מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

השאלה אם דומֶניקוֹ סטַרנוֹנֶה קשור לאלנה פרנטה – כלומר שאשתו, אניטה ראייה, היא פרנטה, או שאולי הוא עצמו פרנטה (אם כי האפשרות הזו, שגבר כתב את הרומנים הללו, נראית לי קלושה) – עלתה בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות ונוכחות סכומי כסף גדולים שעומדים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. אבל מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. בעקבות קריאת "שרוכים", נובלה קודמת ויפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת "תעלול": יש דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם בין סטרנונה לפרנטה, ובמובן מסוים אף ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ב"הרומנים הנפוליטניים". הקירבה שאני מזהה בין סטרנונה לפרנטה אינה נשענת רק על העיסוק בנפולי, ולא פחות חשוב: על העיסוק בהיחלצות מנפולי ("רק בעיר הזאת, חשבתי, אנשים שמחים באותה מידה ובכנות גמורה לעזור לך ובה בעת לחתוך את גרונך") בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה כמה פעמים ברומנים שלה ולה היא קראה "השוליים המתפוגגים", ראיית העולם של לִילָה (למי שלא מכיר: אחת מגיבורותיה של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים ואף הנוף הדומם, כוחות בלע, כאב והרס שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזו בדיוק מרכזית גם ב"תעלול": "למשך שניות אחדות ראיתי אותה – דבר שמעולם לא קרה – כמו חומר טהור וכואב שאִימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" (עמ' 12). ראיית העולם הזו מקנה לרומנים של פרנטה – וגם ל"תעלול" – אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה שניות, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, רומסני, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוֶזוב.

"תעלול" מספר על סבא אלמן, שחי במילנו, ונקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנפולי. הסבא עצמו נולד וגדל בנפולי ונמלט ממנה. ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם רוצים לנסוע לכנס אקדמי מתמטי וחייבים שהסב יתייצב וישגיח על נכדו. הסבא, בשנות השבעים לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות אבל הוא עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח סיפור מהנה ביותר מהשילוב הזה. הוא יודע לא להפריז בנרגנות הסבא וכן לא להפריז בצרות שמעולל לו הנכד, הפרזות שיביאו אותו לחיקה של הקלישאה ואי האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד שהחזירו אותו ואף שילמו כסף להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסבא הוא אכן אגואיסט, אגואיסט לא נוראי, ויש דבר מה מרענן בייצוג של דמויות כאלה, שאינן סבים מסורים ואלטרואיסטים, ככלות הכל הן נפוצות למדי. להנאת הקריאה הגדולה ולעניין שיש בה תורמים עוד כמה גורמים. בתו של הגיבור וחתנו שרויים במשבר עמוק בנישואיהם. החתן חושד שאשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה. המתיחות הזו יוצרת עניין. גם זיכרונותיו של הסבא מנפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה מעניינים מאד. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה.

המחצית השנייה אינה גרועה חלילה. היא טובה (כלומר, לא מעולה). ויש שיאמרו שהיא מעניינת במיוחד, שהיא שיאה של הנובלה. שאחרי הצבת הנתונים הבסיסיים, הצגת הדמויות הראשיות, מתפנה סטרנונה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה. בפרוזה ריאליסטית משובחת יש מתח מובנה בין שני צרכים סותרים. מצד אחד הפרוזה הזו מהנה בהציבה אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם. כלומר, אנחנו כקוראים, מוגנים כפי שאנחנו כי "איננו שם", איננו בתוך העלילה, זוכים לראות, מבעד לעיני הסופר, את טיבם של החיים עצמם, בעיקר כמובן את טיבם העקרוני (ולכן ייצוג ריאליסטי של זוטות הוא בעיקרון בעייתי, למעט מקרים חריגים). תפיסה כזו של הריאליזם ניתן למצוא אצל שופנהאואר וברנר (שכינה אותו "ריאליזם סימבולי") ועוד רבים.  אך מצד שני הרומן צריך לעניין, הוא צריך להיות "דרמטי", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כותב הרומנים צריך, לעתים, להגיש את האירועים לא ב"טמפרטורת החדר" כי אם טיפה לחמם אותם.

