פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוגוסט 2010
בסיפור הזה יש יסוד "גרוסמני". הגרוסמניות היא בורגנות שמפלרטטת עם הכאוס; מיינסטרים צייתני שמתפעם מכך שהוא מוצא בתוככי נפשו פרברסיה; מונוגמיה יציבה, שנפרשת על פני עשורים תמימים תרתי משמע, אבל שמתייסרים באיום-לכאורה חיצוני עליה לשם עונג ההתחבטות. מקומה של האמנות בתפיסה הגרוסמנית הוא אנלוגי לאפשרות הבגידה במונוגמיה; האמנות כנוכחות של סדר עולם פרוע ואלטרנטיבי, אבל שמסתבר לבסוף כמבוית ונטול השלכות מעשיות. ניתוח מבני של תפקיד האמן ביצירות "גרוסמניות", כפי שניתן לעשות כאן, יכול להצביע אף על יצירת משוואה בין האמנות "העמוקה" לחיי הרגש המונוגאמיים ו"העמוקים"; האמנות כבת בריתה של המונוגמיה והסדר הטוב. לא שיש עליונות מובנית לאורח חיים לא-בורגני. ממש לא. ולא שאצל גרוסמן המאוחר הגרוסמניות עצמה לא הגיעה לפסגות כמעט-גאוניות. אבל הבורגנות שמשתעשעת באפשרות חורבנה, מתענגת על אפשרות הטרנסגרסיה, מתפעמת מתביעות הנפש שאינן יודעות מוסר ונורמה, נראית מנקודה חוץ-בורגנית לא מסעירה ואף מעט מגוחכת. ההתפעמות העצמית המתנשמת והנרקיסיסטית, בלוויית חוסר המודעות לכך שמנקודת מבט חיצונית כל זה תם מאד, הם אלה שמעוררים את הרתיעה, לא אורח החיים הבורגני עצמו.
הגיבור והמספר הוא איתן, איש מחשבים יפה תואר בן שלושים פלוס הנשוי לנעמי היפה, ציירת, חברת נעוריו מהיישוב עומר, ואב לבת קטנה, עלמא. בצאתו לריצה (מוטיב גרוסמני כשלעצמו) ליד ביתו, בפארק הלאומי ברמת גן, מוצא איתן בשולי הפארק נערה שזה עתה נאנסה. המפגש והסיוע שהוא מגיש לנערה, מחזירים לזיכרונו של איתן פרשייה שהדחיק מנעוריו בעומר. אז, ניהל איתן רומן קצר עם נערה מכיתתו, לא מקובלת ולא יפה, שהוא נהג בה בגסות ואולי אף ביותר מכך. יש משהו מכני ומלאכותי בדילוג לסירוגין בין העבר להווה, ובטריגר לדילוג הזה, האונס-אקס-מכינה. אבל ככלל, הסיפור כתוב היטב ומושך לקריאה. הבעיה היא לא הצד האומנותי שלו, אלא זה האידיאולוגי.
הבעיה הראשונה היא הגרוסמניות, ההתפעמות העצמית של הבורגנות מרגשותיה האפלים: "אני מקנא. אני מקנא בנעמי על הביטחון שבו היא מתהלכת בעולם. ויותר מכולם אני מקנא בעצמי, בנער ההוא שהייתי, על המצפון הנקי שנשאתי". כאן הנרקיסיזם מועלה בריבוע, אם אפשר לומר כך, באמצעות פיצולו של האני לשניים: התייסרות מתענגת על האני האפל הנוכחי והתבשמות מהאני התם של העבר. אבל יותר מהגרוסמניות, אם כי קשורה אליה, הבעיה היא הצדקנות. הספר מציג זעזוע בורגני וצדקני מאד מהאפשרות – לא מהוודאות!– שזיון נעורים הפך בלי משים לאקט אלים ("אולי היא אמרה 'לא'. ואולי לא"). באחד מרגעי השיא בספר איתן מתייעץ בנושא הזה עם מרצה לענייני מגדר, ובעצם ממנה אותה לשופטת, על מנת שתחרוץ את דינו. ואכן רוחם הצדקנית של לימודי מגדר מרחפת על הספר, רוח של חשד עמוק במיניות הגברית ולמעשה במין הגברי ככלל.
