ארכיון חודשי: דצמבר 2007

"אמסטל"

 

קובץ הסיפורים של עדנה שמש, שפירסמה עד כה סיפורים קצרים בבמות שונות, נפתח בסיפור המשמעותי "אמסטל". זהו סיפור בגוף שלישי על אם ובנה. האם: שורדת גאה, שאיבדה את משפחתה בשואה והתאלמנה מאז פעמיים. הבן: מדען מופנם ורווק מזדקן, בתול, לדעתה של האם. האם והבן נפגשים אחת לשבוע לארוחת צהריים בביתה של האם, ומחליטים לחרוג ממנהגם הקבוע ולצאת ערב אחד לבר-ג'אז.

בערב בבר יוצאים כמה סודות של השניים בעקבות היין שנכנס. גאוותה המוצדקת של האם על שרדנותה הופכת לדאגה חטטנית לבנה, לדרבון אלים שלו שיתחשל כמותה. הבן, מצדו, מנסה להדוף את האינטימיות שהאם כופה עליו, אך גם משתף איתה פעולה מסיבות ובאופן שאינם נהירים לו. ניסיון ההתקרבות של השניים אינו עולה יפה דווקא בגלל קרבת היתר שנוצרת ביניהם. מהמפגש בין האם לבנה הולכת ונודפת צחנה אדיפלית, העולה באפו של קורא באמצעות שורה של נגיעות כמעט לא מורגשות. כל ציטוט מרוכז שלהן יעשה עוול לעדינות שבה הן מהולות בסיפור, ובכל זאת כמה דוגמאות: הבן, למשל, מתיישב בספק-טעות על כיסאו של בעלה השני של האם; האם מזמינה לעצמה בבר קוקטייל בשם "אורגזמה" דווקא; שפתיה של האם מתוארות בבוטות מפתיעה, שכן הן נראות לבן "מכווצת כפי טבעת".

אף שהסיפור מסתיים בשיא דרמטי מדי – סיפור סובטילי שכזה אינו נזקק ל"פיצוץ", וכוחו דווקא בעצבים החזקים שאפיינו את אופן מסירתו עד לסוף – הוא סיפור חזק. אם לזקק את סגולתו ליסוד אחד, הרי שיסוד זה הוא האופן שבו הוא מציב זירה שבה מתנהל מפגש אינטימי – מפגש שהופך לדו-קרב של מוחות ולבבות, דו-קרב אינטימי (אוקסימורון, אך דו-קרב הוא גם שיא של קירבה), שהקורא צופה-מציץ בו כעדם של שני הצדדים. הצבתה המוצלחת של הזירה ממקדת אליה היטב את תשומת לבו של הקורא, וכל שאר עולמו (כאבי השיניים, האוברדרפט, הקשקושים של הטלוויזיה) שוקע תחתיה.

מהזירה המוגבהת הזאת של הסיפור הפותח מסתמנת ירידה. בחלקה ירידה קלה, ובחלקה תלולה יותר. יש בקובץ עוד שני סיפורים טובים, אך לא בולטים במיוחד. הראשון הוא "התפנה קוד", סיפור בגוף ראשון על פרידה מתמשכת של בת מאביה הגוסס, שמוחו הזקן נאכל ורק קליפת גופו נשארה. הסיטואציה (והסיפור) קורעי לב ובנאליים בו זמנית. הסיפור השני הוא "תיתי מהבולה", גם הוא בגוף ראשון, המספר על נערה רפת שכל בשכונת מצוקה. בסופו של הסיפור יש עוקץ ארסי ביותר, אך הדרך עד לסוף הזה ארוכה מדי.

הסיפור "שיהאב" מספר על בורגנית ישראלית שמוצאת את עצמה בטרם שחר נעולה מחוץ לביתה, בגלל טעות – קלאסית, אפשר לומר – של יציאה מחוץ לבית ללא מפתח. היא ממתינה לבוקר בחברתם של פועלים פלסטינים ומתוודעת אל עולמם. הדקויות, אלה שהופכות "טקסט" ל"ספרות", קיימות גם בסיפור הזה, אלא שהן, איך לומר, דקויות עבות. האירוניה שבקללה הערבית "יחרב ביתכ", שמקללת הבורגנית הישראלית; האירוניה בכינוי "פליטה", שהיא מכנה בו את עצמה לשאלת הפועלים מה היא עושה בחוץ; המסר האירוני על ההפרדה בין הסיפור האנושי למלל האקטואלי של העיתון, שמתבטא בשנינות בכך שהגיבורה עוטפת לחימום את רגליה בעיתון הנזרק לביתה עם שחר – כל זה יפה אבל חשוף מדי. השלד הרעיוני, שנחשף כאן ללא עזרת קרני רנטגן, גורם להימלטות מלהיות אילוסטרציה-לעיתון שהסיפור הצהיר עליה להפוך לאילוסטרציה עיתונאית בתחפושת.

