מבקר חופשי

(מסה שתתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין ארץ אחרת שיראה אור בשבוע הבא)

מניפסט אינטרוברטי

על הספרות היום; על הקריאה בלילה

א.      על הספרות היום

לְטעמי, שאלה ספרותית גורלית יש כיום אחת: מה זכות-הקיום של המדיום הספרותי בעולם בו אנחנו חיים?

כל עוד לא נתנו לעצמנו תשובה כנה לשאלה הזו, הרי שכל שאר השאלות הספרותיות האסתטיות, האתיות, הפוליטיות והמגדריות  – שעליהן נותנים מוחות דעתם ושמקלדות נשחקות בגינן, באקדמיה, במוספים ובכתבי העת הספרותיים – שלא לדבר על כל פולמוסי האגו ומאבקי הכוח  – כל אלה הם מסֵדר חשיבות משני, תלויים ועומדים עד שתוכרע השאלה הגורלית האחת. רק משתובהר התשובה לשאלה הזו יוכרע אם תיפער הדלת הקטנה מתחת לשאר השאלות או, לחילופין, תוסר מהן עניבת החנק.     

לחלק מהציבור השאלה על זכות-הקיום של הספרות היפה אולי תיראה תמוהה. הרי ספרים רואים אור במאות אלפיהם ברחבי העולם מדי שנה – יקרא בפליאה נציגו שוחר-הטוב של אותו חלק. הרי מאות מיליוני אנשים קונים ספרים, לא? אולי לא קוראים כמו פעם, לפני שעלה הקולנוע, לפני שבקע הרדיו, לפני שהודלקה הטלביזיה, לפני שצִרצר הסלולרי, לפני שעות העבודה המטורפות המאפשרות את השפע הנהדר שמקיף אותנו, לפני הפלייסטיישן והאייפוד והאינטרנט (והרי באינטרנט בעצם קוראים, אולי לא ספרות יפה, אבל קוראים, כן? העיקר שקוראים, לא?!). נכון – יודה הנציג ישר-הלב – אולי קונים היום ספרים יותר מאשר קוראים אותם, אולי קוראים ספרי עזרה עצמית יותר מאשר ספרות יפה, קוראים ספרות יפה אבל לא עד הסוף, קוראים עד הסוף אבל בעניין מוגבל ובתחושת חובה, קוראים בערנות מסוימת אבל ספרים קצרים ומרווחים, קוראים ספרים ארוכים אבל רק כאלה שהוכתרו כ"רבי-מכר" ותובעים התעדכנות, קוראים בשירותים בלבד, בתור בקופת חולים בלבד, בשמירה בצבא בלבד, ברכבת בלבד (וארצנו קטנה, מה לעשות, ונטולת תחתית), מניחים ספר בשידה ל"לפני השינה" ונרדמים בחטף חשוד – אבל קוראים! אז מה התכלית לשאול על "זכות-הקיום" של הספרות, כשהספרים הם עובדה קיימת! מה "זכות-הקיום" של גיליונות העיתונים, הדיסקים, מוסד המשפחה, אני יודע? האקלים! על זכות קיומם אתה לא שואל, נכון?! ולמה? כי הם פשוט קיימים! היו קיימים ו…ויהיו קיימים. נכון, לא? לא נכון?!  

