על "ניו יורק 1 תל אביב 0", של שלי אוריה, הוצאת "כתר" (מאנגלית: רוני בק, 213 עמ')

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הטוב ביותר בקובץ הנוכחי מבאר גם חלק מההסתייגות שהוא מעורר. ב"דיסנילנד של אלבני", אמן ישראלי שהיגר לניו יורק נפגש עם יהודי אמריקאי עשיר שאולי יקנה מיצירותיו. "מה היתרון התחרותי שלך?", שואל איש העסקים אייב את אבנר. אבנר חושב שאייב מתייחס לאמנות שלו ומתחיל להסביר ש"היא מבטאת את היחסים בין האדם למרחב האורבני". לא הסברתי את עצמי טוב, קוטע אותו אייב, שאינו מבין דבר באמנות אבל מבין גם מבין בעסקים, "היתרון התחרותי של אבנר הוא הישראליות שלו […] העובדה שהוא ישראלי ואמן ויחסית צעיר".

זהו גם "היתרון התחרותי" של הסופרת שלי אוריה, ישראלית ויחסית צעירה, שכותבת באנגלית בחלק מסיפוריה על ישראלים בניו יורק. למעשה הן התמה הזו, של הדו-לאומיות, והן תמה נוספת שחוזרת בסיפורים, נשים שמתאהבות הן בנשים והן בגברים, התמה של הדו-מיניות, שייכים לאותו אזור בעל יתרון שיווקי: האזור "המיוחד". המיעוטיות בחיי התרבות הפכה זה מכבר ליתרון, לא רק בגלל האהדה למוחלשים למיניהם, אלא פשוט מפני שבכלכלת תשומת הלב, בניגוד לכלכלה הרגילה, ככל ש"הפירמה" שלך קטנה יותר אתה בולט יותר. מסיפורי הדו-מיניות לא נעדרת גם שביעות רצון אוורירית מה"מגניבוּת" של התמה (הקשורה, כנראה, ב"יתרון התחרותי" של להיות צעיר).

עם זאת, לא כל הסיפורים בקובץ עוסקים בקו התפר בין ישראל לארה"ב (בלוויית קו התפר בין נשים לגברים). הרבה מהסיפורים הם כאלה המכונים "סוריאליסטיים" (למשל, סיפור על גיבורה שיכולה לעצור את הזמן). חלק הם פשוט חידתיים (סיפור על נשים אמריקאיות מהעיר הגדולה שנוסעות כפעם בפעם "צפונה" בשביל "להחכים"). חלק מהסיפורים כתובים בטכניקות מקוריות או נדירות באופן ראוותני (סיפור בגוף ראשון רבים, למשל, או סיפור שכתוב בחלקו בגוף שני יחיד עתיד). חלק מכילים רכיב שחוזר על עצמו במכוון (למשל, סיפור על יחסים בין קונה למוכרות שנפתח כל פסקה במילים "כשאני נכנסת לחדר ההלבשה"). ככלל, הסיפורים בעלי האלמנט החריג (ההזוי, החידתי, הכתוב בטכניקה ראוותנית או מובלטת) נחווים כתרגילים לא רעים בקורס לכתיבה יוצרת למתקדמים. כלומר, לא יותר. כסיפורים של אתגר קרת ביום חלש מאד. למעט אחד. סיפור בעל ברק וכוח אמתיים, למרות שגם הוא מושתת על גימיק צורני, סיפור שמזכיר את אתגר קרת במיטבו. בסיפור הקצרצר והמצוין הזה מתוארת מערכת יחסים שלמה באמצעות סוגי הנשיקות שנושקו במהלכה. הנשיקות ממוספרות בדילוגים ("נשיקה 146: זו הנשיקה שמבשרת לי שהחוקים השתנו. אני מזהה טעם ברור של סלמי, שאני יודעת שאתה לא אוכל", "נשיקה 288 מעניקה לי תקוות שווא, שללא פרספקטיבה של זמן נראית פשוט כתקווה" וכדומה).

אבל בסיפורים "הרגילים", נטולי הגימיקים, יש בהחלט משהו. אגב, הם גם ארוכים מעט יותר בדרך כלל. כך יש "משהו" בסיפור הנושא "ניו יורק 1 תל אביב 0". הסיפור הוא על שלישייה שחיה יחדיו בניו יורק, גבר ושתי נשים. הגבר ואחת הנשים, המספרת, ישראליים, האישה, המושכת מאד והקפריזית מאד והנרקיסיסטית מאד (ואולי זו אמתלה טובה להזכיר את השנינה של הסופר האמריקאי גור וידאל: "'נרקיסיסט' אנחנו קוראים למי שנראה יותר טוב מאיתנו"), דמות שחוזרת בסיפורים נוספים, אמריקאית. התסבוכת הדו-מינית והפוליאמורית מתערבבת כאן באופן מעניין עם התסבוכת הדו-לאומית. גם הסיפור על צלמת ישראלית שחיה בניו יורק ומצלמת זונה לתערוכה שלה ובין השתיים נוצר קשר רגשי מסוים הוא סיפור מעניין. הצלמת עסוקה גם בצילום תערוכה אחרת על חיילים ישראליים, והמפגש עם הזונה האמריקאית שמשתוממת על חובת הגיוס הכללי בישראל מנכיח לצלמת הישראלית שגם התערוכה על החיילים, לא רק על הזונה, עוסקת בחריגות: "כשאנשים שומעים על זה בפעם הראשונה, זה חולני בעיניהם". בכלל, בקובץ מפוזרות כמה אבחנות מעניינות על החיים בישראל ועל ישראלים בעיניים אמריקאיות (על האגרסיביות הישראלית, על האטרקטיביות של הגברים הישראליים המסוקסים יוצאי הצבא, על המוזרות של הצפירה בימי הזיכרון, למשל).

