פרוזאית; לעתים ההיקסמות מגודלן ומהירותן של המערכות עמן מתמודד דלילו בפרוזה שלו היא בעוכרי היכולת הביקורתית הצוננת. כאן למשל, אסיר הצווארון הלבן צופה בחדשות כלכליות המדווחות על קריסת הכלכלה העולמית באופן הבא: "'צניחות של הבורסה באלף נקודות בשמינית השנייה' […] 'מאית השנייה. אלפית השנייה'. 'לא אמיתי, דמיוני, סוריאליסטי'. 'מי עשה את זה? מאיפה זה בא? לאן זה הולך?' 'זה קרה בשיקגו'. 'זה קרה בקנזס'. 'זה סרט, זה שיר'". ספק עם האסתטיזציה המוקסמת של המשבר ("זה סרט, זה שיר") היא הדרך הנכונה להתמודד עמו. אך לעתים קרובות מצליח דלילו לחלץ יופי ופיוט לא רק מיחסי אנוש יומיומיים, נחלתם של סופרים טובים מהשורה, אלא גם מהאירועים והמערכות שמעבר לקנה המידה האנושי, המערכות הלא-אנושיות שמוחצות אותנו תחתן. במובן זה כותרת הסיפור שמופיע כאן, "רגעים אנושיים במלחמת העולם השלישית", מבטאת באופן קולע את הפרויקט של דלילו במיטבו: להפוך את הזר, העצום, האכזר – למשהו מבוית וביתי. למשהו יפה, צנוע ואנושי כמו שירה לירית.