על מאמר אחד על המצב

אנשים מתרשמים ממאמרים ארוכים ורהוטים. זו, אולי, הסיבה שאכלו לי את הראש שאקרא את מאמרו הארוך של עידן לנדו על המצב, מאמר מנקודת מבט של השמאל הרדיקלי (מי שרוצה שיחפש בגוגל).

לנדו הוא כמובן אדם פיקח מאד, אבל לאורך ההיסטוריה טובי המוחות – ובהחלט איני יודע אם הוא הגיע עד שם, כן? – נפלו לתפיסות המעוותות ביותר, השקריות ביותר, המרושעות ביותר והמופרכות ביותר. ללנדו יש אידאולוגיה מוצקה ולכן כל העובדות מסתדרות אצלו באופן נפלא לאור האידאולוגיה. לכן אני לא מתרשם מ"התחקיריות" של הטקסט שלו ומהיותו מרובה פרטים "עובדתיים", מהטקסט שלו שנאלצתי לקרוא לבסוף. לאידיאולוגיה שלו קוראים "מרקסיזם" או, ליתר דיוק, "ניאו-מרקסיזם", או, ליתר דיוק, "ניאו-מרקסיזם שמיושם לסכסוך הישראלי פלסטיני".

כשאני כותב שמדובר ב"ניאו-מרקסיזם המיושם לסכסוך שלנו" איני מתכוון לכסות את כל הגניאולוגיה האינטלקטואלית של לנדו. ברור שיש כאן השפעות של תיאוריות פוסט-קולוניאליות (בחלקן בעצמן התמרה של המרקסיזם ליחסים גיאופוליטיים) והתפתחויות עכשוויות יותר של השמאל תומך הקורבן או הקורבן כביכול בכל מחיר וכולי. אבל העוקץ מבחינתי בזיהוי של התזה שלו כ"ניאו מרקסיסטית" נוגע לראייה מניכיאית ולרדוקציה הנוקשה שיש בהסבר מסוג זה (ועל הדרך הוא מסביר טוב יותר את גיוסה של נעמי קליין מתנגדת הקפיטליזם לטקסט שלו).

במקרה אני קורא כעת את הנספחים ב"מוסד ביאליק" לספרו הקלאסי של יעקב בורקהרט "תרבות הרנסנס באיטליה". אלה נכתבו על ידי אנשי אקדמיה ישראליים מבריקים וידענים, אבל אחד מהם, מבריק ובעל ידע, מנתח את אמנות הרנסנס כרוח התקופה (הספר ראה אור ב-1957) במושגים מרקסיסטיים וזה בלתי נסבל מהפרספקטיבה שלנו. הכל וכולם, מיכאלנג'לו והאסכולה הוינציאנית בציור, מנותחים לאור מלחמת המעמדות.

והכל מסתדר טיפ טופ, כל העובדות הקטנות הארורות סוף סוף מוצאות את מובנן במבנה העל המרשים שבונה ההיסטוריון.

*

למעשה, לא רציתי לבזבז שעה או שעתיים על קריאת המאמר של לנדו כי הייתה לי כבר התנסות עם התלהבות דומה בסביבתי ממאמר אחר שלו ומאכזבה רבתי. לפני כמה שנים הוא פרסם שורת מאמרים בעקבות קריאה בספריו הפסימיים של הפילוסוף ג'ון גריי. הייתה התלהבות בקהילה האינטלקטואלית שלנו מהמאמרים. וכשקראתי אותם הם נראו לי דלים, דכאוניים (במובן מעוות המציאות של המילה) ובעיקר חושפים עמדה פוסט-הומניסטית לא מעמיקה. כלומר, לנדו התרשם כל כך מהפוסט-הומניזם של גריי ששאלתי את עצמי איזה מוצקות הומניסטית הייתה לו מלכתחילה?! כמו שאמר פעם ט.ס. אליוט – שממשיכיו נעדרי האינטליגנציה הרגשית שוכחים את סוף האימרה שלהלן – "שירה היא אמנם מנוס מרגש, אבל רק מי שהוא בעל רגש מלכתחילה יכול להבין מה זה מנוס ממנו".

*

למעשה, כבר מקריאת פיסקת הפתיחה רציתי לנוס על נפשי ולהתרחק מהטקסט הזה. ראו נא אותה:

" כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל".

שימו לב לרטוריקה: בחטיפת האזרחים לא אשם חמאס – "אשמה בחטיפתם" הממשלה; מניין ההרוגים העדכני בעזה נמנה עד האחרון שבהם, 2750, ואילו "הלב מתפלץ" אמנם מהטבח בישראל אבל לא טורח למנות את מספר הטבוחים המפלצתי.

כך שבקריאות הראשונות לא יכולתי פיזית, פשוט פיזית, לצלוח את הפיסקה הראשונה הזו, בה נכלל בסל אחד הרצח המתועב בתחומי ישראל, *התגובה* עליו בעזה ומחדלי הממשלה. זו נראתה לי פשיטת רגל מוסרית ממדרגה ראשונה. וזה פשוט נראה לי דוחה, שוב, פיזית.

*

אבל, כאמור, אכלו לי את הראש ושיחתי שעה ומשהו של קריאה בטקסט הזה.

לא אבזבז גם את זמנכם.

אומר רק כמה דברים. החטא הקדמון של הטקסט הזה הוא, כאמור, המרקסיזם או הניאו-מרקסיזם שלו או הניאו-מרקסיזם כשהוא מיושם לסכסוך שלנו. הוא מתבטא בקטע הזה:

"מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?"

ומדוע הקטע הזה הוא תורף הדברים ונקודת התורפה שלהם? כי להמשיג את הסכסוך הישראלי פלסטיני כסכסוך מעמדי אומר דבר אחד: יש כאן *רעים* מוחלטים ויש כאן *טובים* מוחלטים, יש כאן קפיטליסטים ויש כאן פועלים, יש כאן *מנצלים* ויש כאן *מנוצלים*. והרעים והמנצלים, כמובן, הם אנחנו.

פעם פרסמתי מאמר (ארוך; גם אני יודע לכתוב מאמרים ארוכים) על הסדרה "הבורגנים" והסברתי מדוע הסדרה הזו הייתה בעייתית. והיא הייתה בעייתית בדיוק בגלל שיצרה מיזוג כזה בין "הבורגנות" לבין "הישראליות". כשיוצרים מיזוג כזה הכל ברור! אנחת רווחה של בהירות מוסרית מתפשטת על המצח והפנים ומשטחת את קמטיהם! יש רע ויש טוב!

ואפשר עכשיו להתפנות לצ'רי פיקיניג וליקוט כל העובדות המדברות נגד ישראל וכל העובדות בעד החמאס.

למרקסיסט יש סט אחד של הסברים על המצב בעולם. במרקסיזם הכל מתכנס להסבר מניכיאי. אין מורכבות מלבד זו הכלכלית, אין דת, אין רוע טהור, אין שנאה, אין לאומיות, אין יצר מוות שמטופח בחברה מסוימת, אין איסלאם פונדמנטליסטי. לכן המרקסיסט יכול לכתוב כמו לנדו:

"לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה."

רגע, אין דבר כזה אנטישמיות? היא לא הייתה עובדה היסטורית עקבית וקטלנית? אין דבר כזה דת קנאית שמטפחת אותה? הכל הוא פלסטינים מנוצלים בידי ישראלים מנצלים?

*

ראו למשל צ'רי פיקיניג ועיוות בטקסט הבא של לנדו. ואני מסתמך כאן על טענותיו שלו בלבד:

"כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. ".