אבל הסיפור השלם ביותר בקובץ, המרגש והמעניין באמת, הוא הסיפור בו נפתחה הביקורת. כאן אוריה משרטטת באופן מרשים את אי ההבנה והאירוניה שביחסים בין הישראלים בארה"ב, ישראל, ארה"ב ויהודי ארה"ב, באותו מפגש בין אבנר האמן, שהיגר לניו יורק על מנת להגשים את עצמו, לבין אייב, היהודי הפרו ציוני, היהודי העשיר שאינו מתעניין באמנות אלא רק במידה והיא יכולה לסייע פוליטית לעניין הישראלי. על הרגש המשמעותי שיוצר הסיפור בנפש הקורא אחראית מאיה, בתו של אבנר, שחיה בישראל עם אמה, פרודתו, ובאה לבקר את אבנר בתקופה בה נקבעה פגישתו עם אייב. מאיה מרוחקת מאביה, שנטש אותה לטובת הגשמתו העצמית. האב מנסה להסביר לה את מעשיו: "את מכירה את ההרגשה הזאת, מאי-מאי, כשאת משקיעה בשיעורי הבית שלך, והמורה מחמיאה לך לפני כל הכיתה? מאיה חייכה חיוך קטן; היא הייתה תלמידה טובה, והוא זכר שנטע אמרה משהו על מחמאות בשבוע שעבר. זאת הרגשה טובה, כי מחמאות זה חשוב, הן דוחפות אותנו קדימה, ולא זכיתי להרגשה הטובה הזאת בתל אביב. הגלריות והמוזיאונים שם לא אהבו את הציורים שלי כל כך". השיא של הסיפור מלכד את אופיו הפסיכולוגי האינדיבידואלי עם הרכיב התרבותי שמאפיין כאמור חלק ניכר מהקובץ: האב והבת הישראליים מתקרבים לפתע כשהם מתלכדים ברתיעתם המשותפת מהיהודי האמריקאי. לעגם המשותף מנצח את בעל המאה לרגע: תל אביב 1 – ניו יורק 0.

אוקטובר 16, 2015 – 8:02 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

לינק לביקורת שלי על "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ' (הוצאת "כתר", 485 עמ')

הנה הלינק לביקורת

אוקטובר 11, 2015 – 6:49 PM קטגוריות: Uncategorized | תגובות (5)

על "אוריאן", של שירה פנקס, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (214 עמ')

סופרים מתחילים ובעלי שאיפות ספרותיות רציניות, או, לעתים, בעלי שאיפות רציניות שאינם סופרים מתחילים, נוטים פעמים רבות להכביד על הקורא. כתיבה "קשה" מתפרשת להם ככתיבה "איכותית". זו טעות. הניגוד לקריאה הקלה-לעיכול של ספרים רבי מכר אינה כתיבה מסובכת. זה ניגוד אוטומטי ופשטני. למעשה, כדאי, לפעמים, ללמוד מכמה סופרים רבי מכר את סוד הכתיבה הרהוטה, נטולת המהמורות והמעקשים המיותרים. לא כדאי ללמוד מהם כמובן את הרגשנות, הסנסציוניות, החנפנות לטעם ההמון, התקינות הפוליטית או היעדר הדרייב הברור לביטוי דבר מה, כלומר היעדר התחושה שלסופר בער לומר משהו ולא רק בער לו לכתוב רב מכר.

רומן הביכורים של שירה פנקס רווי בקטעים "קשים" לקריאה. בחלקו הגדול הוא כתוב בדחיסות של שירה. יש בו, למשל, גודש מטפורי ("הרבה סרטים כמו רכבות, ספינות אל מעבר לים התיכון, דרך מים, נהרות של כותרות, שמות, שחקנים, שחקניות"); יש בו חזרתיות שירית ("זה הערב הראשון בבית שלהם […] זה הבית שלהם, בעל ואישה […] שם היה הבית שלהם ולשם באתי דרך הרכבות"); ישנם עצמים קונקרטיים שהופכים למטפורות; ישנן מטפורות שהופכות לעצמים מוחשיים ("הדממה היא זהב […] קושרת את שנינו בזהב הזה בדממת וילונות שידות וכיסאות"); ישנם בו מופשטים או דוממים ההופכים למוחשיים או מואנשים ("הרעב הגדול שנכנס", "בינה לבינו יש רק הבדלים שגדלים", "זרה, זרה. אומרים את המילה זרה, משחקים עם הזין של המילה כמו נשק, מנסים להפחיד אותי", "הרכבות יָשנו", "חורים נפרמים של בד שלא מצליח להישאר שלם"); יש בו תחביר כמו-עילג במכוון ("אני נרגעת אל האריחים"), שם העצם נדחק לעתים במשפטים בספר לסוף המשפט ("אני ידעתי שהוא נמצא במקום עם מזג אוויר אחר, בכל מקום אבל לא כאן, תחתיה, שמש אלימה שלקחה, שניפצה"), הנושא לעתים מושמט, למשל המילה "אני" ("והוא יראה איך ממש כמו קתרין דנב ופרנסואז דורליאק, לאחת שיער בהיר ולשנייה כהה ושתיהן יפות"), הפיסוק לעתים גחמני ("איך אוכלים מחזיקים סכין, מזלג"), הדמיון זולג לתוך המציאות ללא התראה, חלק מהמשפטים פשוט חידתיים. וישנם עוד אמצעים "שיריים" ברומן.

זה מונולוג קדחתני של אישה צעירה מאד אשר אביה נפטר ממחלה קשה. יחסיה עם האב, יפה תואר לפנים, מי שכונה "פול ניומן של חדרה", היו אינטנסיביים במיוחד. נושאת המונולוג מואסת בפרובינציאליות הישראלית ורוצה לצאת אל העולם הגדול, עולם של פול ניומנים אמתיים, לא חדרתיים. היא גם חפצה להיות אמנית, סופרת. היא נמשכת מאד אל צרפת ומוצאת עבודה כמטפלת של ילד למשפחה פריזאית כאשר האם במשפחה היא ישראלית לשעבר והאב יהודי. האם, הלנה, היא אמנית וגם האב, סרז', הוא בעל יומרות אמנותיות, הוא מחזאי. אבל בעיקרו של דבר הוא סנוב צרפתי שמהדהד בעוצמה את התחושה של המספרת שישראל היא פרובינציה ושבפריז קורים הדברים "האמתיים". כך, ולא בלי אירוניה עצמית, מכנה את עצמה המספרת, בתו של "פול ניומן מחדרה", "אמה בובארי מחדרה", שמוקסמת כמו אֶמה מפריז ומואסת בפרובינציה. אלא שהמספרת מגלה גם שהמרכז עצמו חש רגשי נחיתות ותוהה אם הוא באמת מרכז, האם הוא באמת חי בעצמו את החיים ה"אמתיים". משיכה מהוססת נרקמת בין האו-פר הישראלית לסרז'. יחסיהם של סרז' והלנה מעורערים. כאשר הלנה נפגעת בתאונה, או בספק-תאונה, נסללת לכאורה הדרך בפני המספרת לרומן עם סרז' ודרכו לרומן עם החיים הנפלאים בפריז שייחלה להם כל כך.

זה, בקווים כלליים, עיקר העלילה. אבל על ספרים כאלה נוהגים מבקרים לומר בקלישאתיות שעיקר הדרמה שלהם היא לא הדרמה העלילתית כי אם "הדרמה של השפה", אותה זו שהוזכרה לעיל, אותה כתיבה שבורה בסגנון "הרומן החדש" הצרפתי, בהשפעת מרגריט דיראס אולי, ואותה כתיבה שאני נוטה להסתייג ממנה.
ועם זאת הרומן הזה מרשים במידה רבה וראוי בהחלט לתשומת לב אוהדת ולהתייחסות. מדוע?