נעמי, האישה החוקית, האמנית, היא אישה מוסרית: "'אני לא אוהבת שקרים' אמרה בלהט. 'אולי אני נשמעת לך פוצית כשאני אומרת לך שזה עניין מוסרי, אבל לא אכפת לי. מוסריות היא לא מילה גסה. אני חושבת שלא מוסרי לגנוב, ולא מוסרי לשקר. אני מתכוונת לחנך את עלמא ככה". נעמי מצהירה את ההצהרה הזו בשלהי ויכוח עם איתן על כך שהוא אינו מחזיר עודף שניתן לו שלא כדין: "זה אומר משהו על היחס שלך ליושר. כמו שזה לא סתם שאני מתעקשת להחזיר עודף". נעמי דווקא אינה נרעשת מהאפשרות שבעלה אנס, אלא מעצם המשגל עם הנערה בעבר, בזמן שהיו חברים: "זה לא סיפור של אונס. זה סיפור של בגידה".בצעירותם, איתן החזיר את נעמי אליו, כשבא אליה לאמסטרדם, מקום לימודיה. באמסטרדם תפסה אותו נעמי במפתיע ברגע פגישה בזונה מקומית. בנעוריהם נעמי סירבה לאיתן פעמים רבות עד ששכבו ("'על הדיונה הזאת בדיוק לא נתת לי!' צחקתי. 'זיהוי יפה', אישרה, והייתה יפה כמו ביום ההוא. 'עכשיו יש לך תזכורת למה שהיה פעם, כדי שתוכל להעריך את מה שיש לך במיטה הזאת עכשיו'").
ניתוח מבני של הרומן מעלה את המשוואה הצדקנית שקיימת כאן: אונס שווה ספק אונס שווה זונה שווה בגידה שווה אי החזרת עודף. וכל זה שווה גבריות. ומולה משוואה צדקנית נגדית: אמנות שווה מוסריות מחזירת עודף שווה פוריטניות מינית שווה אישה חוקית.
ב
איתן מהרהר בחטאיו: "הכול היה זר לאיש הזה שהייתי עכשיו, האיש שאנס או לא אנס את שירי, שעמד והתבונן במורן בעת שהוטלה לפניו פצועה וחבולה, שרצה להשתמט מהטיפול בה". זו, בתמצית, העמדה הצדקנית של הספר: יצירת שוויון בין אונס, חרמנות ואי מוסריות כללית. אבל צדקנות מורכבת משני יסודות: קיצוניות ואי-מודעות עצמית לסיבתה. כך גם כאן הצדקנות מכילה אי מודעות: אי מודעות להתחרמנות ממיניותם משולחת הרסן כביכול של הגברים. אי מודעות להתענגות על נקמה בגבר היפה, על ענישתו, שדומה כי חבויה כאן. הבעיה היא לא עצם ההתחרמנות או הזעם על היפה, רגש אפל ומובן. הבעיה היא חוסר המודעות.
מבקר חופשי 
תגובות
לא קראתי את הספר, ולמען הגילוי הנאות אציין שרוני גלבפיש היא חברה וירטואלית שלי – אבל אני תוהה אם התופעה שציינת, של בורגנות צדקנית חסרת מודעות עצמית, אינה מצוייה בבסיס ההוויה הבורגנית, כלומר אמרת בורגנות אמרת עיוורון עצמי, צדקנות, צביעות, היררכיה ערכית משונה שמבלבלת בין עיקר לטפל (החיים על פי מפתח ה'מה יגידו') – ולפיכך תיאור הוגן ונאמן של ההווייה הזאת חייב לכלול בתוכו עיוורון כזה? כלומר אם העמדה של איתן, חבר מסור מהשורה, מייצגת בהכרח את העיוורון הבורגני, מנין לך שמהספרת לוקה באותם ליקויים בהם לוקה הגיבור שלה? [כי מהיכרות וירטואלית עם רוני אני יכולה להעיד שמיניות משולחת רסן לא בדיוק מאיימת עליה, וזו רק דוגמה אחת]. במילים אחרות, מה בין העמדה המוסרית של כותב לבין העמדה המוסרית של הגיבור שלו? האם סופר חייב להזדהות באופן מלא עם הגיבור שכתב?