שימו לב לעיוות! ישראל "סיכלה" את ההסכם. הכיצד? כי היו רק "4 שיגורים באוקטובר"! של מי היו השיגורים, ילמדנו רבנו? לא של החמאס? האם אין זה "סיכול" של הסכם רגיעה? והבה נראה כיצד לפי לנדו האנליסט המזהיר והאובייקטיבי ישראל "סיכלה" את ההסכם? " בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס". אה, או, רגע, איזו מנהרה? למה החמאס נהר לו מנהרה? לבטח, על מנת להפיץ אור שינהר על כולנו! וכאן, אזכיר שוב, אני לא נזקק לבדיקת העובדות שאותן מספר לנדו, אלא פשוט מסתמך עליו עצמו.

לנדו מביא כמה דוגמאות שלטענתו בהם החמאס הציע הודנה וישראל סירבה. ואני רק שאלה: למה "הודנה"? למה לא שלום? האם זו ראייה מספקת למתינותו של החמאס, גם אם נניח ולנדו צודק בהבאת העובדות שלו?

*

הטקסט הזה מלא עובדות, חלקן חשובות ומעניינות, אבל הוא מעוות בגישתו.

ראו את זה:

"חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים"

לנדו מלין על *המילים* של הישראלים. בעוד *המעשים* של החמאס *כבר נעשו*. המחיקה של קיבוצי העוטף *כבר הייתה*.

הרטוריקה כולה מבוישת להדהים כשהוא מדבר על החמאס:

"ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע".

הקורבנות נקמו, אתם מבינים?

" מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית".

הם "נקטו", אתם מבינים? באמצעים שברשותם, נו…

*

זה מה שלנדו ודומיו חוזים כתסריט חיובי לסוף המשבר:

"מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית."

אני מוכן לסיום כזה אם לנדו מצהיר שהוא יעבור בעצמו לגור בעוטף.

*

בחוגי השמאל הרדיקלי רווחת אמרה מוערכת יתר על המידה של ההיסטוריון השמאלי הרדיקלי אמנון רז-קרקוצקין המבארת כביכול את עמדת הציונות כך: "אין אלוהים – אבל הוא נתן לנו את הארץ".

אצל לנדו יש לשנותה לאמרה כזו:

"אין אלוהים – אבל יש דֵמון וישראל שמו".

אוקטובר 23, 2023 – 5:03 PM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה, עובר ושב | תגובות (4)

ביקורתי על "שבט יהודה", של ר' שלמה אבן וירגה, בהוצאת "כרמל" (272 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בימי סוף תשרי הנוראים, כשנתגלה שהגורל היהודי רודף אחרינו, מעטים היו חומרי הקריאה שמתאים או שאפשר היה לקוראם כספר העברי הקלאסי הזה, שבעיתוי כמו נבואי ראה אור כעת במהדורה מחודשת. זה אמנם ספר קינה, מעין "דקאמרון" של האסונות היהודיים, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן אתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עמו אלא אף להתנחם בו.

ראשית, הפרטים הבסיסיים. "שבט יהודה" הוא ספר שהובא לדפוס ב-1550 בממלכה העותומאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. אבל מבחינה כמותית הספר לא עוסק ברובו בגירוש ספרד אלא הוא רשימה של כמה עשרות "שמדות" ו"גזירות", הנמתחים לאחור למאות השנים שקדמו לו. הכתיבה היא עירוב של היסטוריוגרפיה, כרוניקה וכתיבה בלטריסטית (המושפעת מהנובלה האיטלקית; ה"רנסנסיות" של הספר מתבטאת בעוד דרכים. למשל, בדיון שיש כאן על האסתטיקה והרטוריקה התנ"כיות). זו כתיבה של בעל כישרון ספרותי, שבה מוקדש מקום מיוחד לתיאורים של ויכוחים ושיחות בין רבנים, מלכים, משומדים-מלומדים ופילוסופים נוצרים, שונאי ואוהדי ישראל. המהדורה הזו מבוססת על מחקריו של ההיסטוריון פרופ' יצחק בער ושל תלמידו פרופ' עזריאל שוחט ונוספה לה הקדמה מעניינת של פרופ' מוריס קריגל.  

בצד המידע ההיסטורי שלא יסולא בפז, מעלתו העיקרית של הספר הינה הצגת ניסיון קורע לב ומרשים להבנה עצמית. לא צדק ברנר כשטען שעד מנדלי מוכר ספרים לא עסקה הספרות העברית ב"הכרת עצמנו". מדוע התרגשו עלינו כל הצרות הללו? בכמה מקומות בספר מעלה אבן וירגה ניסיונות לתשובה. חלקם אכן תיאולוגים ("מפני חטאינו"). אבל חלקם ריאליים. וחלקם אף מכילים ביקורת עצמית. סיבה ריאלית וביקורתית כאחת אותה מונה אבן וירגה כ"סבה טבעית" לאסון היהודים היא פלגנותם, החל מרחבעם וירבעם. ובין הסיבות הריאליות לאנטישמיות מדבר הספר על התחרות הכלכלית עם העמים בהם שכנו היהודים. בביקורת העצמית מונה גם אבן וירגה את הברית עם השליטים המעוררת את קנאת העם והחוקים המרחיקים אותם מהגוי (והוא מותח ביקורת על חוקי התלמוד בעניין זה).

אך אין מדובר ביצירה של הלקאה עצמית. הספר מתפלץ מאכזריות חלק מהגויים ומרשעותם. בדבריו של חכם נוצרי אוהד ישראל, מודגש אופייה הפופוליסטי המוּנע מרגשי נחיתות של שנאת ישראל, בניתוח פסיכולוגי שמזכיר את "מחשבות בשאלה היהודית" של סארטר: "לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי […] העם מקנא בהם".

יש ב"שבט יהודה" גם עדות חשובה לתפיסה עצמית של האופי היהודי. היהודים הם פיקחים ואמיצים אך וכחנים ופלגניים, גורס הספר. אך, כאמור, אבן וירגה הוא יהודי לאומי. הוא מודע לכך שרבים מבני עמנו התבוללו עקב השמדות. הוא לא מגנה אותם, אבל מתפעל מאלה שעמדו ביהדותם. כמו בסיפור המצמרר על גולֶה ספרד שכל משפחתו מתה עליו בדרך והוא פונה לבוראו: "רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה!". ומאידך יש בו מתינות מרשימה, (יהודית) "ספרדית" אולי, המבדילה בין גוי רשע לגוי טוב, ומשפט פותח כמו "במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים" אופייני לרוח הספר. כמו גם תיאור של בעל אונייה חסיד אומות העולם שסירב לקבל כסף על הצלת יהודים ממוות בימי הגירוש מספרד.  

המתח בין תפיסה היסטורית לתפיסה מיתית עמוק כשבאים לדון בהיסטוריה היהודית, שמפתה כל כך לראייה מיתית. נוכחות שני מיתוסים בסיסיים של הגלות, מיתוס יוסף המשנה למלך במצרים וסיפור מגילת אסתר, חוזרים בהקשרים שונים כאן ומפתים לראייה ארכיטיפית. אכן צדק א.ב. יהושע במסתו על האנטישמיות בדבר מרכזיות הסיפור של מגילת אסתר בניסיון הבנה עצמית של הגלות והאנטישמיות כאחת. נדמה לי שמהספר הזה ניתן להבין מלכוד מטאפיזי שנתונים בו היהודים: דווקא היערמות האסונות עליהם מחזקות את דבקותם, כי הרי הן מאשרות את נכונות הכתובים שצפו כל זאת!  

