מבקר חופשי

קובץ הסיפורים של עדנה שמש, שפירסמה עד כה סיפורים קצרים בבמות שונות, נפתח בסיפור המשמעותי "אמסטל". זהו סיפור בגוף שלישי על אם ובנה. האם: שורדת גאה, שאיבדה את משפחתה בשואה והתאלמנה מאז פעמיים. הבן: מדען מופנם ורווק מזדקן, בתול, לדעתה של האם. האם והבן נפגשים אחת לשבוע לארוחת צהריים בביתה של האם, ומחליטים לחרוג ממנהגם הקבוע ולצאת ערב אחד לבר-ג'אז.

בערב בבר יוצאים כמה סודות של השניים בעקבות היין שנכנס. גאוותה המוצדקת של האם על שרדנותה הופכת לדאגה חטטנית לבנה, לדרבון אלים שלו שיתחשל כמותה. הבן, מצדו, מנסה להדוף את האינטימיות שהאם כופה עליו, אך גם משתף איתה פעולה מסיבות ובאופן שאינם נהירים לו. ניסיון ההתקרבות של השניים אינו עולה יפה דווקא בגלל קרבת היתר שנוצרת ביניהם. מהמפגש בין האם לבנה הולכת ונודפת צחנה אדיפלית, העולה באפו של קורא באמצעות שורה של נגיעות כמעט לא מורגשות. כל ציטוט מרוכז שלהן יעשה עוול לעדינות שבה הן מהולות בסיפור, ובכל זאת כמה דוגמאות: הבן, למשל, מתיישב בספק-טעות על כיסאו של בעלה השני של האם; האם מזמינה לעצמה בבר קוקטייל בשם "אורגזמה" דווקא; שפתיה של האם מתוארות בבוטות מפתיעה, שכן הן נראות לבן "מכווצת כפי טבעת".

אף שהסיפור מסתיים בשיא דרמטי מדי – סיפור סובטילי שכזה אינו נזקק ל"פיצוץ", וכוחו דווקא בעצבים החזקים שאפיינו את אופן מסירתו עד לסוף – הוא סיפור חזק. אם לזקק את סגולתו ליסוד אחד, הרי שיסוד זה הוא האופן שבו הוא מציב זירה שבה מתנהל מפגש אינטימי – מפגש שהופך לדו-קרב של מוחות ולבבות, דו-קרב אינטימי (אוקסימורון, אך דו-קרב הוא גם שיא של קירבה), שהקורא צופה-מציץ בו כעדם של שני הצדדים. הצבתה המוצלחת של הזירה ממקדת אליה היטב את תשומת לבו של הקורא, וכל שאר עולמו (כאבי השיניים, האוברדרפט, הקשקושים של הטלוויזיה) שוקע תחתיה.

מהזירה המוגבהת הזאת של הסיפור הפותח מסתמנת ירידה. בחלקה ירידה קלה, ובחלקה תלולה יותר. יש בקובץ עוד שני סיפורים טובים, אך לא בולטים במיוחד. הראשון הוא "התפנה קוד", סיפור בגוף ראשון על פרידה מתמשכת של בת מאביה הגוסס, שמוחו הזקן נאכל ורק קליפת גופו נשארה. הסיטואציה (והסיפור) קורעי לב ובנאליים בו זמנית. הסיפור השני הוא "תיתי מהבולה", גם הוא בגוף ראשון, המספר על נערה רפת שכל בשכונת מצוקה. בסופו של הסיפור יש עוקץ ארסי ביותר, אך הדרך עד לסוף הזה ארוכה מדי.

הסיפור "שיהאב" מספר על בורגנית ישראלית שמוצאת את עצמה בטרם שחר נעולה מחוץ לביתה, בגלל טעות – קלאסית, אפשר לומר – של יציאה מחוץ לבית ללא מפתח. היא ממתינה לבוקר בחברתם של פועלים פלסטינים ומתוודעת אל עולמם. הדקויות, אלה שהופכות "טקסט" ל"ספרות", קיימות גם בסיפור הזה, אלא שהן, איך לומר, דקויות עבות. האירוניה שבקללה הערבית "יחרב ביתכ", שמקללת הבורגנית הישראלית; האירוניה בכינוי "פליטה", שהיא מכנה בו את עצמה לשאלת הפועלים מה היא עושה בחוץ; המסר האירוני על ההפרדה בין הסיפור האנושי למלל האקטואלי של העיתון, שמתבטא בשנינות בכך שהגיבורה עוטפת לחימום את רגליה בעיתון הנזרק לביתה עם שחר – כל זה יפה אבל חשוף מדי. השלד הרעיוני, שנחשף כאן ללא עזרת קרני רנטגן, גורם להימלטות מלהיות אילוסטרציה-לעיתון שהסיפור הצהיר עליה להפוך לאילוסטרציה עיתונאית בתחפושת.