מעניין מאוד. לא קראתי את הספר ולכן מדברות אלי בעיקר ההערות על הגרוסמניות והאמנות הבורגנית. כתבתי על זה פעם או פעמיים בבלוג שלי.
מעניינות גם ההערות על צדקנות וגבריות (או דחיית הגבריות). אבל כדי לומר משהו על זה אצטרך לקרוא תחילה את הספר של גלבפיש.
למירי,
התחושה הייתה שעמדת הספר היא צדקנית, מעבר לגבו של הגיבור.
כעת, צריך להפריד הפרדה חשובה, ומקובלת בתורת הספרות, בין עמדת הספר, מה שמכונה בתורת הספרות "המחבר המובלע", לבין עמדתה של הסופרת בשר ודם. זה לא שהסופרת בהכרח חושבת כך, ייתכן בהחלט, ועדותך נאמנת עלי, שהיא לא; אלא שהסופרת בכהנה כמחברת של הטקסט הנוכחי סבורה כך.
כל זה, כמובן, לאור הקריאה שלי ותיתכנה בהחלט, וגם יש כבר, קריאות אחרות.
כך שצריך להבחין בין הגיבור – המחבר המובלע – הסופר הביוגרפי.
כל הביקורות שלי אינן נוגעות לסופר הביוגרפי. לא מטעמי חמקנות וצדקנות אני אומר כך, אלא מהטעם הפשוט שאנשים אינם הטקסט שהם כותבים, למרות שהרבה כותבים מזדהים עד עמקי נשמתם עם הטקסט הזה; הם הרבה פעמים מורכבים יותר, כשהטקסט חלש, ולעיתים רחוקות הם דווקא מורכבים פחות מהטקסט שלהם (במקרים של טקסטים גאוניים).
לו היה הגיבור בעל עמדה שנראית לי בעייתית, אך המחבר המובלע היה מפעיל אירוניה או ביקורת מרומזת עליו, לא הייתי כמובן מבקר את הספר כבעייתי בעיניי.
"הסיפור כתוב היטב ומושך לקריאה, הבעיה היא לא הצד האמנותי שלו" – אבל האומנם די בזה בשביל הצד האמנותי?
נראה לי כמו שני נתונים טריוויאליים ובאיזשהו מקום בורגניים כשלעצמם, לא? (רוב ספרי הסופרות המקצועניות הרב-מכרניות כאן ניחנו בשתי התכונות האלה, סו וואט?)
לסיון,
כתיבה רהוטה היא אכן מאפיין של ספרות מיינסטרים. אבל בעיניי היא בעלת ערך, ולא טריוויאלית.
הרבה ספרות אקספרימנטאלית ואוונגרדית היא ספרות לא רהוטה ולא מושכת לקריאה. למשל, ספרי "הרומן החדש". למעט מקרים יוצאי דופן זו נדמית לי ספרות לא מעניינת. זו ספרות שפעמים רבות עסוקה בשפה עצמה, פטישיזם שמרחיק את הספרות מייעודה בעיניי: להיות מבקרת של המציאות, או להציע איזון בין היסודות היצריים של המציאות ליסודות המארגנים והמרוחקים של הצורה הספרותית. לעיתים הספרות הזו נחווית כיהירה ולא נדיבה, בתביעתה שנתאמץ בשבילה, בלי שהמאמץ ישתלם. פעמים אחרות זו ספרות שמצביעה על פירוק של המציאות, לא רק של השפה, ו"חוגגת" את הפירוק הזה. אבל בכך הספרות הזו אינה "אוונגרדית" זאת משום שהחיים בחברה הנוכחית בנויים על שיסוע מתמיד של רצף הקיום (באמצעות המדיה ועוד), כך שיש כאן שיתוף פעולה עם האלמנטים הבעייתיים בחברה בכללותה, ולא אוונגרד.
שלא לדבר על זה שלעיתים ספרות ניסיונית היא מה שמכונה בבוטות : experimental shit, כלומר ספרות יומרנית ללא כיסוי ליומרה.