יש לא מעט הומור בספר. זה אחד מתוויו המפתיעים. בקטע קומי גאוני כאן ממחיש חכם יהודי למלך פורטוגל את הגמישות בפרשנות של הפסוקים ולכן את הזהירות שיש לנקוט בה, באמצעות פרשנות היתולית אך אפשרית לקטע מאיכה הנפתח בפסוק "אני הגבר ראה עני", שמוסב כביכול על תרנגול (שגם הוא הרי קרוי "גבר"). אחד משיאי ההומור בספר נעוץ בתיאור התקוטטות החכמים היהודים הנדרשים להצלת עמם בינם לבין עצמם וזאת לאחר ש"הסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמידת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנס כל אחד בדברי חברו".

עולים כאן למול עינינו דמויות ומעמדים מדהימים: השתדלן, המשומד-המלומד, הוויכוחים הגדולים, שהם מעמדים היסטוריים שלא ייאמנו בהן התנהלו דיאלוגים סוקרטיים מבריקים.

באופן כללי, ב"שבט יהודה" נתפסים, כמדומה, הנוצרים כרעים ליהודים מהמוסלמים ("הישמעאלים"). למשל, עלילות הדם הרבות שמתוארות פה מתחוללות ברובן (ואולי כולן?) ברחבי העולם הנוצרי ובאחד הסיפורים שר ישמעאלי המתארח אצל מלך נוצרי נדהם מהן. אבל אחד הסיפורים המזעזעים ביותר כאן התרחש במרוקו לאחר גירוש ספרד: "ואירע שם דבר אשר כמוהו לא נשמע. כי בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו. וכמו חצי שעה שסב, ועם רומח שבידו תקע בבטן הנערה. אמרו לו: אי אכזר! למה כך עשית? והשיב, כי ירא שמא נשארה הנערה מעוברת, ויהיה הנער בדת יהודים. שמעו נא וראו הן היתה כזאת בכל העולם או נשמע כמוהו?!".  

מדוע נחמה, אם כך? בגלל העברית הנפלאה והמסורת העברית המפוארת שהספר מגלם, מסורת עתיקה שנמשכת למרות העומדים עליה לכלותה בכל דור ודור.

ובגלל התקומה היום, על אף הכל. הספר מבטא מודעות חריפה וכואבת לחולשה הפוליטית-צבאית של היהודים. למשל, כשהוא מתאר טבח שנעשה בצרפת ב-1320, שבו, במקום לעלות במסע צלב על "ישמעאל" החזק, מבכרים הפורעים לפגוע ביהודים: "כי הם עם רפה וחלוש". כאחת הסיבות לחולשת היהודים מזכיר המחבר ש: "לא למדו תחבולות המלחמה". ועם זאת יש כאן כמה סיפורים מפעימים על פרעות בהן קמו היהודים והרגו בטובחיהם. יש בספר געגועים מובהקים לריבונות. למשל, בביטוי המתוק המתאר את "ראשות הגולה" בבבל ככזו ששימרה את "לחלוחית ממשלתם" של ישראל. יש לנו היום יותר מ"לחלוחית".

ובגלל התקווה שמשתמרת בספר עצמו. הספר הזה מכיל תקווה משיחית, אחת מההמצאות היהודיות החשובות ביותר, לטעמי, גם לבעלי השקפת עולם חילונית. הוא נזהר מאד ממשיחי שקר ומספר על האסונות שהמיטו כמה מהם (מאה שנה לפני שבתי צבי). אך במתיקות האופיינית לו, לקראת סוף הספר, מבקש לנחם את שומעיו בתקוות גאולה: "ולפי שדברים אלה משברות הלבבות ראיתי להביא הנה דבר משמח, והוא תפארת המקדש ובניינו". מסורת התקווה הזו מנחמת. כמו שכתבה אחת הפזמונאיות הגדולות שלנו: חבלי משיח, הנה זה בא.

אוקטובר 20, 2023 – 7:40 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

כמה דברים על המצב

(בפייסבוק אני מתבטא בתכיפות על המלחמה. כאן אעלה לפעמים טקסטים שפרסמתי בפלטפורמה ההיא).

1. כמה דברים מפוזרים ששמעתי רק אתמול. אתמול עוד נתגלו בבארי גופות של ילד ואמו שרופים. שני הורים מכפר עזה נרצחו והותירו את ילדיהם בני ה-6 וה-9 יתומים, אחותם בת ה-3 נעדרת ואולי נחטפה. אב ובתו הקטנה בעלת המוגבלויות נרצחו בטבח.

וזה רק מעט מזעיר. צריך לזכור את זה. צריך לחקוק את זה. לא בשביל העלאת הפחד, אלא בשביל הבנת המציאות.

וגם בשביל ליבוי הזעם הנדרש לעשיית מעשים שישנו את המציאות כדי שדברים כאלה לא יישנו.

לא *הכל* מותר לעשות. בהחלט לא. אבל:

2. לא ייתכן ש"חרבות ברזל" יהיה "צוק איתן" משודרג ותו לא. אני מבין, כמובן, שסוגיית מאות בני הערובה שלנו מסובכת. וייתכן ותהיה מתינות בתגובה עד לשחרורם. אבל בטווח הארוך לא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שזה יהיה "סבב" ותו לא. רגשות נקמה על מעשי זוועה אינם רגשות פסולים כשלעצמם. אבל לא מטעמי נקמה לא ייתכן להסתפק ב"מבצע". אלא מטעמי הישרדות גרידא. דם יהודים צריך לעלות שוב ביוקר. אם הוא יוכח כזול ירבו הקופצים על הסחורה.

3. ההפרדה בין חמאס לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה היא מלאכותית. צר לי לומר, ועם כל הכבוד לביידן. החמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות ומאז לא נעשה שום ניסיון, ולו של הפגנה גרידא, להתעמת איתו. בטח לא משהו כדוגמת מחתרת "הורד הלבן" נגד הנאצים או ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, המשמעותיים יותר. אומות צריכות לשלם על בחירותיהן וכך גם הפלסטינים.

אנחנו, להבדיל אלפי הבדלות, שילמנו מחיר יקר על שתי מרידות גדולות ורבות הוד ("המרד הגדול" ו"מרד בר כוכבא") אך חסרות כל סיכוי מדיני באימפריה הגדולה של הזמן ההוא. הפלסטינים *חייבים* לשלם על מעשי נציגיהם. לא בחייהם, אלא אם כן מדובר בנזק שגם דיני המלחמה מכירים בלגיטימיות שלו. אבל ברווחת חייהם בוודאי. ואולי גם:

4. נשמעה דעה, שאם היא נכונה מבחינת תפיסת העולם הפלסטינית אין שום סיבה לא ליישם אותה. הדעה גורסת שמכיוון שלפלסטינים חשובה מאד האדמה, הרי ענישה משמעותית, שאינה כרוכה באובדן חיי אדם, תהיה של צמצום השטח של רצועת עזה והוספת "רצועת ביטחון" לישראל. אם אכן זה מעשה ענישה אפקטיבי (ויש כמובן מומחים ממני לנושא) בהחלט יש לשקול אותו. זה עונש הומני, ללא פגיעה בחיי לא מעורבים, שימחיש שלמעשים זוועתיים יש תוצאות. וגם לאי התקוממות כנגד מעשים זוועתיים.