נקודה זו מובילה ישירות לסיפור "ערבסקה", על היחסים בין בורגנית ירושלמית לעוזרת הבית הפלסטינית שלה בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. הסיפור הזה זכה במקום הראשון בתחרות סיפורים מאגן הים התיכון מטעם אונסק"ו. בציון העובדה הזאת, המופיעה בשולי הסיפור, איי רסט מיי קייס. אכן, זהו סיפור מושלם לארגון כמו אונסק"ו. הכל כאן "נכון" מאוד והומניסטי לעילא. המספרת היא הומניסטית-שמאלנית, כמובן. לשם החיוניות "הספרותית" היא גם פלפלית (תולשת סטיקרים של ימניים ודתיים באין רואים). לשם האמינות "הספרותית" היא אינה עיוורת לצדדים המכוערים של הסכסוך (למשל, לכך שבעלה של העוזרת שלה רימה אותה כששיפץ את ביתה). בקיצור, דמות "אנושית", כמו שאומרים. זהו אינו סיפור תעמולה בעד אחד הצדדים, הישראלי או הפלסטיני, אלא פשוט סיפור תעמולה בעד הומניזם.

ומכאן הדרך קצרה לסיפור הארוך החותם את הקובץ, "כל נדריו". הסיפור הזה, המסופר בגוף שלישי, מציג מפגש מקרי בין גבר מבוגר, שאשתו גוועת, לבין בחורה צעירה, שברחה מבעלה האלים יחד עם בנה הקטן. הגבר, ששייך למיינסטרים הישראלי, מארח בביתו את האישה הענייה הבורחת. המפגש מתואר בעדינות. זה יפה. אבל מקופלת בסיפור הזה בעיה מרכזית בספרות הישראלית (ואגב, גם בקולנוע הישראלי) של השנים האחרונות. הבעיה היא סוג ההומניזם שהוא מייצג. ההומניזם הזה הוא הומניזם רפה, תשוש, סנטימנטלי, הומניזם שאינו עולה מחומרי הסיפור האוטונומיים אלא נכפה עליהם מלמעלה. התחושה היא שיותר משההומניזם הזה הוא תולדה של התמודדות אמיצה עם האלימות, האכזריות ואי-ההומניות הבסיסית שבמציאות (כמו אצל אלבר קאמי, אם לציין את הדוגמה הבולטת ביותר), הרי שהוא הוא מין דרך קלה להימלט מההתמודדות כזאת, דרך קלה לעשות לקורא נעים, "לרגש", להרגיע.

הסיפורים בקובץ עוסקים ברובם בחריגים (משוגעים, גוססים, מוכים) וב"אחרים" למיניהם (פלסטינים, עניים), כלומר סיפורים המתמקדים בשוליים. אבל הסיכום הביקורתי השבלוני הזה חוטא להם, שכן הסיפורים שומרים כולם על רמה מסוימת של כתיבה, שמצדיקה מלכתחילה את הדיון בהם. אם נחזור, למשל, לסיפור האחרון שהוזכר, הרי שהסופרת יוצרת בו ניגוד מעניין בין המצב הסטטי של אשתו הגוועת של הגיבור לבין ההליכה הנמרצת שלו לאורך שפת הים עם כלבו, בעודו מהרהר בה. הכלב הזה, בשלב מסוים, "עמד מולו בהכנעה כעז בשעת חליבה". דימוי נהדר. גם בסיפוריה החלשים של שמש, שהם חלשים בעיקר בגלל מבנה-על רעיוני חשוף ובנאלי, ניכר כי היא מבינה את המדיום שבו היא פועלת ברבדים בסיסיים יותר וכותבת טקסט נושם. משום כך היא ראויה לתשומת לב.