ראשית, התחושה היא ש"המשחק" בשפה כאן איננו מניירה. יש בו משהו עיקש, ועקבי, ונוקב. ולעתים בפשטות יפהפה. הסופרת משכנעת אותנו שזה אופן הראייה שלה של העולם, שהשפה היא מכשול אמתי בעיניה, משהו שצריך לטפל בו, היא איננה אמצעי בלבד, אלא המטרה, או חלקה לפחות. כלומר, הקורא נכנע אט אט ובמידה מסוימת לחזון הפואטי האובססיבי של הסופרת (באמצעות המספרת). בהחלט יש לה חזון פואטי. הוא לומד לקבל את דרכה הייחודית והלא שקופה לספר סיפור ואף להתענג על רגעי היופי שהצורה הסיפורית הזו מניבה.

שנית, גם הדרמה-דרמה ממש, לא רק "הדרמה של השפה", כלומר העלילה, משכנעת שהקדחתנות שבה אותנטית והדחיפות שבה מכניעה אף היא את הקורא, מדביקה אותו. אימת הפרובינציאליות, התשוקה לחיות חיים גרנדיוזיים, העלבון והביישנות והשאפתנות של המספרת, יחסיה המורכבים עם אביה ואף עם אמה, המפגש עם סרז' והלנה וחבריהם – כל זה מסופר בלהט רב והחום עובר את מחסום הטקסט, כלומר עובר מכלי ראשון, תודעת הסופרת, אל הכלי השני, הטקסט, ומחמם את הקורא.

אוקטובר 10, 2015 – 11:25 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (1)

על "כל האור שאיננו רואים", של אנתוני דואר, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: שאול לוין, 542 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הניו יורק טיימס כתב על הרומן הזה שהוא "מדהים ביופיו" וה"גרדיאן" הבריטי כתב שהוא "יצירת מופת אפית". הוא לא זה. הוא לא זאת. הרומן הזה זכה ב"פוליצר" בארה"ב השנה. את פרס נהריה לא הייתי מעניק לו. אז "כל העולם" טועה? כן! ביידיש אמרו "עוילם גוילם" בדיוק על תופעות כאלו. העולם טועה, העולם גולם. ואם להישאר במזרח אירופה, כך כתב אחד העם במאמרו "חצי נחמה": הנה, העולם הנוצרי מאמין בעלילת דם ואנחנו, היהודים, יודעים שהם טועים, אז העולם כולו לפעמים טועה.

הרומן מתרחש באירופה במלחמת העולם השנייה ובמרכזו שני גיבורים צעירים. מארי-לור הצרפתייה, העיוורת והיתומה מאם וורנר פפניג הגרמני היתום מאב ואם כאחד. בזמן המלחמה בורחת מארי-לור עם אביה מפריז לסן-מאלו בברטאן שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. שם, בבית דוד אביה, שיצא ממלחמת העולם הראשונה והוא פגוע נפשית, היא מסייעת לו בשידורי רדיו האסורים תחת הכיבוש הנאצי. פפניג, שבבית היתומים שלו נחשף לכמה משידוריו המוקדמים של הדוד בשנות השלושים, הנו עילוי בהנדסת אלקטרוניקה. הוא נשאב אל תוך הניעות החברתית הנאצית שהתאפשרה לבעלי כישורים כשלו. אבל פפניג נרתע מהאידיאולוגיה הנאצית ומוצא את עצמו בזמן המלחמה ביחידה שתפקידה לאתר שידורי רדיו מחתרתיים. השניים, כמו שאומרים, ייפגשו.

אז מהיכן להתחיל? מהרגשנות הבלתי נסבלת? השימוש בילדים, ביתומים, בעיוורים, בפגועי-נפש תמים, באבות אוהבים ורכים? הכל נודף ריח של סנטימנטליות. כל עמוד כמעט. ומהי סנטימנטליות אם לא מניפולציה זולה? אם לא שימוש ברגש גס בהיותו הבולט והמובן מאליו? ואולי אציין את ה"פיוטיות" הענוגה של השפה, שפה עודפת כמו בגד שגדול על הגוף בכמה מידות? ועוד פעם מלחמת העולם השנייה?! הרי זו, המלחמה, המלודרמה ההיסטורית של כל הזמנים, שמושכת אליה כמו צמר גפן מתוק את הדַבּוּרים הכבדים הרעשניים המלודרמטיים של הספרות. ולמה, בעצם, סליחה על הנאיביות, שסופר אמריקאי יכתוב על נערה צרפתייה ונער גרמני, ועוד מתקופה אחרת, מציאות שהוא לא מכיר מיד ראשונה וכדי לשרטטה כהלכה צריך או כישרון בלתי רגיל, או, כמו במקרה הזה, להשתמש בקלישאות? הנה דוגמה לקלישאה. פפניג הוא נער פיקחי מאד ששואל שאלות ללא הרף את האומנת טובת הלב שלו בבית היתומים ("אם הירח כל כך גדול, איך זה שהוא נראה כל כך קטן?"). אבל האישה הפשוטה הזו, כמו שראינו ב-8000 סרטים וספרים אמריקאים, "מאמינה" בו: "יגידו שאתה קטן מדי, ורנר, שבאת משום מקום, שלא כדאי לך לחלום חלומות גדולים. אבל אני מאמינה בך. אני חושבת שנועדת לגדולות". הנה גם דוגמה לאמריקאיות הלא ממש מודעת לעצמה של הטקסט.

חלק מהסופרים הפכו היום לסוג של מדריכי תיירות. התיירות היא לא רק במרחב אלא גם תיירות בזמן. הרומן ההיסטורי גם הוא רומן "תיירי". שלום לכם, קוראיי! אנחנו נבקר היום באתר ציורי מאד, סן-מאלו בצרפת (ציטוט בפתיח הרומן: "עיר החומה ההיסטורית סן-מאלו, היהלום הזוהר מכולם בחוף האזמרגד שבברטאן"), ובעידן ציורי מאד, מלחמת העולם השנייה. שימו לב לבגדים הציוריים של קציני האס.אס. ולסמל הציורי שהם עונדים לזרועם! באופן כללי אעניק טיפ לקוראיי: אם הספר שלפניכם הוא בן זמננו והוא נכתב על עידן היסטורי ולא על ההווה, ועל בני לאום שאינם בני הלאום של הכותב (וקל וחומר אם העידן ההיסטורי הנו מלחמת העולם השנייה), הסיכוי שהרומן שלפניכם הוא רומן טוב קלוש. ואם יש בו ילדים עיוורים, משוגעים טובי לב, ילדים יתומים כגיבורים: הסיכוי כמעט אפסי.
אם על "החוחית", הזוכה ב"פוליצר" ב-2014, אמרו המבקרים שהוא רומן לבני הנעורים במסווה של רומן רציני, הרי שקל וחומר נין נינו של קל וחומר שכך הוא הספר הזה. "החוחית", רומן מרשים מבחינות רבות, הוא "מלחמה ושלום" לעומת "כל האור שאיננו רואים". את "החוחית" אולי אעניק לבני בגיל ההתבגרות, את הרומן הזה בהחלט לא.