מה שקורה במחצית השנייה של "תעלול" הוא שהחימום של האירועים היה מעט מופרז לטעמי. שני אירועים, כשלעצמם אולי לא כאלה סנסציוניים, קורים לפתע. אזכיר רק את הראשון שבהם, על מנת לא לעשות ספוילר. הראשון הוא שהסבא נוכח בכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא המבטיח, או כזה שניתן לומר שיש בו משהו וכו'. האירוע השני הוא כבר לב העלילה בחלק השני. הוא אירוע מפחיד ומשעשע בו זמנית, הוא הופך את הקריאה למרתקת. אבל הוא גם יוצר תחושה של מלאכותיות, של חריגה מ"החיים עצמם", של חימום-יתר. לא שאירוע כזה לא יכול להתרחש, אבל בכל זאת יש כאן תחושה של יד הסופר הנשלחת לארגז החול של העלילה ומזיזה, מעט בגסות, את הדמויות על מנת שיתחולל דבר מה מעניין יותר.

אבל, ככלל, "תעלול" הוא ספר מומלץ.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היצירה הנאה הזו מורכבת מפרקים קצרים. כל פרק מספר אנקדוטה מחיי משפחתו של המחבר, שנולד בארגנטינה ב-1977 והיגר ממנה לספרד ב-1991, בה הוא חי עד היום. הסיפורים, הנמתחים לאחור עד חיי סבֵי סביו של המחבר, ומתכנסים לפרקים לתיאור אירועים מחייו שלו, ארוגים בסיפורה של ארגנטינה במאה העשרים, סיפורה הסוער של הארץ שידעה הפיכות, דיקטטורות, שלטון סמכותני ודמוקרטיה וחוזר חלילה וגם חס וחלילה. טוב עשתה ההוצאה, אם כך, שצירפה בראש הספר מבוא היסטורי קצר על ארגנטינה.

מצד אביו, נאומן הוא נצר למשפחות מהגרים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה לארגנטינה בתחילת המאה העשרים. את שם משפחתו נחל נאומן בתחבולה של אבי סבו, ששינה את שמו לנאומן (לפי סיפור משפחתי: ידיד עבריין עזר לו לגנוב דרכון של חייל גרמני בשם זה) על מנת לחמוק מגיוס לצבא הצאר הרוסי ואז להגר בחסות השם החדש לארגנטינה. "סבא-רבא שלי הציל את חייו כששינה את זהותו ונולד מחדש כזר. במילים אחרות, כשנעשה סִפרות". אני מצטט את המשפטים האלה, שכדוגמתם יש, למרבה המזל, מעטים בטקסט (הנה עוד דוגמה: "כשאני חושב על הנטייה המוקדמת שלי לספר שקרים במלוא הכנות, אפשר לומר שכבר אז רציתי להיות סופר"), גם כי הוא סימפטומטי בעיניי. הוא סימפטומטי, מחד גיסא, למסורת הכתיבה בספרדית שתמיד הוקסמה מהניתוק שבין הספרות לעולם, מעצמאותה של הספרות ומבכירותה ביחס למציאות (מ"דון קיחוטה" ועד בורחס והלאה). המסורת הזו – בפטישיזם המילולי-אמנותי שלה ובריחוקה מהקיום העירום, הלא מילולי – אינה אהודה עלי. והמשפט סימפטומטי גם מכיוון אחר, מכיוון שבו סופרים זקוקים לעתים להאדרה ומיסטיפיקציה של הספרות, להכנסת מה שהינן למעשה מילות יח"ץ מתמוגגות על הספרות לתוך יצירותיהם. ההתמוגגות הזו מעידה דווקא על חוסר ביטחון ולעתים גולשת לקיטש, בעיניי.