נקודה זו מובילה ישירות לסיפור "ערבסקה", על היחסים בין בורגנית ירושלמית לעוזרת הבית הפלסטינית שלה בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. הסיפור הזה זכה במקום הראשון בתחרות סיפורים מאגן הים התיכון מטעם אונסק"ו. בציון העובדה הזאת, המופיעה בשולי הסיפור, איי רסט מיי קייס. אכן, זהו סיפור מושלם לארגון כמו אונסק"ו. הכל כאן "נכון" מאוד והומניסטי לעילא. המספרת היא הומניסטית-שמאלנית, כמובן. לשם החיוניות "הספרותית" היא גם פלפלית (תולשת סטיקרים של ימניים ודתיים באין רואים). לשם האמינות "הספרותית" היא אינה עיוורת לצדדים המכוערים של הסכסוך (למשל, לכך שבעלה של העוזרת שלה רימה אותה כששיפץ את ביתה). בקיצור, דמות "אנושית", כמו שאומרים. זהו אינו סיפור תעמולה בעד אחד הצדדים, הישראלי או הפלסטיני, אלא פשוט סיפור תעמולה בעד הומניזם.

ומכאן הדרך קצרה לסיפור הארוך החותם את הקובץ, "כל נדריו". הסיפור הזה, המסופר בגוף שלישי, מציג מפגש מקרי בין גבר מבוגר, שאשתו גוועת, לבין בחורה צעירה, שברחה מבעלה האלים יחד עם בנה הקטן. הגבר, ששייך למיינסטרים הישראלי, מארח בביתו את האישה הענייה הבורחת. המפגש מתואר בעדינות. זה יפה. אבל מקופלת בסיפור הזה בעיה מרכזית בספרות הישראלית (ואגב, גם בקולנוע הישראלי) של השנים האחרונות. הבעיה היא סוג ההומניזם שהוא מייצג. ההומניזם הזה הוא הומניזם רפה, תשוש, סנטימנטלי, הומניזם שאינו עולה מחומרי הסיפור האוטונומיים אלא נכפה עליהם מלמעלה. התחושה היא שיותר משההומניזם הזה הוא תולדה של התמודדות אמיצה עם האלימות, האכזריות ואי-ההומניות הבסיסית שבמציאות (כמו אצל אלבר קאמי, אם לציין את הדוגמה הבולטת ביותר), הרי שהוא הוא מין דרך קלה להימלט מההתמודדות כזאת, דרך קלה לעשות לקורא נעים, "לרגש", להרגיע.

הסיפורים בקובץ עוסקים ברובם בחריגים (משוגעים, גוססים, מוכים) וב"אחרים" למיניהם (פלסטינים, עניים), כלומר סיפורים המתמקדים בשוליים. אבל הסיכום הביקורתי השבלוני הזה חוטא להם, שכן הסיפורים שומרים כולם על רמה מסוימת של כתיבה, שמצדיקה מלכתחילה את הדיון בהם. אם נחזור, למשל, לסיפור האחרון שהוזכר, הרי שהסופרת יוצרת בו ניגוד מעניין בין המצב הסטטי של אשתו הגוועת של הגיבור לבין ההליכה הנמרצת שלו לאורך שפת הים עם כלבו, בעודו מהרהר בה. הכלב הזה, בשלב מסוים, "עמד מולו בהכנעה כעז בשעת חליבה". דימוי נהדר. גם בסיפוריה החלשים של שמש, שהם חלשים בעיקר בגלל מבנה-על רעיוני חשוף ובנאלי, ניכר כי היא מבינה את המדיום שבו היא פועלת ברבדים בסיסיים יותר וכותבת טקסט נושם. משום כך היא ראויה לתשומת לב.