כדובדבן שבקצפת, וכמצוות העידן שלנו החדש (המצווה היא להכניס ניו אייג', אבל בעצם מצווה נוספת היא להכניס אלמנט "בלשי" לספרות), נכרך בסיפורם של מארי-לור וורנר איזה סיפור חצי-מיסטי מקושקש על אבן חן נדירה שכביכול מגינה על מחזיקיה ואשר הגרמנים תרים אחריה.

בהרבה רומנים אנגלו-אמריקאים גרועים שעוסקים בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית אתה חש את מנגנוני האידיאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידיאולוגיה": מנגנון שכנוע שקרי) עובדים במרץ: בוא נראה לכם את האופציה לחופש האמריקאי וכמה היא נוראית. גם ברומן הזה יש רובד אידיאולוגי דומה. אבל יש ניואנס מעניין באידיאולוגיה של הרומן והוא נוגע לתפקיד של המדע בו. הרומן הזה מחדיר את דת המדע העכשווית באופן אנכרוניסטי לעבר. דרך דמותו של ורנר המרותק למדע ("הוא מדמיין את עצמו כמהנדס גבוה בחלוק לבן, נכנס למעבדה: קדירות מעלות אדים, מכונות מרעישות, טבלאות נייר מסובכות על הקירות"), דרך הדוד-רבא של מארי-לור, איש הרדיו הקורא את דרווין ודרך אביה העובד במוזיאון הטבע בפריז. כך יש סב-טקסט אידיאולוגי כזה ברומן: יש את הלאומנים או הקנאים האידיאולוגיים הרעים ויש את אנשי המדע המפוכחים, הצנועים, החילוניים, האנושיים, הטובים, שרוצים רק לפענח את מסתרי היקום ולהיטיב עם אחיהם בני האדם. יש פשיסטים רעים ומולם נלחמת חבורת חסמב"ה של ילדים יתומים ועיוורים, משוגעים מתוקים ואנשי מדע נועזים. מכאן לא ארוכה הדרך ל: יש את אל קעידה ודעאש ויש את עמק הסיליקון – עכשיו בחרו.

אוקטובר 9, 2015 – 7:36 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (7)

שלושה קצרים

קצר על הערה על עישון של אחרים
חלק מהמעירים לאחרים על עישון במקום ציבורי, או חלק מההערה על עישון של חלק מהאנשים המעירים לאחרים, נובע לא מהסלידה מעשן הסיגריה אלא מהחיבה להערה לאחרים. זו תוקפנות רגילה ושגורה שיש לה לפתע מוצא מהוגן כביכול, אליבי צח למהדרין.

קצר על פקק תנועה
לכל מי שנרתע בסלידה מהמיזנתרופיה שמבוטאת באמרה של סארטר "הגיהינום הוא הזולת", או מתיאורי היעדר הנחת בתרבות של פרויד, מומלץ להיזכר ברגשות שעלו בו בפעם האחרונה שהוא נתקע בפקק. פקק תנועה הוא המחשה טובה מאין כמוה של החיים בחברה ושל מועקותיהם. פקק תנועה הוא הלווייתן החברתי במוחשיותו: אתה רוצה להגיע הביתה, אבל גם כולם רוצים להגיע הבייתה – ולכן עליך להמתין, להשתגע ולהמתין. החברה היא פקק תנועה.

קצר על כוחה של מחמאה מזויפת
מחמאה מזויפת פועלת אף היא על המוחמא שמכיר בזיופה מכיוון ש: א. יש בנו את היכולת להכחיש לרגע את תודעת הזיוף ולהתמכר למחמאה. אנחנו "נכנסים לתפקיד" לכמה רגעים ו"משחקים" את מי שמקבל מחמאה אמתית. ב. אנחנו נהנים מכך שמישהו התאמץ לזייף בשבילנו מחמאה. כלומר, נמצאנו ראויים למאמץ מצד מישהו, שהיה הרי יכול פשוט להתעלם ולשתוק כדג קר.

אוקטובר 6, 2015 – 4:18 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (5)

על "שיר של יום", של יובל יבנה, הוצאת "כהל" (442 עמ')

זהו אחד מהרומנים הישראליים הטובים ביותר שקראתי בשנתיים שלוש האחרונות.

בהשפעה ניכרת ומבורכת של ג'ויס, ובייחוד, כמדומה, בהשפעת דמותו המנומנמת-יצרית-מרגשת של בלום מ"יוליסס", מתואר שבוע בחייו ובחייו הפנימיים של ישמעאל דותן. ישמעאל, ירושלמי חילוני בן ארבעים פלוס, נשוי ואב לשניים, עובד בקרן פילנתרופית, ה"קרן לדמוקרטיה ופלורליזם". הקרן מקבלת תרומה של מיליון דולר על תנאי, כלומר בתנאי שהתורם ישתכנע שישנה פעילות שמצדיקה את תרומתו. ישמעאל, במצוות המנכ"ל השחצן של הקרן, תר במרוצת השבוע בו מתרחש הרומן את הארץ, תר אחר פרויקטים מתאימים לתרומה: ברוקרים שמייסדים "בית מדרש", רב אמריקאי שמייסד מניין שמתפלל יחדיו בכל קצוות תבל באמצעות האינטרנט ובו מסתופפים בצוותא כל גווני הקשת הדתית היהודית, יהודי-רוסי שמנהל "קבלת שבת" תאטרלית וכדומה. כך מנחה אותו המנכ"ל: "לא אכפת לי מה אתה מביא לי, נשים רפורמיות עם כיפות, חילונים שעושים קבלת שבת עם גיטרה ושירי רחל, רוסים שמדקלמים פושקין עם פרקי אבות…העיקר שזה ידליק אותו". הטון, כפי שניתן לנחש, סאטירי. המיזמים מגוחכים או איזוטריים למדי.