אני גם מזכיר שמעשה הזוועה הקודם של הפלסטינים – מעשה איוולת גם הוא, שהם שילמו וישלמו עליו בעתיד – האינתיפאדה השנייה עם פיגועי ההתאבדות הזוועתיים לא נעשה רק על ידי החמאס. אלא בתמיכת הרש"פ.

נכון, יש להבדיל בין אבו מאזן לחמאס. בהחלט. אבל תהליך דומה לתהליך החינוכי של הדה-נאציפיקציה שנהגו בעלות הברית בגרמניה עם תום המלחמה חייב להיעשות בתחומי מערכת החינוך של הרש"פ.

5. אני מעריך מאד את ביידן, כמו כולנו, וחלק מהשערורייה של ממשלת המתבגרים והבריונים והבְּערים שמשלה פה בתשעת החודשים האחרונים קשור בזלזול המפגר ממש בידידות עם ארה"ב ועם ביידן.

עם זאת, כציוני, אני לא אוהב את זה שאנחנו נשענים כל כך על ביידן. חלק ממה שצריך לתקן אצלנו הוא שיקום תחושת העצמאות והריבונות שלנו. נכון, הציונות במיטבה, כתנועה מדינית מפוכחת, תמיד ביקשה את הסכמת העמים. הן הרצל והן בן גוריון (בניסוחים של מגילת העצמאות) יצאו נגד תפיסה אובדנית ולא רציונלית של "עם לבדד ישכון" (כזכור, גם יהודה המכבי כרת ברית עם המעצמה העולה במערב, עם רומא, במלחמתו ביוונים). אבל מכאן ועד להסתמכות על כתפי אחרים – ואני לא אומר שזה בדיוק המצב כרגע, אבל הוא מתקרב לשם – הדרך ארוכה. הציונות היא ההיפך מההישענות על הנסיך או השליט וגילויי שתדלנות אצלו. היא עשיית הדברים "במו ידיו", כמו שכתב משה שמיר על גיבור המופת הציוני.

וגם: אנחנו לא מצביעי המפלגה הדמוקרטית דוברי עברית, שחיים במדינה רחוקה מעט יותר מאלסקה מהמרכז האמריקאי, כפי שנראה שחשים אחדים מאיתנו. אנחנו יהודים-ישראלים.

ובהקשר זה: זה לכאורה קטנוני, ואני מעריך מאד את יאיר לפיד, אבל אני רוצה לציין את טעויות ההגייה שלו בציטוט הפסוקים בנאומו המרגש בכנסת, שגיאות שברורות לכל בעל השכלה יהודית בסיסית. לפיד הוא מנהיג אמיתי. ייתכן ואצביע לו גם בעתיד. אבל השגיאות המביכות הללו ממחישות את הצורך בחינוך יהודי-תרבותי שורשי (לא דתי!) כחלק מבניית תחושת הזהות שלנו.

6. אם לא נשמור על יתרון איכותי מול אויבינו לא נהיה פה. ולכן, בין חטאיו הרבים מספור של נתניהו, בוהק כשָני ביטול העסקה שנרקמה עם הרבי מבעלז, החסידות השנייה בגדולה, על הכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך של החסידות. אפילו יותר מגיוסם לצבא, נראה לי חובה להבהיר לציבור החרדי שמדינה מודרנית חפצת חיים לא יכולה לאפשר שיותר ממיליון מאזרחיה יחיו בהשכלה של ימי הביניים. לא נשרוד כך. זאת ועוד:

7. כמובן, שבעקבות אירועי הזוועה מודל צבא העם צריך לחזור ובגדול. אנחנו לא יכולים להסתפק ב"צבא קטן וחכם", בטח אם הוא לא חכם…אנחנו זקוקים לאנשים. בצבא או בשירות לאומי (בשיקום המוסדות הציבוריים, במדינה שמתגלה באוזלת ידה בימים האחרונים). החרדים פשוט לא יכולים לעמוד מנגד, אחרת הם יהיו כרשע שבאגדה שכיוון שהוציא עצמו מהכלל – כפר בעיקר.

ואנחנו זקוקים למבט מפוכח, למספרים, לא לרגש. זה שיש מתנדבי זק"א זה יפה מאד. כמה הם? כמה אחוזים מתוך החברה החרדית הם מונים? האם הם מתנדבים בימים ששקולים לימים בהם מגוייסים חיילינו? לא סנטימנטליות, אלא מבט קר ומפוכח.

וכמובן, אפשר בהחלט להפוך את זק"א לשירות לאומי. הם עושים עבודת קודש, בהחלט. אבל זה צריך להיות מוסדר. חלק כחלק צריכים חלקי החברה הישראלית לתת כתף.

ולהבדיל: גם השיעור הגבוה, כמדומה, של אנשי הציונות הדתית בלוחמים ובנופלים הוא בעל משמעות ארוכת טווח. גם כאן צריך מבט לא סנטימנטלי, לא חובבני, אלא מספרים. אבל אם הנראוּת מייצגת מציאות אמיתית בעלת היקף רחב אז צריך להבין שמי שנוטל על עצמו את תפקיד האליטה המשרתת יהיה זכאי לנקודות רבות בציבוריות הישראלית. אין זה אומר שיש להגשים את חזונות העוועים של קיצוני הציונות הדתית. וגם רוב הלוחמים מהמגזר ממילא אינם אוחזים בהם. אבל זו עובדה – שכאמור, יש לברר את היקפה המדויק – שיש לה השלכות. מי שרוצה להיות אליטה צריך לדעת להקריב. מי שוויתר על הקרבה בל יתפלא אם הוא לא אליטה (וכמובן, חלקים נרחבים בחברה הליברלית לא ויתרו עליה). וייתכן בהחלט ואני עושה עוול ולכן אני מסייג מאד מאד את האמירה האימפרסיוניסטית הזו. הדברים צריכים להתברר מספרית בהמשך.

8. אנחנו חייבים להחזיר ערכים מריטוקרטיים לחברה שלנו. פשוט חייבים. שלטון הליקוקוקרטיה שהנהיג הליכוד הוא פשוט לא-הישרדותי. המלחמה שהכריז נתניהו על השירות הציבורי בתחילת המילניום ועל מערכות המדינה האלמנטריות בשנים האחרונות היא סכנה לקיומנו.

אנחנו צריכים את האנשים הכי טובים במוסדות הציבוריים הכי טובים.

החמאס הפגין יכולות מבצעיות מרשימות ביותר במעשי הזוועה שלו. אני בכלל לא מזלזל, למשל, בתזמון הירי לירושלים בשעת פתיחת מושב הכנסת על אף שלא היו בו נפגעים והוא היה חסר סיכוי מלכתחילה. זו הפגנה מרשימה של יכולת ללוחמה פסיכולוגית.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לבחור את האנשים הכי מוכשרים לניהול המערכות הכי חשובות וציבוריות שלנו. פשוט לא יכולים. ולכן:

9. נכון, נמתין עם הפוליטיקה עד סוף המלחמה. אבל זה צריך להיות מושכל יסוד: נתניהו חייב ללכת. אם עמית סגל הבין זאת, כולם יבינו זאת.

אני שם בצד את היותו המשסע הגדול, המפרק הגדול, דובר אי-האמת הגדול. וכמובן, כל הדברים האלה הם הישרדותיים ממש: גם לדבר אמת. מי שרוצה לשרוד צריך לנתח נכון את המצב ולדבר אמת אודותיו.