לכתוב היטב משול בעיניי לאמרה לגבי פיקסאו' כמדומני' שידע לצייר היטב ולכן מותר לו לעשות ניסיונות בציור. בניגוד למי שמלכתחילה ניגש אל הציור הניסיוני בלי שהוא יודע לצייר פורטרט.
אריק תודה על ההסבר המלמד
כלומר אם הבנתי נכון, מה שחסר לך בספר זו שכבה נוספת של התבוננות חיצונית בעלילה מעבר לפופיק של הגיבור, שכבה אירונית וביקורתית במהותה?
מכיוון שבביקורת שלך העלית את נקודת המבט המגדרית, ומכיוון שאני מתעניינת מאד במאפיינים של כתיבה נשית (אם ישנה כזו), אולי הפרקטיקה של כתיבה נשית שרוני הפעילה על הגיבור הגברי שלה – זו כתיבה נשית ככתיבה שעיקרה הזדהות מוחלטת עם אחר, באמצעות הכלה טוטאלית שלו(אני זוכרת שרוני כתבה פעם שהיא חלמה – היא, רוני – חלום בו הופיעה כאיתן, מה שאכן מוכיח הזדהות טוטאלית) – אולי כתיבה נשית כזו מתנגשת בפרקטיקה של הקריאה הגברית שלך, שהפעלת על הטקסט (בהנחה שיש דבר כזה קריאה גברית), קריאה שדורשת מבט חיצוני לעד, ביקורתי ואירוני.
למירי,
נדמה לי שמה שהפריע לי הפוך לטענתך לגבי כתיבה נשית. הגיבור כשלעצמו דווקא לא מי יודע מה צדקן. אבל "המחבר המובלע", שטווה את העלילה ויצר אנלוגיות סמויות בין חוסר מוסריות כללי לבין אונס, בין בגידה לבין אונס, בין חרמנות לבין אונס, שהפגיש את הגיבור עם פרופסורית למגדר לצורכי "וידוי" ועוד, הוא זה שצדקן. כלומר, דווקא המחבר המובלע, מעבר לגבו של הגיבור, גילה צדקנות, לפי הקריאה שלי.
כל זה בלי קשר לכך שקריאתי ודאי נהנתה וסבלה מכך שאני גבר. הקריאה שלי לא ניתנת מאיזה אולימפוס יוניסקסי וכל יודע. כפי שכתבתי כמה פעמים: מבקר ספרות הוא פובליציסט, ויש לו אידאולוגיה ופסיכולוגיה משלו. האידיאל הוא שתתנהל שיחה על ספר, בו יבודדו הטענות האידיוסינקרטיות (לא יחוסלו, אלא יוכרו ככאלה), והטענות שמכוננות מצע משותף לדיון יוכרו גם כן.
מעניין.
בכל אופן, בעיניי ראויה לציון ההעזה של אישה לנסות לכתוב גיבור גבר, יש מעט נשים כותבות שהעזו לעשות את זה. אני יודעת עד כמה קשה לי כקוראת לקבל גבר שכותב מתוך גרונה של אישה, עד כמה אני 'מחפשת' אותו בכל תג ופסיק. זו בטח תחושה מדהימה כאישה, לכתוב מתוך גרון וראש וגוף של גבר, המון כוח ועוצמה. לא פלא שזה קצת מבלבל. בכל מקרה הרבה תודה על ההסבר הסבלני שלך.
יצחק לאור הגדיר את הכתיבה שאתה מתאר כחיבור שכתב התלמיד החרשן והגיש למורה, כדי שתיתן לו ציון טוב (ככה בערך). הכוונה היא כמובן למקרים שבהם לכותב אין תפיסה מוסרית או אסתטית מעניינת, ואף על פי כן הוא יושב לכתוב "ספר", רק בגלל שהוא יודע לכתוב "יפה" (ולא תמיד הכתיבה שם באמת יפה, כמו למשל במקרה של גרוסמן שללהטט במלים הוא באמת יודע, אלא פשוט תקנית ומסודרת "יפה").