אבל לא בזה עיקר כוחו של הספר. וזו אולי חולשתו הקטנה: המחשבה שיש צורך לערוך סאטירה על עולם ההתחדשות היהודית, בעוד העולם הזה, לפחות בעיני כותב שורות אלו, אולי מעיד על מצוקה גדולה, כמו שחזרת הדת בעצמה בעשורים האחרונים מעידה על מצוקה גדולה, ולכן אינו ראוי לזלזול, אבל בהחלט אין בו בשורה (כפי שבדת אין, לצערי הרב). כלומר, ברור שאין בו בשורה, אין אפילו "הווא אמינא", בלשון תלמודית, שיש בשורה, ולפיכך אין מחשבה-מוקדמת (אותה "הווא אמינא") שיש להפעיל עליה ובגללה סאטירה.
אבל כאמור הכוח הגדול של הספר מצוי במקום אחר. הכוח המרשים של הספר טמון בעיקר בפרישת העולם הפנימי של ישמעאל (אם כי יש חלק מעניין מאד ברומן, בו פרישת התודעה מתרחבת לעוד אנשים): הסלידות, הפנטזיות, האהבה העמוקה, החרדות הכלכליות, הזיכרונות, הכעסים, האשמה, האינפורמציה התלושה אך הגדושה כמו גם הנונסנס שעובר סתם כך בראש ועוד. וכפי ש"יוליסס" הוא לא רומן רק על "זרם התודעה", אלא גם על מה שניתן לכנות "זרם הידע" של התרבות המערבית, גם מוחו של ישמעאל מלא וגדוש בידע תרבותי ואינטלקטואלי, עברי באופן בולט אך לא בלבדי. פרישת שברי הפסוקים העבריים והידע בכלל, כמו גם כוח ההמצאה המשוררית של ישמעאל, ששזורים בתודעתו, יפים ומענגים כשלעצמם. והחיוניות שבה זרם התודעה נמסר מזכירה את החיוניות הנרטיבית (לא הזרם-תודעתית, אלא עצם הויטליות המתרוננת של הולכת הסיפור) של עגנון (שקווים נוספים הקשורים ליצירתו מצויים כאן). אבל שיא ההישג בתיאור העולם הפנימי טמון בסאטירה שיש כאן על פעולת התודעה עצמה. כלומר, לא, כאמור, סאטירה על תכני העולם המתואר – אלא סאטירה על התודעה עצמה ש"הזרם" שלה נמסר כאן.

כי התודעה של הגיבור – ושל כולנו, בעצם – היא גם דבר מה בעל פוטנציאל קומי, פוטנציאל שהרומן הזה ער לו ביותר ומנצלו. קומית, למשל, המיניות של הגיבור החרמן ישמעאל (חרמן כמו גבר מצוי) שמזנקת – בתודעתו בלבד – בכל הזדמנות, מוצדקת ולא מוצדקת, כמו שחקן שלומיאל שמחמיץ ללא הרף את רגע ה"כניסה" הנכון לבמה ונכנס פנימה שוב ושוב. נדמה לי שפיטר גרינוואי תהה פעם, בעקבות הקביעה המחקרית שבמוחו של גבר חולפת מחשבה על סקס כל שמונה שניות – ומה הוא עושה בשאר שבע השניות? יבנה, בכל אופן, מתאר הן את שבע השמיניות והן את השמינית. קומיים לעילא, באותו עניין, הם ניסיונותיו של ישמעאל לשכב סוף סוף עם אשתו והחישובים בתודעתו אם הסימנים מעידים שהמאורע יקרה הלילה אם לאו ("נכנסה לשירותים…רק צחצוח או גם מקלחת? אם היא מתקלחת אולי עוד יש סיכוי"). גם הרתחנות של התודעה מצחיקה. הרי במוחנו אנחנו בונים עולמות ומחריבים אותם לא פחות מאשר גדולי המדינאים והמצביאים. כך, למשל, משעשע הזינוק החד, מאפס למאה, בכעס בתודעתו של ישמעאל כשהוא מבין שסקס לא יקרה הלילה. הזינוק מבדר כי הוא חד וקיצוני אך נשאר בגבולות התודעה בלבד והכעס נמחק כאשר הסיפוק מגיע לבסוף. עוד דוגמה לניצול הפוטנציאל הקומי של התודעה היא תיאורה בשעה שישמעאל ההרוג מעייפות מספר סיפור לילדיו לפני השינה ("נרדמה? העיניים שלה עצומות, אבל צריך לקום לאט לאט, שלא תרגיש. 'אבא! לאן אתה הולך?'"), סיפור הזוי ונפלא, אלא שאף יותר משעשע הוא תיאור הלבטים הפנימיים הנלווים להמצאת הסיפור תוך כדי סיפורו והתקווה שהסיפור ייגדע באמצע בגלל הירדמות הילדים. התודעה היא קומית גם בגלל שהיא אינה תקינה פוליטית. כך מהרהר, למשל, ישמעאל, שמעוניין לשתות קפה הגון בבית קפה: "אחרי הנס קפה המחורבן ההוא אני צריך לשתות את הקפה הכי משובח שאפשר להשיג במושבה [הגרמנית]. וצריך גם מקום שלא יהיה מלא באמריקאיים דתיים, זה העונה שלהם". עוד בענייני קפה לא תקינים פוליטית באופן קומי, מהרהרת תודעתו של ישמעאל על כך שקפה מסחר לא הוגן טעים יותר, כי זיעת ודם העשוקים במטעי הקפה ממתיקים את התוצר… התודעה היא קומית כי היא גם משעשעת את עצמה בבדיחות, גם בבדיחות קרש, וכך היא תודעתו מחוללת-המדרשים של ישמעאל: "מה עכשיו? נלך לבדוק אימייל. תנא רבי מייקרוסופט: מה בין הודעות חדשות להודעות ישנות? שהודעות חדשות מסומנות בבולד. על שום מה בולד? להזכירך שחדש בלא ישן כמוהו כאדם שאיבד את שערותיו וראשו חשוף לקור ולשאר פגעיו של העולם". התודעה גם מלאה ברגעי שיגעון גדלות קומיים, בדוגמה הבאה הם מצויים בדברי נבואה שנושא ישמעאל בתודעתו בנושא עכשווי בוער (שלקומיות שלהם תורמת גם המשחקיות המילולית שהתודעה מתענגת עליה): "ויהי בבואו לעמק רפאים ותאחז בישמעאל רוח ה' וינבא: האזינו יושבי בתי הקפה לאמרי פי ותושבי חוץ לתרגום הסימולטני, כי מלאה הארץ מתווכים ומחירי הנדל"ן הרקיעו שחקים, דירות פאר עומדות בשיממונן ושכונות שלמות מתרוקנות מהמונן, ובראש חוצות שומעים אנגלית וצרפתית יותר משפת עבר המקורית, על כן אני מביא עליכם את יום ה' הנורא והגדול, בו תעמדו למשפט תחת דגל לבן כחול, היורו ייחלש והדולאר ייפול והשקל יתחזק בגדול, או אז ישוב הצבר במושבה למשול, בתים ערבים פלוס גינה צמודה יימכרו בזול, ויאמר כל אשר אלוהים בליבו: נבואה זו הוקלטה ביום חול".