אבל אני מניח את זה בצד והולך לשיטתם של תומכי ביבי ופונה אליהם ישירות: נגיד, שהכל נכון, אתם צודקים. ביבי הוא מנהיג גדול שנרדף באופן לא הגון על ידי מוסדות המדינה, ה"דיפ סטייט" וחצי מהעם. נניח שאתם צודקים. עדיין העובדה החותכת היא שהמנהיג הדגול הזה מפצל את העם לשניים. חצי מהעם לא מאמין למילה שיוצאת מפיו. הוא מכשול ענק לשיקומה של החברה (אני מזכיר שמלבד תשעת חודשי הבלהה של הממשלה הזו והפילוג שיצרה ישראל נקלעה בגלל ביבי לשנים של סבבים אינסופיים של בחירות שהחלישו אותה גם הם).

ולכן, גם לשיטתכם (למרות שאני מאמין שמי שעוד מחזיק ממנו הוא מיעוט שבמיעוט): הוא חייב ללכת, על מנת לשקם את החברה הישראלית.

10. האמריקאים מדברים על החוק הבינלאומי. מעניין אותי, ברצינות, לשמוע למומחה כיצד נשמר החוק הזה במלחמות שניהלה ארה"ב. וניהלה אותן לא בתוככי ארצה, וניהלה אותן כמעצמה עולמית, לא כמדינה מאויימת עם יכולות מרשימות אבל לא לא מנוצחות.

11. התרגלנו, כן? אבל פשעי מלחמה הם אלפי הרקטות על ישראל. כשאני יושב בחדר שאינו ממ"ד, בלב תל אביב, עם ילדיי הקטנים, ומחכה ליירוטים וחושש מהפספוסים אני מזכיר לעצמי שזו מציאות לא נורמלית. מישהו מנסה לרצוח את ילדיי הקטנים גם עכשיו.

12. פשעי מלחמה לא נגמרו בשבת ה7.10. פשעי המלחמה הנמשכים כל דקה, כל שנייה, הם גם החטיפה של נשים, תינוקות, ילדים, קשישים וגברים בעזה. צריך לעשות הכל כדי להחזירם. וזה כולל פגיעה דרמטית באיכות החיים וברכוש של מיליוני עזתים, אם זה מה שמנהיגינו חושבים שמתאים.

13. אני מאמין שחשוב לשמר את ההבחנה בין "נרצחים" ל"נופלים". כלומר, בין אזרחים (או חיילים שנרצחו לא בשדה הקרב) לבין לוחמים שנפלו במלחמה מול המרצחים האלה. זו חלק ממהות הציונות: אנחנו עם שמגן על עצמו בעצמו. "במו ידיו". וסיפורי הגבורה שאתה שומע, על חיילים וכיתות כוננות, מפעימים ואמיתיים וייחקקו לעד בתולדות ישראל. המלחמה הזו הייתה פשלה איומה של הצבא כמערכת, אבל הלוחמים בשטח, וכיתות הכוננות, נלחמו כאריות, כשהיתרון המספרי חלק גדול מהזמן אצל אויבינו.

להחזרת שבויינו!

להבסת אויבינו!

אוקטובר 19, 2023 – 8:42 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | תגובות (5)

על המצב

להיות ממוקדים.

החמאס מכנה את שדרות וקיבוצי עוטף עזה "התנחלויות" ("ההתנחלות הציונית שדרות"). זה ארגון רצחני שאינו מכיר בזכותנו לחיות פה באופן ריבוני בכל קונסטלציה.

זה לא על 67 ואפילו לא על 47 ולא על 37 (וועדת פיל). אם כבר, זה על 17, נגד הצהרת בלפור. נגד כל ריבונות יהודית על שטח כלשהו בארץ ישראל.

בחוטפי ורוצחי נשים וילדים יש לטפל כבחוטפי ורוצחי נשים וילדים.

בחוטפי ילד מבועת שזועק לאמו "אמא, הם הולכים להרוג אותנו?!", יש לטפל כבנאצים.

אחרי שנמגר אותם, אחרי שנדאג באופן המיטבי ביותר לשבויינו, אפשר לחזור למלחמות האחרות.

אכן, אנחנו עושים מעשי עוולה ביהודה ושומרון של גזלת קרקעות ודחיקת אוכלוסייה משטחים המגיעים לה (ובאופן פחות סיסטמטי: פרעות ללא הבחנה בין צדיק ורשע וכתגובה לרצח יהודים, חשוב לציין, פרעות שרובן של פגיעה ברכוש, החמורה מאד גם היא, וחלקן של פגיעה בנפש, שאין לה מחילה). אכן, אני מקווה שנוכל לחלק את הארץ בקונסטלציה מסוימת (כמובן, לנוכח הניסיון המר, עם נוכחות צבאית שלנו לדורות קדימה; הפלסטינים הפסידו את זכותם לריבונות צבאית מוחלטת בשטח שיוקצה להם) – זהו המעשה הציוני ביותר. קרי, השגת בית לאומי בארץ ישראל ובו רוב יהודי, דבר מה שגם מאפשר לשמור על דמוקרטיה, לא מושלמת, אבל טובה דיה. כל ההתנחלויות המבודדות, כל העירוב לאין היתר בינינו לבין האוכלוסייה הפלסטינית הוא מעשה אנטי-ציוני.

אבל – זה אחרי.

ולהבדיל, אחרי שנמגר את החמאס, נוכל לחזור למלחמת התרבות הלא אלימה אך החיונית שהתחוללה בחברה הישראלית בחודשים האחרונים. החברה הישראלית צריכה לברר את קוויה האדומים אם היא רוצה להמשיך יחד ומסתבר שיש גם לציבור הליברלי קווים כאלה. טוב מאד! יהיה זמן להאשמות ויש, לטעמי, בהחלט את מי להאשים, מי שבעיוורון ובהתעלמות מכל האזהרות הוליכו אותנו לשידור חולשה כזו שאיפשרה לאויבינו לטעות בנו כך. וכמובן, הכישלון הצבאי האדיר.

אבל – זה אחרי.

כעת, אני מצפה מראש הממשלה להקים ממשלת אחדות לאומית. אין חובה מבחינתי שיסולקו סמוטריץ' ובן גביר, אך יש חובה, כמחווה רבת משמעות, לדבר על דחיית כל פעולה בדבר ההפיכה המשטרית לפרק זמן של שנים הלאה.

וכעת להתמקד.

להציל ככל שניתן את שבויינו,

לחסל את אויבינו.

אוקטובר 8, 2023 – 8:20 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה, עובר ושב | תגובות (2)

ביקורת על "מראֵה הנפש – התודעה בראי האבולוציה" של שמעונה גינצבורג וחוה יבלונקה (הוצאת "ידיעות ספרים", 252 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנה סוגייה לסוציולוגיה של המדע: האם הבחירה של הביולוגיות, הפרופסוריות גינצבורג ויבלונקה, לסיים את עשרות הפרקונים בספרן המעניין (המבוסס על ספרן שראה אור באנגלית בהוצאת MIT המכובדת) בשאלות ותהיות ולא בסימני קריאה היא עניין מגדרי? נימוסי? ומלבד זאת, האם בחירה זו מוסיפה או פוגמת? מבחינתי, בהתווספם לכמה עמימויות בטקסט, וגם למקום הבולט מדי לטעמי בספר מדעי של האיורים היפים-כשלעצמם של ענת ז'ליגובסקי, ולשימוש לא מספיק מסונן בציטוטים של משוררים והוגים, יצרו הסופים הפתוחים דווקא תחושה של היעדר חוּמרה. ולמרות זאת הספר מרשים למדי, נגיש ומכיל ידע עשיר ועדכני. כל מי שמתעניין בחקר התודעה יצא נשכר מקריאתו.