ממשיכה את התגובה של סיו ובהמשך לתגובות הקודמות ולרשימה המאלפת – ועוד לא קראתי את הספר ואני מכירה את רוני ומוקירה אותה ומאחלת לה המון הצלחה – קודם כל אריק ובאמת עוד לפני ומעבר לספר הזה, שאפו על הניתוח של הבורגנות הגרוסמנית – זה מבריק. ושימת האצבע על חוסר המודעות היא כנראה באמת העניין. עכשיו, אני מבינה מה אתה אומר על אקספרימנטליות יומרנית ויהירה לעומת כתיבה נגישה ובהירה ומזמינה. אבל מה שסיו אומר/ת אולי מבקש לחפש דווקא את הקשר בין כתיבה יפה לנעימות הבורגנית, דווקא את המקומות שאפשר לאתר שבהם הצדקנות – אם אכן זו הבעיה (ושוב, עוד לא קראתי את הספר, אז נניח שאנחנו מדברים באופן עקרוני ולאו דווקא על הספר הזה. אגב שמעתי תיאור אחר לגמרי שלו שלפחות לכאורה לוקח את זה למקום אחר, גם את זיכרונות העבר וגם את המשמעות שלהם, אבל בשביל לחוות דעה באמת אצטרך לקרוא את הספר בעצמי) מקומות שבהם הצדקנות מתחברת להחמצה או לפגם במישור האסתטי. יכול להיות מאוד מעניין לאתר מקומות כאלה בטקסט ולהראות איך דווקא הבהירות הרהוטה והמאוזנת – הנקייה מאוד – של השפה מסווה, כמו הצדקנות, את הרידוד או ההשטחה או ההעלמה שמתבצעת במישור המוסרי. התקניות הלשונית מתחברת לאיזו תקניות מוסרית, לכאורה ושלא לכאורה, שמחפה על בעייתיות אחרת. כל זה דווקא קשור מאוד "לצד האמנותי" של הספר. זה קשור לכוחו הפוטנציאלי להשפיע, לערער, לחולל משהו כיצירת אמנות. כל זה מעורר בי סקרנות רבה לקרוא את הספר, בכל אופן. נראה שהוא מתמודד באומץ עם שאלות מסובכות מאוד של מיקוד, טון והזדהות.
תודה טלי על דברייך והערותייך.
חבל חבל שאתה מכליל על כל לימודי המגדר והופך – בעצם ההכללה באמצעות הביקורת על ספר מסויים זה – את הספר (שלא קראתי ואין לי מושג עליו) בטקסט הנוכחי, למעין מייצג אופייני של תאוריות המגדר: "ואכן רוחם הצדקנית של לימודי מגדר מרחפת על הספר, רוח של חשד עמוק במיניות הגברית ולמעשה במין הגברי ככלל". האם אתה רוצה לומר ש"כל" תיאוריה מגדרית שהיא וכל הבחנה מגדרית שהיא וכל מה שנלמד בלימודי מגדר הינו צדקני בהגדרה?? יש בו "חשד במין הגברי" בהגדרה??