זה ספר מרגש ומצחיק ואף הומניסטי במובן עמוק: בגוללו את הדרמה הפנימית שכולנו חיים יום יום אך היא סמויה מעיני האחרים, בשוררו את השיר החרישי של היומיום.

—–

בדומה לרומן ישראלי אחר שראה אור בשנים האחרונות, "חזרה" של יואב בר חיים, הרומן הזה, שראה אור כבר לפני כמה וכמה חודשים, לא זכה עדיין להתייחסות מספקת וחבל. אלה רומנים בעלי איכות בולטת בהשוואה להיצע של השנים האחרונות. אני מקווה שמבקרים נוספים ישיתו לבם אל היצירה המיוחדת הזו.

אוקטובר 3, 2015 – 7:13 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (2)

על "טובת הילד", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 195 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יראת כבוד, זו התחושה שחשתי כלפי חלקים רבים ברומן החדש של מקיואן, לטעמי, הטוב מבין ספריו המוכרים לי (הוא הטוב ביותר גם בגלל היחס בין ערכו להיקפו, כלומר היותו רומן מצוין ורומן קצר, כלומר רומן ש"משקלו הסגולי" גבוה). בעשור וחצי האחרון מקיואן הוא סופר עם אידיאולוגיה ברורה. הוא מנסה לשרטט את "המרכז" המערבי הליברלי החילוני, לתאר דיוקן שלו בעימות מול כוחות מסורתיים, דתיים, אי רציונליים או לא מערביים (אין בהכרח חפיפה בין שמות התואר!). לכן הוא בוחר בעשור וחצי האחרון דמויות ראשיות שמייצגות את האליטה, האליטה העקרונית, לא הכלכלית או הבידורית, של התרבות המערבית: רופאים (ב"שבת"), אנשי מדע (ב"סולאר"), וכעת, ב"טובת הילד", שופטת בכירה. במשתמע הוא מצרף את עצמו, כלומר את הסופר המערבי, את הספרות, לאליטה העקרונית הזו. את מקיואן מעסיק מה שמעסיק גם סופרים אירופאיים מרכזיים אחרים כיום: היחס למהגרים, היחס לאיסלאם, היחס לדת בכלל. אבל מה שמייחד אותו הוא מצד אחד סירוב לייאוש ואמונה בכוחו ובצדקתו של הליברליזם המערבי החילוני. אצלו, שלא כבשירו של ייטס, "המרכז מתפקד". ומאידך גיסא, היעדר דוגמטיות, צדקנות, שטחיות ופונדמנטליזם של הנאורות, שמאפיין גישות של אידיאולוגים ליברליים מערביים חילוניים אחרים שקרובים לו, או קרובים לו לכאורה, כמו ריצ'רד דוקינס.
כך, למשל, יוצר כאן מקיואן טרגדיה עכשווית, שהיא משל פוליטי וסוציולוגי עדכני ומחוכם מאד על העמדה הליברלית החילונית. כלומר, הוא בו זמנית תומך בה ורואה את מגבלותיה (ולכן הטרגדיה).

פיונה מיי, הגיבורה, היא שופטת לונדונית בכירה כבת שישים שעוסקת בדיני משפחה. ברומן, המסופר בגוף שלישי, היא מייצגת את האידיאולוגיה הליברלית החילונית הבריטית, למעשה ממחישה אותה בפועל. כך, למשל, כאשר מובא לפניה משפט גירושין של גבר ואישה מהקהילה החרדית בלונדון. הגבר אדוק יותר מהאישה ומסרב שהיא תשלח את בנותיהם לבית ספר (בית ספר חרדי!) שבו יוכלו להכשיר את עצמן לרכישת מקצוע בעתיד. לטובת מי תפסוק פיונה? האם עמדותיה האישיות תשפענה על פסיקותיה? הרי יש כאן התנגשות של ערכים ליברליים: אי מעורבות של השלטון בעניינו של הפרט, ומאידך גיסא האם לא ראוי להפעיל כאן פטרנליזם ליברלי מסוים ולפסוק לטובת האישה, כלומר לטובת הילדות?

חייה האישיים, חיי המשפחה, של פיונה עצמה במשבר בפתח. בעלה, הישר, מבקש את רשותה לנהל פרשיית אהבים. הוא לא רוצה להתבזות ולבזות בהולכת שולל, ומאידך גיסא זו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לטעום את מתק האהבה, הרי הוא ופיונה כמעט ואינם מקיימים יחסי מין. פיונה הנסערת פחות או יותר מעיפה אותו מביתם. לזוג אין ילדים. גם בכך מקיואן שותף לכמה מטובי הסופרים באירופה וגם אצלנו – ההפסד בקרב הדמוגרפי של הליברלים החילוניים מול הדתיים והמסורתיים. זו, כמו שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות, סוגיה עקרונית ולא מקרית. כי אכן אם אתה ליברל חילוני, ומאמין שחיינו על האדמה, חיינו האינדיבידואליים, הם חד פעמיים, הרי שבאופן מסקני כמעט אינך נוטה להוליד ילדים מלוא העריסה. אינך חלק משבט ואינך מאמין בפיצוי בעולם הבא על חיי עמל וטרחה. כך שוזר מקיואן במיומנות מרשימה בין חייה האישיים של פיונה לתיקים שהיא דנה בהם. הן חייה והן התיקים מבטאים את אותה סוגיה: את כוחה וחולשתה ועימותיה של העמדה הליברלית המערבית חילונית.

אבל עיקר הרומן ושיאו עוד לפנינו. פיונה נקראת לפסוק בתיק של נער חולה בסרטן שהוריו שייכים לכת עדי יהוה. עירוי דם יציל את הנער, אבל לפי חוקי הכת עירוי דם אסור. הוריו של הנער מתנגדים לעירוי. גם הנער עצמו, שגילו קרב לשמונה עשרה, מתנגד לעירוי. בית החולים פוסק שללא העירוי הנער ימות. האם להעניק לנער עירוי בכפייה? דרך הסוגיה המשפטית הזו, המתוארת באלגנטיות, בתמציתיות ובחריפות, ממוקדת התמה של מקיואן בחדות יוצאת דופן. מה סמכותה של המדינה וחוקיה, המייצגים תפיסת עולם רציונלית, חילונית והומניסטית להתערב למען טובת הילד? בניגוד לדעת הוריו, בניגוד לדעתו-הוא? מה סמכותה לפעול נגד חלקים בחברה שאינם מקבלים את תפיסת העולם הזו? לא אגלה כאן כיצד פוסקת פיונה, רק אומר שהפסיקה שלה היא רק השיא הראשון של הרומן. ממתין לנו עוד שיא שני. בשיא הזה, שיא טראגי, חושף מקיואן את אוזלת ידה של תפיסת העולם הליברלית. זו אינה יכולה להעניק חמימות של קהילה, חמימות של משפחה. ל"חוזרים בשאלה" פוטנציאליים מהעולם הדתי-מסורתי של עדי יהוה או החרדים הלונדוניים או המוסלמים המהגרים לצורך העניין מוצע עולם אינדיווידואליסטי שאולי מנחים אותו עקרונות הומניסטיים נעלים, אבל אלה מופשטים ופורמליים ואין בו תחליף לחמימות של הקהילה ולסיכוך המצל של הדת.

