ארכיון חודשי: אוגוסט 2008

"לילי" של שלמה קאלו

"לילי" הוא רומן חריג, מעורר כבוד אך גם גיחוך. רומן מעמיק ומקומם, ארכאי ומעודכן. כתבוֹ שלמה קאלו, איש רב פעלים, יליד  1928, שלפני כמה עשורים עבר מהפך רוחני. 

הגיבור המספר נקרא אדוֹן (שם מגלומאני מרתיע), החי בגפו ביפו, לאחר שפרש מאשתו. אדון הוא נזיר עצמאי. בפתח הרומן מציל אדון זונה מסרסורהּ האימתני. הזונה נקשרת אל אדון, שלתדהמתה אינו נוגע בה ולו  בזרת, וגם סרסורהּ, רוצח שטני מיוסר, נקשר אליו: הוא מתרשם מאדון כדי כך שהתקווה לרוצחו נפש הופכת אצלו לתשוקה מטפיסית. בכישרון סיפורי וריאליסטי מרשים משרטט קאלו דמויות-משנה נוספות בעולם היפואי והתל אביבי המקיף את אדון. מטרת עיצוב הדמויות הללו – הממונה על אדון במקום עבודתו המנהל רומן עם אחת מעובדותיו הנשואות; נזיר יווני-אורתודוקסי שמכור לתענוגות בשרים ועוד – היא להמחיש כי תאוות הבשרים היא – בניסוחה הבוטה של אחת הדמויות – "פיתולי-בשר עלובים, כפיתוליהן של זוג תולעים ערומות על פני גוש צואה מצחין". 

הפילוסופיה של אדון מעורבת. אדון מצהיר על עצמו כי "איני משתייך לכנסיה שהיא – יהודי אנוכי". אולם קשה להתעלם מהיסודות הנוצריים במפגיע שיש בתפיסתו: ראיית השעבוד לבשר כמקור הרע; התפיסה ש"אלוהים הוא  אהבה"; רעיון המחילה "עד אינסוף". מאידך גיסא לא ברור אם האלוהים הזה הוא אל פרסונאלי, או אולי לפנינו תפיסה פנתיאיסטית: "אלוהים בכל, גם באדם, גם בתולעת". מפתה לראות במשנת אדון גרסה מסוימת, קיצונית, של הבודהיזם, אם כי משתמע שאדון מאמין בהישארות הנפש המונותיאיסטית. דבר אחד וודאי: התשוקה שמניעה את אדון להשתחררות מהבלי העולם הזה היא תשוקה לחירות. בקשת האי-תלות, שניתן לעשות לה רדוקציה פסיכואנליטית (כניסיון הינתקות קיצוני מהאם?), מרשימה בכל זאת.

מה שמאפשר ליצירה הזו למסור לנו את הפילוסופיה שלה הוא מעטפתהּ, כלומר סגולותיה הספרותית המובהקות. קאלו כותב בביטחון, בשפה ארכאית-למחצה, אסתטית ומוזרה, אך יציבה (מוזר ויציב הוא גם השימוש בסימני פיסוק). הסופר רגיש לעברית כשם שהוא רגיש לעולם המראוֹת: לים, לעיר, לטבע: "על רקע כחול עמוק, הציץ לתוך החדר כוכב גדול, מזקין, בלא שמץ של עניין, בענווה מושלמת". הדמויות עומדות לעצמן, ואינן רק כלי שרת להצגת משנתו של הסופר. אלה דמויות חזקות, שמבטאות לעתים אמיתות קיומיות מצמיתות: "וזה ההישג הגדול ביותר בחיים – להתרגל לחיות לבד!". המבנה של הרומן, הארכיטקטורה שלו, ללא רבב, ועלילתו, למרות הרובד ההגותי, מתוחה. ישנן כאן כמה וכמה דקויות אנושיות שחושף סופר שער ומתענג על דקויות. הנה אחת, מפתיעה, גזרה שווה שמותחת לילי, הזונה, בין מקצועה לנזירוּת: "אתה עושה כמוני (…) כשאני עובדת…אני – 'מתעלפת'…(…) אני לא נמצאת במקום…מפליגה…רחוק! הגוף – במקום, אבל אני – לא".

סצנות שלמות כאן כמו נלקחו מרומנים רוסיים של המאה ה – 19. דיונים מטפיסיים ווידויים תהומיים של רוצחים, זונות, כמרים. התחושה מוזרה, ארכאית (האם תקופתנו יכולה בכלל לייצר לבטים תהומיים כאלה? האם היא לא מאלחשת אותם בטיפולים פסיכולוגיים ובתרופות פסיכיאטריות?). העמדה של אדון נוקשה, צחיחה. הרומן מציג פסקנות, לא ספקנות. נעדר מהרומן הצחוק המשחרר והפטליזם, המבטלים הן את הבלי העולם הזה והן את היומרות להתגבר עליהם.

ואף על פי כן הרומן מעניין. השילוב בין הספרות, ההתענגות הגלויה על תיאור המציאות, לפילוסופיה, מעלה על הדעת את האבחנה שערך הפילוסוף ישעיהו ברלין בין הוגים "קיפודים" להוגים "שועלים". הקיפודים, טען ברלין, מתמקדים ברעיון אחד גדול, השועלים מרחרחים פה וגם שם, הם אנשי הפרטים, אנשי הקונקרטי. קאלו מציג כאן יכולת שועלית וקיפודית בו זמנית. ואולי הקיפוד שבקאלו מאפשר את השועל? אולי התקת המבט מהסקס היא זו שמשחררת את האנרגיות להתבוננות בניואנסים שבהוויה?

