חלק ניכר מהווירטואוזיות של גינצבורג ביצירת המופת הזאת נובע מהאמינות שהיא מעניקה לכינונה ולקיומה של מערכת יחסים לא סבירה העומדת במרכזה וכן לאמינות שהיא משווה למעשה הרצח שבסופה. מעשים חריגים קורים, כמובן, בעולם. הספרות הלא רצינית חובבת אירועים כאלה כי הם מגרים את רגשות ההתפעלות הגסים של הקוראים, את התאווה האנושית ליוצא הדופן, למדהים, לאסוני. הספרות הלא רצינית מסתפקת בהצגת המקרים החריגים, בהשקת קוראיה על גלי האדווה העזים הרגשיים שנהדפים מהם.
אבל הספרות הריאליסטית הגדולה מצליחה או להראות לנו את עושרם וזוהרם של החיים הרגילים, הלא סנסציוניים, או שהיא מתמקדת בניתוח הסיבות למעשים הנִִפלים, ולא בהם כשלעצמם. היא חושפת בפנינו בניתוח מדוקדק כיצד אירועים חריגים מתרחשים, ולעיתים על רקע יומיומי למדי, בגלל צירוף סיבות דקות ומגוונות.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
יש שדורשים ריבוי סגנונות כתיבה של סופר לשבח. אני נוטה לחפש אצל סופרים דווקא את התווים החוזרים, את התשתית הבסיסית, את האופי העיקש. ורסטיליות חשודה עלי כהיעדר אישיות ומפגש עם אישיות מובחנת ומעניינת ("המחבר המובלע") היא אחת ההנאות הבסיסיות של הספרות.
ומה בדבר ביוגרפים? עד כמה עליהם להיות בעלי אישיות ייחודית, שמתבטאת, בין היתר, בבחירת מושא הביוגרפיה שלהם? זו הביוגרפיה השלישית של המחבר, ד"ר עידו בסוק. קדמו לה ביוגרפיות על טשרניחובסקי ועל יהודה עמיחי. ורסטיליות ודאי יש כאן, כי רב המפריד על המשותף, כמדומה, בין שלושת היוצרים האלה. אך האם אין הרב-גוניות מעידה על כך שלא בהכרח ישנו קשר נשמות מיוחד בין הביוגרף למושא הביוגרפיה? ודאי, כפי שהדבר רווח בתרבויות ספרותיות עשירות משלנו, יש מקום של כבוד למחבר הביוגרפיות המקצוען, שהיום הוא כותב על ראובן ומחר על שמעון. אבל נראה לי שאין שורש נשמתי אחד לבסוק ולשבתאי, וחבל שכך. ובכל זאת זו ביוגרפיה ראויה, אף ראויה לשבח ומהנה לקריאה. ובכלל משמח שבתרבות שכחנית כשלנו לא אזלו זכרנים.
בסוק עובר באופן סדור ומפורט בתחנות חייו של שבתאי: הילדות התל אביבית, ההיכרות עם עדנה, השירות הצבאי והקמת המשפחה במרחביה, התחלות הכתיבה, החזרה לתל אביב, הכתיבה לתיאטרון, היחסים מחוץ לנישואין, העבודה על יצירות המופת "זכרון דברים" ו"סוף דבר", התקפי הלב, המוות המוקדם. הוא מתחקה אחר יצירותיו הראשונות של שבתאי, מתעכב על התגבשות יצירותיו בסוגות השונות ומעניק להן פרשנות, משרטט את התקבלותן של יצירות שוליות כמרכזיות. ככלל, אם בממואר המצוין של עדנה שבתאי, "כי היום עובר" (2019), חש הקורא ביתר חריפות את אישיותו של שבתאי, באה הביוגרפיה של בסוק ונותנת תמונה ביוגרפית מלאה יותר. ולא רק בחסכים המובנים מאליהם בממואר של האישה (קרי במערכת יחסיו של שבתאי עם מאהבתו, דליה גוטמן). תרומה בולטת של הביוגרפיה הזו נוגעת לכתיבה של שבתאי לתיאטרון, שהייתה מטה לחמו. על אף ששבתאי עצמו ראה בכתיבת מחזות סוגה משנית ביחס לסיפורת שלו, הקורא נשכר מהמקום הנרחב שמעניק לה בסוק וזאת על אף שניכר שבסוק פשוט אוהב את הסוגה וגם משום כך מרחיב עליה. יש גם עניין בהתחקות של בסוק אחרי המודלים המציאותיים לדמויות השונות ב"זכרון דברים" ו"סוף דבר". הרשימות שכתב לעצמו שבתאי במרוצת הכתיבה, ושבסוק מצטט מהן לא מעט, מרתקות. הן ממחישות הן עד כמה שבתאי היה רציני ביחסו לכתיבה (הן מזכירות קצת את מכתבי פלובר הדנים בכתיבה), וכמו כן עד כמה שורשי הכתיבה עוסקים במודע בסוגיות הגותיות ומופשטות (וכאן שבתאי חורג מהמסורת הפלובריאנית, נושא שאחזור אליו מייד, על אף שחשוב לציין שכתיבתו עמֵלה להבליע את ההגות בתוך חושנות הטקסט, הוא לא אהב טקסטים עם "קצפת", כפי שהתבטא בראיון האחרון המאלף שנתן לאילנה צוקרמן).
בניתוח של "זכרון דברים" מציע בסוק להתמקד ב"דברים": "[שבתאי] ביקש ליצור פרוזה שכולה דברים, משמע שכולה או לפחות עיקרה רצוף מעשים ופעולות". בהקשר הזה הוא מציע לראות בשבתאי ממשיך של הפרוזה המקראית או ממשיך של "מותו של איוואן איליץ'". בסוק, כביוגרף מודרניסטי נאמן, מדגיש שהוא מדבר על השפעה צורנית, לא, חלילה, תוכנית: "כוונתי דווקא לא לצד התוכני, שבשלו מזכירים קרבה אפשרית בין שבתאי, בפרט סוף דבר שלו, לסיפורו של טולסטוי, אלא לסגנון הכתיבה".
לטעמי, החשש הזה מלהיתפס כפלבאי מבחינה אינטלקטואלית בעצם העיסוק ב"תוכן" גורם לעיוורון באשר לשושלת הנכונה שבה יש למקם את שבתאי. שבתאי אכן קשור למסורת הרוסית הגדולה של טולסטוי ודוסטוייבסקי, שלה קם נצר מופתי בספרות העברית של תחילת המאה, ביצירותיהם של ברנר וגנסין. המסורת הזו עוסקת בישירות ובכנות, ללא עקיפין, ערפול ובושה, בסוגיות הקיומיות הדוחקות ביותר ("בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות"), והיא לא חוששת מעירוב של "פילוסופיה" בספרות, כפי שחוששת מעירוב כזה המסורת המערבית (על הבדל זה בין הספרות הרוסית למערבית ביחס לעירוב הגות בספרות עמדו, בין היתר, ישעיהו ברלין וג'ורג' סטיינר). בסוק, למשל, דוחה את ההצעה לראות בשבתאי ממשיך של ברנר. אבל העיסוק הדוחק של שני היוצרים ברגשי נחיתות ארוטיים וביחס בינם לסוגיית מטפיזיות ודתיות זועק לשמים. ואת המשיכה העמוקה לגאולה שקיימת ביצירת שבתאי ניתן בהחלט לראות כמורשת יהודית-ציונית.
בכלל, לא פחות חשוב מטכניקה זו או אחרת שאימץ שבתאי בכתיבה, מה שהפך את שבתאי לשבתאי הייתה אישיותו הייחודית. למשל, חוסר ההשלמה הילדותי עם המציאות, הרגש העז כל כך שפיכה בו. באותו ראיון אחרון אמר שבתאי את הדברים הבאים, המזעזעים-נפלאים במשיחיותם (ראו מייד את המקבילה ל"אחכה לו בכל יום"!) הילדותית: "אני רק רוצה שכל האנשים האלה שחיו יהיו ברגע זה. שהסבתא שלי, והאבא והאמא שלי יֵרדו ברגע זה מהשמיים ויתייצבו לפני. והיו לי איתם הרבה עניינים. זה לא היה כל-כך קל, עם אבא שלי בוודאי. אני רק רוצה דבר אחד: שהם פשוט יֵרדו מהשמיים ויתייצבו פה. ולזה אני מצפה יום-יום".
נדמה שאנו חיים כיום באופן זהיר יותר, שמרני יותר, מפוכח יותר, מתכנס ומאופק יותר מזה שבו חיינו בעבר הלא רחוק. נדמה שתם עידן ההפרזה. אם להשתמש בהגדרותיו של פרויד בתרבות בלא נחת: נדמה שכיום אנחנו משקיעים הרבה יותר מאמץ בהימנעות מסבל מאשר בהשגת אושר. אנחנו מנסים הרבה יותר (לפחות ברובד הגלוי; אך גם לו יש משמעות) לא לפגוע באחרים מאשר להשיג את מבוקשנו. אנחנו מנסים לחיות כיום, כך נדמה, באורח אריסטוטלי, כלומר באותו שביל זהב – הקו הממצע, הזהיר והלא מלהיב – שהתווה אריסטו באתיקה. במאמר זה אני טוען כי את השינוי הגדול שחל ברוח התקופה בשני העשורים האחרונים אפשר לזהות גם ביצירתו של מישל וולבק, ושעיון מדוקדק בה עשוי לסייע לנו להבין באופן מעמיק יותר את מהותו של השינוי.
הערה מענייני דיומא: וולבק, טענתי בעבר במאמר אחר ב"השילוח", הוא מעין סופר עברי. גם אם לא מקבלים את הטיעון הזה באופן גורף, הרי "כניעה" שלו (המתאר את עליית האיסלאם לשלטון בצרפת) רלוונטי יותר לישראל מאשר לצרפת. בטח בימים אלה. אבל המסקנות של "כניעה" אינן מסקנותיי. דווקא הדמות של קרילוב של דוסטוייבסקי, המופיעה ב"כניעה" כסמל להומניזם החילוני הבלתי נכנע, ואשר הגיבור של "כניעה" מצהיר שאינו מזדהה איתו – דווקא היא הדמות המדהימה ביותר שיצר דוסטוייבסקי ואכן סמל להומניזם חילוני עמוק שאני מאמין בו.
כל עוד לא נעצרים תהליכי החקיקה, הצהרות ההידברות של הממשלה ריקות.
בכל מקרה, ההפגנות הן כלי חשוב בגיבוש הציבור היהודי-דמוקרטי בישראל (הלאומי אך זה שמייחל ליחסי שכנות טובה עם העם הנוסף השוכן בתחומי ארץ ישראל ההיסטורית). יש בהן ערך רב גם אם ייכשלו יעדיהן המוצהרים של ההפגנות לעצירת כמעט איון ההגנה על זכויות הפרט, כמעט איון אפשרות ההגנה על ערכי חירות והשוויון, שההפיכה המשפטית המופקרת מקדמת.
הסקטור שלנו צריך להתגבש. הסקטור שלנו – שפותח את דלתו לכל המעוניין בכך, ללא הבדל דת, גזע ומין – צריך לפעול כעת בנחישות סקטוריאלית על מנת לשמר את מורשתו הלאומית-אוניברסלית.
אין מה להתייאש. ערכי הנצח הלאומיים-אנושיים לא מפחדים מדרך ארוכה. אפשר ללמוד מיריבינו האידאולוגיים שקמו מעפרם לאחר תבוסות צורבות לא פחות.
בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא, אומר התלמוד הבבלי. בזמן חבלי משיח, סמוך לביאתו, תרבה החוצפה בעולם. ואכן הממשלה הנוכחית, המשיחית כפול שלוש (משיחיות אחת היא זו שאינה מכירה בכך שיש שני עמים בארץ ישראל, ויש לחשוב על הסדר, אחראי ביטחונית אך גם הגון, לחייהם זה בצד זה – ומובילה אותנו למדינה דו-לאומית או, לחלופין, למעשי נבלה מוסריים; משיחיות שנייה, זו החרדית, הסבורה שבמאה ה-21 מיליוני אנשים יכולים לחיות ללא השכלה וללא הכשרה מינימלית לחיים, יכולים לחיות על כתפי אנשים אחרים, שלא נשאלו לדעתם אם הם מוכנים לשאת על כתפיהם אותו "מיעוט" מתרבה והולך; משיחיות חרדית שכמו בסוף המאה ה-19 ועד השואה, לא שועה לאזהרות, סומכת על חסדי שמיים בהגנה על בניה, בניה אלה שנחנקו בתאי טרבלינקה ונמחצו במעברי הר מירון; והמשיחיות של אוהדי נתניהו, שבגלל אמונתם באדם אחד, ויהיה המוכשר שבאדם, מוכנים לקעקע את יסודות הממלכה) – פועלת בחוצפה ובעזות מצח.
מולה צריך להציב חומה בצורה. להמשיך בהפגנות. אגב, הפגנת מיליון אחת תבטל את ההפיכה המשפטית, להערכתי. אבל גם אם לא נגיע למספרים כאלה, זהו טקס חיוני בגיבוש הסקטור שלנו. הסקטור שלנו שפתוח, כאמור, לכולם. הסקטור האוניברסלי שלנו.
בהמשך, אני חושב שעל מנת לחזק את המחנה הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, יש צורך בהעשרת הזהות היהודית-ישראלית שלו. קשר חזק לארץ ולתרבות היהודית הוא טוב כשלעצמו, הלאומיות היא אף כוח "פרוגרסיבי" למהדרין מבחינת יכולתה לפתח סולידריות בין בניה, אך קשר כזה הוא גם נכון טקטית, למען הניצחון במאבק. הן בגלל שמי שחש קשור למקום הזה נאבק עם "סכין בין השיניים" על עתידו בו והן למען יידע בן המחנה מה להשיב לפנאט.
אבל הבירור הזה יכול להמתין מעט.
כל התפיסה היהודית-הציונית-האנושית שלנו מונחת על הכף. כל תחושת השייכות שלנו ואמונותינו העמוקות ביותר. כל הישראליות שנוצרה בעמל רב כל כך, מושא כמיהה של דורות על גבי דורות.
כולם כולם מוזמנים לקפלן! ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים. כל מי שזהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה יקרה לליבו!
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
שתבדוק מזוזות, כמו שאומרים, הייתה אחת המחשבות העיקריות שחלפו במוח הקורא הלא מתפעל שלי עד מחצית הרומן והלאה. או'פארל, סופרת צפון-אירית ידועה למדי (כפי שנמצאתי למד), ארגנה את הממואר המצליח הזה שלה מ-2017 (היא ילידת 1972) סביב חוויות של כמעט-מוות שאירעו לה. אלה, מסתבר, היו לא מעטות. היא כמעט נרצחה על ידי סוטה, כמעט טבעה בים, ואז עוד פעם, ועוד פעם, כמעט נרצחה בשוד בדרום אמריקה, כמעט נדקרה בידי משליך סכינים בפסטיבל והיד עוד נטויה. נוצר כך כאן תמהיל ייחודי של סנסציוניות ובנליות. האירועים, בחלקם, חריגים למדי, ועם זאת, באופן מעט מוזר, לא מרעישים את נפש הקורא. בשביל לבקע את הים הקפוא שבתוכנו, כפי שגרס קפקא שעל רומנים לעשות, צריך גרזן דק יותר. הגיבורה-המספרת נרגשת ממה שקרה לה, מה"חוויות", אבל ההתרגשות לא עוברת את מחסום הדף. אולי מה שהפריע לי מעל הכל, עד מחצית הרומן פחות או יותר, הוא הטון שלו. יש ויכוח, קצת מייגע, על הנרקיסיזם הכרוך או לא כרוך בשכיחות כתיבת הממוארים בזמננו. ובכן, כל ממואר אכן מבטא עניין עמוק של האדם בעצמו, כל ממואר הוא נרקיסיסטי, אוקיי? השאלה היא האם הנרקיסיזם הזה נודף מהטקסט עצמו, חודר ומחלחל ומחלל את הטקסט עצמו. ובכן כאן, הכתיבה הנרגשת כמו משדרת לקורא – אכן, באופן לא בוטה – "אני אישה מעניינת וקורים לי דברים מעניינים, כזו אני!" (ואגב: אין שום קשר בין מידת הנרקיסיזם שמתגנבת לטקסט למידת קיומה בעולם שמחוצה לו. אדם יכול להיות סופר משובח, שיודע לנקות נקֹה היטב את הטקסט שלו מסממני התפעלות-עצמית, ולהיות עם זאת, בחייו, נרקיסיסט מהגיהינום). הנה הטון המתפעל מעצמו הזה מבצבץ כשהגיבורה מספרת על התמסרותה למשליך הסכינים בפסטיבל: "למה? אין לדעת עכשיו. כי אני עוד לא בת עשרים? כי הוקל לי כל כך לחזור לחברים, לראות שחיי איתם אכן קיימים, שלא חלמתי אותם? כי לפעמים אני מתעייפת להיות הפיכחת היחידה בחבורה? כי חלק ממני רוצה לדעת איך זה להיות שם, בחום ובאור? כי למה לא? למה לא לתת לגבר שמעולם לא פגשת, גבר שאין לך שום סיבה לסמוך עליו, להטיל לעברך חופן סכינים?". It's – I am! – SO complicated!
אגב, ארגון הממואר סביב חוויות מסוג מסוים הוא מהלך צורני לא פחות משהוא תוכני. כלומר, הוא אכן מעשה של ארגון. יהושע קנז ארגן (בלי להצהיר על כך, עם זאת) את ארבעת פרקי "מומנט מוזיקלי", המעין-ממואר המעולה שלו, סביב חוויות של גילוי העולם, של "בפעם הראשונה בחיי", ואילו או'פארל מצאה את העיקרון המארגן המוזכר.
הפרקים נעים בסדר לא כרונולוגי לאורך השנים. הם עוסקים, בין היתר, בשאיפתה של או'פארל הצעירה לכתוב, בטיוליה בעולם, בחיי רווקותה ובחיי משפחתה, בקשייה להרות ובהפלות לא רצוניות שעברה. ככל שמתקדם הממואר, החל בערך ממחציתו ואילך, משהו בכל זאת חורק בים הקפוא שבלב הקורא. יש כאן עדות אמינה, אינטליגנטית ובסופו של דבר לא מתלהמת למצוקות אנושיות. וכאשר הסופרת מספרת לנו על ילדותה, כשהתגלה שהיא סובלת מאָטַקסיה, הפרעה נוירולוגית, חמורה למדי במקרה שלה, הלב מפשיר לא רק בגלל אמפטיה (וחשוב להבהיר שהספר לא לוקה בבקשת רחמים בוטה מהקורא) אלא משום שחוויית הילדות המכוננת הזו מסבירה, מְסַבֶּרת, בדיעבד-למפרע (כלומר, מבחינה כרונולוגית "למפרע", אבל כפי שהדברים מאורגנים בממואר הדבר מתגלה בשלב מאוחר, ולכן "בדיעבד") את שכיחות חוויות הכמעט-מוות בספר. "הקִרבה למוות בילדות והחזרה המחודשת לחיים החדירו בי למשך זמן רב מעין פזיזות, גישה מזלזלת או אפילו מוטרפת כלפי סיכונים". וכשהמספרת מגיעה לאקזמה הכרונית ולאלרגיה מסכנת החיים ממנה סובלת בתה, לבו של הקורא כבר נוהה אליהן.
באופן לא בוטה, מעודן, מתכנסים חלק מפרקי הממואר לסיכומים "מרגשים", קרי מעט רגשניים. הגיבורה לבתה: "כי אני לא מסוגלת למנות את הסכנות האורבות לך מעבר לפינות, מעבר לשבילים מתעקלים, מעבר לסלעים, בעבי היערות. כי את בת שש. כי יש אנשים שרוצים לפגוע בך ואת לעולם לא תדעי מדוע. כי עוד לא מצאתי דרך להסביר לך את הדברים האלה. אבל אני אמצא". וסיום "מרגש"-רגשני נוסף, בעקבות מפגש עם איש רפואה מיטיב: "אנשים שמלמדים אותנו משהו זוכים למקום חי במיוחד בזיכרונותינו. הייתי אֵם בסך הכל עשר דקות כשפגשתי את האיש הזה, אבל באמצעות מחווה קטנה הוא לימד אותי את הדברים החשובים ביותר בתפקיד הזה: טוּב, אינטואיציה, מגע, ושלפעמים אין צורך במילים אפילו". מאמצע הטקסט בערך התגבשה בי ההכרה שאכן מדובר בטקסט אנושי, שיש ערך בפרישת הסבל האנושי שמוצג בו, אבל אין בו את אותה יכולת ריחוף קלה מעל העולם שמאפיינת חוויה אמנותית מעוצבת כהלכתה.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
יש תואם בין השימוש הסלחני לעצמו של שריד בקלישאות לבין הנושאים המעסיקים אותו ברומנים שלו: נושאים שהיו לא מזמן בכותרות העיתונים או שמצויים ב"כותרות" הדיון הציבורי הישראלי. אחותו הקטנה של הגיבור המספר, זיו, הותקפה מינית בילדותה. ומה התוקף הציע לה כפיתוי? סוכרייה על מקל. לימים היא הפכה למכורה לסמים. היא מבקשת כסף מאחיה ומבטיחה שלא תוציא אותו על סמים. כמובן, היא לא עומדת במילתה. מכורה, אתם יודעים. זיו, גאון מחשבים חנון, מאוהב ביפה של החברה, איריס. אבל למרבה ההפתעה היא מעוניינת דווקא בבולקא, המנכ"ל, שהוא זכר אלפא. לזיו יש שכן, זקן אידאליסט חביב הפועל לשימור עצי תל אביב. אתם יודעים, אדם זקן, מה יש לו בחייו (חוץ מטוּב לב)? כל זה, כאמור, מקביל לכך ששריד לוקח את הנושא שהסעיר את המדינה זה לא מכבר, חברת NSO ותוכנות הרוגלה שלה, כמו גם את הדיווחים החדשותיים על המניפולציות שעשו או לא עשו הרוסים בבחירות בארה"ב לטובת טראמפ, ורוקח ממנו רומן.
זיו, הגיבור, נקטף על ידי חברת הייטק מייד עם סיום שירותו הצבאי ביחידת מודיעין סודית. החברה שבה הוא עובד מוכרת למשטרים שונים ברחבי העולם אמצעי ריגול מזעזעים, שדרך הנייד חושפים את כל צפונותיהם של מתנגדי המשטרים. החברה מומחית גם בטכנולוגיות המאפשרות מניפולציות מגוונות על ניידים של מיליוני אזרחים (איכונים, החדרת מסרים, השבתת מכשירים) ועל בניית "מכונות אמת" משוכללות המסוגלות לחדור כל נפש. גילוי החולשות מהכותרת הוא דו משמעי. החברה מתמחית בעקיפת הצפנות וחומות וירטואליות. אך הטכנולוגיה שהיא מספקת מומחית גם, כמובן, בגילוי חולשות אנושיות ושימוש פושע בהן. לאט לאט מתברר לזיו שהבטחות קברניטי החברה על כך שהשימוש בתוכנות המתוחכמות נועד להגנה על משטרים נאורים בלבד הן שקריות. לאט לאט גם מתברר לזיו שהשימוש בתוכנות הללו אינו מוגבל למשטרים מפוקפקים בחוץ לארץ בלבד.
אמנם יש כזה דבר כישרון לשימוש בקלישאות; חלקו נשען על עצם הביטחון העצמי החצוף בשימוש בהן, חלקו על הרהיטות שבשימוש בהן, חלקו על המיומנות שבהרכבת קלישאה אחת לזו האחרת. אמנם גם ישנה תועלת לציבור בהמחשה של הפּגיעוּת השברירית שמצויה בה הפרטיות שלנו בעידן הזה (ולראייה, המבט האלכסוני שאני שולח בנייד שלי מאז הקריאה בספר); בהמחשת הסכנות העצומות לדמוקרטיה שטמונות בטכנולוגיות קיימות. אבל הספר של שריד הוא בעל ערך מסיבות נוספות.
ז'אנר הרומן, בשונה מכתבה אופיינית בעיתון, ממוקד בדמויות אינדיבידואליות. ולכן אינו דומה הדיון המופשט על יכולות טכנולוגיות מסוכנות שקיימות בשוק להמחשתן דרך גיבור המגלה את היכולות הללו ואת השלכותיהן הממשיות והקטלניות על אנשים ממשיים שהוא פוגש בדרכו המקצועית. זאת ועוד: המהלך המעניין ביותר ששריד עושה פה נעשה כשגיבורו מחליט להשתמש בטכנולוגיות הריגול האימתניות שברשותו לריגול אחר האנשים הקרובים אליו. שריד כך לוקח את הנושא העיתונאי-החברתי-הפוליטי ומגייר אותו לחומרה לז'אנר של הרומן, העוסק ביחסים בין אנשים פרטיים. הריגול של זיו אחר מקורביו נעשה מסיבות טובות, לעיתים. אבל הוא ממחיש באורח ישיר את ההרסנות שיש בהפיכת חייהם של האנשים הקרובים אליך לשקופים לך. בלז פסקל, במאה ה-17, במסגרת המתקפה הנוצרית המגמתית אך הגאונית שלו על ההומניזם החילוני, כתב בארסיות שלו היו בני האדם שומעים מה אומרים עליהם בהיעדרם חבריהם הטובים ביותר לא היו נותרים ארבעה חברים ברחבי העולם כולו. זיו, החושף את קלפיהם של המקורבים לו בעזרת הרוגלות המתוחמות שלו, מגלה כך את מה שנראה לי כאחד מעקרונות ביקורת הטכנולוגיה העיקריים: More is Less. ובהקשר הנוכחי: לדעת יותר, פירושו, לעיתים, לחיות פחות.
בעקבות הקריאה בספר דורבנתי לכמה כיווני מחשבה. מה באמת יקרה בעולם נטול סודות, שבו נהיה גלויים איש לרעהו לגמרי, כפי שחושפות את בני האדם במלוא עירומם תוכנות הרוגלה המתוחכמות שמתוארות פה? מה, בעצם, מגדיר את האנושי? האם לא הסודות שלנו? או, אולי, עצם הפרטיות, ללא קשר להימצאות "סוד"? "הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה", אמרו חז"ל, ובכל זאת, "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה". גם כשאנו יודעים את "הסוד" – יש חשיבות עליונה לביטויו הפרטי.
ועוד כיוון מחשבה: הרי ז'אנר הרומן עצמו הוא תוכנת רוגלה עוצמתית! עיקרו הוא הצגת חייהם הפרטיים, הסודיים, של בני האדם – באופן גלוי. הרומן עצמו, כז'אנר, הוא הרי מגלה חולשות. לכן אנחנו קוראים רומנים. הנוסחה הזו, בדבר "החיים הסודיים" שחושף הרומן, נוסחה של המספר והמבקר האנגלי, אי.אם.פורסטר, תמיד נראתה לי חשובה מאין כמוה. אנחנו קוראים ברומנים כדי להתוודע לצפונות הגיבורים ודרך שֹפוּניהם לגעת בחזרה בצפונות נפשנו. ומה שקורה כאן לזיו הוא תהליך מעניין (והרסני) כשמגיבור-מספר שתודעתו מוגבלת הוא הופך לרגעים ל"מספר כל יודע", מי שצפונותיהן של הדמויות האחרות גלויות לו.
גם על דִרבּוני המחשבה האלה אני מכיר תודה ל"מגלה החולשות".
מרטין איימיס כתב פעם בהומור איך נתקל לראשונה בטקסט של ג'ון אפדייק ונאנח לעצמו במרירות: "ממש יופי! עכשיו אהיה חייב לקרוא כל מה שהאיש הזה כתב!".
מעין זאת אני חש כלפי נטליה גינצבורג. יש סופרים שמעניין אותי לדעת איך הם חיים, איך הם רואים את החיים, לא כבני אדם יום יומיים, אלא כמי שמשקיפים עליהם, כסופרים. ולכן, אף על פי ש"אל תשאלי אותי לעולם", קובץ המסות של גינצבורג (שהתפרסמו ברובן בעיתונות בין 1965 ל-1970) שראה אור בעברית לפני למעלה משנה (תרגמה: אספיר מילמן, הוצאת "מאגנס", 245 עמ'), אינו מלוטש כמו קובץ מסותיה האחר, שראה אור בעברית לפניו, "המידות הקטנות" (תרגום: יונתן פיין) – קראתי בו בעניין תהומי, פרי הסקרנות הזו שמעוניינת לדעת איך גינצבורג חיה, איך היא רואה את החיים, שהינה יותר מסקרנות "ספרותית" גרידא.
אבל יש במסות כמה רגעים מיוחסים, רבי חשיבות, ושתי מסות במיוחד הפתיעו ואף הממו אותי.
רגע מיוחס כזה במסות הינה הרתיעה העמוקה של גינצבורג מיצירות שבהן "יוצר הדמויות חש בוז עמוק כלפי המין האנושי" (עמ' 37). "כדי לבטא את שיממון החיים צריך לאהוב את החיים ולהתבונן בהם בפליאה ובתשוקה" (עמ' 39). יש כאן תזכורת ל"הלך רוח הנפוץ בימינו […] מדובר בהלך רוח של סלידה מוחלטת מהמין האנושי" (עמ' 39). בהלך רוח כזה לא ניתן לכתוב או לביים יצירות גדולות (המסה נכתבה על סרט הפולחן האיטלקי "דילינג'ר מת").
חזקה גם המסה הנפתחת במילים הוידוייות, החד-משמעיות והבוטות הבאות: "אם עלי לומר את האמת, התקופה הנוכחית אינה מעוררת בי אלא שנאה ושעמום. האם אני חשה כך מפני שנהפכתי לזקנה נחשלת [גינצבורג הייתה בת 54…], או שמא שנאתי מוצדקת? איני יודעת" (עמ' 109).
ומדוע היא רוחשת תחושות קשות כאלה להווה?
"הדבר העיקרי שאני מתעבת בתקופתנו הוא התפיסה הכוזבת בנוגע למועיל ולמיותר. הדברים הנחשבים כיום מועילים הם המדע, הטכנולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכואנליזה והשחרור המיני. כל זה נחשב מועיל ומכובד, ולכל השאר בזים כאל סרח עודף. עם זאת, אותו 'סרח עודף' אוצר בחובו דברים רבים" (עמ' 110).
ומהו "הסרח העודף"? ראו איזה יופי כבד-ראש אצור במשפטים הבאים:
"קשה יהיה לציין את כולם, שהרי אין להם סוף. למשל, כושר השיפוט המוסרי של הפרט, האחריות האישית, ההתנהגות המוסרית של הפרט; למשל, ההמתנה למוות, כלומר כל מה שמהווה את חיי הפרט; למשל, המחשבה החופשית, הדמיון והזיכרון, האבל על תקופות אבודות, המלנכוליה, כלומר כל מה שמהווה את חיי השירה" (עמ' 110).
—
שתי המסות שהממו אותי הן שתי מסות עוקבות מ-1970 בשם "הילדות והמוות" ו"על האמונה והאי-אמונה באל" (אני משער שהראשונה עוררה תגובות רבות שחייבו את גינצבורג להגיב עליהן בכתיבת השנייה). המסות, כפי ששמה של האחרונה מלמד, עוסקות בדת.
גינצבורג נולדה למשפחה שהאב בה יהודי והאם קתולית. היא נישאה ליהודי שנרצח בידי הנאצים ואחר כך נישאה ללא יהודי ואף המירה את דתה לקתוליות לצורכי נישואים אלה. גינצבורג הייתה אשת שמאל, מקורבת בתקופות מסוימות לקומוניסטים. דבר בפרטי הביוגרפיה שלה לא הכין אותי לעמדותיה המפתיעות מאד בסוגייה הדתית.
הסוגייה הזו נראית לי חשובה ביותר בכלל בזמננו וחשובה ביותר גם בהקשר הספציפי של הספרות (בשנים האחרונות יצא לי כמה פעמים לכתוב על מה שאני מכנה תת-ז'אנר "הרומן הדתי"; תת-ז'אנר, שנציגו הגדול הוא דוסטוייבסקי). כאתיאיסט אני סבור שההתמודדות החילונית המצויה עם סוגיית היעדר האל אינה מספקת. לא רק שגישות אתיאיסטיות כמו אלו של פרויד ב"עתידה של אשליה" – המדברות על הגעה של המין האנושי לבגרות, מתוך הכרה שאין "אבא" – אכזריות בהשלכותיהן הרגשיות ולא ישימות לרוב המין האנושי (או לחלקים גדולים ממנו). אלא שאיבוד הקונספט של האלוהים, כדבר מה מושלם, מעל הטבע וכולי, נראה לי לא נכון מבחינה אינטלקטואלית ורגשית כאחד. מבחינה אינטלקטואלית הוא לא נכון במובן זה שיש לנו, בני האדם, מגע, ולו במחשבה, עם רעיונות הנוגעים לאינסוף. ומבחינה רגשית, במונחים פסיכואנליטיים דווקא: הקונספט של האל משמר משהו מהנרקיסיזם הראשוני האנושי, שימור שנדמה לי הכרחי לבריאות הנפשית.
גינצבורג פותחת את מסתה בהמלצה יוצאת דופן, המלצה להורים אתיאיסטיים לא לומר לילדיהם באופן נחרץ שאלוהים לא קיים (עמ' 187). מילים אלה עלולות לעורר בילדים חרדה קיצונית, מלבד זה שהן אולי לא נכונות. "כיום נהוג לחשוב שאסור לשקר לילדים. זה נכון. אבל לגבי אלוהים, מי שלא מאמין צריך לשקר לילד; כלומר, עליו להעלות ספקות, גם אם אין לו שום צל של ספק בעניין" (עמ' 187). (אני מוכרח לומר שכיוונתי לדעת גדולה ואני נוהג כך עם ילדיי, כלומר אני מעמיד בפניהם פני אגנוסטי ולא אתיאיסט).
בהומניות עמוקה טוענת גינצבורג שעולם בלי אלוהים ובו המוות הוא שינה נצחית "הוא ההפך הגמור מכל מה שילדים אוהבים ורוצים. ילדים שונאים לישון. הם שונאים את השעמום ומפחדים ממנו. ייתכן שהם שונאים את השינה והשעמום בדיוק מפני שהדברים הללו דומים למוות, כלומר לאופן שבו הם מדמיינים את המוות בעולם ללא אלוהים" (שם).
גינצבורג בהמשך המסה ובמסה הבאה מציגה תפיסה עמוקה מאד על מהות האמונה באלוהים. האמונה באלוהים נכרכת בהצעתה באמונה באדם – לא רק בזולת, אלא גם בעצמך! "אלוהים הוא הדבר החשוב ביותר שיש לנו גם אם אינו קיים" (עמ' 199), כותבת גינצבורג. אך יש לציין שמצמד המסות הללו עולה דווקא המחשבה שהיא סבורה שהוא קיים, כלומר שגינצבורג הייתה אדם מאמין. תפיסה שגם מביאה אותה ברגעים במסה ללוגיקה מעט עקומה ("אין זה נכון שאמונה באלוהים מבטיחה חיים מאושרים יותר; ואין זה נכון שהיא הופכת בני אדם לטובים יותר. לכן נדמה שאין זה משנה אם אנחנו מאמינים או לא מאמינים. אך אם אין זה משנה, פירוש הדבר שכל מה שנוגע לאלוהים הוא בעל חשיבות עצומה, בלתי מוסברת ומהותית פירוש הדבר שאלוהים חשוב יותר מהאמונה או חוסר האמונה שלנו בו" – עמ' 202-203).
בהערה חריפה, מעירה אחת הדמויות ב"בעלת הבית" של נעה ידלין (2012) שסוגיית האמונה או אי האמונה באלוהים היא מכרעת ולכן יש הבדל חריף בין דתיים ליברליים לחילוניים, למרות הקירבה ביניהם במובנים רבים. הגישה הדתית ההומניסטית שגינצבורג מציגה כאן באופן מרשים ובו זמנית מעט מבולבל מנסה ולרגעים מצליחה לגשר על הפער הזה.
בכל אופן, זוהי סוגייה מכרעת לזמננו. כפי שמישל וולבק טוען: מטריאליזם והומניזם לא הולכים ביחד. כיצד נוכל לפתח הומניזם גם בגישה חילונית? כיצד נוכל לשמר את הקונספט של "אלוהים" בלי לעשות שקר בנפשנו וסילוף בתבונתנו?
אני מתכוון גם במוצ"ש הזה להגיע להפגנה בקפלן. ההפגנות הללו – וההתמדה בהן – נראות לי חשובות מאד.
ככל שיריבינו הפוליטיים יראו שאנחנו נחושים, וככל שהם יראו שאיננו מעטים, עוצמת השינוי המהפכני והמופקר בקיצוניותו שהם מבקשים לעשות בשיטה הדמוקרטית הישראלית תמותן (לכל הפחות).
אבל מעוד סיבה אני חושב שכדאי להגיע להפגנות בקפלן במוצ"ש.
מסיבה שניתן לקרוא לה "גיבושית".
ההפגנות האלו יכולות להוות טקסים מכוננים בעיצובו של הסקטור היהודי הליברלי בישראל.
החשיבה העצמית הסקטוריאלית של היהדות הליברלית בישראל נראית לי כעת הכרחית, לכל הפחות ממניע טקטי; הישרדותית, למעשה, במישור הזה.
לא סוד הוא, כמובן, שהפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה סקטוריאלית. זה עתה הסקטור החרדי והסקטור המתנחלי מיצו במשא ומתן הקואליציוני עד הסוף את כוחם הסקטוריאלי, שגדול מאשר כוחם האלקטורלי (במובן המספרי המוגבל של המילה). כאוהב נלהב ונאמן של הזהות הישראלית חשבתי עד לא מזמן שעלינו להיאבק בסקטורליזציה הזו. אבל התנהלות "אצילית" כזו, של מי ש"מעל לקטנוניות המגזרית", היא התנהגות אובדנית במציאות הישראלית העכשווית. היא נתפסת כהתנהגות פראיירית. עלינו, היהודים הליברלים בישראל, אכן להתחיל לחשוב על עצמנו כסקטור ולהתנהג כסקטור.
האם החשיבה הסטוקריאלית הזו היא רק טקטית או גם אסטרטגית? בגין הבקיעים הגדולים במציאות הישראלית שאת קיומם אישרו בעוצמה כזו הבחירות האחרונות וההתנהלות הפונדמנטליסטית של ממשלת ה-64 אחריהן? ימים יגידו. הלוואי ולא. אבל ייתכן וכן. השימוש בביטוי "שבטים" מזכיר לנו שאכן שבטים התפצלו פעם בישראל בהיסטוריה שלנו.
אנחנו עם אחד – אכן כן. אבל גם יהודה וישראל היו "עם אחד". אלא שהעם הזה היה מחולק לשבטים, ובהמשך לממלכות. וכל עוד השבטים האחרים אינם רגישים לקווים האדומים של השבט שלנו – איש לאוהליו, ישראל.
מה זה אומר חשיבה עצמית סקטוריאלית? למצות את כל מה שניתן במסגרת החוק על מנת שהערכים הקרובים ללבנו יישמרו.
ומה הם, בין היתר, הערכים הקרובים ללבנו? חירות מוחלטת בענייני דת, העדפה מינית וסגנון חיים; חתירה לשלום עם שכנינו ואם השלום אינו אפשרי כרגע מניעה של פעולות שיסכלו אפשרות לכינונו ולחלוקת הארץ בעתיד (ארץ ישראל חשובה לנו – אבל ישנם גם ערכים אחרים, ערכי הוגנות ורדיפת שלום, הלקוחים גם הם מהמסורת היהודית המפוארת שאנו יורשיה); התנהלות רציונלית ושוויונית במדיניות הפנים (שלא מאפשרת שעשרות אחוזים מבני החברה שלך דנים את עצמם לחיים ברמה של העולם השלישי ואותך – למממנם) והחוץ (שבכפוף לצורכי הביטחון מנסה לצמצם ככל הניתן את שליטתנו על בני עם אחר, חסר זכויות); וגם, לא פחות חשוב לטעמי, טיפוחה של זהות ומורשת יהודית-ציונית-ישראלית הומניסטית עשירה.
עלינו לחשוב כסקטור, להתנהג כסקטור, להילחם על ערכינו כסקטור.
סקטור חזק – שכדאי להתחשב בו. לא רק בדוֹחקֵי הציבור של גולדקנופף וברגישויות של תומכי דרעי ובחיבור לחשמל של מאחז מתומכי סמוטריץ' – יש להתחשב.
ועלינו להתגבש כסקטור.
בין השאר על ידי הפגנות קפלן.
לשם ההבהרה: כשאני כותב שעלינו – הציבור היהודי-ליברלי בישראל – לעמוד על נפשו ולהבין שחשיבה סקטוריאלית הינה הכרחית בעת הזו, צריך להדגיש שדלתנו פתוחה לכל מי שמעוניין להצטרף אלינו. חילונים כדתיים, מזרחיים כאשכנזים – הזהות שלנו אינה מדירה. כל מי שמקבל את ערכי הליבה שלה מוזמן להצטרף אלינו. וכן ירבו. היא גם לא מדירה, חלילה, את אזרחי מדינת ישראל הערביים. אני אמנם מדבר – ובעיניי זה קריטי ליכולת ליצירת סקטור בטוח בעצמו ובזהותו – על זהות יהודית לאומית פרטיקולרית, זהות ציונית-ישראלית. אבל היא, כאמור, הומניסטית ומושיטה יד לאזרחי ישראל הערבים שזכותם לשוויון אזרחי אינה מוטלת בספק וחותרת, כאמור, לצמצום השליטה שלנו בעם אחר (בכפוף לצורכי הביטחון).
הרעיון המשיחי הוא אחת ההברקות הגדולות של המורשת היהודית. לאורו משולהב הדחף היהודי (והציוני) לתיקון עולם. קיומה של אוטופיה בחדר מחדרי הלב של כל אדם נדמית לי, לעיתים, כתנאי לבריאות הנפשית. אבל כל זה חייב לשכון באופן דיאלקטי ומתוח עם הכרה מוחלטת באילוצי המציאות. עם חשיבה רציונלית. בממשלה שנמצאת כעת בשלטון מפעמת רוח משיחית במובן הלא רציונלי של המילה. הממשלה שקמה לאחרונה מציגה בצלילות תובנה שהציע א.ב. יהושע כבר בתחילת שנות השבעים, ולפיה יש קרבה גדולה בין "גוש אמונים" ל"נטורי קרתא". שתי התנועות כאחת מנסות להיאבק נגד בקשת הנורמליות הציונית, נגד חזרתו של העם היהודי להיסטוריה – ולאילוציה. שלוש תנועות ומחשבות משיחיות חברו ליצירת הממשלה הזו. האחת: המחשבה שלמרות ששבעה מיליון פלסטינים ושבעה מיליון יהודים חיים בין הירדן לים תתאפשר מציאות שבה שבעה מיליון היהודים יקיימו מדינה יהודית אחת על כל, או כמעט כל, השטח של ארץ ישראל המערבית. המשיחיות השנייה: המחשבה שניתן לשמר חברת לומדים ארכאית על סמך מנגנון שעוצב במקור למיעוט נידח ושולי בעוד המיעוט הזה מונה כיום למעלה ממיליון איש ושיעורו באוכלוסייה גובר והולך; המחשבה שניתן לקיים במדינה מתוקנת מיליון איש שאינם מפרנסים את עצמם בכבוד, חיים בבערות גדולה ואינם חולקים עם שאר העם את מטלות הביטחון (או השירות הלאומי). המשיחיות השלישית: המחשבה שבגלל אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, כדאי ואף רצוי להבעיר את הבית כולו, להרוס את המערכות והמנגנונים הממלכתיים כולם; המחשבה שבאדם אחד טמון עתידה השפיר של המדינה ובאובדנו יקיץ עליה הקץ.
שלוש התנועות המשיחיות הללו – מפעל ההתנחלות בגרסתו הלא ריאליסטית והלא פשרנית; החרדיות בגרסתה הלא מותאמת לעולם המודרני; התנועה הביביסטית עם פולחן האישיות שלה וקווי ההשקה המדאיגים שלה למבקרים האידאולוגיים החריפים הוותיקים, מני אז, של מערכות המשפט והחוק, הלא הם העבריינים – הן היריבות הישירות של הסקטור היהודי-ישראלי-ליברלי בישראל. ולכן ערך הרציונליזם והפיכחון הוא ערך חיוני למחנה זה. אבל כל זה לא סותר גיבוש של זהות תרבותית יהודית-ישראלית עשירה ועמוקה, זהות יהודית-ישראלית חילונית ("חילונית" לא במובן שהיא מדירה דתיים, אך כזו שמאפשרת לאתיאיסטים גמורים ליטול בה חלק). לא סותר – ואפילו מחייב. אנחנו צריכים לסייע בגיבושה של אידאולוגיה למחנה שלנו. ואידאולוגיה ליברלית "כללית" נראית לי לא מספקת, לא מלהיטה, למאבקים הרעיוניים שעוד נכונו לו. מלבד זאת שאני אוהב את הזהות היהודית-ישראלית שלי, רוצה בשימורה וחושב שיש בהחלט מה להיות גא בא ולהיאבק עליה.
סוגיות מעמדיות ואף רב לאומיות (שהוצעו ככאלה שיש לשאת את נִיסן במחאה הנוכחית) נראות לי משניות בשעה הזו, שעת הגיבוש של הסקטור היהודי-ציוני הליברלי בישראל. הן מטשטשות ומפזרות את המוקד ומחלישות את המחנה. יגיע הזמן בעתיד לחשיבה שוויונית יותר מבחינה כלכלית, כמו גם לפיוס מעמיק יותר בינינו לבין ערביי ישראל.
כעת צריך להתגבש, להפוך לסקטור. כן, להיאבק על ערכינו האוניברסליים כסקטור!
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בישראל, כידוע, רואים אור ספרים רבים. תופעה זו, החוברת לתופעה (שעוד הרבה יש לומר עליה, בעיקר בהקשריה המעמדיים) ולפיה מודל המו"לות בחלק ניכר מהוצאות הספרים השתנה, וספרי המקור הרואים בהן אור יוצאים במימון המחברים, יוצרת מציאות של עושר השמור לרעת ספרות המקור. לקהל הקוראים לא ברור במה להתמקד. אלה ספרים ראויים לתשומת לבו. משימת המיון הראשונית – שהייתה מוטלת בעבר על כתפי ההוצאות – מוטלת עתה על כתפיו של הקורא המצוי. הוא אמור להיות הלקטור של עצמו. אבל הוא, המצוי, בדרך כלל, כמו רובנו, עסוק. במציאות כזו גוברת חשיבותם של הפרסים הספרותיים, ובראשם פרס ספיר. את חוליינו הם נושאים, השופטים, המאספים הגורנהּ את יבול השנה החולפת ומפרידים בשבילנו את הבר מהתבן.
עם זאת, כדאי לזכור שני דברים ביחס לפרסים ספרותיים. הראשון: הם נוטים מאד להתכופף בפני רוחות פוליטיות-ספרותיות אופנתיות ולהתמסר להלכי רוח "עיתונאיים". שנית, הם פרי משא ומתן בין שופטים שונים, המושכים כל אחד לכיוון אחר, ולפיכך, הם מותאמים לאמרת הכנף שרווחה בדור הורינו על כך שגמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. ובמילים אחרות: כשאני מתבונן בזוכי פרס ספיר בשני העשורים וקצת האחרונים לעיתים רחוקות אני מתפעל מהספרים שזכו.
והשנה?
נפתח בזוכה בפרס ספר הביכורים. "פילים לבנים" של קרן שווץ (Schvetz) הוא רומן מקורי ומרשים, פרי תחקיר יסודי מצד אחד אך בעל ליריות עזה מאידך גיסא. הגיבורה והמספרת היא מירה, דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה, הלומדת את לימודי התואר השלישי בלונדון. היא אינה מסוגלת להשלים את עבודת הדוקטורט שלה, העוסקת ב"פילים לבנים" באדריכלות. כוח שאינו נהיר לה סוחף אותה לעבודת מחקר היסטורית עצמאית שתכליתה לא ברורה, עבודת מחקר על קרוב משפחה רחוק שלה (אחי סבהּ של סבתהּ), יהודי ארצישראלי שהתגייס לשורות המשטרה הבריטית והגיע בה לתפקידים בכירים. מקס כהן מצא את עצמו מתוקף תפקידו במשטרת המנדט בכמה צמתים מרכזיים בהתפתחות היישוב בין 1918 ל-1948. בעיקר מתוארת כאן פעילותו סביב הפרעות של 1921 (בתל אביב) ו-1929 (בצפת), תרפ"א ותרפ"ט. מקס כהן ניסה לשמור על מקצועיות אך נתפס על ידי חלק מהאוכלוסייה היהודית כבוגד. נישואיו לגיורת טמפלרית לא תרמו לטיהור דימויו כמי שחצה את הקווים .הרומן מותח השוואה בין מירה למקס כהן, השוואה הפונה לכיוונים מפתיעים, לעיתים. זה רומן על השתתפות מול ניטראליות; על זרות ושייכות; על ערפול מבט שבטי ועל רצון במרחק מפוכח; על אקטיביות ופסיביות.
יש ברומן, בעיקר בפרקי לונדון של המספרת, אווירה חלומית הזייתית, ויש בו לכידות של תמות ודמויות המשנה לתימת-על אחת גדולה. הרומן הוא חלק מגל הכתיבה התיעודית של העשורים האחרונים (הוא מושפע מזבאלד), אך הוא גם רומן חניכה לאמנות. מירה, בודדה בלונדון, מחפשת עיסוק שאין בו תכליתיות ברורה. היא מחפשת לבנות סיפור שלא יהיה של האחרים, כי אם שלה בלבד. היא מחפשת חירות. היא מבקשת, בעצם, להיות אמנית.
יחסי ל"אחות לפּליאדות" של אורית אילן, הזוכה בתחרות המרכזית, אמביוולנטי יותר. מדובר, חשוב לציין, ברומן מהנה מאד לקריאה, רומן מותח, המזדהר ברשפי אינטליגנציה חריפה ועברית משובחת. העלילה ממוקדת בארבעה תל אביבים בגילאים שונים המצויים במשברים קיומיים מסוגים שונים. מיקה מילנר, רווקה בשנות השלושים לחייה, מצויה במשבר נפשי שהזרז לו הייתה תאונת דרכים נוראית שהיא הייתה לה עדה. לילי ארדיטי, שכנתה של מיקה, אנתרופולוגית התקועה בדוקטורט ושיחסיה עם בתה הבוגרת תקועים אף יותר. בעלה של לילי, אלכס, שסובל ממחלה לא קטלנית אך מעיקה שהרפואה הקונבנציונלית עומדת מולה חסרת אונים. נוני, נגן צעיר של מוזיקה קלאסית, שיודע שלעולם לא יהיה נגן דגול. אני חסיד גדול של השאלה המושמצת: "על מה הספר?". בניגוד לטהרנים המודרניסטים, אני סבור שאם אי אפשר לענות על השאלה הזו בהחלט ייתכן שהספר חלול. ובכן, כאן, התשובה בוהקת למדי: זה ספר על הרוּחְניות הישראלית. וזהו נושא ראוי מאין כמוהו. לילי חוקרת את התנועה הזו במחקר אקדמי. אלכס נגרף אל החוגים הרוחניים בגלל סבלו. ואילו מה שמניע את המתח העלילתי המרכזי ברומן הינה כת מסתורית ואפלה שמיקה נשאבת אליה. הכת מונהגת על ידי גורו כריזמטית בשם עמליה. הנושא, כאמור, ראוי והרומן גם ממחיש איך הניו-אייג' צומח על קרקע הסבל האנושי, קרקע פורה. הסבל האנושי, שפעם הדתות נתנו לו מענה והיום אמורים החילוניים שבינינו להתמודד אתו ללא כלי עזר רבי כוח, שהמציא ואימץ האדם במשך דורות! פלא שרבים מאיתנו כושלים בחיפוש אחר סעד רוחני?! התפיסה הפרוידיאנית על כך שבני האדם צריכים פשוט להתבגר ולהבין שאין "אבא" ו"אמא" – נראתה לי תמיד אכזרית ולא ישימה ביחס לאנושות בכללותה.
אבל למרות כל שבחיו המוזכרים, "אחות לפליאדות" הוא רומן בעייתי. הבעיה הראשונה היא התוכן האינטלקטואלי של הכת "האפלה" שבראה אילן. תוכן זה דל וסובל מסתירה פנימית. מנהיגת הכת מטיפה לאינדיבידואליזם ניטשיאני ולאי-בכיינות, עד כדי אכזריות, ובכך מתכתבת עם מגמות ניאו-שמרניות עכשוויות ("החיים זה לא גן ילדים! אין פה גננת שתרוצו אליה ותבכו לה שזה לא פייר"). אבל לא ניתנת הדעת לכך שמבחינה מִבְנית מדובר הרי בכת, כלומר במסגרת שמבוססת על שבירת האגו של חבריה והכפפתם למורה הרוחני. התוכן והצורה של הכת מתנגשים באופן שלא מנותח פה. אבל הבעיה הגדולה יותר, המרכזית, זו שמוֹנעת מהרומן להיות רומן "רציני" (ו"רצינות" היא מה שאנחנו מבקשים מספרות גדולה, כפי שטען המבקר הבריטי הדגול, מתיו ארנולד), היא שלא ברור אם זה רומן על הניו אייג' או רומן ניו אייג'י. ההבדל אינו סמנטי. הניו אייג'יות של הרומן מתבטאת בעיקר בצירופי המקרים הפלאיים הקושרים את כל גיבוריו זה לזה. הסתמכות על צירופי מקרים מקבילה לאותה חולשה רוחנית שמולידה את הפנייה לסעדי הניו אייג': חיפוש משמעות וסמכות מארגנת – בכל מחיר.
"החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק היה רומן רציני כי הוא עסק בניו-אייג' כתופעה מרכזית לזמננו וניסה לנתח אותה. ואילו "אחות לפליאדות" מפלרטט עם השקפת העולם הניו-אייג'ית.
מבקר חופשי 