לחלק אחר בציבור, קטן בהרבה, השאלה על "זכות-הקיום" של הספרות היפה לא תיראה תמוהה כי אם וולגרית. הרי תמיד הספרות היפה – יטעים לך דובר היפותטי של הקבוצה המובחרת הזו – הייתה נחלתם של מעטים. אז אם חלקים רחבים מהאוכלוסייה כבר לא קוראים ספרות, שלא יקראו. הם הרי לא קראו, קראו באמת, מעולם, אז ברוך שפטרנו.  – ולדעתך הגרעין של קוראי הספרות "האמיתיים" לא התכווץ בעשורים האחרונים? תקשה. לא, יפסוק ההיפותטי. אולי קצת. וגם אם הרבה, אז מה בכך? מה אתה חושב – יחזור ויורה לִקְחוֹ הדובר האנין – כמה קראו את טולסטוי בזמנו? אתה חושב שכולם התעניינו בו? שהוא היה "סֶלֶבּריטאי"? טוב, דוגמה לא מוצלחת, על אף שהמוז'יקים לא קראו אותו, אבל כמה אתה חושב קראו את מלוויל בחייו? את קפקא? את גנסין? את פרוסט? (הרי אפילו ז'יד דחה אותו, שער בדעתך!). כמה קראו את שבתאי, לדעתך? צא לרחוב ושאל מי מכיר את שבתאי, לך לקורסים לכתיבה יוצרת – ל"כתיבה יוצרת"! – ושאל את הצעירים השוקקים האלה מי מהם מכיר את שבתאי, הסופר, לא כוכב הלכת הגדול והחביב, שגם אותו לא כולם מכירים. שבתאי, מי? זה מה שתקבל. הרי אם קוראי שבתאי בארץ היו מפלגה הם היו עוברים בקושי את אחוז החסימה. מפלגת "צופן דה וינצ'י" או מפלגת "אבא עשיר, אבא עני" היו, אולי, עושות טובה למפלגת "עוז ליהושע" ונותנות לה תיק או שניים. אבל למפלגת שבתאי?!  – שבתאי הוא סופר בן זמננו, בקירוב, תזכיר לדובר ההיפותטי, אז אולי אכן יש שינוי לרעה בעשורים האחרונים? הדובר ירגיש שאכן סטה מעט, שלא בטובתו, ולכן יחזור לתלם טיעונו המדוד: אתה, אתה, אל תפחיד אותי עם הפסימיזם האופנתי שלך, עם התשוקה החשאית שלך, ההיסטרית והנרקיסיסטית לדעתי, לחיות במציאות אפוקליפטית, עם הגאווה המוצנעת שלך על המעודכנות של העתידניות בגרוש א-לה מארשל טר"ש מקלוהן האמיצה כביכול שלך. המאה ה – 21 האימתנית שלך, לא שונה בעיקרון מהמאה התשע עשרה, אחרי הספירה או לִפְ – טוב, לא לפני  – מעידן האורות, מהרנסנס המוקדם או המוקדם-המאוחר. בקיצור, אל תשחק לי את האינטלקטואל האמיץ שלא מפחד להסתכל למציאות בעיניים, כי פשוט אין תהום חשֵכה – כמו שאתה מגדיר אותה בינך לבינך, תודֶה! – שלתוכה אתה הוא שמעז להציץ. כלומר – יבלום עצמו בחריקה הדובר ההיפותטי, יתנשם ויעביר תוך כך כריות אצבעות מופתעות על אגלי מצחו – יש תהום, אבל אותה תהום בדיוק, הכרויה מאדם הראשון ועד האחרון, לקוראי ספרות ולאלה שלא.

*

לנוכח שתי התגובות השקולות שלעיל נחדד את "השאלה הספרותית הגורלית האחת", שהצגנו בראש הרשימה. השאלה הספרותית הקריטית על זכות-הקיום של המדיום הספרותי בתרבות העכשווית אינה כופרת בקיומו של המדיום הזה בהווה או בעתיד הנראה לעין, או אף בקיומן של יצירות מופת הנכתבות כיום ותיכתבנה, יש לקוות, באותו עתיד. זו אינה שאלה אמפירית–קשיחה על אודות מציאותם של קוראים וספרים, או ערכית על  מציאותם של אליטת-קוראים וספרי-מופת. זוהי שאלה הנוגעת לחוויית הקריאה. והסיבה שהשאלה גורלית נובעת מכך שבמציאות הממוּערֶבֶת של המאה ה-21 לכל פתיחה בקריאה של ספר נספחת אירוניה, שסודקת לעומק את חוויית הקריאה המתחילה להתחולל.