איך אתה מקשדר בין צדקנות לבין קיצוניות? בעיני צדקנות יכולה להתעורר בכל מדרג שהוא, מכל סיבה שהיא, ובעצם היא האחות הדי תאומה של המוסרנות וההתחסדות. זו מין שלישייה כזאת. כמובן שחוסר מודעות הוא תנאי הכרחי
וגם, מעניין איך אתה מבדיל כלומר איזו הבדלה אתה עושה בין "המחבר המובלע" ל"מספר"? לפי מה שתיארת הבנתי שאתה מתייחס בעצם ל'מספר', שעל פי הביקורת, נשמע כ'מספר' חלש שלא ממש קיים, מין צלע מאוד רופפת, שהוא חסר עמדה ברורה, שנסחף בצדקנות גיבוריו ולא מספק מראה מבדילה, כלומר עומק, בין האירועים, בין עמדת הגיבורים, לבין נקודת מבטו. כלומר לפי ההבנה שלי מספר כזה נולד כאשר "המחבר המובלע" הולך לאיבוד. זה תנאי הכרחי להעדרותו של מספר מעמיק, ברור, שבונה נפח התבוננות בין זוית הראייה שלו לבין המציאות המתוארת, מנקודת מבטו. אולי אני מבלבלת בין היוצרות, אבל לפי ההבנה שלי ה"מחבר המובלע" זהה למחבר הביוגרפי, המספר משתנה בהתאם לטקסט
ההבחנה על גרוסמן נורא מעניינת אבל אני ממש מתקשה לקבל אותה… צריך לחשוב. למשל בספרו 'אישה בורחת' (שלא גמרתי ולא יודעת אם אצליח לגמור) לא מצאתי צדקנות. אבל אפשר להבין מדוע אתה מייחס לו אותה. קיימת בספר נימה מתמשכת של התרפקות, בכל מיני גוונים על כל מיני נימים של רגש והתייסרות. והתפעמות מעצם ההתייסרות. אבל לא היה בכל אלה צדקנות. לדעתי. אלה היו מופעים של פאתוס. לדעתי. אמיתי וכן. אפשר לא לאהוב את זה, כמובן. זה אולי עניין של טעם. לדעתי צדקנות הוא קוטב הופכי לכנות. אצל גרוסמן קיימת כנות ובכלל, לא כל התרפקות היא צדקנות. נכון שצדקנות מתאפיינת גם באמצעות גוונים שונים של התרפקות, אבל קיימים סוגים רבים של התרפקות שאין בהם צל של צדקנות, שהם מופעים של פינוק והתפנקות נרקסיזם פאתוס ועוד… בקיצור צריך עיון, לפחות מבחינתי
לאיה,
את צודקת שלא כל תיאוריה מגדרית היא צדקנית בהגדרה. בוודאי שזה לא נכון. אבל יש הלך רוח כזה, שמעודד התבטאויות קיצוניות וצדקניות ביחס לגברים, ושאותו הדגשתי.
לגבי היחס בין "מספר" ל"מחבר מובלע", הרי שלעיתים הם חופפים ולעיתים נוצר מרווח ביניהם, כאשר "המחבר המובלע" מאותת לנו שהוא אינו נמצא באותה עמדה של "המספר". את שניהם יש להבחין מהמחבר הביוגרפי. "המחבר המובלע" הוא המחבר הביוגרפי בזמן שכתב את הספר (יש לקרוא את ארבע המילים האחרונות כאילו הודגשו). הוא אינו זהה לסופר בשר ודם. למה נחוצה ההפרדה הזו? בין השאר כי צורכי הפנים של הספר גורמים פעמים רבות למחבר המובלע לסטות מעמדת המחבר בשר ודם על מנת להעניק קוהקרנטיות לספר. דוסטוייבסקי למשל היה אדם בעל מחשבה משוסעת, שהכילה בו זמנית ערכים סותרים (ערכי חירות לעומת שוויון) ואילו ברומנים שלו "המחבר המובלע" נטה פעם אחת לקוטב אחד ופעם אחרת לקוטב שני: ב"החטא ועונשו" עמדת הספר היא נגד ערך החירות והאינדיבידואליות, שמוביל בקצה לרצח, ואילו ב"האידיוט", שראה אור כשנתיים אחריו, עמדת "המחבר המובלע" היא נגד האוניפורמיות שמובילה אליה עמדת "השוויון", שמובילה את מישקין לא להשיב אהבה פרטית לאגאליה בגין ערכי השוויון שלו, ובכך לייצר טרגדיה.
לגרוסמן לא ייחסתי צדקנות כי אם תחושה אוורירית של התפעמות עצמית של "המחבר המובלע" והגיבורים מתחושותיהם האפלות.
לאריק,
תודה על ההערות והדוגמאות על ה"מחבר המובלע".
בייחס לצדקנות אתה צודק בלבלתי בין הביקורת על הספר לבין הגרוסמניות כפי שאיפיינת אותה
ביקורת מאלפת. הביקורות שלך תמיד פותחות לי איזה קשר בראש – משהו שאני מרגישה ולא יודעת לשים במילים, או מראות לי זווית הסתכלות חדשה. אודה, לא קראתי את הספר הנדון. אבל מהתרשמות כללית מהבלוג שלך אני מרגישה שאתה משתדל, והרי זה לא באמת אפשרי – אבל משתדל להגיע טאבולה ראסה לכל ספר, ושאתה סובלני ופתוח סך הכל, רוצה לומר – אינך מרושע. תכונות אלה בביקורות שלך גורמות לי להתייחס אליהן בכובד ראש. טוב, די לחנופה, אחזור כשיהיה לי מה להגיד ממש.