מאיזו דרגת חיים ניתן לדבר על "תודעה"? תוהה הספר סמוך לפתיחתו. האם צריך מערכת עצבים בשביל תודעה? האם צריך גם מוח? ואולי רק מזוחלים ומעלה ניתן לדבר על תודעה? ואולי רק בני אדם הם בעלי תודעה?

חקר התודעה (consciousness studies), כותבות יבלונקה וגינצבורג, נוסד בסוף המאה ה-20. נוצר קונצנזוס, הן מדווחות, בקרב החוקרים על קיומה של תודעה אצל בעלי חיים. קונצנזוס זה נוסח ב"הצהרת קיימברידג' על התודעה" מ-2012.

ניתן לומר במידה רבה של ביטחה שקומץ המדענים, שתמצית השקפתם מובאת כאן כדעת מיעוט, וסבורים שתודעת האדם ייחודית סובלים גם מרוח התקופה. כלומר מאידאולוגיה פוסט הומניסטית שמאפיינת את זמננו (אידאולוגיה שניזונה מהכישלון האנושי הכביר של המחצית הראשונה של המאה ה-20; קרוב יותר אלינו: מאשמת משבר האקלים הכבדה; אידאולוגיה שמתגלמת בפיחות הקומה האנושי שמבטאות הקומדיות והסטנדאפיסטים, שהחליפו את הטרגיקונים והדרמטיסטים כיוצרי האמנות הדומיננטיים בזמננו, וניזונה גם מהנרקיסיזם האנושי המביך והמביש שחשפו הרשתות החברתיות). קבוצה זו סבורה שתודעת האדם ייחודית כי היא תודעת "מֶטה": אנחנו יכולים לחשוב על המחשבה, לחשוב על הרגש, העוברים בתודעה.

הזווית שממנה יוצאות גינצבורג ויבלונקה לחקר התודעה היא הזווית האבולוציונית. ולקוראי הספר מוגשת תמצית של התיאוריה הדרוויניסטית בגרסה עדכנית. הן מדברות על "מִפנים אבולוציוניים" – למשל, הופעת החיים על פני כדור הארץ – כשפיתוח התודעה הוא גם מפנה כזה. הן מבקשות לפתח מודל שבו תהיה רשימת תכונות שרוב חוקרי התודעה יעריכו שהן מספיקות על מנת שיצור ייחשב לבעל תודעה מינימלית, בדומה למודל של כימאי הונגרי בשם טיבּוֹר גַנְטי, שבנה מודל תיאורטי של מערכת חיים מינימלית (פרישת המודל של גנטי להגדרת החיים היא רווח בפני עצמו לקוראי הספר). הן אף מתקדמות צעד נוסף קדימה ומבקשות להציע "תכונת-מערכת יחידה" שתהווה סַמָן של המהפך האבולוציוני אל התודעה.

דווקא כשהן מגיעות לניסוח של מאפייני התודעה (בפרק "המפנה לתודעה: רשימה") נוצרת עמימות, לטעמי, בין היתר ביחס שבין כותרות היכולות הנמנות לפירוטן העוקב. למשל, בתכונה שהן מכנות "האחדה וריבוי", הן מדברות על כך ש"יצור חוֹוה-מוּדע מסוגל ליצור תדמיות מאוחדות של העולם", אבל לזה הן מוסיפות יכולת הבחנה חדה, ולא ברור מה בכותרת מכוון אל יכולת זו. את המושג הפילוסופי הידוע שטבע במאה ה-19 הפילוסוף פרנץ ברנטנו לתיאור תכונה של התודעה ("התכוונותיות", intentionality) הן מסבירות באופן המעט מבלבל הבא: "מצבי תודעה הם על-אודות הגוף או העולם. אנחנו רואים את הדבר הנמצא בסלון בתור אריה". המשפט השני (שנשען על דוגמה שהן הביאו קודם; לא האריה בעייתי) לא ברור לי כהסבר של האינטנציונליות. תחת שם התכונה העמום "נגישות גלובלית ויכולת שידור" הן מדברות על פעילות גומלין בין מערכות החישה והתנועה לרשתות הפעלה וניהול לא-מודעוֹת, כלומר מעין רצוא ושוב בין "פנים" ל"חוץ".

נדמה לי שמבחינת המחברות ההצעה המקורית שלהן לתכונה מוחשית אחת ויחידה שמגלמת את הימצאות התודעה ביצור חי היא החלק החשוב ביותר בספר. הן מכנות את התכונה הזו "למידה בלי הגבלה" ומרחיבות על יכולת הלמידה המורכבת הזו שהן מציבות במוקד המודעות. אבל הקורא הסקרן לא חייב לייחס לפרקים אלו דווקא את ערכו המרכזי של הספר ויוצא מורווח מהפרישה הרחבה והידענית של הדיון שישנה כאן.

גינצבורג ויבלונקה לא יכולות, כמובן, להתכחש לייחודה של תודעת האדם. ככלות הכל, אזכיר, אנחנו חוקרים את תודעת הדיונון, לא ההיפך. וחלק אחד מחמשת חלקי הספר עוסק ב"מותר האדם", אם כי באורח אופייני (לספר, לתקופתנו) נוסף סימן שאלה לביטוי. כאן נידונות כמה הגדרות מעניינות מאד על ייחוד זה מבחינה ביולוגית-אבולוציונית. למשל, "(ה)יכולת (ה)מפותחת להבין את נקודת המבט של אחרים"; היכולת לחשיבה מופשטת וסמלית המתבטאת בין היתר בשפה; "זיכרון אוטוביוגרפי – היכולת 'לנסוע בזמן' לעָבָר האישי"; "הורות שיתופית", כלומר טיפול בילדים גם על ידי אבות, אחים, סבים, דבר מה שאינו קיים אצל קופי-אדם אחרים (אם כי כן אצל עופות ויונקים אחרים, כותבות המחברות). הכי מפתיע בעיניי היה הדיון על יכולת ההסמקה כיכולת אנושית ייחודית (שמסתבר שכבר דארווין עסק בו)! השפה האנושית, כותבות המחברות, אחראית גם לכך שאנחנו מין שסוגיות השקר והאמת מרכזיות אצלו! כי השפה פתחה את האפשרות לשקר.

ספר קולח, עשיר בידע וגם נדיב בהפניותיו לקריאה ולהעמקה נוספות.

אוקטובר 6, 2023 – 7:32 AM קטגוריות: Uncategorized | תגובות (1)

על ביקורת על ממואר על סטיינר וסונטאג

ב"Jewish Review of Books" (אולי נייסד פעם, ובעברית, Israeli Review of Books?) ביקורת רהוטה ונבונה של מבקר יהודי אמריקאי עכשווי בולט, אדם קירש, על ספר ממוארי אודות שני מבקרי ספרות יהודים-אמריקאים משפיעים ומבריקים: סוזן סונטאג וג'ורג' סטיינר. את הספר כתב עורך שהכיר את השניים והיה ידידם.

הפנייה למאמר הביקורת.

את סונטאג ואת סטיינר אני מלמד בשנים האחרונות בהקשרים שונים (בעיקר ביחס לשנות ההתעצבות של המושג "פוסטמודרניזם" בארה"ב בשנות החמישים, הששים והשבעים) וב"השילוח" האחרון פרסמתי מסה על סטיינר (אני מקווה שאוכל להפנות אליה בהקדם). הממואר שסוקר קירש מציג את שני המאורות גם בצדדיהם האנושיים והאנושיים מדי, כולל יחסי האיבה הקטנוניים ביניהם.