האירוניה אינה נובעת רק מתחושת העיסוק בפעילות מינורית – מינורית בגין עוצמת האימפקט המוגבלת של הספרות בתרבות הכללית – הגורמת לקורא לחוש כהולך רגל, גבעול-חרצית בשפתיו ועל ראשו כובע טמבל, הצועד בשביל מקומח במקביל לאוטוסטרדה סואנת. האירוניה חתרנית יותר וגורמת לקריאה בספרות היפה לא רק להיתפס כפעילות מינורית אלא אף כפעילות שרירותית. הספרות היא סוג של משחק. משחק מתוחכם ביותר, נעלה לפרקים, אבל משחק. "קריאת ספרים", בלשונה של ויסלבה שימבורסקה, "היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה" ("קריאת רשות"; תרגום: רפי וייכרט). ומשחק הספרות – שלכאורה דרוש לו רק קורא וספר – דורש אף הוא, כמו משחקים אחרים, מינימום של משתתפים, ובמלים אחרות: מילְייה. אחרי שנמלאת מכסת המינימום מתרחש התהליך המופלא שכולנו מכירים מילדותנו: המְשחקים שוכחים שהם מְשחקים, המִשחק וחוקיו השרירותיים הופך למציאות. אולם כשמכסת המשתתפים קרבה לקו השפל האדום, נחשף לפתע המשחק כמשחק, הילד מביט בניכור בלוח המונופול הנטוש, שכעת, כשפרשו חבריו, נראה זעיר, רעוע ומגוחך.

אבל האירוניה האכזרית באמת אינה נובעת מכמותם הצוֹמקת של חסידי הספרות היפה אלא מעצְמוּת חווית הקריאה היום. המאמץ הבסיסי הדרוש – בתרבות שהרגילה את בניה לאמצעי מדיה ויזואליים – לפענוחם של תווים שחורים המוטלים לפנינו בשורה ארוכה-ארוכה, מעלה בקורא, כטעם לוואי צורב, אירוניה ארסית הנובעת מהחשיפה האלימה של הסובלימציה ודחיית-הסיפוקים שמונחים בתשתית קריאת הספרות.

וזהו הקיטוב העמוק ביותר בין מעשה הקריאה לתרבות העכשווית החובקת אותו.

לומר על התרבות העכשווית שהיא חותרת לכיווץ המרחק והזמן פירושו לומר בלשון נקייה שהתרבות העכשווית נוהרת לקיצור התווך הניצב בין התשוקה למילויה, בין העוררות לעונג גופא. על התווך הזה של העונג המושהה שגשגה הספרות, והיא נרמסת תחת רגלי הנהירה הזו. הספרות נרמסת הן בגין ה"חוֹמְרה" שלה – דחיית הסיפוק המוּבנית בתהליך פענוח המלים והקמת העולם מתוכן – והן בגין ה"תוֹכְנה" שלה – השתהות מבטה של הספרות על חיי הנפש והיותה פעילות לא-תכליתית מתסכלת את חיי הגוף קצרי-הרוח ואף את חיי הרוח קצרי-הרוח (הבאים על סיפוקם החפוז בדת המעוּבּדת ובהדרכות הניו-אייג').

לומר על התרבות המערבית העכשווית שהיא ויזואלית אין הכוונה לומר שאנשים מבכרים עבודות וידיאו אמנותיות על פני ספרים. לומר על התרבות שהיא תרבות ויזואלית זו לשון נקייה לומר שהיא תרבות הצֶלֶם, כלומר – במידה לא מבוטלת – תרבות הגוף ופולחן הגוף, ולמה לא נדבר גלויות? ציוויליזציה בעלת אובססיה לסקס (הפרסומות, הדוגמניות, הוידיאו קליפים, מכוני הכושר, תעשיית היופי, תעשיית הדיאטות, המתירנות המינית, הפורנוגרפיה המצויה תמיד כמטחווי הקלקה). הספרות, בציוויליזציה הזו, מחווירה לעומת סנוורי הגוף כנר בצהריים. היא מחווירה בגלל ה"חוֹמְרה" שלה – המילים המייצגות את 'הדברים' אינן ארוטיות כמותם – ו"התוֹכְנה" שלה – התמקדותה של הספרות בַּניואנס ובניואנסים של הנפש נתפסת כתחליף נחוּת, לעומת חדוּת וחד-משמעיות הִילתם של המודלים הגופניים הנחשקים. התמקדות הספרות בניואנס ובנפש שואבת מצדה עידוד מה"חומרה", השפה, שבנויה על הִתְבחנוּת, דיאקְריטיות, ושבה, בשפה, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו הפנימיים. הניואנסיוּת הזו, לפיכך, אנטגוניסטית לתרבות-הגוף לא רק בגין תפיסתה כתחליף חוורוור, אלא גם מכיוון אריתמטי: הניגוד בין אינסופיות הניואנסים לבין תהליכי ההאחדה וההדמיה המסיביים של המודלים הגופניים הנחשקים והמוגבלות המספרית המוּבנית של הואריאציות המיניות האפשריות.