תודה עוגיפלצת.
וד"ש לבנץ, אני מתגעגע(:
כתבתי והכל נמחק
או שיופיע פעמיים
סליחה,אם כן
רציתי לומר שסיימתי את הספר היום. חשבתי לחפש גבר שיקרא אותו. מישהו שיגיד לי אם הוא באמת שומע גבר מדבר שם. אני מכירה את רוני.קצת.שמעתי רק את קולה לאורך כל הספר.גם את איתן לא שמעתי.קיוויתי לסוף אחר.לא הפי אנד מכחיש.לא לזחילה למלונה חמימה.לא טישטוש הקורבן. קיוויתי לכעס ועונש.קיוויתי שמישהו יצעק בספר. אבל לא.הכל נגמר בחיבוק משפחתי מתעתע באור השקיע.
אבל ספר שמאכזב בסופו וגורם לשיחה, הוא ספר רע ? על ספר רע לא היינו מדברים. אני רוצה המשך.
קראתי את הספר "סיפור קטן ומלוכלך" .. וכן, אני חוששת מהשינוי שכולל בי הספר !
ביררתי לגבי ספרים נוסיפים שלך ולא מצאתי, חבל נורא..
האם הדמויות של הסיפור או חלקן מציאותיות ? או חלק מחייך?
בכל אופן את נורא מוכשרת..זהו הספר היחיד שממשיך ללוות אותי שלושה חודשים לאחר שסיימתי לקרוא אותו.
עדיין יש בי תכושת עצב 😦
טרקבאקים
[…] הניירות של עיתוני סוף השבוע – בתרבות מעריב התפרסמה ביקורת קטלנית של אריק גלסנר (כולל לפחות שמונה הטיות של השם גרוסמן, כך […]
[…] ברשימה שכתב אריק גלסנר על ספרה של רוני גלבפיש "סיפור קטן ומלוכלך", הוא מצביע על עוד קושי של הרומן העלילתי מהסוג שהופמן מלעיג עליו. אצל גלסנר, גרוסמן הוא המייצג של הכתיבה הבורגנית. "הגרוסמניות היא בורגנות שמפלרטטת עם הכאוס"" הוא כותב, "אבל הבורגנות שמשתעשעת באפשרות חורבנה, מתענגת על אפשרות הטרנסגרסיה, מתפעמת מתביעות הנפש שאינן יודעות מוסר ונורמה, נראית מנקודה חוץ-בורגנית לא מסעירה ואף מעט מגוחכת". […]
[…] ברשימה שכתב אריק גלסנר על ספרה של רוני גלבפיש "סיפור קטן ומלוכלך", הוא מצביע על עוד קושי של הרומן העלילתי מהסוג שהופמן מלעיג עליו. אצל גלסנר, גרוסמן הוא המייצג של הכתיבה הבורגנית. "הגרוסמניות היא בורגנות שמפלרטטת עם הכאוס"" הוא כותב, "אבל הבורגנות שמשתעשעת באפשרות חורבנה, מתענגת על אפשרות הטרנסגרסיה, מתפעמת מתביעות הנפש שאינן יודעות מוסר ונורמה, נראית מנקודה חוץ-בורגנית לא מסעירה ואף מעט מגוחכת". […]
[…] ביקורת של אריק גלסנר בבלוגו ובמעריב […]
[…] * לסופרים צעירים, כי הוותיקים ממילא לא יקשיבו לי, והצעירים לפעמים צריכים הכוונה (מניסיון). […]
[…] אריק גלסנר, מעריב:ככלל, הסיפור כתוב היטב ומושך לקריאה. הבעיה היא לא הצד האומנותי שלו, אלא זה האידיאולוגי.(זה המשפט החיובי היחיד בביקורת.) […]