אבל זה, למרבה המזל, שולי כאן, כאמור. לנכדתו של אותו סבא-רבא, דודתו של אנדרס, סילביה, הייתה חנות ספרים קטנה בבואנוס איירס. אחרי ההפיכה הצבאית של 1976 נעצרה סילביה באשמת חתרנות שמאלית ונחלצה בנס ממעצרה ואז היגרה עם משפחתה לספרד, מקדימה את משפחתו של אחיינה בעשור וחצי. אמי, ארגנטינאית גם היא אך מאגף של מהגרים יהודיים מזרח אירופאיים שנשארו דתיים בארץ החדשה, סיפרה לי לא פעם על קנאותם האידיאולוגית השמאלית של היהודים-הארגנטינאיים החילוניים. גם במשפחתו של נאומן היו אידיאולוגים כאלה. למשל, אבי-סבו, חונאס, שהגיע לארגנטינה במסגרת הפרוייקט של הברון הירש, שייסד חברה יהודית להתיישבות כפרית בארגנטינה. אותו חונאס הצטרף ל"פועלי ציון" והיה חבר בוועד המרכזי שלה. ונאומן תוהה: "מה היה סבא-רבא חונאס חושב על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של 'הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?". אגב, דומה שהלהט הפוליטי הזה נחלש במורד הדורות ודעיכתו קשורה בדעיכת האידיאולוגיה הסוציאליסטית כולה במרוצת המאה העשרים, בעיקר בגלל המוביליזציה החברתית של מעמד הפועלים לחיי רווחה יחסיים או אף לחיק המעמד הבינוני, שם גם התמקמה משפחתו של נאומן, לבסוף. היותו חצי יהודי גרמה לאנדרס הילד לקנא בחבריו היהודיים לכיתה, ש"היו אמפיביים", הכירו חגים נוספים, "הלכו לאינספור בר-מצוות ומשטר האכילה שלהם נראה מסתורי".

אך האנקדוטות של נאומן אינן רק אנקדוטות על ניסיונות חמיקה ממשטרי עריצות או על פוליטיקה לוהבת. בגמישות ובחיות רבות הוא מספר גם אנקדוטות קומיות, או סיפורים "סתם" על טיפוסים מעניינים במשפחה. הנה, למשל, דמות מצד משפחת אמו של הסופר, משפחה שמוצאה מצרפת. המתוארת היא סבת סבתו, לואיז: "עורה העדין לא סבל את תפרי הבגדים, ולכן עד יום מותה לבשה את בגדיה הפוכים. הרגל נוסף שסחט הערות מהשכנים היה הימנעותה מלגעת בכסף: כאילו הייתה יורשת עשירה מוורסאי שירדה מנכסיה, היתה לואיז בלאנש עוטפת את השטרות בנייר מכתבים שקוף, וכך מסרה אותם למוכר בחנות הירקות, לבושה בבגדים הפוכים ונוהגת כ'דאם'". הנה דוגמה לשרטוט דמות שלמה באמצעות שני פרטים קטנים. והנה עוד הבחנה מצוינת (על דחיפוֹת), הפעם בפרקון שמוקדש לתפיסת הגבריות של הסופר כילד: "ופחדתי גם, את זה אני זוכר היטב, להחטיף אגרוף. לא היתה לי שום בעיה להחטיף ולחטוף סטירות, והיתה לי חיבה לדחיפות, אותה הקדמה קלאסית לעימות בין גברים, כשהגבר והקוף כמעט חוזרים להתקיים בצוותא".

נאומן כתב כאן רומן משפחתי אנקדוטלי, יצירה רהוטה, אינטליגנטית, חיה ומלמדת, המשלבת אירועים פוליטיים בסיפורים אישיים, במסורת של "אמרות משפחה" של נטליה גינצבורג.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הנאה גדולה מסבה הקריאה ברומן הזה מ-1969. הוא מושתת על תבנית כמעט ארכיטיפית, שבדומה לה ניתן למצוא ברומן מפורסם אחר, שנכתב עשרים שנה לפניו, "זורבה היווני". התבנית היא זו של מפגש בין אדם עצור, מופנם, הצועד על פי הכללים, לבין חבר או חברה הפוך לו. כאן זהו המפגש בין הנרי פּוּלינג, מנהל בנק בפרישה בשנות החמישים לחייו ודודתו אוגוסטה, בשנות השבעים לחייה. הוא פוגש בה בטקס הלוויה של אמו (אביו, שאוגוסטה הכירה היטב, נפטר כשהנרי היה קטן) וחייו השאננים נהפכים על פיהם. כבר בפגישתם הראשונה הופך הנרי, בלי ידיעתו, לבלדר של קנביס, שאף הוטמן, שוב, ללא ידיעתו, בתוך כד האפר של אמו המנוחה (!). אוגוסטה ניהלה חיים בוהימיינים פרועים ונרמז אף שעסקה בזנות ובפעילויות עברייניות בצעירותה. היא ידעה מאהבים והרפתקאות, אך כוחה, מסתבר, עודו במותניה. כיום, כשהיא בשנות השבעים שלה כאמור, היא מחזיקה מאהב שחור ולהוט אחריה בשם וורדסוורת' ולא ויתרה על חלומה למצוא ולהתאחד עם מאהב עבר, כיום בן יותר משמונים, בשם מר ויסקונטי. היא גם לא מהססת לעבור על החוק אף כיום. היא חולקת עם אחיינה הנדהם כמה מסיפורי העבר הסוערים שלה ואף גוררת אותו בהווה למסעות באירופה ובדרום אמריקה שהם ההיפך הגמור מהתחביב המועדף על הנרי עד כה, גידול דליות (בגינתו – כלומר הפרחים – לא בוורידי רגליו). אוגוסטה היא למעשה סוג של מטיפה, מטיפה לאי בזבוז החיים, מטיפה נגד חיים של שגרה, של נאמנות ושל יישוב הדעת. "אני לא רגיל לנסיעות בחו"ל", אומר הנרי לדודתו. והיא עונה ש"בחברתי תתרגל ליהנות מזה מהר מאד. כל בני פולינג היו נוסעים דגולים. אני חושבת שאביך הוא שהדביק אותי בחיידק המסעות". "לא ייתכן", מוחה הנרי, "הוא לא הרחיק לנדוד מעבר למרכז לונדון". ועל כך עונה הדודה תשובה ניצחת: "הוא נדד מאישה לאישה, הנרי, ועשה זאת כל חייו. אחרי ככלות הכול, אין זה שונה כל כך. נופים חדשים, מנהגים חדשים. צבירה של זכרונות. חיים ארוכים אינם נמדדים בשנים. אדם שאין לו זכרונות עשוי להגיע לגיל מאה, ובכל זאת לחוש שחייו היו קצרים מאד". לאמירה הזו מצרפת אוגוסטה סיפור יפיפה על קרוב אחר של הנרי, שידע שזמנו קצוב עקב מחלה קשה וחילק את ביתו לחדרים קטנים כך שיוכל לעבור כל שבוע לחדר חדש וכך לחיות הרבה בזמן הקצר שנותר לו.

הסיטואציה הבסיסית המבדחת והמעניינת – כלומר, דמותה של אוגוסטה והשפעתה על אחיינה – מלווה בעלילה קצבית ובשנינויות מקומיות והנאת הקריאה, לפיכך וכאמור, עזה.

אבל זה רומן שאחת מהשתיים: או שאין לקחת אותו ברצינות יתירה או שיש לעשות זאת ואז יש בו אספקט דוחה. והאספקט דוחה מפרספקטיבה מוסרית. כי נגיד שנסלח לאוגוסטה על כך שהיא מסכנת אחרים בפעילותה העבריינית בלי לשאול לדעתם. אני הייתי מנתק את הקשרים עם מי שהיה גורם לי בלי ידיעתי להיות בלדר סמים או מבריח זהב. אבל, ניחא. אולם השקפת עולמה הכללית של הדודה דוחה. היא מעריצה אנשים חסרי עכבות, אנשים בוגדניים וחסרי אמינות. בזעם היא מנחה את הנרי בתפיסת עולמה "הניטשיאנית": "על מעשיך שלך אתה רשאי להתחרט, אם אתה נהנה להתפלש ברחמים עצמיים, אבל לעולם, לעולם אל תתעב שום אדם. לעולם אל תניח שהמוסר שלך הוא הנעלה יותר. […] אתה, אני מניחה, לא מעלת באמונו של שום איש בכל חיי הבנקאי הקרתניים שלך, מפני שלא היה שום דבר שרצית די הצורך, אפילו לא כסף, אפילו לא אישה". השקפת עולמה של הדודה, המתבטאת בהטפתה להתנהגות א-מוסרית, מגיעה לשיא בהערצתה לאותו מר ויסקונטי. מר ויסקונטי זה פרח תחת הפאשיזם האיטלקי. "הוא היה מה שנוהגים לכנות סייען. בזמן הכיבוש הגרמני הוא ייעץ לרשויות הגרמניות בנושא אמנות, ואחרי מות מוסוליני הוא נאלץ לצאת מאיטליה מהר מאד". ההערצה של הדודה גדלה משום ש'"מר ויסקונטי לא היה גבר שיילחם בסכינים או באגרופים. גברים שנלחמים אינם שורדים לאורך זמן, ומר ויסקונטי שרד נהדר. מנוול זקן', אמרה בעונג רך". בסיפוק ובהערצה מכריזה הדודה אוגוסטה כי "למר ויסקונטי אין מצפון כלל".

דמות המופת הזו מצאה לבסוף את משכנה בפרגוואי והדודה מנסה להתאחד עמה וגוררת לשם גם את הנרי. כעת, גרין ואנחנו יודעים, שפרגוואי אירחה (כנראה) גם דמויות מופת אחרות כגון ד"ר מנגלה. לגרין קצת לא נוח עם זה והוא שם בפיה של אוגוסטה את ההדגשה ש"מר ויסקונטי תמיד התנהג יפה מאד ליהודים". אבל גם בלי קשר ליהודים הרי שדמות המופת של אוגוסטה, ויסקונטי, ודמות המופת של הרומן עצמו, אוגוסטה, אינן מופתיות כלל וכלל. באחרית הדבר הקצרה מביאים העורכים ציטוט של גרין המתמצת את יצירתו כך: "אם היה עלי לבחור באפיטף עבור מכלול ספרי, הייתי בוחר בשיר של רוברט בראונינג: 'העניין שלנו הוא בצדם המסוכן של הדברים. הגנב הישר, הרוצח הלבבי'". זו תפיסה קיטשית למדי. אבל מלבד זאת, וזה העיקר, הרוצח הלבבי מאוס בדיוק כמו הרוצח הזעוף.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות של "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

חמישה סיפורים ליקטה נילי מירסקי ז"ל מיצירותיו המוקדמות של ניקולאי גוגול, יצירות שפרסם עד שנתו ה-26 ב-1835. הסיפורים האלה, בתרגום הצח ודגול מרבבה של מירסקי שהוצא לאחרונה לאור מחדש, עוסקים באוקראינה, מולדתו של הסופר הגדול, ומבטאים כמה צדדים של התנועה הרומנטית בת הזמן: עניין באורח החיים הלאומי האופייני, בפולקלור ובאמנות העממית וכן בכוחות אופל על טבעיים (כל זה בהשפעות, בין היתר, של הפילוסוף הגרמני מבשר הרומנטיקה יוהאן גוטפריד הרדר והסופר הגרמני ורומנטי אף הוא את"א הופמן, כפי שמציינת מירסקי באחרית הדבר שלה).

אבל הסיפור הטוב בקובץ הוא סיפור סאטירי לא רומנטי כלל וכלל והוא מזכיר את גוגול בגבורתו ובבגרותו, גוגול של "האדרת", "האף" ו"נפשות מתות". זהו הסיפור "מעשה במריבה שרב איוון אייונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'". המריבה המטופשת להפליא, שפרצה לפתע בין שני בעלי האחוזה האוקראינים המנומנמים, גרוטסקית. האחד מסרב למכור לחברו רובה חלוד ואף מכנה אותו "אווז" ולזה הרי אין מחילה. חלק מהאפקט הסאטירי נוצר כאן על ידי האמצעי הפרודי שבו מעשה מטופש מוצג כעימות רב הוד: "איוון איוונוביץ', זרועו מונפת אל על, כפסל של טריבון רומאי! היה זה רגע שאין מושלו! מחזה מפואר! אלא שרק צופה אחד נמצא לו: הנער במעיל הנפילים, שעמד לו בשקט וחיטט באפו". חלק אחר מהאפקט הסאטירי נובע מהעצלות והריפיון של הסביבה המתוארת, למשל אלה של מערכת המשפט: "אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, תויק ונחתם, הכול באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש; כלות הרבה נישאו לחתנים, רחוב חדש נסלל במירגורוד, שן משיניו הטוחנות של השופט נשרה וכן שתיים משיניו הצדדיות". למריבה המטופשת והמצחיקה בסביבה הפרובינציאלית המחניקה – שלה מתווספת התנהגות סוררת של חזירה, שבלעה את הקובלנה של אחד הניצים – מוסיף גוגול את סימן ההיכר הבולט שלו: היותו של המספר עצמו משוגע לא פחות מדמויותיו. זה מספר שמאריך במטפורות כמו-הומריות עד שהוא שוכח כביכול את קו הסיפור. מספר עקלקל שרומז רמיזות דו-משמעיות ואולי הוא בעצם לא מודע להן ("עליי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזאת משל היה ידית של קומקום?"). מספר עצלן שבאחד מתתי הכותרת שהוא מוסיף לפרקי הסיפור כותב כך על תוכנו של הפרק "פרק שישי – שממנו ידע הקורא על נקלה את כל מה שמסופר בו" (זו, אגב, דוגמה מזהירה לניסוח תמציתי אפשרי על גב כריכה של ספר עתידי). מספר שלא בטוח איך בכלל מספרים סיפור, מספר האומר דבר והיפוכו, מספר שמעיר הערות ביזאריות ("אני משער שמיותר לחלוטין לתאר איך לבש איוון ניקיפורוביץ' את האברקיים"; "לא אטול עליי לתאר את המאכלים שעלו על השולחן! מילה לא אומר, לא על הכופתאות בשמנת, לא על המעיים הממלואים שהוגשו עם החמיצה, לא על תרנגול ההודו בשזיפים וצימוקים […יש המשך!] לא אטול עליי לתאר את המאכלים, משום שמעדיף אני לאכול אותם מאשר להרחיב עליהם את הדיבור"). מספר שמסיים את סיפורו באחת הסיומות הזכורות ביותר בתולדות הספרות: "משעמם בעולמנו זה, רבותי!".

מכאן ואילך הקובץ בכללותו משרטט גרף יורד בהדרגה. הסיפור השני נפלא, אך מעט פחות מקודמו. "בעלי אחוזה מהדור הישן" הוא תיאור אידילי, ואף על פי כן בעל רוח סאטירית מרוסנת, של אהבתם של שני ישישים, זקן וזקנה בעלי אחוזה, אהבתם זה לזו ולאוכל ולאורחים ולשיגרה אוקראינית מנומנמת. הסיפור השלישי, "וִיי" (שם של שד אוקראיני), הוא שעטנז של סאטירה ופנטזיה. הסאטירה המשעשעת היא על תלמידי מדרשה לכמרים שאינם מופת של רוחניות דווקא. אחד מהם – וזו הפנטזיה – הסתבך עם מכשפה אחת שמבקשת את נפשו. החלק הזה, הפולקלוריסטי-פנטסטי, כתוב ומתורגם נהדר ככל שיהיה, לא מעניין במיוחד. בסיפור הרביעי, "איוון פיודורוביץ' שפּוֹנקה ודודתו", חוזר גוגול לסאטירה הביזארית והסוריאליסטית שלו (גוגול הסאטיריקן באמת רואה את העולם אחרת מרוב האנשים, זה חלק מכוחו). כאן עולה גם המוטיב הגוגולי המגלגל מצחוק של הפחד מנשים, שמאפיין את גיבוריו של גוגול ואת המספר שלהם. כאן זה הגיבור הרווק המשוחח עם דודתו שמפצירה בו להינשא: "הכיצד, דודתי! מה פירוש – אישה! לא, דודתי, עשי עימי חסד…אני בוש ונכלם…הרי לא הייתי נשוי מעודי…איני יודע כלל מה אעשה בה!". זו המקבילה של גוגול לדרישה הפרדוקסלית לניסיון קודם בעבודה שאתה מגיש בקשה להתקבל אליה. אלא שהסיפור המבטיח נקטע בעיצומו! הוא חסר סיומת, כפי שמודה גוגול בפתיחה. כאן האקסצנטריות של המספר כבר אינה משעשעת אלא פוגמת בסיפור (ומטרימה את קשייו של גוגול בכתיבת החלקים האחרונים של "נפשות מתות"). בסיפור החמישי, "ערבו של יום איוון קוּפּאלו" (חדי העין שמו לב בוודאי איזה שם אהוד באוקראינה, או לפחות על גוגול), חוזר גוגול לפולקלור האוקראיני ולפנטזיה ולשדים ולרוחות, אבל הסיפור נראה לי מבולבל ולא מעניין.

לא הכל משובח אצל גוגול הצעיר. אך בגלל מה שכן, כדאי מאד לקרוא בו. גוגול איט!