העמדה של קירש לגבי דמות האינטלקטואל – בניגוד לדמות זו כפי שגילמוה בפאתוס סטיינר וסונטאג – מרעננת, צנועה, בת זמננו ולכן אולי נעדרת בשורה של ממש. פעם ניסיתי לנסח את עומקו של האקלים הפוסטמודרני באופן הבא: זה אקלים ששואל האם זה רציני להיות רציני? קירש עונה בחצי שלילה ובכך הוא בהחלט צועד עם הזמן.

Another and perhaps more important part was the cult of Seriousness. Especially as they grew older, both Sontag and Steiner felt called upon not just to defend high culture but to incarnate it, which meant pretending to an omniscience and a moral solemnity that no individual could honestly sustain. The humorlessness, defensiveness, and insecurity that Boyers observed in both his friends can be diagnosed as symptoms of this lifelong strain. They weren’t just character flaws but intellectual ones—flaws in their idea of what it meant to be an intellectual. Reading Maestros & Monsters, it’s easy to feel that if that title is no longer as popular or prestigious as it used to be, perhaps it’s no bad thing. A writer is more honest, and ultimately more interesting, when he or she is not an intellectual but simply a person thinking.

אוקטובר 3, 2023 – 8:05 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

חג שמח!

הגאון מוילנה, שאני גא על כך שמשפחתי נמנית על צאצאיו, נהג לומר שהמצווה המקראית בסוכות "ושמחת בחגך והיית אך שמח" היא אחת מהמצוות הקשות בתורה. להיות שמח שבוע שלם! זה אכן קשה!

אם יותר לי לצרף לזה אמירה של ברנר, אותה ניסח במאמרו על ברדיצ'בסקי:

"שאם קולטוס-היאוש [ ההתמכרות לייאוש, פולחנו] מובן ומובן בתור מצב-נפש שליט, הנה אין מקום לזה ביחס לשאלות חברתיות: *אין עומדין להתפלל ליאוש בציבור*".

גם אם ייאוש בתור מצב נפש פרטי מובן לברנר הרי שפובליציסטים לא יכולים לתת לו דרור בכהנם כמעצבי דעת קהל ודוברי הציבור: "אין עומדין להתפלל לייאוש בציבור"! איזו אמרה!

אני אומר את זה כלפי נטייה מסוימת לביטויי ייאוש שרווחת בהקשר הישראלי מכל מיני כיוונים. אני כלל וכלל לא חושב שהמצב הוא כלאחר ייאוש, וצריך עד מאד להיזהר מזליגה של הפרטי לציבורי בעניינים כאלה. אבל אפילו מי שסבור שהמצב מייאש יש סרות טעם בהטפה ציבורית לעמדה מיואשת, כדברי ברנר. "אין עומדין להתפלל לייאוש בציבור"; ייאוש, לכל היותר, הוא תפילת יחיד.

חג שמח! ושתיפרש על כל עם ישראל, וגם עלינו ועל שכנינו, סוכת שלום!

ספטמבר 29, 2023 – 10:23 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)

נתראה הערב בקפלן

לא ביידן יושיענו. ולא תומס פרידמן. לא שלטים באנגלית בהפגנות פה ולא יותר מדי ישראלים שמפגינים שם (ההפגנות מבורכות בהחלט, אבל טוב היה מהן למהר ולחזור לארץ ולחזק את הציבור היהודי-ליברלי – פה מלחמת התרבות). לא איומים בהגירה ולא סלידה מה"יהודית" שב"יהודית ודמוקרטית".

לא זו הדרך.

רק אנחנו, בעברית, פה, בונים את זהותנו היהודית/ישראלית-ליברלית/דמוקרטית.

ללא תעופה עצמית – בנחישות, בהתקרקעות, בהשתרשות ובמסירות.

מדוע לא ניצור ארגונים כמו "ראש יהודי" יהודי-דמוקרטי, "ראש ישראלי" נקרא לו, ונפתח סניפים בבני ברק וירושלים? שם ילמדו שפינוזה, מיל וניטשה, תנ"ך וספרות חז"ל באספקלריה חופשית, אחד העם, ברדיצ'בסקי וא.ד.גורדון, ביאליק, ברנר ועגנון? מדוע לא נקיים שם תפילה שוויונית במרחב הציבורי למי שמעוניין?

יותר ישיבות חילוניות, יותר תרבות עברית, יותר מחויבות לקהילה ולחברה – וננצח.

נתראה הערב בקפלן!

ספטמבר 23, 2023 – 10:52 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)

ביקורתי על "נשות הסְפַר הרוסי" של לודמילה אוליצקיה ("עם עובד", 272 עמ', מרוסית: דן ורשקוב).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כמדומני שמאז התחרות האחרונה בהתעמלות אמנותית לא נתקלנו בכזה שפע של נשים מזרח אירופאיות מוכשרות. בחודשים האחרונים תורגמו לעברית שני ספרים של שתי כלות נובל, "זמן מיד שנייה" המרשים של הבלרוסית סבטלנה אלכסייביץ' וספר נוסף של כלת פרס נובל הפולנייה, אולגה טוקרצו'ק. אליהן הצטרפה בסערה לודמילה אוליצקיה, סופרת רוסייה (ממוצא יהודי) עטורת פרסים, ילידת 1943.

ייאמר מייד: תענוג גדול לקרוא בקובץ הסיפורים הללו. כל מי שספרות רוסית מתקשרת לו לכובד, אפלולית ול"שאלות הארורות" של ספרות המאה ה-19 הגדולה, יכול לזנוח כל ייאוש בבואו לכאן ולזכור שגם גוגול שייך לספרות הרוסית. זה קובץ שבהחלט מושפע מגוגול בהומור שלו. ואילו בספרות הרוסית של העשורים האחרונים אתה נתקל או בתודעת נמיכות הקומה ביחס לעבר הספרותי המפואר, או בעיסוק פוסטמודרני תפל בפרודיה על אותו עבר; או בתחושות של רגשי נחיתות ביחס למערב, או בהתרסה של רגשי עליונות ביחס למערב (שמעידים על רגשי נחיתות). ואילו אוליצקיה קלילה, לא מתנצלת או מתריסה, באותו מובן שכישרון גדול הוא דבר מה קליל שנע ללא מורא. רוסיותה של הכותבת שייכת לכתיבתה מכיוון מעניין אחר (מעבר למובן מאליו של התכנים וההשפעות). אוליצקיה התחילה לפרסם רק ב-1993, בגיל חמישים ("אני מרגישה כמו סופרת צעירה", היא כותבת באחרית הדבר לקובץ). זו עובדה יוצאת דופן שנבעה גם, יש לשער, מהיעדר החופש של העידן הקומוניסטי (הסיפורים המשוחררים שלה כתובים מעמדה ליברלית אנטי קומוניסטית). אך עובדה ביוגרפית-היסטורית זו תורמת לסיפורים תנופה גדולה שנובעת, אני משער, פשוט מכך שהם פרצו מהסופרת אחרי שנכלאו בקרבה שנים ארוכות. אך עובדה ביוגרפית-היסטורית זו גם תורמת לתנופה שנובעת מכך שרבים מהסיפורים דוחסים עשרות שנים במבט לאחור, בסקירה מהירה ועזה.