נכון, בצד זמינות אמיתית של יופי ועונג גופני, התרבות העכשווית מוכרת אשליות על זמינות כזו. נכון, בצד קיצור התווך בין התשוקה למילויה, יוצרת התרבות מראית עין שקיצור התווך הזה פרודוקטיבי ומהנה. אבל העובדה הזו, הפתיינות והרמאות הללו, אינן מעלות ואינן מורידות. מבטנו הנטוע בגוף האנושי המחוטב המעורטל מתקשה להשפיל עיניו אל הספר; רעבוננו המוּזן בקפידה ממאן לדחות את סיפוקיו.

הספרות שגשגה בחברות בעלות מסורת מכבידה שעמדו בפני תמורה או ציפו לה; הספרות פרחה בחברות בתחילתו או בעיצומו של תהליך התערטלות ממסורות מעיקות (אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא הספרות הרוסית במאה ה – 19). כך הספרות סיפקה הצצות גנובות ומתוקות באור החירות מחד גיסא, ונסיגה מהמציאות אל צללי הנפש, שעשועי ההתבוננות ותנחומי האסתטיקה מאידך גיסא. בחברה המערבית היום הוסרו שלשלאות השעבוד הפוליטי, ואיתן גם עלי התאנה – ואין מסתור מבוהק העירום.

מאז הרנסנס הספרות היפה היא, באופן עמוק, המדיום של המעמד הבינוני. מעמד בעל תודעה וכבוד עצמיים, האמוּן על חסכנות ודחיית סיפוקים, בעל תשוקות בלומות-למחצה המובילות אותו לשאוב מחיי הדמיון ניחומים ויופי, ליבידו חסום-למחצה שמנותב להנאה מדקויות רוחניות, מעמד שיש לו פנאי וסקרנות לקרוא. אולם במאה ה-21, בה מיעוט של "עשירים ומפורסמים" מְממש – נדמה כמממש – את הפנטזיות של הרוב האנונימי, המשותק מקנאה והלכוד במבט מהופנט באותו מיעוט – כאנשים הנטועים במישור מסמא שאינם מאמינים בקיומם של צללי מערה – הספרות נאכלת כנר דלוק משני קצותיו.

סיפור שקיעת האתוס של המעמד הבינוני בשלהי האלף השני הוא גם סיפור שקיעת הספרות; סיפור גן עדן המהופך – מופע הסטריפטיז שעורכת האנושות לעצמה החל משנות הששים למאה העשרים – הוא הגיהינום שלה.

ב.       על הקריאה בלילה

יש אנשים שנרדמים במהירות. לא אני. המינימום שאני זקוק לו להירדמות הוא חצי שעה. חצי שעה לפחות של התרפות, גשר שעלי לחצות עד לגדת התנומה הגואלת.

בערבים, על מנת להפיל עלי תרדמה, אני מכין את עצמי לקראת הלילה העמוק. אני צופה בטלביזיה בדיוק במידה הדרושה על מנת לחוש מיאוס ותחושת רמייה, אני סורק את אתרי החדשות ברשת על מנת לגלות שהעולם גדול ורב וענייניו הבוערים אינם ענייניי, אני פורק מעלי את התשוקה, אם היא דוחקת, אני שותה מעט אלכוהול או חלב מורתח בדבש, אני מעשן סיגריה אחרונה, אני מתקלח ונכנס זך-בשר למיטתי.