רק לעתים רחוקות מאד מתגנבת לטקסט איזו נימה דקה של התפעלות עצמית של הנאורים על עצם נאורותם, איזו התבשמות עצמית מרגישותם של אנשים שהחיים בסך הכל האירו את פניהם אליהם. מקיואן כותב "בזכות הנורמליות", כניסוחו של א.ב. יהושע, ובמובן עקרוני הוא אכן קרוב לפרויקט של יהושע, על ריבוי חוזקותיו ומיעוט חולשותיו. ככלל, כאמור, רומן מעורר כבוד.

ספטמבר 25, 2015 – 7:30 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

על "שורף הגופות", של לדיסלב פוקס, הוצאת "זמורה ביתן" (מצ'כית: פאר פרידמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה מצחיק. כמה פעמים אתה אף צוחק בקול רם. וזו אחת מהן: דוקטור בטלהיים, רופאו היהודי האצילי והסמכותי של מר קופפרקינגל, גיבור הרומן, מרגיע אותו ביחס לאלימות המתחשרת מעל אירופה. השנה היא 1938 והמקום הוא פראג, חשוב לציין. "בני האדם אינם יכולים לשאת אלימות לאורך זמן". מאושש, שב מר קופפרקינגל לביתו, מהרהר בהכרת טובה על דבריו המרגיעים של הרופא הטוב, בן לעם שנרדף כה רבות בהיסטוריה ובכל זאת אינו מאבד מאנושיותו והאופטימיות שלו. "משעמד במבואה, נזכר במה ששמע על אלימות ועל תוקפים, שתמיד מנוצחים בסוף; ועל היהודים, שהיו נרדפים תמיד; ומסיבה כלשהי לא עלו שתי עדויותיו של הרופא בקנה אחד". ההומור כאן הוא, כמובן, שחור, בלוויית נופך סכולסטי-תלמודי (הסתירה הלוגית בין שתי הקביעות) ואנדרסטייטמנט ("מסיבה כלשהי…"). אבל אופי ההומור ברומן הוא לא רק שחור, הוא גם סאטירי וגם אקסצנטרי-נונסנסי.

הרומן של לדיסלב פוקס ראה אור בצ'כוסלובקיה ב-1967 ונחשב שם יצירת מופת (ופוקס נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצ'כיים). הגיבור קופפרקינגל (לשם הקיצור אקרא לו ק.) הוא בורגני פרגאי נשוי ואב לנער ונערה. הוא מאמין גדול בתא המשפחתי וגם מאמין באלמוות ובגלגול נשמות. הוא מדגיש שהוא אינו שותה ואינו מעשן. הוא שמח על החברה הגברית שבנו הנרפה מצא לו סוף כל סוף, אם כי חושד שבנו אינו מתאמן באגרוף על מנת לחשל את אופיו אלא אולי מתעניין בגברים (חשד מוצדק). ק. אמנם עוסק במקצוע מעט חריג, הוא מנהל קרמטוריום אזרחי בפראג, ועל מקצועו אוהב להאריך בדיבור, אבל הוא אדם מהוגן במופגן. כך שחלקים גדולים ברומן מזכירים את הסאטירה האנטי בורגנית של הסופר האמריקאי סינקלייר לואיס ב"באביט" שלו. וזו מחמאה. ק. הוא בורגני שאנן שמבקש לטשטש את הצרימות שבחיים. לאשתו הוא קורא "ענוגה", "אהובתי השמיימית" וכיוצ"ב. את מלאכת שריפת הגופות הוא תופס כסוג של עבודה נקייה, סיוע לטבע שלוקח לו להגיע לתוצאה זהה באדמה רק אחרי עשרים שנה וגם אז העצמות נשארות. הוא נמצא בסוג של הכחשה עמוקה, ככל הנראה, באשר לתשוקותיו וכך, למרות שהוא מצהיר שהוא נאמן לאשתו, הוא נבדק אצל אותו ד"ר בטלהיים בדיקה תקופתית לאיתור מחלות מין. הסאטירה הזו מצוינת.

הכתיבה של פוקס מוחשת לקורא כמוקפדת מאד ולכן הוא ער לחזרות הרבות והמכוונות שיש כאן, שהן גם האחראיות, לעתים, להומור שכיניתי אקסצנטרי או נונסנסי. באחד הפרקים בספר מבקרים בני משפחת ק. בתצוגה של מוזיאון שעווה שמציגה בתמונות שונות סצנות ממגפת הדבר הגדול שהשתוללה בצ'כיה במאה ה-17. בכל אחת מהתחנות בתצוגה נשמע בצדם ויכוח בין בני זוג על אופי התצוגה: "'זה כמו בתיאטרון' אמרה המבקרת עם הנוצה הארוכה בכובעה והביטה נרגשת בתצוגה, והאיש השמן עם המגבעת הקשיחה והמקל דחף אותה. 'זה לא תיאטרון', אמר בעצבנות ובביטחון, 'זה מוזיאון שעווה'". הוויכוח הזה חוזר כאמור כמה פעמים ואתה משתאה לעוז של הסופר לחזור עליו (בוואריאציות קטנות אמנם), עד שההומור שבעצם החזרתיות החצופה הזו עצמה מצדו של הסופר מתחיל להרעיד אותך, לסדוק אותך מבפנים בצחוק. אלא שזה לא נגמר כאן! בעוד הזדמנויות ברומן, מסתבר לך בהמשך, פוגשים בני משפחת ק. בזוג המתווכח ובבעל הרותח והכל חוזר על עצמו שוב ושוב בתחנות רבות. זה מצוין.

ראוי לשבח, אם כן, פאר פרידמן שתרגם את הספר והוסיף אחרית דבר מעניינת על מקומו בספרות הצ'כית ועל השערורייה שבאי תרגום הרומן לעברית עד כה, וכן הוסיף הבטחה לתרגם עוד מיצירתו של פוקס שנמתין להתממשותה. אבל הרומן נחשב ליצירת מופת לא רק על שום ההומור והסאטירה שבו, אלא גם משום שעסק בתקופת הסכם מינכן ובפלישת הנאצים לצ'כיה. פוקס (יליד 1923) הושפע עד עמקי נשמתו מרדיפת והשמדת היהודים באירופה ועסק בזה ביצירתו. ובנקודה הזו אינני בטוח שאמירתו של פוקס מגובשת מספיק. ק. הגיבור שייך למיעוט הגרמני שחי בצ'כיה וחברו, וילי, הוא אוהד הנאצים ומבקש לרתום את ק. לאידיאולוגיה שלו, אך ק. מסרב. לאורך שלושה רבעים מהרומן הייתי סבור שפוקס, בצד הסאטירה האנטי-בורגנית וההומור בכלל, מבקש להראות לנו כיצד אנשים א-פוליטיים כמו ק., אנשים שמרוכזים בעולמם הקטן, סייעו בעצם הפסיביות שלהם להצלחתה של הקנאות הנאצית בצ'כיה ובאירופה בכלל. לא תובנה מרעישה, חשבתי, אבל לאור מעלות הרומן האחרות זה נסלח. אבל בחלק האחרון קורה מהפך מהיר בדמותו של ק. והוא הופך לנאצי מופרע וצמא דם. כעת, המהלך הזה כאמור מואץ. אבל גם אם אכן קרו תהליכים מואצים בשינוי אופיים של בני אדם בשנים הנוראות האלה, האמירה של פוקס לא לגמרי ברורה או מקובלת עלי. האם הוא ביקש למתוח קשר ישיר בין הפומפוזיות וההכחשה של המכוער והיצרי (ההכחשה של "החרא" היא מהות הקיטש, כמו שטען סופר צ'כי אחר, קונדרה), כלומר בין ק. של החלק הראשון, לבין ק. הרצחני? גם אם הקשר הישיר קיים, ואיני לגמרי משוכנע בכך (ק. של החלק הראשון, כחלק מההכחשה שלו אמנם, מאמין בנצחיות הנשמה, ואילו האידיאולוגיה הנאצית היא בעלת פן מטריאליסטי-דרוויניסטי), הוא לא מצליח כאן להתמחש לקורא.

בקיצור, רומן סאטירי מצוין, אם כי האמירה הרעיונית שלו באשר להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה אינה מחודדת.

ספטמבר 12, 2015 – 8:30 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (7)

קצרים

1. יש אנשים שהפסימיזם העקרוני (ביחס לקיום) נראה להם עמדה עמוקה יותר. ואולי היא באמת כזו. אבל האדיקות הפסימיסטית מובילה לעיוותים משלה בראיית המציאות. ובסוג מסוים של פסימיסטים: בראיית המציאות העצמית. אלה האחרונים ששים למצוא כל בדל עדות לכך שהם רקובים עד היסוד כמו שהכל רקוב, שהם לא יודעים לאהוב כמו שאף אחד בעצם לא יכול לאהוב אלא את עצמו. אבל הרבה פעמים שיפוטם העצמי לוקה בחסר. הם מלעיזים על עצמם. הם אכן יכולים לאהוב, הם אכן לא רקובים לחלוטין.

2. יש אנשים שהסברים על האישיות מתחום המיניות נראים להם העמוקים ביותר. ואולי הם לא טועים. עם זאת, יש לחשוב שחלק מהאפקטיביות של ההסברים מתחום המיניות נובע מכך שהמיניות היא חלק נסתר בקיום מחד גיסא, ומאידך גיסא חלק שביטויו השלם אינו כל-זמני (כמו הנשימה), אלא הוא "אירוע". כך שייתכן שחלק מהאאורה של המיניות כהסבר לנפש נובע מסוג של מטפורה מטעה שמפעילים עליה מבלי דעת: המיניות היא כמו המתנה שמתגלה אחרי שנקרעות העטיפות, היא כמו פרי ההדר שנגלה אחרי שמוסרת הקליפה, המיניות היא כמו חג ושבת ביחס לימי החול. אבל יש גרעינים פנימיים שאינם בעלי ערך יותר מהקליפה שלהם – למשל אצל האפרסק. וישנם אירועים נדושים ובכל זאת חשובים (שוב, הנשימה).

3. יש אנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמם, שיכולים בגלל האגואיזם שלהם לרמוס את זולתם כשיש להם צורך או חשק או יכולת בכך. אבל יש אגואיסטים שבד בבד לאגואיזם שלהם שונאים חוסר יושר ועוול, שונאים באינסטינקט. הם רוצים הכל ועכשיו – אבל לא על חשבון הזולת.

לא כל האגואיסטים שווים זה לזה.

4. הוא: את יודעת, נסעת עד עכשיו רגוע, והנה, כשראית שהצהוב מהבהב שמת פתאום גז פראי, ממש עברנו בכתום שקיעה! אני חושב שאלה רגעים שחושפים דבר מה על בן אדם, דבר מה אמיתי, שהוא מנסה להסתיר מהזולת.
היא: כן, הם חושפים שאני מנסה להגיע מהר הביתה.

5. אחת העובדות הטריביאליות שמקבלות מוחשות מפתיעה כשיש לך ילדים היא העובדה שאנחנו נולדים פעמיים: פעם אחת בלידה ובפעם השנייה בלידת הזיכרון. אלה חיים אינטנסיביים עובר הבן שלי בן השנה! – ובכל זאת, מכל זה תישארנה תחושות חזקות אך לא זיכרונות ברורים.

אנחנו נולדים בגיל אפס ושוב פעם, אחרי הריון ממושך, הריון פילים, בגיל שלוש.

6. פרויד מדבר על זה שההזדקפות של בני האדם ביחס לאבותיהם הקופים הייתה אירוע חשוב מאד בהתפתחות שלנו כמין. הוא מייחס לכך (הוא מציע זאת כהשערה) את הרתיעה שיש לחלקנו ממראה וריח איברי המין הראשוניים, שהיו גלויים לעין ההולכים על ארבע ואכן משמשים, כמדומה, תפקיד גדול יותר במיניות של אחינו בעלי החיים.

אתה יכול לראות תינוקות שגאים כל כך על הזדקפותם ולחוות שמץ מהתהליך שעבר על המין שלנו כולו.

7. עוד במבט על תינוקות: עוד עובדה טריביאלית, אבל שיש מקום להזכיר אותה. אם אתה מתבונן בתינוקות הרי שמתחוור לך שחוץ מצורכי החיים הגדולים של אכילה ושינה ואהבה, מפעם בהם, בחלקם לפחות, צורך בסיסי נוסף: להשיג עצמאות. הם לא רוצים כל הזמן "על הידיים", הם רוצים לבד. כלומר, בהפלגה מהמקרה הפרטי, האדם הוא לא רק יצור הדוניסט, האדם הוא יצור שוחר אוטונומיה. לפעמים גם על חשבון ההדוניזם.

בעצם, זו הרי התובנה האדירה של איש המחתרת של דוסטוייבסקי.

ספטמבר 10, 2015 – 7:18 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)

שלושה קצרים

1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.

ספטמבר 1, 2015 – 6:57 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)