ארכיון חודשי: ינואר 2012

רדיו

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

לאנשים כמוני, תחנת רדיו ישראלית אופציונלית יש אחת בלבד – 88 FM. את הכוס הגדושה תמיד של הפטפטת הפוליטית לא מעניין אותי לגמוע, כך שגל"ץ ורשת ב' אינן תחנותיי. ברדיו – מעניינת אותי מוזיקה. אבל כשגלשתי, לעתים, למחוזות אחרים מ-88FM, ושמעתי, למשל, את הלהגנות הרווחת בין השירים אפילו בתחנה אלטרנטיבית וסימפתית כמו "קול הקמפוס", שלא לדבר על העינוי האינדיאני של טחינת להיטים באוזנך עד לזרא בגלגל"ץ, על האתנוצנטריות הישראלית של רשת ג', על החזית המזרחית שפתחו נגדי חלק מתחנות הרדיו האזוריות, ועל המאגניבות המאוסה והמעושה, למעשה חסרת הביטחון, של שדרים בתחנות רדיו תל אביביות, שלא לומר "צלאביביות" – הבנתי שאין אלטרנטיבה. אגב, המלצה: מי שרוצה לחוש דיכאון קיומי באופן מהיר וללא השקעת זמן ומאמץ, יכול להאזין לפרסומת לאתר היכרויות טלפוני החוזרת ונשנית בתחנת רדיו צל אביביצ בולטת. יש בפרסומת הזו ביטוי חד פעמי לניצול הכמיהות הרומנטיות של בני האדם למטרות עשיית רווח, כמו גם שימוש אירוני-בלי-דעת בקול פתייני וסקסי של הקריינית על מנת לקדם, אנחנו אמורים להאמין, קשר רציני ואהבת אמת. דוחה לתפארת.
בקיצור, לעומת כל הלהג והוולגריות, הרי ש88FM מזדהרת כמגדלור, על האינטליגנציה והאינטליגנציה הרגשית של שדריה, האיפוק והאצילות של רובם, הידע המוזיקלי העשיר שלהם והקו המוזיקלי שבו בחרו, הנע בתווך החמקמק שבין המוכר-לרובנו-אך-עדיין-לא-מובן-מאליו לבין זה הפחות מוכר; מבלי לגלוש לפח הגלגל"צי של טחינת המוכר לעייפה אך גם לא לפחת של השמעת האקספרימנטלי-בכוח, האזוטרי-בצדק והמבאס-לאללה. שדר עילוי כמו בועז כהן, המשלב באופן חד פעמי בין חום טבעי לאיפוק בריטי, בין ידע עצום לצניעות, אין באף תחנה אחרת. אני, בקיצור, אוהב את 88FM, שבה נהניתי מהמוכר ונהניתי להכיר. אני אוהב את התחנה והלוואי שיכולתי להאזין לה.
אבל אני לא יכול להאזין לתחנה. אני לא יכול להאזין לה כי את תועפות הכישרון והטעם הטוב של המגישים קוטעות פרסומות בהמיות באופן שלא ייאמן ובמינון לא הגיוני. ג. יפית וג. מאיה, למשל, מי שמכיר מכיר ומי שלא – אשריו, שיא הטמטום הפרסומאי, חוזרות לעתים לא אחת, אלא פעמיים [!] בתוך הפסקת פרסומות אחת [!]. ועוד פעם אחת לו אשמע את גבי גזית ולבנת טוענים ש"יש מה לעשות" – אהנהן וארסק את הרדיו. צעקנות הפרסומות וחזרתיותן המונוטונית עומדות בניגוד חריף כל כך לעדינות, למקוריות ולטעם הטוב של המגישים ב-88FM, כך שצריך מאזין מסוגו של ד"ר ג'קיל ומר הייד, על מנת לעמוד בחילופי האווירה החדים. אני איני כזה. ולפיכך, בצער רב, אני מלמד את עצמי לא להאזין ל-88FM.
לכשתרצו, הנה לכם דוגמה איך קפיטליזם חמדני מכשיל את עצמו. הרי איך העניינים מן הסתם השתלשלו? בתחילה כלל לא היו פרסומות ברשות השידור. ככלות הכל תחנת רדיו ציבורית ממומנת מכספי המסים של הציבור ואין לה עקרונית צורך בפרסומות. או אז החליטו פרנסי הרדיו (ברור לי שהשדרים עצמם סולדים מהפסקות הפרסומות התכופות לא פחות ממני) לנצל את הפלטפורמה ואחוזי ההאזנה המסוימים ולהכניס פרסומות מעטות לתחנה. להרוויח קצת. או אז, התיאבון גדל, והוחלט כי זמן הפרסומות ילך ויתפח. לכאורה, החלטה "רציונלית". אבל כך, בטווח הארוך, התחנה תלך ותאבד את אותם מאזינים שנמשכו אליה מלכתחילה בדיוק בגלל שחיפשו קצת שקט ומוזיקה אנינה ללא בלבולי המוח של האקטואליה ולבטח לא של הפרסומות.
אני אוהב רדיו. בניגוד לאפשרויות האינסופיות שישנן להאזנה היום דרך האינטרנט, אני אוהב את התחושה שמישהו משדר אלי ולא אני משדר לעצמי; את התחושה שיש עוד אנשים, קהילת מאזינים, ששומעים יחד איתי את מה שמשודר; שמישהו עם טעם מוזיקלי מגובש וידע מוזיקלי רב משלי חולק אתי את הידע שלו ומגלה לי דברים שלא הכרתי. אני אוהב רדיו. אבל זו אהבה חד צדדית. רדיו שמשדר פרסומות רבות כל כך – כבר לא אוהב אותי.