 

"שלושתם"

 

 

ג'ון ביילי, בן זוגה של הסופרת האירית הדגולה אייריס מרדוק, מספר בממואר שלו שכאשר פגש את מרדוק באוקספורד של ראשית שנות החמישים, והיא עוד אלמונית, היא אמרה לו כי הדרך הנכונה לכתוב רומן היא לכתוב כך שכל טיפוס אנושי שיקרא בו ימצא בו חלק מסוים מעצמו. אסתי ג' חיים מממשת באופן מגושם את ההמלצה המדהימה (בהתכוונותה המסחרית) הזו, שלולי התחכום, הגאוני לפרקים, שבו מימשה אותה מרדוק, הייתה נזכרת לדיראון עולם (ובעצם, לא נזכרת כלל).

"שלושתם" עוסק בשלושה צעירים ישראלים עכשוויים, ערן, מאיה ואסף, בראשית שנות העשרים לחייהם. השלושה, חברים טובים מילדות מוקדמת, מימשו את חזונו של קהלת "טובים השניים מן האחד (…) והחוט המשולש לא במהרה ינתק", אבל בזמן ההווה של הרומן אנחנו פוגשים אותם בעיצומו של ניתוק: מאיה ואסף עומדים לנסוע יחד להודו, אחרי שהסתכסכו, כל אחד בנפרד, עם ערן. ערן מדווש על אופניו מתל אביב לנתב"ג במטרה למנוע את פרידתם. בינתיים, בנתב"ג, נחשד התיק של אסף כחפץ חשוד, והטיסה מתעכבת. האם יתאחדו השלושה?

שלושת גיבורי הרומן, בפרודיה על ההערה של מרדוק, הם שלושה טיפוסים אנושיים מובחנים, שנוצרו מתוך כוונה שכמה שיותר חלקים בהוויה הישראלית ימצאו ברומן את עצמם. כלומר, מפרש רש"י, יפתו כמה שיותר קוראים פוטנציאליים. מאיה, בעלת המזג האמנותי והחירות המינית, שעלתה בילדותה מברית המועצות לשעבר וגדלה אצל אמה במשפחה חד-הורית; אסף, המופנם, שאביו נהרג בפיגוע ושניסה לממש את גבריותו בצבא; ערן, נער דעתן שהיה לפעיל קומוניסטי בתסיסה הבלולה של אנרכיסטים-קומוניסטים-שמאלנים-רדיקלים שהפכה בעשור האחרון לתת-תרבות תל אביבית מובחנת ואופנתית – חיננית, מעוררת הערכה, מקוממת ומגוחכת בו זמנית.

לא רק שהתחושה היא שהשלושה נוצרו איש-איש בפני עצמו על מנת להרחיב ככל שאפשר את קהל הקוראים הפוטנציאלי, אלא שהשלישייה עצמה היא יציר מלאכותי. בשורה של פלאשבקים מההווה – אמצעי אמנותי מפוקפק, שנוטה למכאניות – מאכלסת הסופרת את הביוגרפיות של גיבוריה ומעניקה להם נפח של עבר, עבר שכולו עומד בסימן היחסים ביניהם: מאיה, שבמשובת ילדות פיתתה את אביו של ערן וכך נולד בעבר הקרע ביניהם שבהווה ; אסף, שבשירותו ב"גבעתי" הרג בשוגג זקן פלסטיני וכך נסתיימו קשריו שלו עם ערן, שבחר לא לשרת בצבא, והדרך נפתחה לכינון יחסיו עם מאיה. כך נוצר הרושם שהרומן לא איתר שלוש נקודות שם בחוץ, בעולם, ומילא בעדינות את הקווים ביניהם על מנת ליצור משולש, אלא שהסופרת ביקשה לכתוב רומן ומתוך כך עיוותה שלוש נקודות מקבילות למשולש דו-מימדי שעליו תוכל לכתוב. אפיון הדמויות מלאכותי, וכמו נועד להבחינן זו מזו רק על מנת ליצור ניגודיות ודרמה.