שנים ארוכות אני נוהג לקרוא במיטה לפני השינה. אני מיטיב את צמד הכריות לעורפי, פותח את הספר המונח על שידת הלילה, מיישר את הקיפול המשולש שהנחתי בדף אתמול, וקורא. אינני יכול להירדם, פשוטו כמשמעו, ללא קריאה מקדימה. לא בגלל שאינני נרדם אני קורא לפני השינה. אני קורא לפני השינה על מנת שאוכל לחצות את הגשר ולבוא בשערי התרדמה.

כשאני מיטיב את מבטי בדף ומתחיל בקריאה, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אני הריבון בעולמי. אנשים ונשים, על סמטאות מוחם ומשעולי חייהם, נבראים על ידי. קו חייהם נפתח בקריאתי ויקופד כשאסגור עליהם את הספר. נופים סתמיים ועוצרי נשימה, ערים עשנות וימים עצומים, חדרים מרוהטים בטוב טעם, משרדים אפורים וקובות אפלוליות, אינם נכפים על תודעתי, כפי שנאנסה במשך כל היום שחלף. אני הוא הנוטה אותם כיריעה.

אבל עד מהרה אני מוותר מרצון על כתרי, ימי ריבונותי, שליטתי המוחלטת, תמים, ואני מתמכר להיפוכם: האִיוּן המתוק. כשאני קורא, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אינני קיים. אנשים ונשים על סמטאות מוחם ועלילות חייהם ממלאים את קיומי שלי, באים על מקומי. האני הכבד כבגד – נפשט. טרדות קיומו וקידומו הפרוזאיות, שהעסיקו אותו כל היום שחלף – כענן כלוֹת.     

וכשאני ממשיך וקורא אני פוגש בו לפתע שוב, באני. שונה ללא הכר – כמו במראה מגדילה או מקטינה – ואף על פי כן זהה; מפוצל לרסיסי אנשים ונשים, מפוזר בסמטאות מוחם ובעלילות חייהם, ואף – מוזר – מגולגל בנופים סתמיים ועוצרי נשימה, במדבריות, הרים וערים אפורות. כל קימוטי הנפש במהלך היום, גם קפליה המיקרוסקופיים, מתגהצים כך; כל פצעיה, אף הזערוריים שהודחקו בו-במקום, מאולחשים, כשאני קורא על כפיליי הרבים. כפיליי דובבים – וירווח לי.

על שידת הלילה בצד מיטתי מונחים כמה כרכים כך שאם אמאס באחד לא אצטרך לקום וללכת לספרייה על מנת להחליפו. קוצר רוח נורא מתלקח בי בשעה האחרונה הזו שבקץ היום. אינני יכול לשאת סופר שטועה בעובדות או סותר את עצמו, אינני יכול לשאת סופר שמכביר מילים לחינם, אינני יכול לשאת סופר שעלילתו מרופדת משמנים, אינני יכול לשאת סופר שמנצל במניפולטיביות את חולשותיי, אינני יכול לשאת סופר שמשקר או מייפה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש חכם יותר ממנו, אינני יכול לשאת סופר שלא שב ממסעותיו ובאמתחתו תגלית על החיים או השפה, אינני יכול לשאת סופר שהאגו שלו חורג מהשורה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש בצורך שלו להרשים אותי, אינני יכול לשאת סופר שזקוק ממני למשהו ושמבקש משהו ממני מלבד להעניק לו את האפשרות להעניק לי. וכשסופר לא מאכזב אותי, כשהספר נמצא נקי מקליפות ופגמים, מקוצר יד, רוע לב וחולשת דעת, אני מרגיש שמצאתי אי קטן ומוצק, בלב אוקיינוס גדול וגועש. אני מטפס על סלעיו של האי, מגיע כל עוד רוחי בי אל החוף החולי, נשכב על גבי – ונרדם.