   

   

קצרים

1. ימים משונים. ימים ללא ספר טוב לקריאה לפני השינה. ימי בין המצרים. ימי ביניים. ימי הביניים חוזרים.

מרגרט אטווד המתורגמת החדשה, הנרי ג'יימס המתורגם החדש, לא היו לפי רוחי. את "הרפתקאות אוגי מארץ'" קשה – עד לא ניתן – לקרוא בתרגומו העברי הקיים. מי עוד חלף במיטתי? אינני זוכר.

נעצרתי לבסוף על סימנון החדש. אם כי, אני מסתייג – ובעצם לא מבין לאשורו – את פולחן סימנון הישראלי (באיחור אופנתי של שבעים שנה). סופר טוב, ללא ספק, אבל לא כזה טוב.

(פעם קראתי אנקדוטה נאה של בעל טור ב"וושינגטון פוסט": בנעוריו, היה מושא הערצה של חבריו ושלו, נער שקנה לו שם כמי שהתנסה כבר, התנסה עד גמירא, ביחסים עם נשים. "סקס זה גדול" – אמר פעם הנער לחבורת המעריצים שלו, שהנהנו בהתלהבות בהסכמה, פרי ניחוש ומשאלת לב. אבל אז, להפתעת מעריציו, הוסיף הנער בעגמומיות: "אבל לא כזה גדול")

2. לבסוף, בהיעדר חומר, פניתי לז'אנר שאיני נוהג לקרוא לפני השינה: ספרי עיון (בספרות יפה, ההתרוצצות של הדמויות הבדויות מולך, הולמת יותר את מצבך הנייח בסוף היום; אתה מבכר שאחרים יתרוצצו). התקדמתי ב"אנושי, אנושי מדי", של ניטשה, ללא ספק כמעט: הספר המתורגם החשוב ביותר שראה אור בשנה האחרונה (ולוויית חן לו היא בוסריותו המסויימת; בוסריות של גאון אבסולוטי, שמעניינת, אם להיות סופיסט לרגע, לא פחות מפירות הגותו הבשלים). ואז "מודרניות נזילה", של הסוציולוג זיגמונט באומן.  

3. ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

4. כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדוייק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להחלשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.

5. להיות כמה ימים ללא מחשב, קל וחומר להיות בעל בלוג ללא מחשב, מחדד אצלך את שאלת-השאלות: עד כמה להיות תלוי בעולם החיצוני ועד כמה לצלול לתוך עצמך? סוגיית ההתנתקות החד-צדדית.

כי הקללה של האינטרנט – שלמרבה הפליאה רבים רואים בה ברכה – היא הצורך הממכר להיות "מחובר". כלומר, להיות חיה חברתית. האדם הוא חיה חברתית? ליתר דיוק האדם הוא חיה שמבינה שהיא חיה חברתית. ולכן אולי יכולה לצמצם את הצורך הזה?

6. כמי שבא ממקום קטן, כפר, לתל אביב, מעוררת מחשבה עגמומית העובדה שבחלוף שנים מספר בכרך, חוויית האנונימיות מתפוגגת. ריבוי האינטרקציות מחייב שתפגוש מכר בכל גיחה החוצה מהבית. ממש כמו בכפר הולדתך. רק נסיעה בקו חמש, הפולח כמו סכין בחלה את העיר מחזירה לי את התחושה הזכורה לי מנעוריי של ביקור בתל אביב: האנטיתזה המוחלטת, הקוסמת והמאיימת, של כפרי הקטן.

7. "ואלס עם באשיר" הוא לא סרט מקורי מבחינה תוכנית, אם כי הוא ממחיש את הגועל שבמלחמה (האסתטי-כמעט, לא דווקא האתי). חלק מהרושם של הסרט נובע להשערתי מאותו מושג שניסחו הפורמליסטים הרוסיים: "הזרה". כי לראות סרט מלחמה באנימציה דווקא, מחזיר, באופן פרדוקסלי, למלחמה את מלחמיותה (בפרפרזה על ויקטור שקלובסקי).

8. יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצינה הזו. וזה אולי השקר בתמצית של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש, הוא השדיים של בר זוהר ולא שום רגש או פטמת-רגש.

או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות", אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".    

9. דוריס לסינג, בהקדמה שהוסיפה ב – 1971 ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב" (שראתה אור במקור ב – 1962; וזה מעניין, אם זוכרים את שירו של פיליפ לארקין על יחסי המין שנבראו ב – 1963) ממליצה כך לקרוא ספרים:

"אני אומרת לאותם סטודנטים שבילו שנה-שנתים בכתיבת עבודות על ספר אחד: 'יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה".

דברים כדורבנות.

בהשראת לסינג חשבתי שהתפתחות אינטלקטואלית ראויה מתקדמת באופן דומה לתנועת הפרש בשחמט. אתה מתקדם ישר, בהתאם לתשוקות הקריאה שכבר קיימות בך, בוחר ספרים שמראש אתה מנחש שיעניינו אותך. ואז, בעקבות הקריאה, שכמעט בהכרח אינה זהה למחשבותיך המוקדמות במאת האחוזים, אתה מתפתח מעט הצדה. וחוזר חלילה.

10. בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט. "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולרית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה הוא נהנה או לא.  

11. אני מציץ מדי פעם במדור "תרבות" של ויי-נט ושואל את עצמי מה קרה לו לאחרונה. כמעט כולו היום הוא יח"צנות של חרושת-התרבות ולא דיון דעתני בתרבות. וזה עוד ויי-נט, אתר יחסית דעתני, מה יגידו אזובי הקיר?  

12. האם זה רק אני ומשאלותיי, או שרוח סתו מסתננת לעתים לערבים בעיר?