הכתיבה על "החבר'ה" היא נוסחה, נוסחה שנעשתה רווחת בספרות הישראלית של העת האחרונה (אשכול נבו, למשל, שספרו, הבינוני, טוב מ"שלושתם"). כך משחיתה תרבות רבי המכר את הספרות: הרצון לדבר לכו-לם גורם הן לעיוות אקטיבי של המציאות, אינוסה האלים למציאות "ייצוגית" של "הישראליות", והן לעיוות פאסיבי שלה, להגדלת רשת הדייגים שמטיל הסופר אל המציאות, הַגְדלה לא רק של ממדיה אלא גם של חריריה הנפרדים זה מזה, כך שרק הגס, הבולט והמובן מאליו נלכדים ברשת. כך משחיתה תרבות רבי המכר את הספרות הישראלית: ברצון החשוף לכתוב מיינסטרים, להבדיל ממי שכתיבתו המיינסטרימית היא אותנטית (ויש סוג כזה של מיינסטרים, לגיטימי לחלוטין, למשל בכתיבתה של עדנה מזי"א). כך משחיתה תרבות רבי-המכר את הספרות: כשסופרת כמו חיים, שיודעת בהחלט לכתוב באופן קולח ושאינו מבזה את האינטליגנציה, שמציגה לעיתים באופן נאה פיסות מציאות ישראליות ושכותבת באופן שנון לפרקים (הכל כאן!), ושזכתה להערכה על ספריה הקודמים, כותבת רומן שבבסיסו נועד לרַצות, נולד לרַצות, את מוֹלך הקהל האנונימי.  

נקודה ספציפית יותר מעיבה על חוויית הקריאה, והיא סוגיית האמינות. שני האירועים המכוננים את הרומן מופרכים. הראשון: אם ערן חפץ כל כך להשיג את מאיה ואת אסף בשדה התעופה, מדוע הוא מדווש לשם על אופניו ולא נוסע באוטובוס או ברכבת? (את האפשרות לטלפן ביטלה הסופרת בדוחק בכך שמאיה ואסף לא לקחו איתם למזרח את הניידים שלהם). גם החפץ החשוד, תיקו של אסף, שמוביל למעצרם שלו ושל מאיה ולעיכוב טיסתם, לא היה מעורר בעולם האמיתי סערה כמו זו המתוארת ברומן [בולד]אחרי[בולד] שאסף ומאיה התעקשו באוזני השוטרים שהוא שלהם.

אבל החולשה הגדולה של הרומן הזה היא הפאתוס שבו מתוארת מסכת היחסים המפותלת בין השלושה. פאתוס כזה בתיאור של שלישיות אינו זר לאמנות ("ז'יל וג'ים" מוזכר כאן), אבל נקודה אחת מכרעת הופכת אותו כאן ללא-הולם ואף למגוחך: גילם של השלושה. אחד היתרונות היחידים של ההזדקנות על הנעורים הוא שמה שבזקנה יכול להיחשב לטרגי (האהבות שהוחמצו, החברים שבגדו ונבגדו, האידיאולוגיות שננטשו), הרי שבנעורים הוא קומי. צריך כישרון אדיר על מנת להשרות אטמוספירה טרגית על חטאי הנעורים ומשוגותיהם (יהושע קנז, למשל, הצליח בזה). בהיעדר גילוי של כשרון כזה כאן, כובד הראש של הרומן בבואו לתאר את יחסיהם הטעונים והסוערים של השלושה, על הביוגרפיה "הארוכה" שלהם, לבטי האהבה והקנאה והדילמות הקיומיות שלהם, הוא קומי שלא במתכוון.

בשלב כלשהו הפסקתי את הקריאה והצצתי בטקסט שעל הכריכה, כדי לבדוק אם נפלה טעות במערכת ובעצם נשלח אלי רומן לבני הנעורים. בני נוער, שיערתי, יעריכו את היחס חמור הסבר ללבטי הגיבורים, שהרי זו לעתים מהותה של ההתבגרות: חוסר-הומור קומי. בני נוער יוכלו ליהנות מהקריאה בספר הזה – הקולח, כאמור, ושאינו נעדר אינטליגנציה. הם יוכלו להתייסר עם גיבוריו, להזדהות עם מאיה, שבגילה המופלג, עשרים ואחת, עוד מזדיינת ללא אהבה על ימין ועל שמאל, הורסת את עצמה, להתווכח בלהט עם העמדות הפוליטיות של ערן או של אסף, להתפעם מהנועזות של הרמיזות הבי-סקסואליות וכדומה.

אך לא. הרומן יצא בסדרת הדגל "פרוזה". לא, לא נפלה טעות. כלומר, לא במערכת.