כך, למשל, הנובלה הפותחת "סוניצ'קה", שזכתה ב-1996 ב"פרס מדיצ'י" בצרפת, ופתחה את "סיפור סינדרלה" שלה, כפי שמתארת זאת הסופרת באותה "אחרית דבר" קצרה. הנובלה מתארת חיים שלמים של הגיבורה שהעניקה את שמה לנובלה, חובבת קריאה אדוקה שנולדה בשנות העשרים, התחתנה בפרובינציה עם צייר אינטלקטואל שהוגלה בפקודת המשטר בשנות השלושים, השניים חזרו למוסקבה בשנות החמישים, עד שבזקנתו התאהב בעלה בצעירה וניהל איתה רומן עד שמת. והנה התמצית הזו, שנשמעת קודרת, אינה מתארת את חוויית הקריאה הסוחפת, שנשענת על הסאטירה העדינה של הסופרת אבל גם על תנופת הסער של העשורים החולפים ביעף. גם בסיפור השני, המשקיף לאחור גם הוא על חיים שלמים, הגיבורה היא דמות נשית מעט אפורה ונטושה, שהסופרת אוהבת ומצליחה להפוך למעניינת באמצעים לא מלאכותיים וללא קיטש, בעזרת הקסם המכונה כישרון. לרוב הכישרון בנוי על אותה סאטירה מרפרפת, אך לעיתים הכישרון מתבטא בתובנה פסיכולוגית מעמיקה: "אהבתן של האם ובתה זו לזו לא ידעה גבולות, אבל למעשה הייתה למכשול בפני קרבתן: יותר מכול הן פחדו לגרום צער זו לזו. אבל מכיוון שהחיים הורכבו בראש ובראשונה ממינים שונים של צער, הרי שהשמטת פרטים מתמדת תפסה אצלן את מקומן של ההתאוננות השקטה ושל ההתנחמות ההדדית המתוקה ושל ההרהור המשותף בקול רם". איזה יופי!

יש תו פמיניסטי מובהק בכתיבה של אוליצקיה אבל הוא לא טרחני ולא חד-צדדי. למשל, בסיפור "האורלובים-סוקולובים", המספר על שני מדענים צעירים מבריקים, בני זוג, שנפרדים ביוזמת בת הזוג כאשר בעקבות תחרותם על תקן אחד הגבר מבקש שבת זוגו תוותר, כי "הרי אני גבר. תהמרי עליי". והנה גם בסיפור כזה הטון קליל אך לא קל דעת, לא מטיף ולא נקמני.

ההומור של אוליצקיה מרכזי להנאת הקריאה ממנה. היא מודעת לכך שהרצינות התהומית מזוהה בדרך כלל עם הספרות הרוסית ולפיכך בסיפור אחד, אחרי שמתואר המצוד הקשוח של אלמנה טרייה אחר חתול ערמומי שהתנחל בביתה, מספרת אוליצקיה כיצד ידיד מצליח לכאורה לחסל אותו. כולו שרוט, מעירה המספרת, שהוא "נראה כאילו הרגע שחט זקנה עם גרזן".

חלק מהקלילות של הסיפורים אינה קשורה רק ליעף הכרונולוגי או להומור השנון של אוליצקיה כי אם ליצריות שלהם. התשוקה מצמיחה לנו כנפיים, טען כידוע אפלטון, ויצריות יכולה להטעין באנרגיה מעיפה את הספרות. בסיפוריה של אוליצקיה התשוקה מרכזית, היא סטרייטית וחד-מינית, ולהבדיל: מהוגנת, לא מהוגנת ופשוט אסורה (במחווה לנבוקוב, יש כאן סיפור על תשוקה פדופילית, אך עם עמדה מוסרית מוצקה בסופו). בסיפור המבריק והמצחיק שנתן לקובץ את שמו יושבות שלוש נשים רוסיות בקווינס, שתיים גוֹלוֹת ואחת אורחת מרוסיה, זוללות אוכל ממעדנייה יהודית ומשתכרות כלוט בצוותא. הן מקניטות זו את זו או מקטרות על גברים. לסיפור המעולה הזה יש שני סופים, שני שיאים בזה אחר זה. אגלה רק אחד: שתיים מהן מוצאות את עצמן בסוף הערב זו בזרועותיה של האחרת. אלא שאז – אבל רוצו לקרוא!

אוליצקיה, כאמור, ממוצא יהודי וכך גם חלק ניכר מגיבוריה. מה היא הזהות היהודית לפי הקובץ? ניתן ללקט ממנו, כמדומני, כמה רמזים: אהבת קריאה, מתינות באלכוהול, טוב לב לנזקקים (הבא לידי ביטוי בסיפור המוקדש לאמה של הסופרת) ומשפחתיות מסודרת יחסית.

ספטמבר 22, 2023 – 8:13 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

הערה קצרה על מזרחים ואשכנזים ב"קופה ראשית"

אפרופו הסיבוב הנוסף שעושה אמסלם דוד על יחסי אשכנזים ומזרחים (ויש גם סדרה, כך אומרים):

אחד ההישגים של "קופה ראשית" – שניתן כבר לטעון שקיבעה את מעמדה בבטחה בכותל המזרח (!) של ההומור הפופולרי הישראלי לדורותיו (והכרה עצמית קריצתית בערכה, הייתה בהתייחסות האדישה של כוכבה הקופאית לסרטון של החמישייה הקאמרית, בכיכובה של קרן מור, סרטון שמראה לה שירה) – הוא כמובן דמותה של אותה כוכבה.

כוכבה שביט הקופאית (בכיכובה של קרן מור), סמל ה"ערסיות" וה"פרחיות" הגדול ביותר בתרבות הישראלית בשני העשורים האחרונים, מי שקראה לביתה סיטל (כהלחם של כו— – על) – למעשה, גם הפרעת אישיות מהלכת – היא רומנייה עם סבתא מווינה.

"קופה ראשית", בהיותה הומור פופולרי, אמנם משחקת עם סטיראוטיפיים עדתיים (אמנון טיטינסקי, בכיכובו של דב נבון, פרופסור להיסטוריה שחי עם אמו, קמצן חולני), אך מסבכת בכוונה את הסוגייה. מלבד כוכבה, למנהלת, שירה שטיינבוך (נועה קולר), שאכן מיוחסים לה סטריאוטיפים אשכנזיים, יש מנהל משלה, איש עדות המזרח למהדרין, אביחי גרציאן (משחק נהדר של יגאל עדיקא).

גם דמותו של המזרחי הרשמי בסדרה, נסים שמעוני הקצב (יניב סוויסה), הדמות האהובה עלי בסניף ובסדרה, הופכת את הזהות המזרחית למורכבת יותר מאשר בתיאורים שטחיים שלה. בין היתר בגלל סובלנותו ביחס לראמזי ("הוא כולו נשמה", בפרק בו התקבל חבר לה פמיליה לעבודה בסופר) וביחס לבחירותיו של בנה של כוכבה, אוצר, שכוכבה לא מקבלת את ההומוסקסואליות שלו בגלל האירוניה העצמית שלו ביחס לנושא זהויות בכלל, שהתבטאה באחד הפרקים בהמצאת שורשים חלבּיים (לצורכי אמתלת התבטלות כלשהי), על קיומם תהתה כוכבה והוא ענה לה: "יש בכלל דבר כזה?!".

ולמי שסבור שהסדרה עושה עוול לעולים מברית המועצות לשעבר בדמותו של אנטולי הקצב (הדמות האהובה עלי אחרי ניסים; דניאל סטיופין), לא מבין שאנטולי הוא מחדש השפה העברית בדורנו.

יאללה הולך לתפוס נומה.

תודה רבה שבת שלום!

ספטמבר 21, 2023 – 7:41 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה