ביקורת על הספר "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג" של אריאל הורוביץ ("ידיעות ספרים", 355 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן כן, אינטליגנטי, רגיש, רהוט ולא יומרני. בזמן האחרון, כשאני פותח ספר עברי "מדובר", אני נתקל פעמים רבות במעין מודעה חגיגית שקופה שפרושה על הטקסט מהשורה הראשונה. "אני ספרות!" – מכריזה המודעה. ולכן, אף על פי שחלק ניכר מהעניין שלי בקריאת הספר של הורוביץ היה חוץ-ספרותי, אני מעדיף בהרבה לקרוא ספרות לא יומרנית שרוצה ויודעת לספר סיפור ואפילו "לומר משהו", מאשר חלק לא מבוטל מהספרות העכשווית הנחשבת הרוטטת מ"ספרותיות" מנייריסטית.

הרומן מספר בגוף שלישי את סיפור אהבתם של כפיר ונירית, מהימים שאחרי רצח רבין ועד השנים הראשונות של המילניום. כפיר הוא המייסד של להקת רוק בשם "הגולם מפראג" שעושה את צעדיה הראשונים והצליחה להכניס כבר להיט אחד לפס הקול הישראלי. ואילו נירית היא אחות באיכילוב ודתייה לשעבר מההתנחלות בתקוע. כפיר התייתם מאביו במלחמת יום הכיפורים, כשהיה בן שלוש, ואימו, ברכה, מורה נערצת לתנ"ך, ספרות ותושב"ע, גידלה אותו לבדה. למרות הסכמטיות בתיאור סיפור אהבה של שני קטבים בישראליות, רוב הזמן הסיפור עובד. ההתקרבות, הנישואין, קשיי הפרנסה, ההתרחקות בגלל הרקע התרבותי השונה וכן הלאה. מסייעים לעניין בקריאה התיאורים של להקת רוק בפריצתה, הלחצים מההנהלה, לחצי ההתפרסמות והשתנויות הטעם האמנותי (לכיוון אלקטרוני, למשל).

אבל יש כאן סיפור גדול המוסיף טעם לקריאה. חלקו מודע לסופר, וחלקו, אני מרשה לעצמי לשער, לא. הורוביץ בונה דיכוטומיה מכוננת ברומן בין כפיר לנירית; בין זמר הרוק לאחות; בין "תל אביב" ל"תקוע"; בין "ישראל" ל"יהודה". וברומן ישנה תנועה מובהקת  – וצריך לזכור שהוא מתחולל בשנות האינתיפאדה השנייה, שנים שבהם נחלש כוחה של "תל אביב" מאד – לכיוון השמרני. כל זה במודע. מה שמעניין, ואולי גם זה נעשה עדיין במודע, שהמתח בין "תל אביב" ל"ירושלים" קשור הדוקות בדיכוטומיה בין מוסד המשפחה/האהבה לבין אינדיבידואליזם/סקס לא מחייב (יש ברומן ביטוי לפחד אמיתי מסקס כאויב אנרכיסטי של המשפחה; פחד מוצדק, כמובן). הלהיט הגדול של להקת הגולם, "בלוז מברשת השיניים", הוא מונולוג של רווק תל אביבי שמבקש מחברתו שלא תביא לדירתו את מברשת השיניים שלה. במילים אחרות: זמר הרוק מהווה כאן סימבול לתרבות החילונית והאינדיווידואליסטית של שנות ה-90. כך שניתן לחלץ מהרומן הבנה מאלפת שההגירה ימינה בעקבות האינתיפאדה השנייה אינה קשורה רק להתנפצות חזון השלום, אלא לרתיעה מהחזון האינדיווידואליסטי של שנות התשעים. לא הפוליטיקה אף לא המטפיזיקה הם קו הגבול בין "תל אביב" ל"תקוע": אלא היחס למוסד המשפחה!  

אבל הסיפור כאן מורכב יותר. כי אין כאן רק עימות בין תל אביביות שטחית ואנטי משפחתית לציונות-דתית אידאולוגית ומסורה. יש כאן עימות עמוק יותר בין הזהות של כפיר כאמן לזהותו כאיש משפחה. "בלוז מברשת השיניים" הוא לא השיר האהוב על כפיר מהרפרטואר שלו. הוא עורך הבחנה בין שירים רציניים ללא רציניים ואת הרציניים הוא מעריך מאד. אבל גם להיות אמן רציני ולהיות איש משפחה ומפרנס הינם דברים שלא הולכים ביחד. הנה, אימו של כפיר רצתה להיות משוררת, ואף עשתה צעדים ראשונים מבטיחים בשדה השירה, אך היא ויתרה על קריירה של משוררוּת בשביל בנה. 

וכאן טמון עוד מוקד עניין בקריאה (זו היתממות לא להתייחס לאספקט הזה). הורוביץ הוא זמר-יוצר מוכשר (שבאחד מלהיטיו המוצדקים, "רֶנֶה", יש מתח בין אוניברסליות לפרטיקולריות, בין "שחקנית אמריקאית" ל"איבגי", שלא זר למתח שמבוטא ברומן!) שהנו בן ליוצרת גאונית באותו תחום. זו סיטואציה מורכבת ביותר. בין היתר כי לא מדובר כאן במאבק אדיפלי, שגרתי יותר, של בן באביו, אלא בבן ואם (במושגים פסיכואנליטיים: מדובר במצב תחרותי מול מושא הכמיהה, לא מול מושא התחרות הטבעי). הורוביץ מנטרל בתבונה את המשא הזה: במעין קריצה הוא מציין שאמו של כפיר, ברכה, אוהבת את נעמי שמר ובמקום אחר מדבר על תחושתו של כפיר שאחרי דור הקלסיקונים בזמר העברי אין לדור הבנים מה לחדש בו (והרי אנו קוראים זאת בספר, כלומר כיוון יצירתי חדש של הזמר-הסופר, שאמו לא פסעה בו…). אבל הנושא הזה מתגלם ברומן גם בהיבטים אחרים, אולי לא מודעים. ובמובן מסוים המוקד של הרומן הוא לא יחסי כפיר ונירית כי אם יחסי כפיר וברכה. ברכה, האם, דומיננטית כל כך בחייו של כפיר (הרי אביו נהרג בילדותו…), שהוא עונד לנירית את טבעת האירוסין של אימו (!). אמו, כאמור, היא אמנית כמוהו, שוויתרה על אמנותה למען משפחתה, ובכך היא מודל לכפיר. כפיר מגיע למסקנה שעל מנת לשמר את משפחתו הוא צריך להיות פחות זמר רוק אינדיבידואליסט ויותר זמר עם (כמו חלק מהקורפוס של נעמי שמר, כמובן). אבל האם באמת ויתרה ברכה על זהותה כאמנית? ברכה לא נישאה מחדש והספר מתעכב על יחסיה ארוכי השנים והלא שגרתיים – והפרוצים בעיני נירית – עם גבר נשוי. הנה כי כן, בניגוד לטענה הגלויה של הרומן, זרם תחתי בו חותר תחתיה: ברכה, האם  הנערצת, אכן מציבה בפני בנה מודל של אמנות טוטאלית, וזו, אכן, באה על חשבון הקמת המשפחה.

מאי 25, 2023 – 8:08 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על מרטין איימיס זכרו לברכה

נפטר מרטין איימיס, הסופר והמבקר הבריטי, בגיל 73. עצוב. אפילו עצוב מאד, משום מה.

התעניינתי מאד בפעילותו הספרותית על שני אגפיה – כתיבת פרוזה וביקורת.

ניסיתי לעניין כמה הוצאות בתרגום ספרו המבריק, "Money", מ-1984. ספר מצחיק ברמה ג'וזף הלרית ממש וגם חכם, ספר מפתח ממש לשנות השמונים החומרניות (עד כמה שידיעת האנגלית שלי הספיקה אז; כפי שיצא לי לכתוב, לעיתים אתה מתפעל שאתה קורא ברהיטות בשפה זרה, או טקסט קשה בשפה זרה, וההתפעלות העצמית מתערבבת לך עם ההתרשמות מהספר הנידון וכך הוא זוכה להערכת-יתר). ספרו "המידע" (1995), שתורגם, גם כן מצחיק מאד ומשובח. הוא עוסק ביחסים בין כותב אנין ולא מצליח לכותב של רבי מכר גדולים (אולי עליו ועל חברו המצליח ממנו במכירות ובפרסים, איאן מקיואן?). קראתי בעניין עוד שני ספרים שלו, שלא תורגמו: Success (1978) ו-London's Fields (1989). הרומן "בית הפגישות" (2006) שתורגם אינו ממיטב יצירתו. עם זאת, יש בו הערה מעניינת על פרוזה אנגלית מול שירה אנגלית. "בתביעתו לדומיננטיות עולמית, הרומן האנגלי מוכרח להביט בחרדה אל הצרפתי, אל האמריקנים [איימיס הוא מעריץ גדול של הספרות האמריקאית, ובמיוחד של סול בלו], וכן, אל הרוסים". אבל השירה האנגלית היא "קורפוס שירה שאינו פוחד מאיש". זו מוסכמה ששמעתיה מאנשי תרבות שונים, ובכל זאת מעניין לשומעה מפי אחד הסופרים הבריטים הבולטים בדורם. וקראתי קצת בזעזוע את הרומן האחרון שלו (2020), יצירת האוטופיקשן, Inside Story, שהיה חדור, להרגשתי, באימת מוות מזעזעת (ולא מכוונת).

אולי כבר ידע שהוא חולה?

ועם זאת, יש בספר האחרון כמה אנקדוטות נחרתות בזיכרון: למשל, כשאיימיס הצעיר מראיין את גרהם גרין הקתולי (כמבקר, חשוב להעיר, איימיס לא העריך את גרין) לכבוד יום הולדתו השמונים ושואל אותו במגושמות (הוא מודע לכך שהוא היה אהבל צעיר וחצוף בשאלה הזו) האם בקירבה למוות הוא לא מוצא נחמה גדולה יותר באמונתו הדתית וגרין עונה לו: לא, ככל שמזדקנים נחלשים כל כוחות החיים, כולל הדחף הדתי…

פעילותו הביקורתית עניינה אותי אולי אף יותר מזו הספרותית. הוא עמד על כך שהטקסט הביקורתי הספרותי יהיה מענג בזכות עצמו. ולשם כך השתמש בשנינות ובחוש ההומור המופלאים שלו. רציתי להשתמש פעם בציטוט מביקורת שלו כמוטו לרומן (שגנזתי לבסוף). נראה לי שלא הרבה רומנים מצטטים מטקסט ביקורתי עיתונאי בפתחם, לא כן? הציטוט הוא מביקורת (אמביוולנטית) של איימיס על ספרו החזק והפרובוקטיבי (יותר מפורטנוי!)של פיליפ רות, "התיאטרון של מיקי שבת" (1995). והציטוט מהביקורת של איימיס הולך בערך כך:

"אני כותב בעיתון לכל המשפחה – זה לא ספר לכל המשפחה. בספר הזה אתה מדלג בלהיטות על מנת למצוא סוף סוף את הדפים הנקיים".

שנון, לא?

שנינויות רבות והבחנות בלתי נשכחות מצויות בביקורותיו. חלק מהן כונס בספרו The War Against Cliche (2001).

מהן אני זוכר כרגע אחדות (בציטוט חופשי, שעושה מעט עוול, אני מניח):

"ג'ויס התחיל כילד הכי מקובל בכיתה, המצחיק ביותר, הפרוע ביותר, החברותי ביותר, וסיים את הקריירה כחיית המחמד של המורה [teacher's pet]".

"ג'ויס הוא המארח הספרותי הגרוע ביותר בעולם. הוא נותן לך כתובת לא נכונה ואז כשאתה מוצא לבסוף את הבית ונכנס בדלת איש לא מקבל את פניך".

"מודרניזם הרי היה עניין גברי מאד – לכן פחדנו כל כך כולנו מוירג'יניה וולף".

"[על "דון קיחוטה] זה די יפה. אבל אז זורחת [dawn] עליך ההכרה שאתה רק בעמוד 100 ולפניך עוד 900 עמודים ארוכים".

איימיס היה חבר טוב של סול בלו וציטט רבות את האמירה של בלו על כך שישראל הצילה את הגבריות של הגברים היהודים. זו אמירה רבת משמעות בכמה רמות שונות. הוא היה בנו של הסופר (המשובח, אגב) קינגסלי איימיס. למרות שלא נהג באביו יפה ברומן האחרון המוזכר שלו. עם זאת, ב – Money פוגש הגיבור הנובוריש הבור את מרטין איימיס המופיע כדמות משנה ברומן וכשהוא שומע שאביו היה גם סופר הכל נהיר לו: "אה, נו, אז הוא פשוט הכניס אותך לביזנס".

מאי 21, 2023 – 8:04 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

ביקורת שלי על "די בכך" של תומס אוגדן (מאנגלית: יואב כ"ץ, "עם עובד", 204 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זהו הרומן השלישי של התיאורטיקן הפסיכואנליטי הנודע (יליד 1946), שהפך בעשור האחרון לסופר. בגוף שלישי מסופר לנו על בובי וג'ורג, אח צעיר ואח בכור בהתאמה, שגדֵלים בשנות הארבעים והחמישים בפרובינציה האמריקאית. בובי מעריץ את אחיו אבל דבר מה לא כשורה אצל ג'ורג'. כשהוא בגיל ההתבגרות, מעלה ג'ורג' באש דגמים של סירות מלחמה שבנה, ופוגע אגב כך פיזית בעצמו וכמעט מעלה באש את ביתם. לאחר כמה עשרות עמודים על בובי וג'ורג' אנו עוברים מהם לקרול. אותו מספר חיצוני מספר לנו על מערכת היחסים המעורערת בין אביה לאמה. לבסוף עוזב האב את הבית והטיפול באם, שהידרדרה לאלכוהוליזם חמור ולחוסר תפקוד, נופל על כתפיה של קרול בת השבע עשרה. בחלוף שליש הרומן מתבהר אט אט לקורא המסלול שלו: הסופר הולך להפגיש בין בובי לקרול. וגם מתבהר אט אט הנושא של הרומן: ההשלכה שיש להימצאות בילדות בסמיכות לבני משפחה הסובלים מפגיעה נפשית עמוקה; וההשלכה הספציפית יותר של ההימצאות בסמיכות הזו על היכולת לקיים מערכת יחסים בבגרות. בקיצור, זהו רומן על "המעגל השני" של הפגיעה הנפשית.  

הקריאה לא נעה על מי מנוחות. יש בפרוזה הזו, כמדומה, יסוד לא גמיש, מחוּתחָת ומכּוּחְכַּח. למשל: הדיאלוגים נשמעים כנאומים, הם רהוטים מדי. גם הפיזיות של אתרי ההתרחשות לא הצטיירה לי בקלות. בהמשך הרומן יש גם גסות והיעדר מיומנות נוספות, לטעמי, בקליעתו של בובי ללב התרחשות הסוערת של הסיקסטיז, לא פחות: להיכרות עם "מחתרת מזג האוויר" ולהבדיל לפעילות בתנועת הסטודנטים האמריקאית, SDS (Students for a Democratic Society).   

אבל כל זה בטל, אמנם לא בשישים אבל בשישה, בגלל הכבוד, הרצינות והבקיאות שמפגין אוגדן ביחס לפגיעות נפשיות חמורות. היחס של הרומן לפגיעות נפשיות מאד לא קיטשי, וגם לא מתהדר בהיעדר קיטש ורגשנות (כלומר, בעצם, קיטשי מכיוון אחר) – אלא הוא יחס אמפטי באמת. היעדר הקיטש מתגלם, בייחוד, בתשומת הלב שמעניק אוגדן לזעם של נפגעי הנפש, תכונה מאד לא מצודדת כביכול שלהם. חשוב לומר שגם אין כאן קיטש יותר מעודן, אך בכל זאת קיטש, שאופייני להלכי רוח ליברליים (במובן האמריקאי של המושג), שמצד אחד מתמוגגים מהיכולת הנעלה שלהם-עצמם להישיר מבט לעוול שעשה מי שעשו לו עוול ולסוכך עליו ברחמים נעלים מתפעלים מעצמם ("אין מישהו רע – יש מישהו שרע לו"), או לחלופין מתבוססים בפסימיזם דיכאוני-מיזנטרופי (בני האדם לא יכולים להיחלץ ממעגל הסבל).

אם ב"הפרטים שהושמטו", רומן הביכורים המוצלח שלו, התמקד הרומן בעוול הנורא שעושה אֵם לבנה בעקבות פגיעה נפשית עמוקה שנפגעה בילדותה שלה, כאן המציאות פחות מוקצנת. במהלך ההיכרות בין קרול לבובי יש מספר רגעים שבהם הפגיעוּת של קרול מתגלמת בתוקפנות חדה, לא אלימה אך פוגעת מאד. כאילו הפגיעוּת העמוקה שלה עצמה היא ערובה לחוסר יכולתה לחוש אמפטיה לזולתה: היא את חובה לחברה שילמה, את בני משפחתה הפגועים נשאה כבר על גבה, ולא תיתן למצב הזה להישנות. כך מהרהרת קרול בעקבות מפגש בג'ורג', אחיו של רוברט (בובי): "כששכבה שם, הפחד שלה החל להפוך לזעם. תחילה על אחיו של רוברט על שהטיל עליה אימה, אחר כך על רוברט על שלא הזהיר אותה שיש לו אח לא שפוי וחסר בית שעלול להופיע, ולבסוף על עצמה, על הבחירה האומללה שלה בגבר שאיתו חיה". לאחר מכן, כשבובי שואל אותה: "אבל את לא יכולה לגלות רחמים?" עונה קרול: "אני לא בטוחה בכלל". ובמקום אחר מתוארת השפעת זעמה של קרול על רוברט כך: "רוברט קמל בחום זעמה". והנה, במקום נוסף, עוד שבריר דיאלוג בין רוברט לקרול שמדגים את העניין העיקש של אוגדן בזעם ובתוקפנות של אנשים פגועים: "'הוא יודע שאין לי מה להפסיד, מה שהופך אותי למפחידה'. 'אותי את לא מפחידה'. 'עדיף לך שכן. אני רצינית'". ועם זאת אוגדן גם מאמין בריפוי, אנחנו לא הנתינים הצייתניים של הפגיעות הנפשיות שעברנו, אנחנו יכולים להתקומם ולהיאבק בהם. ההומניזם הזה הוא מקור כוח נוסף של הרומן.

 כך שהרומן של אוגדן ממחיש את גלי ההדף של הפגיעה הנפשית: מג'ורג' הסכיזופרן לאחיו בובי ומשם ליכולת של בובי לחיות את חייו כאדם בוגר; מהאם האלכוהולית לקרול ומשם ליכולתה של קרול להסתכן בהתקרבות לאדם שאוהב אותה. אך, כאמור, אוגדן לא מתעניין במקור הרעש, כלומר בג'ורג' ובאם, כי אם במעגל השני, בבובי ובקרול. מבחינה עלילתית הטקסט נדרך בשליש השלישי והאחרון כשברור שמרעומי הפצצות שהניחה הילדוּת בליבם של שני הגיבורים הופעלו ועתידים לפוצץ בקרוב את יחסיהם. אך עיקר כוחו של הרומן ביחס הכבוד הטבעי, הלא מוצהר ומנוּפנף ולכן האמין, לפגיעה הנפשית בכל רמותיה; יחס כבוד שמתבטא גם, כאמור, בהתבוננות בחלקיה המצודדים פחות.

אוגדן כותב מלודרמות, אבל במיטבו אלה מלודרמות-עומק. את הרומן הראשון של אוגדן אהבתי יותר מאשר את "די בכך". את השני לא קראתי עד הסוף בגלל תחושה של מלדורמטיות-יתר. השלישי נאה ומרגש – ודי בכך.    

מאי 19, 2023 – 6:32 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

ביקורת על "מלך" של שצֶ'פַּן טווַרדוֹךְ (מפולנית: מרים בורנשטיין, 406 עמ', הוצאת "כרמל").

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"מֶלֶך" הוא רומן של סופר פולני יליד 1979 שראה אור בפולין ב-2016 וזכה בה להצלחה רבה. גיבורו הוא יאקוּבּ שפירא, מתאגרף יהודי ואיש עולם תחתון בכיר בוורשה, 1937. שפירא – שאנו מתבוננים בו במשך רוב הרומן מנקודת מבטו המעריצה-שוטמת של משה ברנשטיין, צעיר יהודי שאביו נרצח בידי שפירא משום שלא שילם דמי-חסות, והוא מספר לנו את עלילת הרומן חמישים שנה לאחר התרחשותו – פועל בכנופיית פושעים שקשורה בשורשיה לאגף הסוציאליסטי של הפוליטיקה הפולנית בת הזמן. הרומן, שמעורר תחושה (שמגובה באישורו של ירון בקר באחרית הדבר המעניינת שלו) שהוא נאמן להיסטוריה, מתמקד, עם זאת, במעלליו העברייניים של שפירא וחבריו, באהבותיהם ובמשכביהם, בגניבותיהם ובבורדליהם וברציחותיהם, ורק לבסוף במאבקיהם בתנועות פשיסטיות שמנסות לקַרב את השלטון (הפוסח על שתי הסעיפים בין סוציאליזם לפשיזם) אל צידן שלהן.

זה רומן שמתענג על אלימות ומין ויודע להציג אותם באופן מפתה וסוחף לקריאה. במובן זה הוא מעט מזכיר סופר נוסף בעל רקע פולני, בשביס זינגר, שלהיסחפות בקריאת חלק מכתביו נלווית תחושת בוז עצמי דק של הקורא על אי עמידתו בפיתוי. כלומר, מדובר במחמאה גדולה, כמובן, אבל מעט מפוקפקת. המשיכה של הרומן לדמות הגבר החזק, האלים, ניזונה להבנתי משלושה מקורות אידאולוגיים-תרבותיים שונים. היא ניזונה מהערצה שרווחה בתרבות הסוציאליסטית לגילויי אלימות עברייניים בקרב השכבות הנמוכות (למשל, אצל הסופר איסאק בּאבּל), כי העבריינות התפרשה כחלק מהמאבק מעמדי ("מה זה כבר לשדוד בנק מול לנהל בנק", כפי שטען, כמדומני, ברכט). כאן, למשל, מתוארת משיכה של אחת הדמויות ליאקוב: "אביה היה עורך דין וסוציאליסט, אימהּ הייתה גבירה השותפה לדעות בעלה. גם את בִּתם חינכו על ברכי השמאל, ועל כן נמשכה אמיליה תמיד אל המעמדות הנמוכים, במיוחד כאשר אלה באו בצורת מאה הקילוגרמים של גופו הנאה, העצום, של מתאגרף". היא ניזונה מהאידיאולוגיה של "העברי החדש" ומבקשת הכוח היהודי שרווחה בתרבות הציונית ומהערצתו שהתגלתה בשוליה של תרבות זו. כאן המסַפר: "יאקוב שפירא היה הגבר החזק ביותר שפגשתי בחיי, ופגשתי גברים חזקים רבים. הכרתי את משה דיין, הכרתי אנשים מיחידה 101, את אריאל שרון למשל". והיא ניזונה מתרבות הגנגסטרים האמריקאית ומשלל גילומיה המפורסמים בתרבות. באחד הרגעים מהרהר יאקוב שהיה עליו להתחבר למאיר לנסקי באמריקה: "לנסקי חיפש יהודים חזקים […] הייתה יכולה להיות לו עבודה כמו זו שבוורשה, אותן מכוניות פאר וחליפות מהודרות". שני המקורות הראשונים משמשים בעצם כאליבי לרומן, אליבי להצגת אלימות ולהתענגות עליה. כמו אומר הרומן: מדובר בדלים שנוקמים את נקמת דלותם; או שמדובר ביהודים שנוקמים על האנטישמיות כלפיהם. מעט בדומה ל"ספרי יעקב" של כלת הנובל הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, שראה אור שנתיים לפניו ועוסק ביעקב פרנק והכת האורגיאסטית שהקים במאה ה-18, באמצעות היהודי ניתן לתאר באמפטיה חוויות שמסובך יותר להציגן ללא אליבי מוסרי שמספק היהודי. אבל רוצח, גם רוצח יהודי שסובל מאנטישמיות ועלה מאשפתות, הוא רוצח. כלומר, דמות דוחה. למעשה, הרומן אמנם עוסק ביהודים ולא יהודים הקרובים לסוציאליזם ונלחמים בפשיסטים, אבל השקפת העולם שלו היא עצמה פשיסטית למהדרין: הרומן מעריץ כוח, הוא סבור שאין דבר חשוב יותר מכוח בעולם, והוא מתענג עליו בדמות היהודי שעלה מאשפתות ורוצה להיות מלך. לא רק זאת, אלא הלך רוח פסימי, ביולוגיסטי, אנטי-הומניסטי קודר, שגם הוא פשיסטי, מנשב בין דפי הספר: "אין אלוהים כי אין אדם. יש משהו, יצורים כלשהם". ובמקום אחר: "יש רק בשר חושב, פיסות שונות של בשר חושב, אבל לא אנשים". זו אמירה של המספר, שאין לזהותו כמובן עם עמדת הספר. אבל, במקרה הזה, נדמה לי שהיא עולה בקנה אחד עם עמדת הספר, או "המחבר המובלע" (שיש, על מנת למנוע אי הבנות קרתניות, להבחין גם בינה לבין עמדת הסופר הביוגרפי; "המחבר המובלע" הינה עמדת-הסופר-כשישב-לכתוב-את-הספר-ולצורך-הספר- ושמתגלמת-בספר).

אבל למרות הרתיעה שמעוררת השקפת העולם של הרומן הרי שהסופר ניחן בכוח מְסַפּרִי מרשים. כמעט על כורחך אתה עונה "אמן" וממשיך בקריאה. הוא יודע את מלאכת הציוריות של האלימות והארוטיקה כאחת והוא יודע להכניס דקויות בתוך העבויות. למשל, כאשר מבקשת אחת ממאהבותיו של יאקוב שלא יפגע באחיה, יאקוב אומר שהוא לא יכול להבטיח דבר כזה, כיוון שאחיה שייך למיליציה פשיסטית שנאבקת ביהודים ובסוציאליסטים שמרכיבים את חבורת הפשע שהוא שייך אליה. או אז, מעיר המספר, מבין הן יאקוב והן המאהבת שסיפור האהבה ביניהם הפך לרציני. כי אם לא היה אכפת לו ממנה הוא פשוט היה משקר לה ומבטיח שהכל יהיה בסדר. זה ניואנס יפה, זה יפה. לכאורה מגביהה את הספר גם איזו רשת סימבולית שפרושה עליו, בעיקר דמות לוויתן עצום שהגיבור או המספר מדמים לראות משוטט מעל ורשה, ומסמל את הרוע והאטימות של הקיום. אבל אנחנו לא תינוקות של בית רבן ואותנו לא ירשימו בסימבוליזם (ולא בגילויים פסיכולוגיים "מפתיעים" הנוגעים גם לאופן סיפור היצירה). אך כן ירשימו ביכולת סיפורית טבעית, בתשוקה לספר סיפור, ביצריות עתירת דימיון, בבקיאות בפרטים ובבניית עלילה הדוקה.

מאי 12, 2023 – 8:42 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

קריאה ספרותית במגילת העצמאות

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

את עמדת מתנגדי המהפכה המשפטית שמרעידים את הארץ במחאותיהם בחודשים האחרונים ניתן להציג בשני אופנים. באופן אחד, מבקשים מתנגדי המהפכה המשפטית להדגיש את הרכיב "הדמוקרטי" בזהותה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" (כפי שנוסח אופי המדינה ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"). ואילו באופן שני, מבקשים מתנגדי המהפכה המשפטית לחזק את "המַקָף", כלומר לשמור על האיזון בין "יהודית" ו"דמוקרטית".  

קיים הבדל לא זניח בין שתי התפיסות. התפיסה הראשונה מוּנעת מערכים אוניברסליים ומהחשש מפני פגיעה בהם. ואילו התפיסה השנייה, אוחזת בהשקפת עולם הרואה חשיבות בזהות הלאומית הישראלית הפרטיקולרית, ומוחה נגד הפרת האיזון שמפרה המהפכה המשפטית המוצעת בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה לטובת הראשונים (בגלל פוטנציאל הסרת הבלמים והאיזונים – הקיימים בשיטה הנוכחית – מעל פעולות הרוב היהודי).

כלל המוחים נאחז במסמך ההיסטורי של מגילת העצמאות; מסמך עברי מרשים ואפילו מרטיט זה, שנחתם, כידוע, בה' באייר תש"ח. והנה המסמך הזה תומך – בגלוי אך גם בסמוי, כפי שאציע – במציאת איזון בין היסודות הדמוקרטיים-אוניברסליים ליסודות היהודיים-פרטיקולריים.

את "מגילת העצמאות" ניתן לנתח, כמובן, בכלים היסטוריים. את הוויכוחים שקדמו לה; את ההסכמות שהגיעו אליהן וכיצד; לְמה התכוונו החותמים והמנסחים לפי עדויות היסטוריות שונות; מה הושמט מנוסח המגילה ומה הובטח שיושלם אך לא הושלם וכולי. אבל ניתן לנתח את המגילה גם בכלים ספרותיים ובפרט באותה גישה שקידמה האסכולה הידועה בתולדות חקר הספרות בשם "הביקורת החדשה" (שעיקר השפעתה בארה"ב בין שנות ה-30 ל-50 במאה שעברה). אחד מהטקסטים המכוננים של האסכולה הוא מאמר מ-1946 בשם "כֶשֶל הכוונה", שגרס שכוונות הסופר המשורר בכותבו את הטקסט, ככל שהן ניתנות לידיעה מִכְּתבים שהשאיר לנו או מאמירה מפורשת שלו למקורביו, הן מִשניות בפרשנות היצירה בהשוואה לעדויות העולות מהטקסט עצמו. זאת משום, בין היתר, שלא תמיד מחברים מודעים למשמעות המלאה של היצירה שיצרו; ומה שחשוב בסופו של דבר זו היצירה המוגמרת; ולפיכך המחברים הם, ככלות הכל, קוראים נוספים של יצירותיהם שלהם, שפרשנותם אינה עדיפה ואף נחותה מפרשנות אחרת שמביאה עדות חזקה יותר מהטקסט המוגמר גופו.

הטקסט הבהיר, הפשוט, הגלוי, של מגילת העצמאות, מביא שלושה סוגים שונים של צידוק לזכותו של העם היהודי על ארצו. שניים מהם הוא מכנה בשם "זכות היסטורית" ו"זכות טבעית" ואת הזכות השלישית ניתן לכנות "זכות הסכמת משפחת העמים". הפסקאות הראשונות במגילה יוחדו ל"זכות ההיסטורית": העם היהודי קם בארץ ישראל; לא חדל מלחתור לחזור אליה; ובדורות האחרונים עשה מאמצים כבירים לכונן בה מחדש את ביתו הלאומי. ל"זכות היסטורית" זו מוסיפה המגילה את "הזכות הטבעית": זכות פילוסופית א-פריורית של עם להגדרה עצמית לאומית, זכות בסיסית העומדת לכל עם ועם. אך בנוסף לשתי זכויות אלה, מדגישה המגילה באופן בולט מאד את ההסכמה הבינלאומית שזכה לה המפעל הציוני בעבר (בהצהרת בלפור ובהסכמת "חבר הלאומים") וכמובן בהווה, בהחלטת כ"ט בנובמבר של עצרת האומות המאוחדות. את הזכות הגיאופוליטית שיש ליהודים להקים מדינה מכוח הסכמה בינלאומית, מגבה המגילה בשלל דרכים, גלויות יותר ופחות: עמידה על התרומה של היישוב היהודי לניצחון על הנאצים; ההדגשה על היד המושטת לשלום לשכנים הערבים; רצון לתרום ל"קידמת המזרח התיכון כולו". כי כן: המגילה, במודגש ובמובהק, אינה נוקטת לא גישה של "עם לבדד ישכון" ולא – אם לקפוץ מהתנ"ך לאחרי-הפלמ"ח – את הגישה שלימים יבטא הראש והראשון לחותמיה במכתם: "או"ם שמוּם". המגילה דווקא חפצה מאד שהעולם "[י]קבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

שלושת סוגי הזכויות הללו הן אלה המתכנסות במשפט המפורסם: " ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות". "היסטורית", אחת. "טבעית", שתיים. ו"על יסוד החלטת עצרת" האו"ם, שלוש.

וזהו לב העניין: יש במגילה מתח פורה בין האוניברסלי לפרטיקולרי; בין הפילוסופי להיסטורי; בין הבין-לאומי ללאומי; ובין מה שלימים נכנה "דמוקרטית" ל"יהודית". והמתח הפורה הזה מתגלה במגילה גם בדרכים סמויות, במעין "התקוממות" של חלק אחד משני האגפים כאשר מדברים יותר מדי על החלק האחר. הפתיחה, הדנה בזכות ההיסטורית של היהודים למדינה בארץ ישראל, פיסקה פרטיקולרית למהדרין, מדגישה שהעם יצר בארצו "נכסי תרבות לאומיים". אך מייד מוסיפה: "וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי". כלומר, אנחנו מיוחדים, בהחלט, אך הייחוד שלנו תרם לאנושות כולה, הוא אוניברסלי. ואילו בפסקה האוניברסלית המפורסמת והבאמת נעלה, המדברת על כך שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", היו כביכול כפויים מנסחי המגילה לשרבב את היסוד הפרטיקולרי: "[מדינת ישראל] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". הנה, גם עקרונות החירות, הצדק והשלום הם שלנו! ואכן כך הוא במידה רבה, כפי שטוענים חוקרי תולדות הרעיונות המייחסים לתנ"ך משקל בהיווצרותה של ההגות האירופאית הדמוקרטית.     

המסמך המכונן הזה הוא מסמך לאומי נאור, שמבקש לשמר על אופיינו הלאומי אך בלי להתכחש לערכים כלל אנושיים ולרצון להיות חלק לא מתבדל מהאנושות כולה.

              

מאי 5, 2023 – 7:48 AM קטגוריות: מחאת 2023: מאמרים על "יהודית ודמוקרטית", שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

ביקורת על "קרדיט" של ליעד שֹהם ("כנרת, זמורה, דביר", 384 עמ').

פורסם לראשונה, לעיתים בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאחרונה אני חוזר וקורא במה שמבחינתי הוא סלע-קיום ואבן-שתייה ספרותיים: יצירת דוסטוייבסקי. ב"החטא ועונשו", אותו קראתי בהתפעלות מחודשת, שמתי לב הפעם למה שפחות החשבתי כקורא צעיר יותר, כאשר, אכן כמו אדם צעיר, התלהבתי בעיקר מהחלק ההגותי של הרומן: הגאוניות של קטעי הפעולה. בראש ובראשונה בתיאור רצח הזקנה המלווה בריבית. ועיקר הגאונות – הפשטות. ראשית, רסקולניקוב, כזכור, נגרר לרצח נוסף, לא מתוכנן, של קרובתה של הזקנה; כי, בגאונותו, לדוסטוייבסקי חשוב להדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. שנית, פיזור הנפש המצמרר שגורם לרסקולניקוב לרצוח את ליזוואטה, הקרובה, כשדלת הבית פתוחה לרווחה! שלישית, הרגע המותח עד הקצוות, כשרסקולניקוב מצוי מעבר אחד של הדלת ושני לוֹוים חשדנים דופקים עליה נמרצות מבחוץ. רביעית, חמיקתו של רסקולניקוב "על הקשקש": הסתתרותו בדירה ריקה משתפצת, כשמשלחת חיפוש שלמה עולה במהירות לחקור מה אירע לזקנה. איזה מתח! ובאלה אמצעים טבעיים ופשוטים ואמינים הוא נבנה!

המותחן החדש של ליעד שֹהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים; כלומר, הנאת הקריאה נשענת על העלמת עין מכל זה.

רב פקד ענת נחמיאס (שכיכבה גם ברומן המתח הקודם המוצלח שלו, "עד מפתח") חוזרת לחקור כאן מציאתה של אצבע כרותה ולאחר מכן גופה שהייתה מחוברת אליה. הגופה נקשרת בשמו של איתמר קלנר, עורך דין שחשף שמדענית ומנהלת כריזמטית ומצודדת של חברת ביוטק, המפתחת אמצעים פשוטים לגילוי מוקדם של סרטן השחלה, ד"ר קרן חורש שמה של המדענית, לא העניקה קרדיט ראוי לאחראים האמיתיים לתגלית המדעית שניצבת בבסיס המוצר שלה.

מלבד היכולת המקצוענית לשמור על קצביות ומתח, חלקים מהנים בספר הם אלה שבהם מפגין שֹהם בקיאות בעולם הביוטק, או כשהוא מתאר באמינות עבודת משטרה סיזיפית. ישבתי והתפעלתי, למשל, במיוחד, מהדרך בה ענת נחמיאס, שהפתולוג מבשר לה שהאדם שנרצח עבר ניתוח לתיקון אשך טמיר, מגלָה את זהותו של הנרצח באופן הבא: היא מקבלת בצו בית משפט ממשרד הבריאות את רשימת המנותחים בגיל הרלוונטי; היא מנפה את המתים; אח"כ היא מקבלת בצו נוסף מידע מחברות האשראי והתקשורת על מי שלא ביצע אף פעולה בעשרת הימים האחרונים (מאז מועד הרצח). וכך "נותרו לה שלושים ושניים שמות. שלושים ושניים גברים בין הגילאים שלושים ושתיים עד שלושים ושבע, שעברו ניתוח לתיקון אשך טמיר, שלא השתמשו בנייד שלהם ולא הפעילו כרטיס אשראי בעשרת הימים האחרונים". בעבודת ניפוי נוספת היא מגיעה לשמו של הנרצח. אמין זה יפה. שֹהם גם יודע מתי להעניק לנו מידע ומתי להסתיר אותו. כך, רק בשלב מאוחר ומותאם לכוונות המתח, אך מבלי ליצור תסכול ובלבול אצל הקורא, מתגלים לנו סדרי המאורעות המתוארים לאשורם. זאת כי ראשית הרומן כוללת מעבר-לסירוגין קצבי בין ענת נחמיאס וחקירת הרצח שלה לבין תיאור חקירתו של איתמר קלנר ברשות לניירות ערך, כאשר לא ברור מתי מתרחש כל חלק. מענגות כמו עיקולים חדים לנהגי מירוץ, אם כי מעט מסחררות מדי, הן התפניות החדות והמפתיעות בעלילה. למשל, האם בעלה של נחמיאס בוגד בה? והאם חוקר ניירות ערך מציע לה הזדמנות לפתוח ברומן מהצד משלה? בנושא הזה, חייה האישיים של החוקרת, אם כי שֹהם, ככלל, וכמו סופרי מתח רבים, לא מצטיין במקוריות (בדרך כלל כותבי מותחנים מיומנים קלישאיים להחריד במה שלא נוגע לעלילת המתח; ובעיקרון אין עם זה בעיה, לא קוראים אותם בגלל המורכבות הפסיכולוגית, הם לא דוסטוייבסקי), הרי שכאן יש תו מקורי בכל זאת. נחמיאס לא אוהבת את המחשבה שעליה להפוך לחוקרת של עצמה, לבלשית של נישואיה. היא מעוניינת להפריד בין עבודתה לבין כלי המחקר שיש ברשותה שמאפשרים לה לפצח את החידה האם בעלה מנהל רומן או לא. זה פיתול עלילה ותו אופי מעניינים.

אבל יש גודש ויציאה מטבעיות העלילה כאשר שֹהם מוסיף לה רכיב לא זניח: מסתבר שאיתמר, חושף השחיתויות, הפך את סיפור חשיפת השחיתות לסדרת טלוויזיה מצליחה, בסגנון True Crime. אמנם ההתפתחות הזו מוסיפה תפניות מתח דרמטיות לעלילה, אבל בעיקרו של דבר התוספת הזו מכבידה, מסרבלת, לא לגמרי אלגנטית או אמינה. היא בבחינת "כל המוסיף – גורע". בנוסף, יש כמה קווי עלילה לא סבירים: לא סביר, למשל, שמישהו שמעורב בפלגיאט מדעי ירצה להפליל את שותפיו לפלגיאט, כי הרי כך הוא מסתכן בחשיפתו שלו. בשלב מסוים ברור לקורא שהחיצים המפנים לכיוון הרוצח/ת יופרכו, כי ברור מדי לקורא שמדובר במה שמכונה בעגת ביקורת ספרי המתח "red herring", כלומר, הטעייה מכוונת. ואילו מניעיו ומעשיו של הרוצח/ת האמיתי/ת, כשהם מתגלים, לא לגמרי סבירים והם מופרזים באופן אופראי.

באסקפיזם של שֹהם – ואני בכלל לא מזלזל בתפקיד הבידורי, כלומר המבדר-המפזר-המסיח את הדעת, של חלק ניכר מיצירות התרבות; זהו צורך קיומי בסיסי – צריך לעיתים להסיח את הדעת מהפרזות המסיחות את הדעת מהסחת הדעת המהנה שהוא מציע.

אפריל 28, 2023 – 7:37 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

תגים |

בעקבות פטירתו של מאיר שלו ז"ל

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מאיר שלו, כידוע, היה שייך לצד שמאל של המפה הפוליטית. בטוריו הרבים בעיתון זה וכן בראיונות שונים – ולהבדיל בפרוזה הבדיונית שלו: בכמה אמירות סאטיריות ביחס לאבות המייסדים הציונים – היה שלֵו אויב להלכי רוח לאומנים ולקנאות אתנוצנטרית.

עם זאת, בנושא אחד – באופן יוצא דופן למדי – הפגין שלו שוביניזם לאומי וקנאות לא-אוניברסלית. הוא הדגיש בגאווה שדובר העברית מצוי במצב ייחודי: הוא יכול לקרוא וליהנות מכתיבה עברית משובחת בת אלפי שנים. אהבת התנ"ך הגדולה של שלֵו גם לִחלחה את יצירותיו במי התהום של ספר הספרים.

ודוק: "ספר הספרים". כי, אין צריך לומר, אהבת התנ"ך של שלו לא הייתה דתית; אך היא גם לא הייתה בדיוק לאומית, באותו האופן שבו הכריז בן גוריון בפני ועדת פיל ב-1937 ש"התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה"; או לאומית כמו אצל המורה יעקב פּינֶס ב"רומן רוסי", הקורא לתלמידיו בני העמק את שירת דבורה, שעלילת הגבורה המתוארת בה התרחשה בעמק יזרעאל: "ומה קורה אצלנו בעמק כשיורד גשם? […] הגלגלים של המרכבות נתקעו בבוץ, ואנחנו [!] יצאנו מהיער והכינו בהם. ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ה"אנחנו" של המורה פינס אינו בדיוק ה"אנחנו" של שלֵו. נדמה לי שהערצת התנ"ך של שלֵו הייתה בראש ובראשונה ספרותית. השוביניזם הלאומי שלו היה גאווה ופטריוטיזם של קורא וסופר עברי; גאווה ביצירת המופת העברית הוותיקה. וגם קנאה! קנאת סופרים! כפי שהוא טען בראיון טלוויזיוני, לאחר שהציג את הפסוק היפה ביותר בתנ"ך בעיניו ("ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"), ואמר שהפסוק הזה גורם קנאה לכל סופר. במובן מסוים ובהפלגה קלה ניתן לומר שלפי שלֵו להיות יהודי-עברי פירושו בעיקרו של דבר להשתייך בגאווה למסורת שנתגלה בה כישרון ספרותי גדול כל כך, כזה שכבש את העולם, כלומר כזה שהפך לרב-המכר הגדול בכל הזמנים.

*

אבל גם אם בעיקרו של דבר הפטריוטיזם העברי של שלו הוא פטריוטיזם לשוני-אמנותי, וגאוותו בתנ"ך היא גאווה של קורא וסופר על רבי האמנים שכתבו לפניו יצירות מופת בשפת אמו, הרי שני מאפיינים של יצירתו כורכים את אהבת התנ"ך והעברית שלו בשני יסודות ציוניים מובהקים. ביצירתו יש שאיפה מובהקת ל"כיבוש האדמה" ול"כיבוש העבודה" – אך גם כאן מבחינה לשונית! יצירתו של שלו מפגינה את יכולתה של העברית לכבוש את הטבע הארץ ישראלי וכן יש בה תאווה גדולה לתאר בעברית צחה ושורשית תיאור מדוקדק את מלאכתם של בעלי מלאכה שונים. ב"יונה ונער", לדוגמה, מחליט הגיבור, יאיר, לקנות לו בית משלו בכפר. לשם שיפוץ הבית הוא שוכר את שירותיה של תרצה, אהובתו מילדות שהפכה להיות קבלנית, ובמקביל לתיאור הבנייה מתפתח רומן מחודש בינו לבינה. העברית של שלֵו מצליחה ללכוד בפירוט מרשים הן את עבודות בניית הבית והן את הנופים שסביבו. ואילו כשאותו מורה ותיק מ"רומן רוסי", פינס, צופה בציפורי הסתיו "היורדות מצרימה", כלומר מדרימות לאפריקה, הוא משתמש בפסוקים מירמיהו המְדברים על "סיס ועגור" היודעים מתי עיתם לנדוד. במילים אחרות: העברית, הרוויה בתנ"כיות, מתעצמת ביצירת שלֵו לגבוה ולהקיף הן את הטבע הארץ ישראלי והן את העמל הארץ ישראלי. וזוהי התעצמות ציונית בטיבה: "כיבוש העבודה" ו"כיבוש האדמה" – אך בידי השפה.

*

אותה סצנה עם ציפורי הסתיו ב"רומן רוסי" מאלפת בהקשר זה. לכפר החילוני שבעמק (המבוסס על נהלל) מגיע חזן לימים הנוראים. פינס המורה מחליף ציטטות תנ"כיות עם החזן וייסברג על בוא הסתיו וציטוטי החזן מתקבלים היטב. אך מעט אחר כך, אותו חזן עצמו מחווה דעתו לברוך, המספר, גם כן על הסתיו, אלא שהוא עושה זאת הפעם בארמית תלמודית: "שלהי דקיטא קשיא מקיטא" (סוף הקיץ קשה בחומו מהקיץ). תגובתו של ברוך לאמירה התלמודית חריפה ומפתיעה מאד, ואני מרשה לעצמי להניח שהשתרבבה אליה נימה מרתיעתו הלשונית-אידאולוגית של שלֵו עצמו מהיהדות התלמודית, שלא ביכרה את התנ"ך כאבות הציונות החילוניים: "התמלאתי גועל. המילה המכוערת 'קייטא', האות טית, שנחלצה מפיו של וייסברג ברעש דביק ומודגש, כמו אצבע גדולה. טינה התעוררה בי לאיש הזה, שבמעילו השחור הארוך נראה בעיני כאחד הדחלילים מחוסרי השורשים שבחלקות הירק". הארמית התלמודית הזכירה לברוך שוויסברג תלוש מהקרקע, כלומר לא ציוני.

על אף זאת, חשוב לומר ששלֵו טרח ושידך בהמשך הרומן את בת החזן וייסברג עם אורי, בן הכפר ההולל, כמו גם, שכפי שדווח, הוא ביקש שלווייתו תיערך במתכונת האורתודוקסית, וצוטט: "אני אוהב את הטקסט היהודי, הוא נכון ומדויק". ראו איך גם כאן פעלה רגישות לשונית אסתטית.

*

אנחנו מצויים בשעה היסטורית שבה מעמדה של תרבות-הכתב אינו מובן מאליו. בעידן כזה, המחשבה על התנ"ך, העיסוק בתנ"ך, האהבה לתנ"ך, הינם גם חזרה לשורשיה של תרבות-הכתב ולאחד מעמודי-התווך שלה. קשר אמיץ נוסף נמתח בזמננו בין הסופר העברי לסופרי התנ"ך: שניהם נאמנים לתרבות-הכתב. זו נקודה שמודגשת באקלים התרבותי ה"מקלוהני" שלנו, שבו המציאות שחזה מרשל מקלוהן בשנות הששים – על המעבר מתרבות-הכתב לתרבות אודיו-ויזואלית – הפכה לממשית הרבה יותר.

הרומן האחרון שכתב שלֵו, "אל תספר לאחיךָ", היה רומן מוצלח. ובין היתר הוא היה מוצלח כי הוא עסק בדיוק במתח הזה בין תרבות-הכתב לתרבות האוראלית ועשה זאת באופן מתוחכם ומורכב.

שלֵו מדגיש שאת הסיפור שאנו קוראים ברומן התיישב איתמר, הגיבור, לכתוב כמה שנים אחרי לילה ב-2010 בו סיפר לאחיו, בועז, את סיפורו של ליל אהבים קודם. כך נוצרים שלושה רבדים לסיפור: התרחשותו ב-1990 – סיפורו לבועז ב-2010 – כתיבתו שנים מספר אחר כך. שלו יוצר כך מקום להשוואה בין דרך סיפור במסורת האוראלית (איתמר המספר לבועז) לזו במסורת הכתובה (איתמר הכותב לנו, הקוראים).

שלֵו ממקד את תשומת הלב בשתי דרכי הסיפור השונות בכך שאיתמר מספר לנו שאימו התעקשה שהכינוי שדבק בו, "איתָה", ייכתב בטי"ת, "איטָה".

"'זה מצחיק', אמרתי לה פעם, כשכבר גדלתי, 'וזה גם לא משנה. הרי אף אחד לא כותב ולא קורא את השם הזה, רק אומרים ושומעים אותו' […] וכל כך תקיפה ונחרצת הייתה, עד שגם עכשיו, שנים אחרי מותה, כשאני מנסה לכתוב את הסיפור הזה, אני כותב איטה בטי"ת, כמו שדרשה".

והנה כאן, באופן מבריק ואירוני, כשלתומנו אנחנו סבורים שהקטע האחרון (העוסק בעצמו בהבדלים בין דיבור לכתיבה!) הוא "קולו" של איתמר הכותב, מסמיך לו שלֵו מיד התפרצות של בועז ("'לא אמרת לי שאתה כותב', אמר בועז"), המלמדת אותנו שמדובר עדיין בשיחה ביניהם.

שמו של הספר מרמז לנו שהסוגייה מה מסופר לאח באופן ישיר ומה מסופר לנו, הקוראים האנונימיים בספר, היא סוגייה מרכזית בו. ואכן כך הוא: איתמר נמנע מלספר לבועז דבר מה חשוב מאד הנוגע להוריהם; אך איתנו, קוראיו, הוא ממתיק סוד. אנחנו למדים כך לדעת שיש יתרון לתרבות-הכתב "הצוננת", שכוללת מסירה לא בלתי אמצעית. תרבות-הכתב מאפשרת חופש גדול יותר מאשר במסורת האוראלית. דווקא הריחוק בין הסופר לקוראיו, הכתיבה על ואל הדף הריק, הכתיבה לאף-אחד ולכל-אחד, מאפשרת גילוי לב גדול שממנו נהנים קוראי הספרות.

*** ריכזתי כאן קישורים למאמרי הביקורת שכתבתי על שלו – המקיף שבהם היה על הרומן האחרון.

אפריל 21, 2023 – 7:36 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

תגים |

עם פטירתו של מאיר שלו ז"ל

במשמרת שלי כמבקר כתבתי על יצירותיו המאוחרות של מאיר שלו: מאחת הייתי מעט מסוייג ושתיים אהבתי. במיוחד אהבתי את האחרונה ממש, "אל תספר לאחיך" (שמסה עליה פרסמתי ב"השילוח" לפני כשנה ואני מצרף שוב את הקישור).

לא התחברתי בזמן אמת ליצירות המוקדמות (ובאיזה שלב הפסקתי לעקוב אחריהן) ובחג חשתי צורך לחזור ולקרוא ב"רומן רוסי", ואני קורא בו בהנאה שלא זכורה לי מקריאתי הראשונה.

בפגישה היחידה שהייתה לי איתו הוא היה נעים ולבבי ופקחי מאד ושמחתי לבשר לו שילדיי אוהבים מאד את סיפורי קרמר החתול שלו.

יהיו זכרו ברוך וספריו קרואים.

אפריל 13, 2023 – 8:07 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)

מן הארכיון

במעבה המחשב שלי גיליתי כמה רשימות שלא פרסמתי בבלוג, רשימות שפרסמתי לפני כ-18 שנה (פלוס מינוס) ב"מקור ראשון", "מעריב" ו"טיימאאוט". אני מעלה כמה מהן לכאן.

על "נוברדוק" של שמואל בן-ארצי

הדמויות ב"נוֹבַרדוֹק", קובץ הסיפורים של שמואל בן-ארצי, הן חניכיה של "תנועת המוסר". "תנועת המוסר" – שפעלה בליטא ואחר כך מעבר לה החל ממחצית המאה ה- 19, ושמייסדה הוא רבי ישראל מסלנט – היא תופעה מעניינת וייחודית באורתודוקסיה היהודית. כמו האורתודוקסיה בכללותה גם "תנועת המוסר" נולדה כתגובה לתהליכי חילון בעולם היהודי בתקופה המודרנית. אלא שהתגובה של "תנועת המוסר" קיצונית במיוחד ומעניינת במיוחד בתפיסותיה הפסיכולוגיות. חידושה של "תנועת המוסר" אינו טמון בהתמקדות בדבקות בחלק ההלכתי-הפרקטי של מצוות היהדות. חזונה הוא חזון של טוטאליות מוסרית ולכן היא שמה דגש על בחינה מדוקדקת של המחשבות והמעשים של היחיד, התבוננות עצמית אכזרית ונוקבת (שמזכירה את הפסיכואנליזה העצמית שערך יהודי מרכז-אירופאי באותה תקופה). התיקון והשיפור העצמיים נעזרים בשורת מתודות חינוכיות: שינון על סף ההפנוט העצמי של אמרות תוכחה, התבודדות, עריכת רשימות מטלות, ולפעמים אף הסתגפות ממש.

בן-ארצי (יליד 1914) עצמו למד בנעוריו בישיבה של "תנועת המוסר" מהזרם הרדיקלי ביותר שלה, הסגפני, הזרם ה"נוֹבַרדוֹקאי". האסכולה נקראה כך על שם העיר נוברדוק בה הקים אחד התלמידים של רבי ישראל מסלנט, רבי יוסף יוזיל הורוויץ, את ישיבתו (וכונה מאז "הסבא מנוברדוק").

בקובץ מאוגדים חמישה סיפורים שניתן לכנותם סיפורי דיוקן. שלושת הסיפורים הראשונים (בחלק הראשון  שנקרא: "פרחי נוברדוק") משרטטים שלושה דיוקנאות ושלושה קונפליקטים של בחורים צעירים, בשנות העשרה לחייהם, שלומדים בישיבה מהזרם הנוברדוקאי בשנות השלושים של המאה העשרים. שני הסיפורים הנוספים (בחלק השני: "אראלים"), משרטטים שני דיוקנאות של דמויות היסטוריות, ממייסדי תנועת המוסר.

מנחם סוקלובר, מהסיפור הראשון, עומד ערב קבלת החלטה גורלית בחייו. הוא עומד להכריז על כוונתו להישאר בישיבת המוסר לצמיתות, החלטה דרמטית המכונה "שִבְתי" (לפי הפסוק מתהילים: "שבתי בבית ד' כל ימי חיי"). אנחנו מלווים אותו בהתחבטויותיו ובחיטוטי הנפש שלו קודם להחלטתו זו ("ודאי, יש לחשוש, שמא גם רצון זה, לקבל עליו 'שבתי' בטרם נתבקש ונרמז לכך, אינו אלא מעשה היצר, פרי מידת 'הכבוד', אֵם כל המידות הרעות – עלתה מחשבה בלבו של מנחם בלכתו ברחוב הבריסקאי לבית המוסר. יודע הוא שהחלטתו זו תסעיר את כל הישיבה ושמו יהיה נישא בפי כל הבחורים במשך ימים אחדים, שכן עד עכשיו טרם קרה שבחור בגילו יקבל עליו 'שבתי'…והולך מנחם ומגרד את נשמתו" – עמ' 19). מנחם מתלבט כיוון שגודל במשפחה חסידית, כלומר בדרך מנוגדת לחלוטין לשיטה הקודרת והסגפנית של נוברדוק. אולם מנחם מתנער להכריז על התמסרותו המוחלטת כאשר, בסריקה קפדנית של מחשבותיו במסרקות של ברזל, הוא מגלה שמה שמונע ממנו לחתום על ה"שבתי" הוא דבר מה אחר לחלוטין: "'אהא' – מלמל לעצמו תוך כדי כמעט-ריצה – 'עכשיו לא תתחמק עוד ממני! תפסתיך, מנוול שכמותך! כל אותה התלבטות קדושה, כביכול, אינה אלא כסות לעיניך, צביעות! צביעות!! אתה מהסס לחתום ולקבל על עצמך 'שבתי' לא משום שחשקה נפשך בעבודת השם מתוך שמחה ואהבה בניגוד לשיטת נוברדוק, שהיא עצבות וייראה, אלא משום שבאהבה סתם חשקה נפשך, אהבת בשר ודם, אהבתך לחנה'לה'" (עמ' 21).

בסיפור השני הגיבור הוא יצחק לובלינר, בן אותה ישיבה, אולם הפעם הקונפליקט אחר. הפיתוי החיצוני, המאיים להסיט את יצחק מדרכה הקשוחה של נוברדוק, אינה אהבת ילדות לנערה אלא נהייתו אחר הדרת הטבע: "אינו יכול לשכוח את ערב בואו הנה, עת פרצו בו, לפתע פתאום, געגועים עזים – לשדות, לעצים, למרבדי הדשא והפרחים, לשמים הכחולים ולציפורים, ומרוב אהבה, שנבעה בו כמעיין המתגבר, לעולם הטבע – שלא נברא, בעצם, אלא לעמוד בו בניסיון – כמעט שכח מכול וכול את מטרת בואו" (עמ' 50).

בסיפור השלישי אנחנו פוגשים את נפתלי בריסקר, נער יפה במיוחד, המנהל חיים כפולים. הוא לומד בנוברדוק ומתקרב לרוחה אך גם מבלה במועדון הציוני בעירו ("שמעתם, אולי, על הסתדרות הנוער 'גורדוניה' ועל א.ד. גורדון? הוא 'סבא' שלהם, המשמש להם מופת ובדרכו הם רוצים להידבק" – עמ' 79). נפתלי מתוודה באוזני חברו, מנחם, אותו אנחנו מכירים מהסיפור הראשון, על הנקניקיות בחמאה שהוא אוכל ועל מעשיו עם חברתו קריינדל ("עטרה") ומנחם מאזין ומתפלץ מאזין ומתייסר ("הן עדיין לא הצליח לעקור מלבו את אהבת הילדות שלו, הישנה, והנה קפצה עליו אהבה חדשה, לנער מחמדים" – עמ' 88).

הפרוזה של בן-ארצי לא מתחכמת, ישירה ומגיעה לתכליתה במהרה. אם תותר לי לרגע התייחסות אישית: קראתי את הסיפורים הללו לפני למעלה מעשור (הם פורסמו בעבר בספר בשם "שִבְתי"), בעודי בחור ישיבה, והצגת חיי הנפש האינטנסיביים של בחורי ישיבה שמצויים בהם הותירה בי רושם לא מבוטל. אולם הסיפורים של בן-ארצי ידברו לא רק למי שהביוגרפיה שלו כוללת חינוך ישיבתי. ההתחבטויות של הדמויות בסיפורים (ולמעשה אף מורשת "תנועת המוסר" בכללותה) מכילות תוכן מודרני מאד שניתן למצותו בביטוי שהפך כבר לקלישאה פסיכולוגיסטית: "שליטה". גיבוריו של בן-ארצי חותרים להשגת שליטה מקסימלית בחייהם; שליטה טוטאלית במחשבותיהם ומעשיהם. הם עורכים רשימות מטלות, בודקים את מחשבותיהם ללא הרף על מנת לאתר נדנוד מחשבה זרה, מקפידים להתנהג בדיוק לאור החלטותיהם וכו'. השאיפה לטוטאלית מעניקה לסיפורים חריפות מיוחדת. ניתן בהחלט לקרוא את הסיפורים כדיון בסוגיית הרצון בהשגת שליטה טוטאלית על חייך ומחירו.

האמביציה הטוטאלית של הדמויות של בן-ארצי ורצונן להשיג שליטה מוחלטת בחייהם מומחשים גם בשני הסיפורים האחרונים בקובץ, על הדמויות ההיסטוריות. בסיפור על ר' יוסף יוזל מהורוויץ, ה"סבא מנוברדוק", למשל, המספר על ההחלטה הכמו-אובדנית של גיבורו, שאחרי קריירה מצליחה במסחר מחליט לעזוב הכל, את משפחתו ומסחרו. וכך מנמק לעצמו ר' יוסף יוזל את החלטתו: "אני חייב להינתק מביתי לשנים מספר. יותר מדי טוב לי בצלו. אני חש כלכוד יותר מדי ברשתו. רק רחוק ממנו ומבית המסחר אצליח להתמסר כולי לתורה ולעבודת ד', לצירוף עצמי, עד שאגיע לשליטה מוחלטת בתכונותיי, במידותיי" (עמ' 183; ההדגשה שלי – א.ג.).     

—

קיץ בבאדן באדן. מאת: ליאוניד ציפקין. הוצאת מחברות לספרות. תרגום דינה מרקון. מספר עמודים: 176.

יש אנשים שהעיסוק בספרות הרוסית הוא להם אובססיה ; לא רק לאנשים כאלה מומלץ לקרוא את "קיץ בבאדן באדן". יש אנשים שספריו של דוסטוייבסקי קרובים לליבם ; לא רק אנשים כאלה יודו שחייו של דוסטוייבסקי (ההצלחה המוקדמת, הנפילה, העמידה מול כיתת היורים, הגירוש לסיביר, השיבה והחזרת המוניטין הספרותיים, המצוקה הכלכלית, תאוות ההימורים, האפילפסיה, יחסיו הסאדו-מזוכיסטיים עם פולינה סוסלובה, הנדודים באירופה, השיבה עטורת הניצחון לרוסיה) מרתקים יותר מרוב הרומנים שנכתבו מעולם.

יש אנשים שהדיון מי גדול ממי, טולסטוי מדוסטויבסקי או ההפך, יכול למלא את ימיהם ; לא רק לאנשים כאלה מציבה הביוגרפיה של שני הענקים הללו את החידה הבאה: איך טולסטוי, "הבריא", מפאר החיים והאהבה הגדול ביותר בתרבות המערבית מאז הומרוס, סיים את חייו בניתוק מכוער מאשתו, ואילו דוסטוייבסקי, "החולני", משרטט מעמקיה האפלים של הנפש, זכה ל"זוגיות" תומכת וסימביוטית עד למיתת הנשיקה שבאה עליו בסיומם של חייו הסוערים.

"קיץ בבאדן באדן" הינה יצירה שהיא תולדה של אובססיה ; אובססיה של יהודי-רוסי, ליאוניד ציפקין, לדוסטוייבסקי. הרומן הגדול הזה נע על שני צירים השזורים זה בזה. האחד – תיאור נסיעתו של המחבר ממוסקבה לפטרבורג, תיאור עלייה לרגל לביתו של דוסטוייבסקי שבעיר הצפונית. הציר השני הוא תיאור חיי הזוגיות המורכבים של דוסטוייבסקי ואשתו, אנה גריגורייבנה, כשברחו מפני הנושים ויצאו את רוסיה לערי גרמניה, בסוף הסיקסטיז של המאה ה – 19. שני הצירים נפגשים, בין השאר, בניסיון הנואש של המחבר להבין את האנטישמיות של הסופר הנערץ עליו, הסופר שהיה רגיש, בדרך כלל, לסבל אנושי בצורה קיצונית. כך הופך מסע העלייה לרגל של ציפקין למסע של אביר לקראת אהובה שהוא יודע שאינה משיבה לו אהבה.

אולם גדולתו האמיתית של הרומן נעוצה בתיאור עולמו הפנימי של דוסטוייבסקי. ציפקין מפזר לאורך הרומן כמה דימויי-תשתית שמכוננים, להבנתו החודרת, את עולמו של הסופר הרוסי. הראשון הנו המשולש: דימוי ארוטי, כמובן, אולם כזה שאוצר בחובו, או ליתר דיוק: בקודקודו, אפשרות של פסגה או נפילה. ואכן שני דימויים נוספים להבנת עולמו של דוסטוייבסקי הנם הטיפוס לראש פסגה, טיפוס ארוך, מפרך ומתעתע, שכרוכה בו אמונה בלתי מעורערת בהימצאותה של פסגה, וכן נפילה מבהילה, אולם מתקתקה בהשפלה החבויה בה, מראש פסגה. דימוי תשתית מרתק ומרגש נוסף הינו דימוי הזדווגותם של הדוסטוייבסקאים לשחייה משותפת.

 ציפקין, רופא יהודי, כתב את הספר הזה כמעט לעצמו, מתוך היעדר-אמונה באפשרות פרסומו. החדירה הפסיכולוגית המעמיקה שלו, יצירתם והגשתם האמינה של גושי-תודעה, הן של המספר והן של דוסטוייבסקי, עדינות המכחול הספרותי שלו באופן כללי, עמדתו היהודית הגאה, אמונתו בספרות, המביאה אותו לצניעות לא מתבטלת ( ציפקין, למשל, מבטא בספר אדישות מרעננת לפושקין), כל אלה, בלוויית התרגום הרהוט של דינה מרקון, הופכים את הקריאה בספר למרגשת , מאתגרת ומשביעה. 

—

על "והוא אור" של לאה גולדברג

השנה היא 1931 ונורה קריגר, גיבורתה בת העשרים של לאה גולדברג ברומן האוטוביוגרפי שלה "והוא האור", חוזרת לוילנה לחופשת קיץ לאחר שהות בת שנה באוניברסיטה גרמנית. החופשה מעוררת בנורה חששות עמוקים משום שהיא חרדה שההווי המשפחתי והפרובינציה הליטאית יינקו אותה אל תוכם. היא חוששת כי "השנה בחוץ לארץ, אשר אליה נמלטה בחפץ-השחרור האדיר שבה, גם סופה להיות בטלה ומבוטלת מפני הזיכרונות" (עמ' 27). באלה זיכרונות מדובר? אביה של נורה (כמו אביה של גולדברג) יצא מדעתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כאשר איכרים ליטאיים ערכו לו הוצאה להורג "היתולית" במשך עשרה ימים, משום שחשדוהו בבולשביזם. אמה האהובה, לאחר שנים רבות בהן יצא ונכנס האב ממוסדות למשוגעים, מתגרשת מבעלה סמוך לבואה של נורה הביתה לחופשה. גם המפגש עם חברותיה של האם והדביקות החברתית בוילנה העיר "(ו) מר היה לה" לנורה, מפני "שחוזרים ומכניסים אותה על-כורחה אל הקדירה השיתופית של החיים שבחלה בהם" (עמ' 31).

אולם החשש של נורה מפני השיבה הביתה עמוק יותר, ומבטא את החשש שלה מפני חלקים בנפשה שלה. במיתולוגיה הפרטית של נורה נמזגו בדמה שני "גזעים". אמה האהובה והצנועה (שתיאורה הולם את מה שאנחנו יודעים על אמה של גולדברג מהביוגרפיה שלה ומשיריה) באה ממשפחת איכרים יהודית, "יהודים חסונים, נוחים לבריות, ולא מגושמים", שלהם "בריאות טובה", ואילו משפחת האב היא משפחה של "רבנים וחזנים" (עמ' 55), ונורה חושדת, וחשדה מתאשר במהלך הרומן, שהשיגעון עובר במשפחתו בירושה. חזרתה לליטא היא, אם כן, התעמתות עם האב והצד הנפשי שבו שמעורב בדמה.

הפחד מהצד  הזה, "צד האב", מקושר גם, במרומז, לכך שנורה תופסת את עצמה כלא-יפה, כמו דודתה ליזה, אחות האב, ובניגוד לאמה היפה. ליזה, המטפלת באב אך גם דואגת לאם, גיסתה, "בטוב לבה, שאין לו שיעור, ביחסה האובייקטיבי, כביכול, לשני הצדדים גם יחד", מבטאת תחושה שמאוסה מאד על נורה, את "ההנאה שבהסתגפות, של היותה עולה זכה" (עמ' 32). גם כאן נורה מתקוממת נגד טוב הלב הקורבני והמעיק הזה, כי היא מזהה אותו בעצמה: "נורה לא רצתה להיות טובה כל כך, ולא רצתה להיות עמוסת דאגות לזולת" (עמ' 55). 

זוהי התשתית הפסיכולוגית של הרומן. אבל בלב העלילתי שלו עומדים יחסיהם של נורה ואלברט אָרין, חברו הטוב של אביה, שהיגר לארצות הברית וחזר לליטא לחופשת מולדת שמטרתה סתומה. ארין הוא גבר מסתורי, המדבר בשברי פסוקים ובחידות, אך נדמה ככבד הגות ורב ניסיון. נורה מתאהבת בו, בתחילה בלי להיות מודעת לכך, ואחר תקופה קצרה מגלה כי היא "אוהבת אותו, אותו בלבד, על אף האבסורדיות של אהבה זו, על אף היותו כמעט בן גילו של אביה, על אף אי רצונה לאוהבו" (עמ' 138). יחסו של ארין לנורה רב-משמעי ומעורפל והיא מתנודדת בין התקפי קנאה ורגשי נחיתות על כך שהיא לא יפה מספיק בשבילו לבין תקווה וחלומות בהקיץ על קרבת הנשמות ביניהם.

גולדברג כתבה את "והוא האור" החל ב – 1941 והוא ראה אור לראשונה ב – 1946. הביקורת לא אהדה את הרומן הזה כשיצא לפני ששים שנה. גם כיום קל מאד למנות את פגמיו הרבים. ראשית, גולדברג בפרוזה שלה היא תלמידה טובה מדי של מוריה הספרותיים ועקבות "השיעורים" שקיבלה מהם ניכרים ב"והוא האור". מטולסטוי, אותו העריצה ואת ספריו לימדה, שאלה גולדברג את תיאור חייהם של "פשוטי העם" המגולם ברומן בתיאור משפחתה ואהבותיה הפעוטות של המשרתת תקלה. מ"אנה קרנינה", למשל, שאול תיאור היציאה הנרגשת של נורה להצגת התיאטרון שארין מזמין אותה אליו, משל הייתה היא קיטי שצ'רבצקאיה הבאה לראשונה ב"חברה הגבוהה". מברנר ומגנסין שאולים קטעים רבים ומגוונים יותר שתקצר היריעה לפרטם. גם מי שלא מכיר את מקורות השאילה יכול לחוש במטושטש בהשאלות. קשור לעניין הזה הסב-טקסט הפרוידיאני הגס-מעט שבו מדמה נורה את ארין לאביה. שנית, דמותו של ארין היא פלקטית למדי, ואמרות הכנף שלו, שנורה שותה בצמא, בעלות עומק מדומה בלבד (למשל, המשפט "הברנרי" המובהק הבא: "החיים יקרים. החיים שווים יותר מכל הסבל שלנו. עצם החיים" – עמ' 142). אמנם הפלקטיות הזו מקבלת הסבר בסיומו המפתיע והאירוני של הרומן אולם ההסבר הזה אינו מחייה מספיק את הדמות לאורכו.

אולם למרות הפגמים הללו טוב מאד עשתה "הספריה החדשה" שהוציאה מחדש את הרומן, כי למרות פגמיו חוויית הקריאה בו חזקה ומרגשת. הסיבה העיקרית לכך היא דמותה של נורה. אופיו האוטוביוגרפי של הרומן מאפשר לגולדברג להציג דמות מלאה על כל דקויותיה. האובססיה פולחת הלב של נורה (וגולדברג!) לגבי אי-יופיה, כמובן, היא דוגמה אחת לדקות כזו, כמו גם חששה מהשיגעון. במיוחד מתואר בדיוק ועדינות רבים תהליך ההתאהבות בארין, על כל האי-מודעות, ההשלכות, הפנטזיות והחששות שיש בו. למשל, כאשר נורה מזהה בתרעומת כי בת השחוק בפניו של ארין, באחת מפגישותיהם, אינה נובעת ממנה אלא היא שיור, "בבואה", של פגישתו עם אחרת.

כוח רב מוסיפים לרומן תיאורי הנוף של המכורה הליטאית, המיוערת והגשומה, המהווה רקע הולם לדרמה הרגשית של נורה. במשפטים, שחלקם גם מצוי בשיריה, מתארת גולדברג את ליטא באופן חושני מאד. למשל: "ריח יער גשום, חריף עד כדי שיכרון, ריח שרף אורן ואדמה רוויה, מילאו את החדר" (- עמ' 52. מזכיר, כמובן, את "ריח דבק ואורן" מהשיר החושני "סליחות").

ולסיום, ששים שנה חלפו אולם השפה של גולדברג נושמת מלוא החזה את ריח היערות הליטאיים, את העולם היהודי שכבר בזמן כתיבת הרומן עבר וכלה ואת אהבתה הצעירה של נורה ונושפת אותה ללא מאמץ לעבר הקוראים.    

—

האדם במרכז

כשהתפרסם הוידוי המיוסר ו"המרעיש" של נעמי שמר על כך שלחנו של "ירושלים של זהב" שאוב מלחן באסקי נזכרתי במסה "משה" של אחד העם. זו לא פעם ראשונה בעשור האחרון שאני "נזכר" באחד העם, הפרוזאיקן הבהיר וחד המוח הזה, שרכש לו במרוצת מאה השנים האחרונות ועד ימינו (ועד בכלל) אויבים שונים ומשונים. מאז שהתוודעתי לכתביו ול"דרך האמצע" המרתקת שניסה לבור לו ולתרבות היהודית, ליין החדש שניסה למסוך בחבית היהודית המאובקת, נדהמתי לפעמים מעוצמת המשטמה שעורר אחד העם כלפיו אצל אנשים מכל קצות הציבוריות היהודית.

מבקרי הספרות הגדולים, דב סדן וברוך קורצווייל, לדוגמה, אנשים שלא הסכימו ביניהם בדברים רבים, שפכו חרפות עליו ואף האשימו אותו בסירוס הכוח היוצר של ביאליק. כאילו ביאליק הוא איזה מעריץ פותה שאוטוריטה מסדר גודל "בינוני" (כפי שמגדיר, כמדומני, קורצווייל את אחד העם) יכולה לסתום בקלות את מעיינו. נכון, היה באחד העם יסוד בורגני ומיושב בדעתו ואטום במידה מסוימת ל"שריטות" שבמציאות או באנשים, והיסוד הזה הקפיץ אנשים כמו ברנר, לדוגמה, אבל נראה לי שביסוד השנאה שמעורר כלפיו אחד העם עומד גם הפחד הגדול והלא מדובר של אנשי קצוות, אנשים יוקדים או אנשים המפתחים להם קריירות מקצווֹת ומְיקִידָה, מפני יישוב הדעת ושורת ההיגיון המשמיטה את הקרקע מתחת רגליהם, או בקיצור: הפחד מפני המרכז.

השתתפתי לא מזמן באירוע ההשקה של כתב העת "מטעם" ובפתיחתו הציג עודד וולקשטיין בכשרון רב קטעי סאטירה על כמה מדָבַּרי הרפובליקה הספרותית הישראלית. אחד הקטעים המבריקים עסק בעמוס עוז המקונן על כך "שכולם ברחו לקצוות ורק את עמוס השאירו במרכז". בלי להיכנס לדיון האם עמוס עוז, מועמד לפרס נובל, מקונן או רשאי לקונן על מצבו, אני חושב שהטינה שעוז מעורר כלפיו מימין ומשמאל אינה שונה כל כך מהטינה שעורר כלפיו אחד העם. יש אכן משהו מעצבן באדם שצודק מדי ויודע להוכיח את צדקתו בשפה רהוטה או במסאות מבריקה. ולמרות שחשוב לזכור שאחד העם בהחלט "טעה" בדגש שהוא שם בזמנו על "הציונות הרוחנית", כיום, כשדיוני הזהות הישראלית-יהודית עומדים בלב הציבוריות הישראלית, נראה שיש בניסיון החלוצי של אחד העם להפוך את היהדות מ"דת" ל"תרבות" עניין רב. ואם רעיונותיו כשהם לעצמם פגומים (והם לא) יכול לפחות הקורא האנין להתענג על השפה הצלולה וחדות המחשבה באמצעותם הובעו הרעיונות הללו.

אל תקראנה לו נעמי

יש שירים של נעמי שמר שאני מבכר על פני "ירושלים של זהב". אני חשדני היום יותר מאשר בנעוריי לריגוש שמעורר בי שיר שעניינו מקום ולא בני אדם (ולא בגלל פרדיגמה "הומניסטית" דווקא, אלא בגלל חשדנות ורתיעה אינסטינקטיבית מדרכי העקלקלות הפסיכולוגיות שמרחיקות ומשליכות מאוויים ויצרי לב החוצה והצידה ממקור צמיחתם) או לשיר שהצליח במידה שערורייתית כמעט. ו"חשדני" – בפירוש לא "עוין".

גם הלאומיות שאני מצדד בה נובעת מההכרה שיש ביכולתה של הלאומיות להעשיר ולהרחיב את חיי או את חייהם של בני אדם אחרים באופן שאין לו תחליף. זו לאומיות "אינדוקטיבית", שצומחת מההכרה של היחיד ולא "דדוקטיבית", כזו שנגזרת מערך טרנסצנדנטי לקיום הפרטי. לכן אני מבכר שירים כמו "מה שלומך אחות", "לו יהי", "שירו של אבא" ואף את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ועוד עשרות שאיני זוכר כרגע של היוצרת המוכשרת והייחודית שהייתה נעמי שמר. אבל כלפי "ירושלים של זהב" יש לי כבוד, גם אם לא התפעמות אישית, ואני לא מזלזל בהיפָּעלוּת הנגרמת לרבים כל כך כשהם שומעים או שרים את ההמנון הזה.     

ובגלל ההתפעמות הזו שעורר ומעורר השיר נזכרתי במסתו המבריקה של אחד העם על משה (שפורסמה לפני 101 שנה). במסה הזו מבחין אחד העם בין "אמת ארכיאולוגית" ל"אמת היסטורית". "הארכיאולוגית" היא עניינם של אנשי המדע, המבררים מה היה "באמת"; "האמת ההיסטורית" היא המשקע התודעתי המצוי אצלנו, בהווה, ושנובע מן העבר, בלי כל קשר לשאלה האם הדברים שאנחנו נושאים אתנו בתודעתנו אכן "קרו" או "היו באמת". בסרקזם צולפני מבקר אחד העם את "המלומדים" ש"מתאבקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים בשביל להעלות מקברם את 'גיבורי ההיסטוריה' בצורתם האמיתית, ומאמינים הם עם זה, שמאבדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית'". "כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם" קורא אחד העם בנימה אירונית ומזויפת של השתתפות בצערם של המלומדים. ולכן אמנם שאלה מעניינת היא "אם באמת היה האיש משה במציאות, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו". שאלה מעניינת אבל לא כל כך חשובה. כי אף אם היו מצליחים להוכיח "שמשה האיש לא היה כלל, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל 'המדברות' שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה".

באותו אופן ממש: גם אם "האמת הארכיאולוגית" תחשוף ש"ירושלים של זהב" הוא פלאגיאט מוזיקלי הרי שנוכחותו בתודעתם של מיליוני ישראלים ויהודים, הרגשות שהוא מעורר בהם, שרירים וקיימים ואינם יכולים להתבטל בגלל "אמת ארכיאולוגית" כזו או אחרת, מעניינת וחמורה ככל שתהיה.

—

מה אתה יותר : יהודי או ישראלי? – לא חשוב. העיקר שתהיה מאגניב.

שלוש תופעות מעניינות ורבות משמעות עולות מקובץ המאמרים, שקיבץ וערך חנוך דאום. הקובץ, המאגד התייחסויות שונות של צעירים לשאלה הותיקה: מה אתה יותר יהודי או ישראלי?, הולם בקורא בעובדה הפשוטה שרוב הכותבים כמו "מחמיצים" את השאלה. רוב הכותבים, ובעיקר "החילונים" שבהם (ו"חילונים" במרכאות, כי החלוקה הדיכוטומית מטושטשת בספר, כמו שגם, במובנים רבים, במציאות – וטוב שכך), פירשו באופן "מוטעה" את השאלה כשאלה בדבר יחסם הכללי לזהות הלאומית שלהם: הן זו היהודית והן זו הישראלית. "החמצת" השאלה מדגישה כי מה שעומד על הפרק, מבחינתם של צעירים ישראלים רבים, ליתר דיוק: מה שנדמה להם כעומד על הפרק, איננה השאלה יהודי או ישראלי אלא: מה הלאומיות הזו לכם, בעידן גלובאלי וקוסמופוליטי?. בנקודה זו הגדיל לעשות ניר ברעם, אחד הכותבים, שכתב מאמר נוקב וכן, המבטא בצורה מבהילה ממש את הניכור שלו משתי הגדרות הזהות גם יחד: הן זו הישראלית והן זו היהודית. שתי הנקודות החשובות הנוספות העולות מן הספר הנן מות הישראליות החילונית ותחייתה הפוטנציאלית בכיסוי ראש סרוג. בניגוד למצופה – "המצופה" הרי משייך את "הישראליות" לכותבים "החילוניים" ואילו את "היהדות" ל"דתיים" – כמעט כל הכותבים "החילוניים" בוחלים בהגדרתם כ"ישראליים". עמדתם הפוליטית והתרבותית נוהה אחר התקווה להגדיר את עצמם כ"יהודים", באותו מובן א-פוליטי, אינטלקטואלי ונוודי שקיבל המושג משמעון דובנוב ועד ג'ורג' שטיינר. כידוע, בשנים האחרונות, וכחלק מצייטגייסט פוסט מודרני הבוחל בקיום ריבוני וב"כוח" באופן כללי, הייתה עדנה לקונספט הא-מוסרי הזה (א-מוסרי מבחינות רבות: לא כל אזרח ישראלי יכול להשתעשע בהגדרה עצמית "יהודית" בזמן שהוא יושב וכותב את הדוקטוראט הממולג שלו בברקלי או על גדות הסיין. בנוסף, ההשתעשעות ב"יהודי" אינה אלא חוסר אומץ להודות ביעד התשוקה האמיתי: "אירופאי" או "אמריקאי"), הקונספט "היהודי". בכל אופן, הזהות "הישראלית", השברירית והצעירה (כפי שמדגישים כותבים רבים, בצדק) מופקרת על ידי האגף "החילוני" של הספר. בשורת הכותבים "הדתיים", למרות תהליך ההפרטה האידיאולוגי שעובר על הציבור "הסרוג" ושניכר בספר, ניתן לאתר התפצלות מעניינת. חלקם, כדוגמת מאמרו של חיים נבון, מבטאים שמחה לאיד מוצנעת על מות "הישראליות" ונצחון "היהדות". אולם חלקם, ואני מזדהה איתם, נחלצים לתחזק את "הישראליות" הקורסת מתוך הבנה, אולי אינטואיטיבית, שאם המרכז הישראלי יתמוטט תתמוטט לא רק האג'נדה הנגזרת מהתפיסה ההיסטוריוסופית של "הציונות הדתית", אלא המערכת הלאומית כולה.  מגמה זו באה לידי ביטוי סימבולי בהצהרתו של חננאל רוזנברג כי במדף הדיסקים שלו מונחים ברי סחרוף ואהרן רזאל זה בצד זה. הסיבה לכך שאינני מתייחס למאמריהם של הכותבים "החרדים" הינה שלמרבה הצער מאמרים אלה אינם מחדשים דבר והעמדות המבוטאות בהם ידועות משכבר.

הכותבים בקובץ, חלקם המכריע והבולט, הנם עתונאים, ועובדה זו ראויה אף היא להתייחסות. כזכור, פרוייקט דומה לפרוייקט של דאום ערך בזמנו גם אחד, דוד בן גוריון, שהפנה לרבנים ואנשי רוח דגולים את שאלת "מיהו יהודי" המפורסמת. הבחירה ב2003 בעיתונאים, במקום אותם "אנשי רוח", מובנת מבחינות רבות אבל היא חורצת את דינם של חלק ממאמרי הספר לדלות תוכן, מימיות, חורצת את דינם לפובליציסטיקה – אמנם, כדת וכדין: "ניאו ז'ורנאליסטית" – מורחבת ותו לא. הסגנון הרווח בכתיבה על תרבות בעיתונים הגדולים נמצא גם פה: העליצות המעושה, שנלווים לה אותו שטף עיתונאי הקטי ונרקסיסטי, חוסר אחריות "ויצי" בברירת המילים, ואיזו הבטחה מעורפלת שמאחורי המעודכנות התזזיתית, "המאגניבה", נחבאית איזו נפש עמוקה ומתייסרת, ההוגה במסתרים. התחושה הזו מעוררת את החשד, שהועלה כבר בעבר על ידי הוגים שונים, כי העיסוק ב"זהות" כיום הינו עיסוק "צרכני" במהותו. סופרמרקט, או מוטב: לונה פארק, ססגוני של זהויות בו נהנה לשחק בן המעמד הבינוני.

נקודה נוספת הקשורה הדוקות לכך: בארצות אחרות, אנגליה למשל, נקבעת הזהות של הפרט, בצורה לא מבוטלת, על ידי מעמדו הכלכלי. בישראל לא תעלה, הרי, על הדעת הפקתו של ספר הנושא את הכותרת: "מה אתה יותר? מעמד בינוני-נמוך, בינוני-בינוני או מעמד בינוני-גבוה", אף על פי ש – למצער – גם נושאים אלה ראויים לדיון. אסף וייס במאמרו בספר ער להיעדרות התימה הכלכלית משיח "הזהות" הזה, וכותב על כך בצורה משכנעת. אולם הוא יוצא דופן בכך.

לסיכום: "מה אתה יותר?" הוא ספר מעניין, אולם העניין בו נובע ממגמות קולקטיביות שהוא משרטט יותר מאשר ממאמריו הספציפיים. דווקא מאמריו המשעשעים ביותר, דוגמת מאמריהם של רועי (צ'יקי) ארד ויוטבת וייל (שיודעת לספר סיפור), מדגישים את מגרעותיו: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? – לא משנה. העיקר שתהיה מאגניב.

אפריל 11, 2023 – 10:39 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | פרסם תגובה

ביקורת שלי על "עיר בלי יהודים" של הוּגוֹ בֶּטָאוּאֶר (הוצאת "אפרסמון", 154 עמ', מגרמנית: חנן אלשטיין).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"עיר בלי יהודים" הוא רומן חלש ספרותית אבל מעניין מבחינה היסטורית שראה אור באוסטריה ב-1922 והיה שם רב מכר גדול (בשנה הראשונה נמכרו רבע מיליון עותקים). כתב אותו עיתונאי, סופר והרפתקן, בן למהגר יהודי ממזרח אירופה, בשם הוגו בֶּטָאוּאֶר. מדובר ביצירה פילושמית חביבה ומעט קלושה שעלילתה מספרת על החלטה אנטישמית שהתקבלה בפרלמנט האוסטרי בדבר גירוש כל היהודים מאוסטריה. הגירוש יוצא אל הפועל ואוסטריה מתחילה בשקיעתה. השקיעה היא בעיקר כלכלית, בגלל מיומנותם העסקית של היהודים, קשריהם הבינלאומיים ואף בזבזנותם שמשמנת את גלגלי הכלכלה, אך גם תרבותית. וינה הופכת למעין כפר ענק ומשמים. לבסוף, לא יכולים רוב האוסטרים לשאת את השקיעה שנגזרה על ארצם, נוצרת קואליציה פוליטית מספקת לביטול הגזירה והיהודים שבים. קו עלילה מרכזי, אישי יותר, מספר סיפור אהבה שטחי בין יהודי פיקח ואוסטרית מצודדת וכיצד סייע היהודי המגורש לביטולה של הגזרה.

העניין ההיסטורי הראשון שמעורר הספר נוגע לכך שהוא בו זמנית מדגים את כוחו וחולשתו של הדימיון הספרותי. בטאואר הבין משהו נכון. העתיד צופן מפנה רדיקלי לרעה ליהודים האוסטרים (לא ליהודים הגרמנים, אגב; בספר מהגרים חלק ניכר מהיהודים לגרמניה). הספר מדגים את כוחה של הספרות לשרטט תרחישים עתידניים שנראים אולי מופרכים אבל שנזרקה בהם נבואה. מאידך גיסא, אפילו הדימיון הספרותי המפותח של בטאואר לא העלה על דעתו כל מה שצפון ליהודי אוסטריה בעתיד הקרוב.

מעניין גם שבטאואר לא מתכחש להאשמה האנטישמית בדבר הקשר ההדוק בין היהודים והכסף. העמדה הזו (שכאדם שאינו עילוי פיננסי תמיד איימה לחתור נמרצות תחת זהותי היהודית) הרי מניעה את גלגלי העלילה המרכזיים. אצל בטאואר, קצת בדומה ל"מרד הנפילים" של איין ראנד, היהודים הם השמרים שבעוגת הכלכלה האוסטרית. מעניינת בהקשר הזה הטינה הגלויה של האנטישמים ברומן של בטאואר. הקנצלר האוסטרי, מנהיג מפלגת הנוצרים-סוציאלים, יוזם הגירוש (מפלגתו חברה למפלגה פרוטו-נאצית שנקראת "גרמניה הגדולה", גם היא מפלגה היסטורית, שזכו יחדיו ברוב גדול; ואילו חזרתם של היהודים התאפשרה בעקבות ברית בין הסוציאליסטים לבורגנים הליברלים), מודה בעליונותם המנטאלית של היהודים, ודווקא משום כך, משום שימור עצמי בגין נחיתות הלא יהודים מול היהודים, מצדד ברדיפתם. מנאומו בפרלמנט: "האם הנמר איננו חיה נהדרת, חיה מלאת עוצמה, אומץ ואינטליגנציה? ואף על פי כן, האם לא צדים אותו ורודפים אותו, מכיוון שהמאבק לשימור עצמי תובע זאת?". מעניין גם שהקנצלר מסתמך על תמיכת העולם הנוצרי באוסטריה המטוהרת מיהודיה. כלומר האנטישמיות שלו נשענת בחלקה על בסיס דתי (בניגוד לנאציזם הגזעני והאנטי דתי).

החשיבות ההיסטורית של הסיפור נוגעת גם לימינו אנו. כי בטאואר מתעכב לא מעט על הפרוצדורה החוקית והחוקתית שאפשרה את הגירוש והוא מדגים כיצד דמוקרטיה צעירה (ועוד כזו שיש בה חוקה), אך דמוקרטיה שאינה מנוסה בהתגוננות ממגמות אנטי דמוקרטיות וללא הגנה שלמה ומספקת על מיעוטיה, מידרדרת לגירוש "חוקי" כזה. על הדרך אנחנו נתקלים בביטויים מוכרים מימינו אלה: "החוק אומץ פה אחד, ועוד באותו היום הוא גם עבר דרך הוועדה המוסמכת בהליך מזורז ואושר בקריאה שנייה ושלישית". שנאת היהודים באוסטריה היא גם סנטימנט פופוליסטי מובהק של שנאת אליטות: "מי מחזיק בידיו את העיתונות, וכפועל יוצא מכך גם את דעת הקהל? היהודי! […] מי עומד בראש כמעט כל התעשיות? היהודי! מי הבעלים של התיאטראות שלנו? היהודי! מי כותב את המחזות שמוצגים על הבמה? היהודי!". איני רוצה לחטוא בפשטנות ולהעתיק סיטואציה היסטורית אחת מזמנה ומקומה לימינו. אבל בכל זאת יש כאן תזכורת לחבריי בימין על הסכנות שבפופוליזם.

רומאו היהודי ויוליה האוסטרית שעומדים בלב סיפור האהבה כאן מציגים אהבה רומנטית ונקייה למופת. אבל האנטישמיות הגרמנית בת התקופה נטתה להציג את היהודי כדמות בעלת תיאבון מיני מאיים, דמות סוטה ו"מטונפת". הנקודה הזו, באופן מעניין, אינה קיימת בספר, אבל הייתה נוכחת ועוד איך בגורלו של המחבר (את הפרטים קראתי באחרית הדבר של המתרגם המוצלח, חנן אלשטיין). בטאואר הקים ב-1924 מגזין נועז ואף פרובוקטיבי בשם "הוא והיא: שבועון לתרבות החיים הטובים ולארוטיקה". המגזין הליברלי הזה ביקש להקנות חינוך מיני לציבור הרחב, צידד בזכויות נשים, דרש לבטל את האיסור הפלילי על יחסים בין בני אותו מין ועוד. הימין השמרני והלאומני כאחד זעם על ה"חזיר היהודי", ה"פורנוגרף המקצועי", ה"נפש התלמודית המצורעת". הוצאת המגזין נעצרה לבסוף  על ידי הרשויות ובטאואר ספג איומים על חייו. לאחר שבית המשפט פסק שהמגזין יכול לחזור לפעילות, הוא הפך לשבועון הנפוץ ביותר באוסטריה. ההסתה נגד בטאואר גברה והלכה ולבסוף, ב-1925, רצח אותו טכנאי שיניים מובטל בן 21. העיתונות השמרנית, מספר אלשטיין, אמנם נטתה להוקיע את הרצח, אבל גרסה שבטאואר הוא הוא האשם העיקרי. הרוצח, ששוחרר לבסוף מחמת טענה לאי שפיות, התברר לבסוף, היה חבר במפלגה הנאצית. הסיפור על גורלו של הסופר מזעזע, נוקב ורלוונטי אולי יותר מהספר עצמו.        

אפריל 7, 2023 – 8:33 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה