ביקורת על "אסתרי", של אומרי טגאמלק אברה, הוצאת "ידיעות אחרונות"

טענה ידועה היא כי ישראלים מעדיפים לקרוא ספרי מקור, אך לחוויית הקריאה בספרות מתורגמת יש יתרון בסיסי, והוא יתרון הקסם שבזרות. ולא פחות מהמפגש עם תרבויות רחוקות, מענגת את הקורא בספרות הזו ההכרה כי מתחת לזרות מצוי בסיס אנושי משותף. כמובן, הקסם הזה פועל חזק יותר ככל שהתרבות שממנה בא הספר רחוקה יותר. הספר "אסתרי", ספר הביכורים של אומרי טגאמלק אברה, שעלה לישראל בצעירותו מאתיופיה, אמנם נכתב בעברית, אך הוא נהנה מהיתרון הזה של הספרות המתורגמת.

            גיבור הרומן הוא פטגו, יהודי-אתיופי מקהילת "ביתא ישראל", והרומן עוקב, בגוף שלישי, אחר חייו מילדות לבגרות. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים: חייו של פטגו באתיופיה, מסעותיו יחד עם משפחתו וקהילתו לארץ, וחייו בישראל. חוויית הקריאה "התרגומית" בולטת במיוחד, מטבע הדברים, בחלק הראשון. מבעד לזווית האישית של פטגו, נמצא כאן תיאור של חיי הקהילה היהודית-אתיופית על צדדיהם הריאליים ("בבעלות המשפחות העשירות יותר היו גם שוורים שבעזרתם חרשו את האדמה, אך הוריו של פטגו גידלו רק צאן מפני שלא עסקו בחקלאות. באזור זה רק עבודת חקלאות כיבדה את בעליה" – עמ' 15) וצדדיהם המיתיים ("מיום שהחל פטגו להבין את העולם, הוא ידע על קיומם של השדים, של הקולוץ'", עמ' 17); על צדדיהם האתיים ("כוראט הוא שורש כל רע, הוא הגאוותנות והיוהרה שנמצאות עמוק בכל אחד מאיתנו", עמ' 29) וצדדיהם הפולחניים ("הנשים בימי הנידה נחשבו טמאות, ואנקואייה כבר החל בבניית מֶרְגֶם גוג'ו, שבו תשהה אשתו בימי נידתתה", עמ' 32). בחלק הזה גם מצויים תיאורים יפים של עולם הטבע האתיופי, שהוא חלק אינטגרלי מחייהם של תושבי המקום.

החלק השני, ובו תיאור המסע לישראל, מעביר פחות את חוויית התרבות הזרה, אך מעורר עניין מכיוון אחר: מעצם התופעה המופלאה שהוא מתאר. עשרות אלפי אנשים העוזבים את הארץ שהיתה ביתם במשך עשרות דורות ויוצאים כאיש אחד למסע רגלי רצוף סכנות, מידי אדם ומידי הטבע כאחד. המחבר, דרך מבטו הסופג של פטגו, אינו נמנע מלחשוף את הניוון המוסרי שצמח בשולי העדה בזמן שבניה המתינו בתנאים קשים ובמשך חודשים ארוכים במחנות פליטים בסודן. כך, למשל, אנו קוראים על טובות ההנאה המיניות שדרשו לעצמם כמה מהמנהיגים שהופקדו על רישום הממתינים לעלייה.

החלק השלישי, קורות בני העדה בארץ, מתמקד בזרות העולם המודרני בעיני בני העדה, ולקורא הישראלי נוצרת כאן הזרה מיוחדת במינה: הזרת חייו המערביים דרך תחושת הזרות שחוו בני העדם למולם. ארה בחר לתאר את הפער הזה באופן קומי-טרגי, למשל: החיפוש של העולים בחלל המטוס אחר האדם שנושא את נאום קבלת הפנים המסתורי (הנאום נישא ברמקול); הסלידה שלהם מהמאכלים המוגשים להם במטוס, והחלטתם כאיש אחד לאכול רק את הביצים הקשות המוכרות להם; תהייתם בבואם ארצה כיצד הבניינים רבי הקומות שמסביבם אינם נופלים ברוח; חוסר היכולת שלהם להבדיל בהתחלה בין הלבנים.

אבל אחרי זמן מה מפנה האווירה הקומית-טרגית את מקומה לכאב, כאב עז, שבו נעוץ לבו של הספר ושהוא היה הדחף לכתיבתו. העולים, שעם הגיעם ביקשו מיד ללכת ולחזות בבית המקדש בירושלים, נתקלו עד מהרה בכותל המציאות, כותל הדמעות. אברה מתאר את עלבונם של בני העדה על כך שנתבעו להתגייר, את אובדן הזהות של הצעירים, את חוסר האונים של המבוגרים, את הגזענות שהם נתקלים בה, הן זו הבוטה והן זו "המעודנת" ("'זה טפשי לשבח חייל אתיופי', אמר המפקד, 'האתיופים נולדו חזקים וחרוצים'", עמ' 208).

לקראת סיום הרומן מסמן אברה פתרון לשבר הנורא של בני העדה, פתרון שכרוך בחזרה גאה למורשת ולשורשים האתיופיים. בהתאם לכך, סוף הספר מכיל מעין נספח המתאר את תולדותיה המופלאות של העדה היהודית באתיופיה.

המלצה או אי-המלצה על הספר הזה כרוכה בציפיותיהם של הקוראים. אם אתם מחפשים בין דפי הספר הזה יצירת ספרות, כלומר יצירה שבה "איך" מספרים חשוב לא פחות מ"מה" שמסופר, יצירה שבה המילים שנבחרו להיכתב טעונות במשקל המילים שנבחרו שלא להיכתב, יצירה ששפתה יוצרת מוזיקה ייחודית, הספר לא ימלא את ציפיותיכם. "אסתרי" – הכתוב ברהיטות עיתונאית (להבדיל מ"רהיטות" ספרותית, שמשמעותה פעמים רבות אי-רהיטות מכוונת) ובתכליתיות עיתונאית (להבדיל מנרטיב ספרותי, שאינו חותר דווקא להעברת מידע בדרך הבהירה ביותר) – הוא ספר שמבחינה ז'אנרית ניצב בין הכתיבה העיתונאית-מגזינית לבין הספרות. מבעד לעיני הדמות של גיבורו (זו התרומה של הספרות) הוא מספר על אחד האירועים המפעימים ביותר בהיסטוריה הישראלית  (זה החלק העיתונאי-מגזיני). אמנם סיפורה של העלייה האתיופית כבר סופר רבות בעבר, אבל קוראים שמחפשים עדות מפורטת, "מבפנים", לסיפור ישראלי מרטיט, קשה, ובחלקו פשוט לא-ייאמן, בהחלט ימצאו בספר עניין.

עם זאת, נקודה אחת מעיבה על הספר מכל היבט שבוחנים אותו. בצד סיפורם האופייני של בני העדה נמסר לכל אורך הספר, במפוזר, תת-סיפור נוסף, סיפור הקדשתו של פטגו להנהגה הרוחנית. פטגו נמשח לגדולה בילדותו על ידי סבתו, שפתחה לפניו שער לתורת הסוד של יהודי אתיופיה (שם הספר עצמו הוא שמה של ציפור בעלת משמעות מיסטית במורשת האתיופית). תת-הסיפור הזה פורץ לקדמת הבימה בחלק השלישי, כשפטגו מחליט לקבל אחריות על חייו בארץ ולהתנער מעפר הדיכאון ששקעו בו הוא ובני עדתו. עם כל ההבנה לצורך שחש פטגו במשענת מטאפיזית כדי להתגבר על הקשיים שמציבה בפניו המציאות הישראלית, תת-הזרם המיסטי ו"הרוחני" הזה שביצירה מעורר אי-נוחות. ההמלצות הרוחניות שפטגו מקבל, ולבסוף מיישם, נראות כתובנות ניו-אייג'יות שחוקות ומעצבנות (סתם דוגמה: "עליך להבין שאתה האוויר, שאתה המים, שאתה האדמה" – עמ' 72), הרבה יותר משהן נחוות כחוכמה אתיופית עתיקה. כל עוד אברה דבק במייצג ובאופייני, יש בספרו עניין, שכן המייצג והאופייני בסיפורה של יהדות אתיופיה הוא למעשה היוצא-דופן והמעניין. אך סיפורו של החריג, המוקדש מילדות ל"רוחניות", דווקא הוא כאן הקלישאי והמקומם.

 

ינואר 25, 2008 – 11:44 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

משהו על "תרבות גבוהה"

לו הייתה "התרבות הגבוהה" ערך הרי שלא הייתה לה תקומה. אבל "תרבות גבוהה" אינה ערך – היא צורך. צורך של אנשים – לא רבים אולי, לא הרוב בוודאי, אבל גם לא כל כך מעטים כפי שנהוג לחשוב – צורך למצוא בתרבות שהם צורכים מקבילה למורכבות, לסתירות, לקוהרנטיות, למסתורין, לשטיחות הבוהקת, לאפלה, לאור, לריקבון, לאצילות, לעליבות, ליופי, שהם מוצאים בנפשם פנימה

ינואר 24, 2008 – 1:58 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | פרסם תגובה

קצר ו(כמעט) לא מנומק

שוב, חוות דעת קצרה באופן מקומם ושערורייתי על ספרים שראו אור לאחרונה, מבציר הקריאה שלי בשבועות האחרונים. אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להסיר מעלי כאן את הצורך המייגע – והמוצדק! – לנמק, נימוק עליו אני עמל בביקורות בעיתון.

 

"חיי שניים", של ויקראם סת. למרות שחברי הטוב ניר רצ'קובסקי כתב ביקורת מסוייגת ב"מעריב", אני התפעלתי למדי ובייחוד התפעלתי מהנסיקה ההיסטוריוסופית ברומן מסיפורם של היהודייה הגרמנייה ודודו ההודי של המספר אל תפקידה של גרמניה במאה ה – 20.

 

"בריחה", אליס מונרו. יצירת מופת.

 

"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה", אומברטו אקו. מה שמעניין בספר הזה הוא איך מדמות שלא ניתנים לה קווי אופי מובהקים, כלומר דמות לא "עגולה", מצליח אקו ליצור רומן מסקרן שעוסק בזיכרון אישי. כלומר דמות של כל-אדם מחד גיסא וזיכרון פרטי אישי מאד מאידך גיסא. בקיצור, מעניין

 

"לב החורף", מאריה הורנבאכר. רומן לא מהודק ובינוני, אך ישר, לא סנטימנטלי  וכן, על משפחה שהאב בה התאבד.  

 

"משימתו של המתרגם הזה", טוד חזק-לואי. תופעה תרבותית: סופר יהודי אמריקאי המושפע במוצהר מיעקב שבתאי והספרות העברית. בגדול: מוכשר. זה קובץ סיפורים. סיפור אחד מבריק על מיליונרים אמריקאיים שמנים ששוכרים מאבטחים שימנעו מהם בכוח לאכול: מצחיק ומעורר שאלות מרתקות. חזקים גם החלקים בסיפורים בהם מעומת חניך האקדמיה האמריקאית במדעי הרוח, האמון על התיאוריות "הנכונות", עם החיים האמריקאיים הממשיים. עם זאת, לא חסרות נקודות חלשות. המובהקת שבהן: הרצון להדהים דרך עימות אירועים קוסמיים עם קטנוניות אנושית (שואה ומריבה בקפטריה, או שואה אטומית ואיבוד ארנק). זו מחלה של סופרים מתחילים, וגם המוכשרים שבהם. גם הסיפור המחקה את שבתאי במובהק (ועליו מתוודה המספר באחרית דבר) הוא, ובכן, פלגיאטי. ושוב, כתופעה תרבותית גרידא זהו קובץ מאלף.

 

שלוש נובלות של בנימין תמוז שראו אור מחדש הן, בהתאמה, משובחת, מסקרנת אך לא שלמה וגרועה.

 

קובץ מאמרים מעניין של מנחם ברינקר ראה אור ב"כרמל". שמו חמק ממני כרגע. זה לקט של מאמריו של המחבר משלושים השנים האחרונות. אני אוהב את השכל הישר והאנליטי של ברינקר. אינטלקטואל לא מתחכם ומעניין (וחבר של כבוד ב"מועדון  ברנר", כמובן).

 

ז'ורז' אמדו, "גלימה, מדים וכתונת לילה". ספר על ברזיל במלחמת העולם השנייה. מעניין מאד מנקודת מבט אינטלקטואלית-בורדייאנית כי הוא מעמת בין הממסד הספרותי-תרבותי לממשל הבריזלאי. איש המשטרה החשאית, רוצח עם קבלות, מבקש להתקבל לאקדמיה הברזילאית ונדחה באמצעות פעילות של שני הומניסטיים קשישים. קומי, מלא ליבידו (וגם כפשוטו, וגם כפשוטו שהופך לסובלימטיבי וד"ל). על ההומניזם המבוטא בו הייתי לא בונה, הוא לא קשיח כמו אצל אחרים (ומעטים: ברנר, קאמי, דוסטוייבסקי).

 

 

ינואר 23, 2008 – 12:32 AM קטגוריות: בוק ריפורט - חוות דעת קצרות על ספרים | פרסם תגובה

בזכות ביקורת הספרות

המצב

 

שפע עצום ורב של ספרים רואים אור בישראל של שנות האלפיים: כ-5,000 כותרים בשנה. ולא רק בישראל. בארצות הברית מתפרסמים מדי שנה כ-150 אלף ספרים. למעשה, כפי שמציין סטיב וסרמן, שהיה העורך של מדור הספרות ב"לוס אנג'לס טיימס" ופירסם לאחרונה מאמר בנושא ב"קולומביה ג'ורנליזם רוויו", מעולם בהיסטוריה האנושית לא ראו אור כל כך הרבה ספרים.

            ולספרים האלה יש קוראים. מחקר שערכו פרופ' חנה אדוני ופרופ' הלל נוסק, שהתפרסם בספר "קולות הקוראים" (מאגנס, 2007), מתאר תמונה מעודדת, שעומדת בניגוד מוחלט לאינטואיציה שאולי יש לחלקנו. מתברר שבישראל של שנת 2001, 81% מהישראלים קראו לפחות ספר אחד בשנה. שיעור זה גבוה מזה שדווח ב-1990 (76%) ומזה שדווח ב-1970 (78%). ולא רק זאת, אלא שכ-40% מכלל קוראים הספרים – כלומר, כשליש מהאוכלוסייה הכללית – קוראים יותר מ-11 ספרים בשנה. כמעט ספר בחודש. בכלל, על פי המחקרים, שיעור קוראי הספרים בישראל גבוה יותר מאשר בכל אחת מארצות האיחוד האירופי ובארה"ב. גם אם הנתונים הללו אינם משקפים את המצב לאשורו, שכן ייתכן שאנשים מפליגים בהערכותיהם בסקרים שכאלה, הרי שהצורך להתהדר בקריאת ספרים גם הוא משמעותי, ומסמל שספרים הם עדיין מדיום תרבותי שנתפס כאטרקטיבי.

            על רקע השפע הזה של ספרים ושל קוראים, יש מקום לשאול מדוע מעמדה של ביקורת הספרות בעיתונות אינו מובן מאליו. והוא אינו כזה. בארצות הברית קוצצו בשנים האחרונות – גם אם בעיקר בעיתונים הלא מובילים – כמה מוספי ספרות (חלקית או כליל), או שנדרשו לשנות את אופיים ולהחליף את הדיון הענייני בספרות בסיקור יחצ"ני. הדבר מעורר דיון לוהט בעיתונות האמריקאית, ורק בחודש שעבר הקדיש ה"ניו ריפבליק" כמה מאמרים לנושא, ובכלל זה מאמר המערכת שלו, וגם כתב העת "הארפר'ס" עסק בזאת בדצמבר האחרון. גם בארץ אנו עדים לשינויים במדורי הספרות בעיתונים – זאת לאחר שמדורים אלה כבר הלכו והתכווצו בעשורים האחרונים – שמעוררים חשש באשר לאופיים העתידי. איך אפשר להסביר את התופעה הזאת?

 

הסיבות למצב

 

בניסיונו להסביר מדוע הולכים מדורי הספרות בעיתונים ומאבדים ממעמדם, וסרמן פוסל הסברים על כך שמדורי הספרות "מפסידים כסף" לעיתון כיוון שאינם מניבים מודעות פרסומת. גם עמודי הספורט – שאגב, מעיר וסרמן, אינם נכתבים לקוראים אקראיים אלא מכוונים "גבוה", לאוהדי הספורט המומחים – "מפסידים כסף", משום שגם בהם אין מודעות, ובכל זאת איש אינו חולם לקצצם או לבטלם. ויתרה מזאת, וסרמן טוען שאין כל בעיה להרוויח כסף ממדורי הספרות. אם פרנסי העיתונים ינתחו נכונה את הנתונים על אופיים של קוראי המדורים הספרותיים – בדרך כלל המשכילים והמשגשגים כלכלית מבין קוראי העיתון – הם יגלו שכדאי להציע למפרסמים לפרסם במדורי הספרות מוצרים בעלי אפיל "איכותי", כגון ויסקי, קפה וסרטים.

הסיבה העיקרית שווסרמן מוצא למעמדה המעורער של ביקורת הספרות בעיתונים היא סיבה מפתיעה ומעוררת מחשבה: האשמה, הוא אומר, נעוצה במסורת האנטי-אינטלקטואלית שמאפיינת את העיתונות האמריקאית. בעיתונות האמריקאית (ואצלנו?) יש עוינות כלפי כל מה שנחשד ב"אליטיזם". העיתונאים מבינים התייחסות לספר שנמצא כעת ב"חדשות", ברשימת רבי המכר, אבל אינם מבינים ואינם ומוכנים לקבל התייחסות לספרות בעלת ערך ממשי. וסרמן טוען, אם כן, כי יותר משהעיתונים משקפים את רוח התקופה בכך שהם מקצצים את מדורי הספרות, הם יוצרים אותה מתוך הטיה מקצועית-סקטוריאלית.

אבל המשבר בביקורת הספרות עמוק מכדי לפטור אותו ברגשי הנחיתות של סקטור העיתונאים, כפי שמציע וסרמן. המשבר הזה נובע באופן אורגני מהאקלים התרבותי הפוסט-מודרני, והוא נפרד מהמשבר (שעל פי המחקרים אינו קיים) בתרבות הקריאה.

אחת ההגדרות החלוציות והקולעות ביותר למצב הפוסט-מודרני היא ההגדרה שהציע ב-1979 הפילוסוף הצרפתי ז'ן-פרנסואה ליוטאר, בספרו "המצב הפוסט-מודרני" (הקיבוץ המאוחד, 1999). הפוסט מודרניות, טוען ליוטאר, היא בפשטות "חוסר האמון כלפי סיפורי-העל". אם עד המחצית השנייה של המאה העשרים נהתה האנושות אחרי שורה ארוכה של "סיפורי-על" (סיפור-העל של הדת, סיפור-העל של הקידמה והנאורות, סיפור-העל של הלאומיות, סיפור-העל המרקסיסטי), הרי שבמצב הפוסט מודרני הגיעה הנהייה הזאת אל סיומה. לא עוד סיפורי-על שמסבירים את כלל התופעות, אלא סיפורים "קטנים" ונפרדים.

            מה הקשר בין ההגדרה הכוללנית של ליוטאר למצב הפוסט מודרני לביקורת הספרות? קשר הדוק. בעבר שימשו סיפורי-העל – לטוב ולרע – כהצדקה לביקורת הספרות בכללותה, כמצע האידיאולוגי שעליו היא צמחה. מבקרי ספרות נהגו, למשל, לשבח או לפסול יצירות ספרות על פי המידה שבה הן משרתות את סיפור-העל של הלאומיות. כך, לדוגמה, י"ח ברנר שיבח את יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מפני שהציגה לדעתו את המצב היהודי בצורה הקולעת ביותר. באופן דומה, המבקר ברוך קורצווייל העלה על נס את יצירתו של ש"י עגנון מפני שביטאה נכונה את משבר אובדן הוודאות האמונית, סיפור-העל הלאומי לפי תפיסתו. וחשוב להבין: לא רק תוכנם של ספרים נמדד על פי ההיבט הלאומי. עצם קיומם נתפס כצורך לאומי, שכן התפיסה היתה שיש לשמור על רמה גבוהה של יצירה ספרותית כדי שהספרות הלאומית – גם זו שאינה עוסקת בתכניה בלאום – תוכל להתחרות בתרבויות ספרותיות לאומיות אחרות.

גם סיפורי-על אחרים שימשו כאמות מידה לבחינת יצירות ספרות. המבקר והמרקסיסט גיאורג לוקאץ' שפט יצירות על פי עומק הביטוי שניתן בהן למלחמת המעמדות, וטרי איגלטון, המבקר והיסטוריון הרעיונות הבריטי החשוב, סבור עד היום שביקורת צריכה להיכתב מנקודת מבט של הסיפור המעמדי, ולא, אין לה זכות קיום. במסורות אחרות, הבריטית בעיקר, שימש כהצדקה לביקורת הספרות סיפור-העל של הנאורות והקידמה.

            חיוני ביותר להבין כי לא רק סיפורי-על פוליטיים או אידאולוגיים קרסו בעשורים האחרונים, אלא גם סיפורי-על מופשטים יותר, כמו עליונותו של "היפה" או החשיבות שב"עומק". כפי שכתב בלעג הסופר והמבקר הבריטי המבריק מרטין איימיס, שמייצג גישה אליטיסטית שמאדירה את האיכות האסתטית של הכתיבה (בפתח קובץ מאמרי הביקורת שלו מ-2004 The War Against Cliché), "היום, אתה יכול להיות עשיר בלי שיהיה לך כשרון, אתה יכול להיות מפורסם בלי שיהיה לך כשרון, אבל אינך להיות כשרוני בלי שהיה לך כשרון. אי לכך, הכשרון צריך לעוף".

סיפורי-על חדלו אם כן מלהיות המסד שעליו נחות ביקורות הספרות, כפי שחדלו להיות המסד הרעיוני באופן כללי בתרבות הפוסט מודרנית. וללא סיפור-על – ללא עמדה ברורה בשאלות כמו "מה חשוב ולמה" – נשמטת הקרקע מתחת לרגליו של המבקר. המבקר נותר עירום, לשפוט את היצירה על פי טעמו שלו, המקרי והלא-מנומק, ללא מסגרת גדולה יותר שבשמה הוא נושא את דברו. הוא נותר ללא סמכות, ושום דבר אינו מבדיל אותו כביכול מכל אדם שיכול לפרסם ביקורת או טוקבק באינטרנט. בתחום הספרות, אגב, המצב חמור במיוחד, שכן בתחומי תרבות אחרים – סרטים, מוזיקה, תיאטרון – אנשים חשים כי בכל זאת נדרש ידע מסוים כדי להביע בהם דעה, ואילו בספרות – מה הבעיה? הרי כולנו יודעים לקרוא.

 

 

ומה עכשיו

 

ניתוח הסיבות לירידת מעמדה של ביקורת הספרות עלול להישמע פסימי, אך דווקא בו טמון המפתח להכרה כי לביקורת הספרות יש תפקיד, ותפקיד מכריע, גם בעידן שלנו.

            ראשית, יש לזכור כי המצב הפוסט מודרני אינו עובדה מוגמרת, וכי הוא לא הכרית לגמרי את סיפורי-העל ואת ההיררכיה שהתקיימו לפניו, שעדיין משמשים תפקיד בחלקים נרחבים בחברה ובתרבות. במציאות פולמוסית זו, של מאבק בין שני עולמות, בכוחה של ביקורת הספרות להחזיר אל סדר היום סולמות ערכים שכביכול אבדו לעד, הן ברובד האידיאולוגי והפוליטי והן ברובד הספרותי הטהור. והיא אכן עושה זאת. בישראל, למשל, הצלחתו הרבה של "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז קשורה הדוקות לתחושת הזהות הלאומית שהרומן סיפק לקוראיו, ונותחה ככזאת גם בביקורת. "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה הוצג אף הוא במרבית הביקורות כרומן שמבטא היטב מצוקה מעמדית-פריפריאלית, ויש עוד דוגמאות רבות.

שנית, ההגדרה של ליוטאר על התמוטטות סיפורי-העל מטשטשת את העובדה כי סיפור-על אחד נותר על כנו גם בעולם הפוסט מודרני, והוא סיפור-העל הכלכלי. בהעדר (כביכול) של כל קריטריון אחר לשיפוט, הקריטריון הברור היחיד שנותר הוא מידת ההצלחה הכלכלית, ובמקרה של הספרות: הקיום ברשימות רבי המכר. על הפוסט מודרניזם אפשר לומר את מה שמגלה המהפכן הפנאטי שיגליוב ברומן "שדים" של דוסטויבסקי על המהפכה הסוציאליסטית: "התחלתי בחופש בלתי מוגבל, וסיימתי בעריצות בלתי מוגבלת". במציאות כזאת, של קריטריון אחד עריץ שכזה, ביקורת הספרות משמשת בעצם קיומה כהצהרה לכך שיש עוד קריטריונים להערכת ספרות, ובכך היא כלי דמוקרטי ראשון במעלה.

ההגות הפוליטית הצביעה כבר לפני עידן ועידנים על הסכנה הגדולה של המשטרים הדמוקרטיים: עריצות הרוב. גם בשדה הספרות מאיים שלטון רבי המכר לדרוס את כל שאר הספרים. ביקורת הספרות היא כלי השומר על "איזונים ובלמים", כיוון שהיא מאפשרת את קיומה של קהילה – גם אם קהילת מיעוט (ולמרות הכול, מיעוט לא קטן בישראל) – שמעוניינת למצוא בספרות מורכבות, עומק, יופי ותחכום. המבקר – כמו הפובליציסט שתומך באופוזיציה ושזכותו להתבטא בחופשיות במשטר דמוקרטי – הוא נציג של אופוזיציה בספרות, נציג של קהילה, שפעמים רבות מוצאת את עצמה מדוכאת בתרבות ההמונים הרווחת. ובמיוחד בתחום הספרות חשוב לשמור על "האיזונים והבלמים" הדמוקרטיים הללו. הספר הוא חזון של אדם אחד – הוא נוצר בידי אדם בודד ונצרך בבדידות – ולכן הוא סמל להומניזם. כמו כן, הספר, בהשוואה למדיומים אחרים בתרבות הפופולרית, הוא מוצר שעלות הפקתו אינה גבוהה, ולכן ניתן להסתכן בו יותר: לתת מקום ללא-שגרתי, ליוצא הדופן, לחתרני, למדוכא, למתוחכם. ביקורת ספרות לוחמנית ודעתנית תילחם על מקומם של קולות אינדיווידואליים כאלה, ותשמור עליהם שלא יירמסו ב"שלטון הרוב". (אגב, חשוב לזכור כי העובדה שספר הוא רב מכר אינה בהכרח ערובה לכך שרוב דמוקרטי בחר בו לכזה. פעמים רבות ספר נהיה רב מכר רק בזכות מניפולציות שיווקיות המוכתבות "מלמעלה": פרסום, מיקום בחנויות, הוראות למוכרים להמליץ על ספר מסוים וכדומה).

שלישית, דווקא מי שמתעקש שאנחנו חיים בעידן אחר, עידן צרכני פוסט-אידיאולוגי, צריך לאמץ את ביקורת הספרות בעיתונות כחלק אינטגרלי של העידן החדש הזה. התודעה הצרכנית הולכת ומתפתחת בחברה הישראלית, ומדוע ייגרע חלקו של שוק הספרים? במציאות של שפע ספרותי כמו זה שהוצג בפתח המאמר, יש צורך מובהק במבקרים שיציגו לציבור את דעתם על הספרים. ספר הוא מוצר שההגדרה הקלאסית "חתול בשק" הולמת אותו באופן החד ביותר: אי אפשר למדוד אותו בחנות, אי אפשר לבדוק איך הוא פועל (לכל היותר אפשר לקרוא מעט ממנו), ואי אפשר להחזירו בטענה שהוא מקולקל. במובן הזה, הצרכני, ביקורת הספרות אינה שונה מהותית מביקורות תרבות אחרות – סרטים, מוזיקה, תיאטרון – שמקומן בעיתון מובן מאליו.

            משלושה טעמים אפוא – אידיאולוגי, דמוקרטי וצרכני – ראוי לשמור על מקומה של ביקורת הספרות. כמובן, כדי שהביקורת תתעלה לרמה הנחוצה למילוי תפקידיה החשובים – מלחמה על הערכים שראוי להילחם עליה, הגנה על קולות אינדיווידואליים שראוי להגן עליהם, שירות של ציבור הקוראים והנחייתו במבוך הספרים הרבים הרואים אור – עליה להיות ביקורת מתוחכמת, מעמיקה בתובנותיה ומדויקת בניסוחיה, בעלת יושרה לא מתפשרת בהתכוונותיה; משלח יד שהשולחים בו את ידם מתייחסים אליו במלוא הרצינות והחומרה.

 

 

 

 

 

 

ינואר 18, 2008 – 4:48 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | פרסם תגובה

ביקורת על "בואי הרוח" של חיים סבתו, הוצאת "ידיעות אחרונות"

"בואי הרוח", ספרו החדש של חיים סבתו, מתרחש בשיכון עולים ירושלמי. זמנו מתפרש משנות החמישים ועל פני כמה עשרות שנים הלאה, אך התרחשויותיו מושפעות מהצל הגדול שמעיבה עליהן המחצית הראשונה של המאה העשרים, המחצית שבה היו שתי מלחמות עולם.

            המספר הוא ילד (שהופך לנער ולגבר) מעולי מצרים. הרומן, שנראה בתחילה כאוסף אפיזודות מהשיכון, מתמקד והולך, הולך ומתמקד, ככל שנמשכת הקריאה בו וככל שמתבהרת דמותו של הגיבור: משה פרקש. פרקש, ניצול שואה מהונגריה, יהודי שומר מצוות כבן שלושים, הוא סמכות מוסרית במציאות הדלה והקשה של שיכון העולים. הוא מנהל פעילות צדקה בשיכון, תומך בחלשים ומנחה את הילד-המספר כיצד להתבונן בעולם שסביבו. פרקש אף מצרף את הילד לפעילויותיו, וכשהשניים מתקרבים, ברבות השנים, חושף לפניו את הביוגרפיה הקשה שלו: ילדות של דוחק ומחסור בהונגריה, מקצת ממה שעבר עליו במחנות עבודה במלחמה (פרקש אינו מוכן לספר הכל), ולבסוף את סיפורו ואת סודו של אביו, שלחם במלחמת העולם הראשונה.

רוח של תום שורה על הספר הזה. חום אנושי ומתיקות אנושית. לעתים גם הומור דק טוב לב, למשל כשהחזן קורא את המגילה בפורים כמו עיתונאי בשידור חי: "הנה המן ואחשוורוש מסובים במשתה אסתר, והנה האחשתרנים, רוכבי הרכש, דוהרים בכל כוחם לבטל את הגזירה הרעה, והעיר שושן צוהלת" (עמ' 33). בתרבות שלנו הורגלנו להתייחס בחשדנות לרגשות אנושיים חיוביים וחמים המובעים בגלוי, או, במקרה הטוב, לראות בהם נאיביות וחוסר תחכום. ההישג של סבתו הוא שהאנושיות ה"פשוטה" שלו, האנושיות של גיבוריו, אינה מעוררת בנו אי נוחות, היא מתקבלת על הלב.

הקורא מאמץ אל לבו את ההומניזם של סבתו מפני שסבתו, קודם כל, מצליח להעביר, בין השיטין ובשיטין עצמן, את ההרגשה שהוא מודע לכך שבני אדם יכולים להיות אכזריים, אנוכיים, קטנוניים וחמדניים, ובכל זאת בוחר לתארם אחרת. הבחירה שלו להדגיש את הצדדים החיוביים באדם אינה נובעת מחוסר דמיון או מניסיון לא ישר ללמד עליהם סנגוריה; הבחירה הזאת היא בדיוק מה שהיא: בחירה. בחירה להדגיש צדדים שגם הם, בסופו של דבר, חלק מהמציאות האנושית. סבתו כמו אומר לנו: אני יודע היטב שבשיכון העולים, בתקופה ההיא, היו הרבה אנשים והתנהגויות אנושיות שאינם טובי לב, כפי שאני יודע שכמותם ישנם בכל מקום, אבל אני מעדיף להתמקד בפרקש.

שנית, שפתו של סבתו, הארכאית מעט במכוון, (שפה "עגנונית"), יוצרת לכידות ייחודית בין התום התוכני לבין הלשון היהודית המסורתית. כך מגויסים (במרומז) היסודות ההומניסטיים שבמורשת היהודית לגיבוי התנהלותן ההומניסטית של הדמויות.

אבל היסוד החשוב ביותר שתורם לכך שאנו קוראים בהנאה ולא בהסתייגות את קורותיו של הצדיק השכונתי פרקש הוא מבנה העומק של הרומן הזה. התחושה שהקורא מקבל במהלך הקריאה, גם אם באופן מודע-למחצה, היא שלפניו סיפור שהושקעה בו מחשבה תחילה. מבנה העומק הסיפורי הברור מוביל לכך שאנחנו מרגישים שלפנינו סיפור מתוחכם למדי על תום אנושי, כך שה"צורה" המוקפדת מובילה להערכת ה"תוכן" הסיפורי הישר והפשוט.

מהו מבנה העומק הזה? בתמצית: גילויי סולידריות במציאות חברתית מקוטבת. אביא רק מקצת מהדוגמאות שאפשר להביא למצע הזה שעליו נחה היצירה כולה. בשכונה הירושלמית שוכנו אשכנזים וספרדים יחדיו: "אנחנו ושכנינו עולי מצרים, אדון סלומון ישראל ומסייה ענתבי, והגברת ג'מילה שחייבר, ומשפחת מנשה, ומשפחת עגמי, ואדון מוריס ברסאנו, רגילים היינו לבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, ריח התבשילים המטוגנים והמתובלים מתפשט בכל הסביבה, וקולות הילדים משחקים וצהלתם נשמעת בכל מקום. אבל בבתי ההונגרים היה תמיד שקט, ותמיד הם ביקשו מאיתנו הילדים שקט, שקט" (עמ' 22). להבנה בין העדות, שמושתתת על הומניזם עמוק, תורמות דמויות משנה ברומן, כמו אביו של הילד המספר, שאירגן תפילה משותפת לאשכנזים וספרדים על האונייה שהעלתה אותם ארצה, או הרב גוטהולד: "הרב גוטהולד התהלך בבית-מזמיל כמו אציל אנגלי, בחליפת פסים אפורה מחויטת היטב. הליכתו מדודה היתה ונאה. ענו, אוהב את הבריות ומכבד את העולים החדשים. הוא ידע כי יש בהם הרבה יותר מכפי שחושבים הפקידים הרואים אותם בעליבותם. הרב גוטהולד היה הראשון, ואולי היחיד, שבא להקביל את פנינו כשעלינו ארצה. הוא ישב בביתנו ודיבר איתנו על ענייני תורה וענייני מדינה. הוא התפעל מחידושי התורה של סבא ומן העברית הצחה של אבא" (עמ' 85).  

מכל הדמויות שברומן, הדמות שתורמת יותר מכל להומניזם הסולידרי הזה היא כמובן פרקש. פרקש הוא שמציג לילד המספר את מה שעבר על ניצולי השואה. פרקש אף מייסד בית כנסת משותף לאשכנזים וספרדים בשכונה. הוא עצמו נישא לעולה יוצאת מרוקו. ההיסטוריה המשפחתית הקשה, שהוא מגולל טיפין טיפין באוזני הילד, חושפת את השורש הקדום והאפל שממנו צמחה שנאת הכיתתיות וההתנשאות העדתית, שמניעה אותו באובססיביות. את הלקח שלו על אחדות הגורל היהודי למד פרקש לא, כפי שניתן להסיק, ממוראות השואה (שדווקא כמעט לא פגעה ביהדות הספרדית), אלא ממלחמת העולם הראשונה.

ביקורת צפויה על ספרו של סבתו תכפור בכך שמה שמניע את הספר ואת גיבוריו הוא "הומניזם". אין כאן אלא רגשות אתנוצנטריים לאומיים, יאמרו המבקרים. על כך ניתן לענות בכמה אופנים. ראשית, ההומניזם שמתבטא בספר אינו מיוחד רק לפן העדתי אלא גם לפן המעמדי. בנוסח דיקנסי מובהק מתאר פרקש באוזני הילד בן שיחו את ילדותו הענייה ואת האופה הרשע שבמאפייתו עבד. ניסיונו האישי בתלאות העוני הוא שמעניק לו את העוצמה הנפשית לא להתייחס לעניים בהתנשאות. פרקש הוא גם זה שמשדך בין בן של פרופסור מרחביה ל"בת של אוחיון, שהיה חופר גומות בקרן קיימת" (עמ' 123). שנית, הרוח העולה מהספר אינה בשום פנים ואופן רוח של שנאת זרים. לכל היותר אפשר להסיק מהספר שניתנת בו קדימות לעניי-עירך על פני עניי עיר-אחרת.

סבתו, שהספרות שהוא כותב ספוגה בגעגועים לעולם תם יותר, הוא קול ספרותי שטוב שהוא קיים בספרות הישראלית. לא, לא מדובר כאן בספרות גדולה, ואף לא בצלה של ספרות כזאת. אבל כן מדובר כאן בקול, שמלבד היכולת ההגונה שלו לספר סיפור, ספוג בהומניזם יהודי עמוק, הומניזם של אחריות הדדית ובוז משחרר להבדלי מעמד ומוצא. סבתו מעניק לנו תזכורת מהמורשת היהודית אוהבת האדם אל מול המורשת הפרוטסטנטית-קלוויניסטית, האינדיווידואליסטית והמעמדית, שהתרבות הישראלית ייבאה אליה בששון כזה בעשורים האחרונים.

 

 

ינואר 11, 2008 – 1:19 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

ביקורת על "האיש המאושר", של צור שיזף. הוצאת "חרגול"

"האיש המאושר" של צור שיזף הוא רומן שמבחינה ספרותית יש בו פגמים רבים אולם הוא ראוי לתשומת לב מרבית, כיוון שבין דפיו מקופלת ביקורת-תרבות מעניינת, מקורית ולפרקים מזהירה.

הרומן, המסופר במונולוגים מתחלפים של גיבוריו, מגולל את תולדות המרד הבדואי שפורץ בדרום ישראל בעתיד הקרוב. בתחילת הרומן אנו כבר יודעים שהמרד דוכא ביד קשה ובעקבותיו גורשו הבדואים מהנגב. הגיבוריו הראשיים הם בועז, איש "מוסד" משכיל וקילר מקצועי, הרודף אחרי נג'יב הבדואי, מנתח מוח ב"סורוקה" שעומד בראשות המרד. בתווך נמצא נועם, גיאולוג שחי במדבר ואוהב אותו ואת יושביו, חברו הטוב של נג'יב עד לרציחתם של בנותיו בפיגוע של המורדים. גיבורי משנה ברומן הן הנשים: זורה, קירגיזית שהוברחה לארץ מסיני והתאהבה בנג'יב, ונועה, צעירה ישראלית שעובדת כמחסלת ונערת פיתוי ב"מוסד".

לא רק הדמויות הראשיות הן גבריות. זה רומן גברי, כתוב במשפטים קצרים, קצבי לא רק בניסוחיו אלא גם בתחלופת התרחשויותיו, נע מהר בצורה ובתוכן. זה רומן מדברי-סלעי: יבש, קשוח, קוצני, וניכר שכותבו מכיר באופן חושני את האתרים המדבריים שבהם הוא מתרחש. שיזף שייך לזן הולך ונכחד של כותבים ישראלים שמכירים את ישראל במובן הגשמי ביותר. כל הדברים הללו עומדים לזכותו. ועם זאת, מבחינה ספרותית הרומן אינו מספק. בעיה ראשונה כרוכה בדמויות. אלה אמנם "עגולות", כלומר לא "שטוחות", אבל העגלגלות שלהן נובעת מפיטומן בדיוק באותן תכונות שיתאימו לתזה של הרומן. התכליתיות הזאת נוגעת גם לעלילה – וזו הבעיה השנייה – עלילה שנעזרת בזימוני מקרים מאולצים. משום כך, התזה אינה מפציעה בטבעיות מהרומן. התזה היא-היא הרומן. במקום שתחדור בהתגנבות אל תודעת הקורא, היא מוטחת בו, ולכן גם נהדפת חזרה. בעיה נוספת נוגעת לחוסר הסימטריה הכמותי בהיקף המונולוגים ובנפחיהן השונים של הדמויות, שיוצר תחושה של היעדר בשלות.

אבל החלק הרעיוני של הרומן מרתק. כדי להבין את התרומה של שיזף לדיון הביקורתי הישראלי, צריך להפריד בין האמירות השונות של הרומן. המרד הבדואי פורץ בגין דחיקה הולכת ונמשכת של הבדואים: "הקימו לנו את המפעלים הכימיים מהצד השני של הכביש, ואחר כך את תחנת הכוח עם טורבינת הגז בלב השטח שלנו, ואת בית הכלא של באר שבע באמצע כפר הפחונים שלנו, ואת בית הכלא של נפחא מעל הכפר ביובלים העליונים של ואדי אל-הווא" (עמ' 57). הבדואים, ההולכים ונדחקים בין רמת חובב ל"התיישבות הבודדים", שהמדינה מקצה ליהודים-ישראלים,  יוצאים למרד מזוין, בתחילה בפיקודו החשאי של תת-אלוף אחמד דגוני, "המח"ט האכזר והנחוש שהדביר את הפלסטינים ברצועה", ואחרי תפיסתו בפיקודו של נג'יב. לו היה הרומן מסתכם בהצגת המצוקה הבדואית, הוא היה ראוי אמנם לתשומת לב, אך לא להתפעלות (לתיאור הריאלי של מצוקת הבדואים ייחד שיזף חלק מספר העיון החשוב שהוציא בשנה שעברה, "סוף הדרך: מותה של מדינה", בהוצאת עם עובד, ואכן המדיום העיוני הולם אותו יותר). אבל הרומן משתמש במצורה הבדואית כדי לנתח את הישראליות, ובזה טמון כוחו.

ההבדל בין היהודים-הישראלים לבין הבדואים, טוען נג'יב, הוא זה: "אנחנו בני המדבר, והיהודים, כמו הבריטים, הם אבותיו. כל אלה שרוצים לשנות אותו, לכבוש, להתיישב. אנחנו לא רוצים לשנות כלום, רק להבין" (עמ' 58). בפרשנות של שיזף, הציונות, לפחות בגילומה העכשווי, מתייחסת אל ארץ ישראל הגשמית באופן אינסטרומנטלי. שיזף מזהה בציונות העכשווית תו אופי מפתיע, תחושת שייכות לארץ שמתבטאת דווקא בבוז: "התחושה שלהם שהמדבר שייך להם ולכן אין שום צורך לשמור עליו, רק לנצל אותו (…) אני לא יכול לרדת לסוף דעתם של אנשים שמתעקשים לגור במקום שהם בזים לו" (עמ' 62). וכאן מגיע העוקץ המחודד הראשון בניתוח של שיזף: הישראליות העכשווית היא בעצם גילום נוסף של היהודיות, "העברי החדש" אינו האנטגוניסט של "היהודי הישן", הפרויקט הציוני של ימינו הוא אורבני-קפיטליסטי במהותו, ממש כשם שהיה הקיום הפרה-ציוני. כך בועז: "פעם הייתי ישראלי, ציוני. היום אני חושב שהיהודי עובר לאט ובשלמות קדימה. בולע את הציוני והישראלי (…) אני יותר ויותר קרוב ליהודים האמריקאים" (עמ' 132-133). שיזף מעניק כאן פרשנות היסטוריוסופית מרתקת: שתי האופציות הגדולות של היהדות בפתח המאה ה-21, ישראל ויהדות אמריקה, הולכות ונדמות זו לזו, ושתיהן מבטאות תהליכים של אורבניזציה, קפיטליזם, היעדר שורשיות.

האזכור של ארצות הברית וישראל מוביל לעוקץ המחודד הנוסף שיש ברומן. דמותו של בועז, סוכן המוסד, הוא דמות של ניאו-שמרן ישראלי, כזה שאישיותו מלכדת תפיסה "מצליחנית" קפיטליסטית עם מגלומניה לאומנית ("האנגלים שלטו עם כמה אלפי אנשים בהודו (…) אנחנו אימפריה. אפשר לראות את זה לפי הצעירים שנוסעים לכל העולם, כובשים אותו. בכל מקום יש ערים ישראליות חדשות. הודו שלנו. ניו יורק ולוס אנג'לס", עמ' 12). בועז הוא טיפוס שמחפש זיונים בפיק-אפ ברים ובמקביל רוחש הערצה אינטלקטואלית לישראליות ההיי-טק. דמותו, שכמו לקוחה מרומן של מישל וולבק, היא יותר מהברקה. בשיח הביקורתי הישראלי משמשים המתנחלים כבובת-וודו של השמאל הישראלי. שיזף מציע ראייה חדה יותר. המתנחלים והימין הישראלי המסורתי (תרתי משמע) הם דמויות משניות, קומי-טרגיות, בסיפור גדול בהרבה. המרכז הישראלי החילוני, זה שאימץ את המודל האמריקאי, זה שמאמץ את תרבות "המצליחנות", זה שלכאורה עוין את הממסד הביטחוני הישראלי, הוא הנשא של האימפריאליזם הישראלי במרחב המזרח תיכוני. בועז המחסל הוא צדו האפל של חזון "המזרח התיכון החדש" הקפיטליסטי. מיקוד המבט העולמי בישראל, בגין הסמיכות ההיסטורית בין נפילת מגדלי התאומים ו"המלחמה בטרור" האמריקאית לבין האינתיפאדה השנייה, הוא מפחיד אך אינו שגוי, מציע שיזף.

התמונה ששיזף מצייר מרתיעה. אפשר לאמץ את הניתוח שלו בלי לאמץ את היחס הביקורתי שלו לישראליות. אבל לא הייתי ממליץ להתעלם מהניתוח הזה, אף שטענותיו של שיזף כלפי היהדות הישראלית מזכירות טענות ידועות בשיח האנטישמי הקלאסי. יש לו קייס.

ינואר 4, 2008 – 1:49 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

יורם ברונובסקי המבקר

תענוג גדול לקרוא ב"ביקורת תהיה – רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית" של יורם ברונובסקי ז"ל (1948-2001), גם אם כדאי להצביע על "השטחים המתים", שנסתרו מעיניו של המבקר והמסאי החשוב הזה. רשימות על עשרות יוצרים ספציפיים (פוגל, עגנון, רטוש, פנחס שדה, בנימין תמוז, לאה איילון וכן הלאה) מכיל הקובץ בצד כמה מסות עקרוניות על הספרות העברית ועל תפקידה של הביקורת.

מדוע תענוג לקרוא בו? בגלל ההיקף, בגלל הענווה, בגלל הבהירות, בגלל החריפות.

ההיקף: הקף ידיעותיו של ברונובסקי בספרות העברית ובספרות העולם (בעיקר: הצרפתית, הרוסית, הפולנית, האנגלית והקלאסית) עצום. הקורא בקובץ הרשימות יכול להתרווח במושבו ולהתענג על עושר הידיעות הזה כמו על ארוחה מרובת-מנות.

ההיקף הזה מעניק לשיפוטים של ברונובסקי סמכותיות נדירה. כשברונובסקי דן ב"קלאסיקה המודרנית" של הספרות העברית וכותב ש"גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלסיקאים מודרניים (…) ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל", אבל הספרים הללו "נושאים עליהם מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר (…) ואינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא סיפור של זוֹלה או סיפור של תומס מאן" (עמ' 259), כשאתה קורא חיווי מקיף כזה, מגוּבּה בהיקף ידיעות פנומנלי שמאפשר השוואות-ענק תרבותיות כאלו, נשימתך נעתקת.

ההיקף מבליט את התכונה השנייה של הרשימות הללו: הענווה. כי ברונובסקי, למרות היקף ידיעותיו, מסרב להציב תיאוריה מקיפה וכוללת אודות הספרות העברית. בויכוח עם דן מירון (בו הוא מכיר, בענווה קורקטית, כ"גדול הביקורת העברית בימינו"), טוען כנגדו ברונובסקי שמא ראוי לוותר על תיאוריות גורפות כאלו מכל וכל (עמ' 255).

הענווה, והבהירות והחריפות שנלוות לה, נובעות מהז'אנר בו יצר ברונובסקי במוצהר ולו הוקדשו כמה מהמאמרים היפים הפותחים את הקובץ: המסה. מה הן תכונותיה של המסה אליבא דברונובסקי? המסה חופשית, אישית, נסיינית (כפי שמרמז שמה), לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה, ונדרשת "לחומר קל, משעשע ומהנה כלפי חוץ ורציני לאמיתו של דבר" (עמ' 13).

הקלילות שעל פני השטח היא זו שהופכת את העיתון למעונה הטבעי של המסה, טוען ברונובסקי, שאימץ את המסקנה הזו אל לבו. כמה מרשימותיו, לפיכך, מוקדשות למסאים עבריים: לשלמה גרודזנסקי (שכינה את עצמו "עתונאי ספרותי"; וכי "יש עוד דבר-מה נחות בעולמה של ספרות, חושבים הדבילים, מ'עיתונאי ספרותי'?"), ליוסף קלאוזנר, לדב סדן, ואפילו למשורר כאצ"ג, שעליו מחיל ברונובסקי את משפט (השבח!) האוקסימורוני "קלסיקן של דפי העיתון" (עמ' 168).      

אדם, נדמה, ניכר במה שהוא שונא יותר מבמה שהוא אוהב. את מה ברונובסקי שונא?

ראשית, ברונובסקי שוטם את הפרובינציאליות הישראלית, זו הסבורה שאפשר לדבר על ספרות עברית במנותק מהספרות העולמית. ברונובסקי מייחל ליום בו "הספרות העברית תהיה אוטרקית במידה מספקת להודות, שאין היא אוטרקית" (עמ' 25). האישים בספרות העברית שמעניינים את ברונובסקי, לפיכך, הם אותם, שכמותו, הנם רב-לשוניים ורואים את עצמם כשייכים לספרות העולם: טשרניחובסקי ("אזרח העולם", שתרגומי האיליאדה והאודיסיאה שלו הם "יצירתו המקורית ביותר"); שלונסקי (כנ"ל לגבי תרגומו לפושקין); אלתרמן (שדימוי תל אביב שלו מטמיע בתוכו את פריז); וכמובן, לאה גולדברג, "הצברית האירופאית".

ברונובסקי כתב את מאמריו החל מסוף שנות הששים, תקופת דמדומים בספרות העברית, עת רבים מבוניה הרב-לשוניים נאספו אל אבותיהם. כיום, כשאפילו ברונובסקי, הצעיר מהם בהרבה, איננו, התרעתו על הפרובינציאליות הישראלית רלוונטית אף יותר (למרות ה"גלובליזציה"). אולם ברונובסקי לא התכוון, נדמה (וכפי שעולה מהקובץ הזה שכולו עוסק בספרות עברית), שהסלידה מהפרובינציאליות הזו תהפוך להסבת פנים מקיפה מהספרות הנעשית בארץ, כפי שסבורים, אולי, כמה מחבריו.

השנאה השנייה של ברונובסקי שמורה לאקדמיזציה של הספרות, ניגודה של רוח המסה החופשית והבהירה. ברונובסקי מייחד מסות מאלפות ללאה גולדברג ומעלה אותה על נס (את לאה גולדברג המסאית! לא המשוררת, שפחות אהודה עליו) דווקא בגלל שהאשימו את "שיטותיה וכתיבותיה שמעולם לא היו חפות מ'אימפרסיוניזם'" (עמ' 21).

הצידוד בכתיבה העיתונאית, הלא-אקדמית, על ספרות מוביל לכמה ממסות היסוד בקובץ, הדנות בתפקידה של הביקורת.

במסות עקרוניות אלה מצביע ברונובסקי על "דלותה של הביקורת המתמודדת עם הכאן-והעכשיו (…) הביקורת שהעוסקים בה הם באמת (או שהם מתויגים כך מלכתחילה) הנמושות" (עמ' 209), לעומת הפריחה, הממשית או המדומה, של מחקר הספרות האקדמי.

ברונובסקי דן במסות הללו באופייה הלא אתי ו"הלקקני" של חלק מהביקורת הישראלית, אכן דברים כדורבנות, בהבדל בין ביקורת "צרכנית" מכוונת מטרה (היצירה "טובה"/"לא טובה") לביקורת אישית שמציגה את מחשבותיו של הכותב על היצירה, ובשנאת הביקורת הנפוצה בקרב סופרים וחלק מהציבור. אולי, הוא משער, השנאה הזו היא קו מאפיין של החברה הישראלית, ששונאת ביקורת עצמית ולא רק בתחום הספרות (עמ' 196-197).

הרשימות העקרוניות על מוסד הביקורת נוקבות ומרתקות אך הן חסרות. דוגמה בולטת לכך היא רשימת היסוד שנתנה לקובץ את שמו: "ביקורת תהיה".

מה עונה ב – 1983 ברונובסקי על הערעור כנגד מוסד הביקורת? בקצרה: א. אמני אמת דווקא אוהבים ביקורת. ב. רק בתרבות פרובינציאלית כמו ישראל מעלים שאלות תהומיות כל כך כמו "למה בכלל צריך ביקורת".

אלה תשובות של איש ספרות אנין, שגדל בתקופה ואטמוספירה של אמונה בלתי מעורערת בספרות. המבקר או הסופר בן זמננו נתקל בשאלות מפחידות בהרבה, שמערערות מהיסוד את מקומה של הספרות (ובכלל זה הביקורת) בתרבות. לאיש ספרות בן ימינו, הספקות התהומיים של ברנר לגבי הספרות, שלברונובסקי נראים תמוהים (עמ' 259), קרובים בהרבה.

כי ברונובסקי לא ממש רצה להבין את הפוסט-מודרניזם וההתייחסות העקיפה אליו מצויה במסה אחת בלבד (עמ' 290-291), בה מבחין ברונובסקי בין הדקדנס של שלהי המאה ה – 20 לזה של שלהי המאה ה – 19 (האבחנה: אז, לפחות, נכתבו יצירות גדולות).

האמונה הבלתי מעורערת בספרות מעניקה לספר חלק ניכר מכוחו אבל היא גם (בצד כמה טעויות הגהה מיותרות) המגרעת הקטנה שבו.       

ינואר 3, 2008 – 6:35 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | פרסם תגובה

קצר ולא מנומק

רשימת ספרים שקראתי לאחרונה וגם שיצאו לאור לאחרונה וחוות דעת קצרה באופן שערורייתי עליהם:

ג'.מ. קוטזי, "איש איטי" – רומן מתוחכם, לא מגיע לקרסוליים של "חרפה", אבל הבחירה להכניס את דמות הסופרת ליצירה הייתה האפשרות היחידה להציל את הרומן ולכן בבחירה לעשות זאת יש יופי אסתטי שנובע מההכרח.

 

ג'רארד דונובן, "ג'וליוס וינסום" – בהתחלה מרתיע, בגלל ההיקסמות האמריקנית הדוחה מרוצחים סדרתיים. בסוף, היד היציבה של הסופר מרשימה, אבל הספר בכללותו אינו מותיר רושם גדול. למעט פסקה מבריקה הנוגעת לתפיסה הדרוויניסטית – מציעה ביקורת מתוחכמת ביותר כנגד התפיסה הזו בהשלכתה על יחסי אנוש (והרי אנחנו חיים בתקופה שהתפיסה הזאת מושלת ביישומה החברתי).

 

מייקל שייבון, "אגוד הסופרים היידיים" – מבריק. נקודה.  וכאן המקום להשוות לג'ונתן ספרן-פויר הנודניק ולהבין שאין מקום להשוות.

 

"פשר החלום", ג'ד רובנפלד – מותחן לא רע. מביך מעט מבחינה אינטלקטואלית (הטיפול בתיאוריה הפרוידיאנית).

 

"בעולם נהדר ואכזר", אנדריי פלטונוב – על זה דווקא יצא לי לפרסם ביקורת "רשמית". אבל לנוכח ההתפעלות המעצבנת מקיר לקיר, אחווה שוב את דעתי: ממש לא משהו.

 

"כסף שרוף", ריקרדו פיגליה – רומן תיעודי על פשע מפורסם בדרום אמריקה בשנות הששים. חזק, בנוסח "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין", של מיילר, ולא מגיע לקרסוליהם.

 

"כיכר היהלום", מרסה רודורדה – תרגום לרומן קטאלני נחשב. טוב מאד, מזכיר מאד את נטליה גינצבורג אבל פחות טוב ממנה.

 

"יומן אמריקה", יוהאן האוזינחה – מרתק ורלוונטי. כמו הרבה דברים שיצאו במחצית הראשונה של המאה ה – 20 ש"רסלינג" מוציאה (בניגוד לאלה מהמחצית השנייה של המאה ה – 20).

 

"התמים", איאן מקיואן – על המלחמה הקרה בשנות החמישים. הוא יודע לכתוב, הבן אדם הזה. תענוג.

 

"עגל הזהב". איליה אילף ויבגני פטרוב. סאטירה מהעידן הסובייטי. חביב (ביותר), לא פחות (ולא יותר).

ינואר 1, 2008 – 2:37 PM קטגוריות: בוק ריפורט - חוות דעת קצרות על ספרים | תגובות (5)

על ביקורת הספרות

על מבקרים וסופרים א'

כתיבת ביקורות היא ז'אנר אוטונומי עם לבטים משלו. יש כאלה שכותבים יפה אבל לא כותבים אמת. יש כאלה שההפך. יש כאלה שלא כותבים יפה ולא כותבים אמת. יש כאלה שעוד לא התפכחו מהתיאוריות שהולעטו בהם באוניברסיטאות שלנו ואצים רצים ליישמן על יצירות ספרות. יש כאלה שהאג'נדה המשעממת שלהם (גם אם החשובה, לפרקים; זה לא סותר) מונעת מהם לראות את היצירה כמו שהיא. יש כאלה שלא מפרידים בין טרנדים ודימויים הנוגעים לספרים ולסופרים לבין היצירה המבוקרת הקונקרטית. תעשיית הדימויים בספרות מורכבת וסבוכה: "הצעיר החתרן", "המבוגר שמדבר אל הצעירים", "כותבת רבי מכר שאין להתייחס אליה ברצינות" וכו'.

תחום הביקורת הוא ז'אנר פרוץ מבחינה אתית. אנחנו חיים במקום קטן. כולם מכירים את כולם ואם לא מכירים עוד יכירו. האפשרות לפגוש מבוּקר שלך בסמטה חשוכה או במקום עבודה מואר בניאון או מעבר לשולחן של נותן עבודה אינה לא סבירה. לשמור על יושרה – ולא על מראית עין של יושרה – קשה. ציבור הקוראים העירני ישפוט מה מידת היושרה של המבקר.

קשה בז'אנר שלנו להימנע מהטון הקפוץ, העצי, הסנוביסטי או הרציני עד אימה, התוקף אותנו לפרקים כשאנחנו ניגשים אחר כבוד לכתוב ביקורת. זו המחלה של מקצוענו ומעטים מחוסנים ממנה (וחסינותם באה לעתים על חשבון רצינות הביקורת). קשה לא לשעמם באותה מידה שקשה להשתחרר מאיזה רוח גדלוּת בעייתית שתוקפת אותנו כשאנחנו מאיישים את עמדת המבקר.

רבים שולחים ידם בכתיבת ביקורות. זה קל, כמובן, מלכתוב רומן. חלק מהחומרים שאנחנו מבקרים יכולים לבלבל אותנו; חלק מהחומרים מבולבלים בעצמם, לא נקיים, לא מספיק אינטיליגנטים ואילו הביקורת שלנו עליהם כה אינטיליגנטית, חדה, רחבת דעת. לכן כדאי להזכיר לעצמנו שהביקורת הטובה ביותר שנכתוב אינה שקולה לחוויה שספר גדול יכול להעניק. כניסה לעולם בדוי שנוגע בנימים העדינים של הנפש תמיד משמעותית יותר – לפחות בעיני המבקר כותב שורות אלה – מהטקסט הביקורתי השנון, המדויק, העמוק ביותר שנכתוב. לא בגלל הטענה הוולגרית והלא רצינית שכתיבת ביקורות היא ז'אנר טפילי, אלא בגלל שהיא ז'אנר אנליטי ולא חווייתי. הטקסטים הביקורתיים הגדולים והמסעירים ביותר שקראתי בחיי (ברנר על מנדלי מוכר ספרים, קורצווייל על ביאליק וטשרניחובסקי וכדומה) אינם מגיעים למקומות שיצירה גדולה נוגעת בהם.

כתיבת ביקורות היא ז'אנר אוטונומי שאפשר – הלוואי יהיה זה פעם בכוחנו! –  לעשות בו גדולות. אבל שהחומר הבינוני שאנחנו נתקלים בו לא יבלבל אותנו. כשניתקל ביצירה גדולה נרכין ראש בענווה.

על סופרים ומבקרים ב'

אבל יש אבל. ככל שאני קורא יותר גובר אצלי החשד שכשרון ספרותי הוא כמו חוש מוזיקלי. כלומר, כשרון עצמאי שאינו קשור בהכרח לכשרונות אחרים. סופרים טובים אינם העמוקים יותר שבינינו, אינם החכמים ביותר, אינם השולטים ביותר בשפה, ודאי שלא הידענים ביותר. יש להם את הקצב הנכון ואת היכולת לקחת את מידות העמקות והחוכמה  והשליטה בשפה המסוימות שיש להם ולהשתמש בהם כיאות למטרותיהם. לכן לא ייפלא שלפעמים פגישה ממשית עם סופר מאכזבת כל כך. אני מוכן אפילו להמר שהסיכוי שפגישה עם סופר תאכזב אותי גבוה מהסיכוי שפגישה עם מבקר תעשה זאת. מרסל רייך רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול, מתאר כמה פגישות מאכזבות כאלה באוטוביוגרפיה הנהדרת "החיים והספרות". איך, למשל, בפגישה עם הסופר האוסטרי החריף, תומאס ברנארד, חילץ ממנו המבקר רק כמה משפטים תפלים על כדורגל. חבר שמתעסק ביצירה טען שברנארד פשוט לא רצה לדבר עם רייך-רניצקי ודחה אותו בקש, אבל אני סבור שבהחלט ייתכן שברנארד – שוב, סופר גדול – אינו אדם מעניין. המחשבה הזו זעזעה אותי בהתחלה. דיסאנצ'נטמנט, קוראים לזה. אחר כך חשבתי שאולי יש בזה לקח למבקר: מה שעומד לניתוחו הוא הספר ולא הסופר.

רב המכר

אנחנו חיים בחברה ובתקופה שמעריצות הצלחה. קשה להשתחרר מעריצות ההערצה הזו שהופכת את ההצלחה לפֶטיש, כלומר לתופעה שאנחנו מייחסים לה איכויות שאינן בהכרח מצויות בה. מזכה הרבים יהיה מי שינתח עבורנו מקרי הצלחה באופן רציונלי, שיחדור מבעד לאווירה המיסטית שהיא עטופה בה (שינתח, למשל, את היסוד המקרי שיש בהצלחה ושהפֶטיש של ההצלחה משתדל לטשטש). אחד המנגנונים ה"טיפשיים" של ההצלחה, שיכול קצת לפכח אותנו, הוא זה המתומצת במשפט: אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה. על מנת להצליח "בגדול", דרוש לפעמים להצליח בקטן מאד, לבלוט מעט, ואז ברגע שסומנת כ"מצליח", או שהמוצר שלך סומן כ"מצליח", המנגנון פועל מאליו. בסופו של דבר ההישג שלך נראה מדהים, גדול, אבל במהותו הוא הישג קטן מאד.

ינואר 1, 2008 – 2:14 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | פרסם תגובה

סיכום 2006 בספרות המקור

א

לפני שניגש למלאכת סיכום שנת 2006 בספרות המקור הישראלית שתי הערות מקדימות וכלליות.

הראשונה: מבקרי ספרות הם "משביתי שמחות" מקצועיים. התפקיד שלנו – נעים ולא נעים לומר – הוא לאתר פגמים, להביע אי שביעות רצון, להפגין מורת-רוח, לדקור בסיכות מושחזות בלונים נפוחים למיניהם. מבקר ספרות ראוי לשמו הוא פרפקציוניסט שחזון של יצירה ספרותית מושלמת נעוץ במוחו כאידיאה-פיקס או כאידיאה-אפלטונית – נעוץ במוחו ומענה את רוחו – ולאורו הוא שופט את הטקסטים שנקרים על דרכו. וכמו כל פרפקציוניזם גם הפרפקציוניזם הספרותי של מבקרי הספרות יוצר אצלו נרגנות ואי-נחת תדירות.

את אי-הנחת הזו אנחנו כמובן שמחים לחלוק עם קוראינו, אבל מלבד הצורך הפסיכולוגי המפוקפק בהשבתת שמחות, מלבד החדווה המפוקפקת בה אנחנו נושאים את בשורות האיוב שלנו, לולי החמיצות הבסיסית הזו הייתה המערכת הספרותית מתנוונת ומשמינה מנחת שקרית. אנחנו, מבקרי הספרות, הם המאמנים הקפדניים והמרגיזים שדורשים מהאתלטים הספרותיים עוד תרגולת ועוד השקעה, עוד אימון מפרך ועוד הקפדה על תזונה, לפני שנאשר את ההשתתפות באולימפיאדה הספרותית (אני, כמובן, קצת מפריז בהערכה-עצמית של מקצוע המבקר, ומחמיא לי ולקולגות שלי, כי אם לא אנחנו-עצמנו מי, אני שואל, מי יפרגן ויהיה אמפטי למבקרי-ספרות? אחד המקצועות הפחות מעוררים אמפטיה בעולם המערבי). בלי המאמן המעצבן והנוקשה יתרשלו הספורטאים והתוצאות תהיינה בהתאם.

במסגרת "השבתת השמחות" המקצועית הזו ממלאת תפקיד מרכזי הקינה העתית (כלומר, זו הנעשית מעת לעת) על מצב הספרות. הוי! כמה הכל בינוני במקרה הטוב, הוי! כמה נעדרת תקווה וחזון הספרות הישראלית, הוי! איך פעם הייתה ספרות אבל עכשיו – , הוי! התרבות העכשווית אינה מסוגלת להכיל יצירות מורכבות, עם כל הטלביזיה והאינטרנט והפופוליטיקה והפרוזאק. וכן הלאה.

אז אני מרשה לעצמי להשבית לרגע את השמחה של השבתת השמחה ולומר (בזהירות, בזהירות, כמובן) ששנת 2006 הייתה שנה לא כל כך רעה בעצם לספרות הישראלית. ואפילו, יש סיכוי מסוים, שכמה מהכותרים שראו אור השנה – שניים, ארבעה, אולי חמישה אפילו? – ישרדו בתרבות הישראלית יותר משנה שנתיים. אבל אני מייד נבהל מהאופטימיות המהוססת הזו ולכן אסייג את דברי המסויגים ממילא ואומר: "יש סיכוי מסוים מאד שכמה מהכותרים שראו אור השנה ישרדו יותר משנה שנתיים".

הערה מקדימה שנייה: הסיכום שלהלן מסתמך על עשרות רבות של כותרי מקור שקראתי במהלך השנה האחרונה אולם אינו מקיף את כל מאות הכותרים שיצאו השנה לאור.

ב

ובכן, אלה מגמות ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2006?

אחת המגמות הבולטות ביותר בשנה האחרונה היא התרחקותה של חלק נכבד מהספרות הישראלית מהריאליזם ומהמציאות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה. אולם ההתרחקות הזו, ברובה, אינה אסקפיסטית בכוונותיה אלא מבטאת ניסיון לומר משהו על המציאות הזו באופן אחר, מחדש, ניסיון שנובע מתחושה של חלק מהכותבים שההתייחסות הישירה מדי למציאות הישראלית, ההתייחסות הריאליסטית, מיצתה את עצמה, או אינה עומדת בתחרות עם מדיומים ישירים יותר כמו העיתונות וכלי התקשורת האלקטרוניים.

ההתרחקות מהריאליזם מחולקת לכמה סוגים.

סוג אחד הוא רומנים שמערבים אלמנטים של מדע-בדיוני או של "קומיקס" בתיאור של ישראל – ובעיקר של המטרופולין הישראלי, שהופך להיות אימתני וחובק-כל ביצירות הללו – עתידנית ואפוקליפטית. דרך הרחקת העדות כביכול, נשמעת מבין דפי היצירות הללו ביקורת חריפה ובְּעתה לנוכח המציאות המטריאליסטית, התחרותית והאכזרית של ישראל בהווה. דוגמאות ליצירות מהסוג הזה: "גם אתה יכול" של אלה מושקוביץ-וייס ו"ציונה" של רועי רוזן.

אלמנטים אפוקליפטיים, פנטסטיים וביקורתיים המוחדרים למציאות הישראלית – אולם ללא הרכיב העתידני – מצויים גם ב"מחזיר החלומות" של ניר ברעם, "אם החיטה" של מיקי בן-כנען, "פני המקום" של דורית פלג.

סוג אחר של התרחקות מהריאליזם הוא כתיבה סוריאליסטית והזויה (אך ללא אלמנטים פנטסטיים בולטים). הסוג הזה מרמז אולי על סיבה אחרת להתרחקות מהריאליזם: התחושה שהחיים שלנו פה בישראל, המציאות הישראלית – או אף החיים הפרטיים בעולם המערבי הכאוטי, רב-האפשרויות, מוצף-המידע והנעדר מסורת מארגנת ומסדירה לחיים – הם בעצמם הזויים למדי ולכן מצריכים טיפול אמנותי סוריאליסטי שיהלום אותם. לסוג הסוריאליסטי שייכים "גלו את פניה" של רונית מטלון, "טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום, "כביש מספר חמש" של אמנון רובינשטיין, ואף "חתונה בוכרית" של דן בניה-סרי,.

בקונטרסטיות חריפה לקבוצת הספרים הלא-ריאליסטית הזו עומדת קבוצה אחרת שמנסה לתאר ולספר באופן ריאליסטי מאד חיים ישראליים מציאותיים מאד (ומדי). הספרות הזו, הריאליסטית, לא לחינם, ממוקמת ברובה מחוץ לתל אביב, בפרובינציה הישראלית, בעוד הספרות הפנטסטית-מד"בית–סוריאליסטית מתמקדת בעיקר בתל אביב. לקבוצה הזו שייכים: "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "בוץ" של שירי ארצי, "כלבי קיץ" של בן ורד, "יתומים" של סמי ברדוגו, "אמונה עיוורת" של אבי גרפינקל, "תנין פיגוע" של אסף גברון.

הצורך בחזרה לשורשי המציאות הישראלית, בפרספקטיבה היסטורית מבארת ואולי גם מנחמת, נוכח גם השנה, כמו בשנים האחרונות, בשורה של רומנים היסטוריים על ראשית המפעל הציוני. לקבוצת הרומנים הזו שייכים: "חוות העלמות" של שולמית לפיד, "כמיהה" של יהודית רתם, "יונה ונער" של מאיר שלו, "קרן אקסודוס" של נתן שחם. מנגד לעמדה המחייבת-בעיקרה של היצירות הללו מצוי קובץ הסיפורים האופוזיציוני של יצחק לאור "ורד צלע". גם לרומן האוטוביוגרפי, המבקש דרך סיפור פרטי לגבש עמדה על המציאות הישראלית, ז'אנר שנפוץ בשנים האחרונות, היה נציג בולט השנה: "ארץ אשה" של איל מגד.

כמה ספרים שיצאו השנה ניתחו זירות חברתיות אינטלקטואליות. ז'אנר "רומן האקדמיה", שלא שגשג בעבר בספרות הישראלית, זכה לשני נציגים: "שבע מידות רעות" של מאיה ערד ו"אומרים אהבה" של אברהם בלבן. ואילו הזירה הספרותית והמשפטית זכתה לניתוח ב"הרוצחים" של דרור בורשטיין.

החיים וחיי האהבה של בני החמישים פלוס מינוס התגלו במפתיע כויטאליים וסוערים ביצירות רבות למדי שהתפרסמו בשנה האחרונה. ב"מקופלת" של תמי גלבץ, ב"חיפושים" של גלילה רון-פדר, ב"אהבה עברית" של שושי בריינר, ב"החצר האחורית" של אילנה סטרלין, ב"על גבול יערות הרוזמרין" של ניצן ויסמן.

השואה, לא במפתיע, העסיקה כמה וכמה ספרים שראו אור השנה. אולם מה שמאפיין את העיסוק בשואה ברומנים שיצאו השנה הוא ה"טוויסט" שהוענק לנושא הוותיק (ברומן אחד אחד "הניצולים" מתגלה כקצין ס.ס גרמני שנמלט דווקא לישראל; רומן אחר עוסק בבן דור שני שנישא לגרמניה). הרומנים הם: "אל החרדונים" של אברם קנטור, "תמונות חתונה" של גיל אילוטוביץ', "כל הדרכים" של רווה שגיא.

חיבוטי הזהות המזרחית גם הם העסיקו כמה וכמה סופרים השנה. בלט בעיסוקו בסוגייה דודו בוסי ב"אימא מתגעגעת למילים".

חטיבה בפני עצמה הנם הספרים הקלאסיים שראו מחדש אור השנה: ביניהם יצירות של ברנר, לאה גולדברג, יעקב שבתאי (ב"ספריה החדשה") ואהרן מגד (ב"אחוזת בית").   

ולסיום: ז'אנר המסה, ז'אנר מוזנח מעט בספרות הישראלית, זכה לשני נציגים בולטים השנה: ספריהם של יורם ברונובסקי ואריאל הירשפלד. 

ג

שתי הערות לרשימה שלהלן, רשימת הספרים הטובים של השנה.

הראשונה: ברשימה לא כלולים ספרים שהוצאו מחדש. הן מכיוון שאין זה הוגן להתחרות בברנר או בשבתאי והן מכיוון שראוי להסב תשומת לב ליצירות מקור חדשות.

ההערה השנייה: נוצר צורך אצל מרכיב הרשימה להבחין בין שתי קבוצות בספרים שלהלן, בגלל פערי איכות משמעותיים לטעמו בין שתי הקבוצות.

רשימת הספרים הטובים של 2006

"פני המקום" –דורית פלג

רומן שמחדיר את אלוהים לתל אביב העכשווית. "נוכחותו" של אלוהים מפקיעה את אירועי היומיום מסתמיותם, ויוצרת את אותה נקודה ארכימדית המאפשרת לנו להתבונן בחיים שאנחנו חיים בישראל בעשורים האחרונים במבט כולל, צלול, אכזרי ומפוכח. פלג שולטת בעברית באופן מענג ביותר, ומפיקה עברית אתלטית שדבר לא נבצר ממנה, מתנ"כית ועד לסלנג. המונולוג של הגיבורה של פלג, שהופכת לבת זוגו של אלוהים, ניחן בנוכחות החמקמקה אך המובהקת של טון ייחודי, שכבפעולה אלכימאית הופך "טקסט" ל"ספרות".

"שבע מידות רעות" – מאיה ערד

דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי-קומי-סאטירי, של עולם האקדמיה (הרומן מתרחש באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית). רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, משויף ופיקחי.

"רישומים של התגלות" – אריאל הירשפלד

מסות אוטוביוגרפיות שזרז לכתיבן היה אירוע קונקרטי בחייו של המחבר ושעוסקות במה שניתן לכנותו: "אפיפניה (=התגלות) בחיי היום יום". קובץ מסות מעשיר, מעמיק, מרגש, כתוב בעברית מנופה, ופונה אל מה שהירשפלד מכנה "העולם השלישי", זה שאינו בשמים ואינו בארץ אלא בתוככי לבו של האדם .   

"מקופלת" – תמי גלבץ

מונולוג כובש של אישה ננטשת, בשנות הארבעים לחייה. מונולוג גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר, מונולוג של מכונת ירייה שגיבורת הרומן היא היורה בה והירויה ממנה כאחת.

"על גבול יערות הרוזמרין" – ניצן וייסמן

קובץ ביכורים מפתיע המכיל ארבעה סיפורים ונסוב על ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, שחווים רגעי משבר, גברים השרויים עם עצמם ועם בחינת חייהם. סיפורים ישירים, לא מתחכמים, אך חזקים ביותר ומביאים לבכי.

"כביש מספר חמש" – אמנון רובינשטיין

פשוט ספר כייפי. נסיעתו ההזויה של עורך הדין המצליח, אורי מנוס, מביתו שבצפון תל אביב דרך צומת גלילות ומשם מזרחה על כביש מספר חמש. הנסיעה מפגישה את עורך הדין הבורגני עם השוליים הססגוניים של ישראל ועם הצד האחר והכאוטי של המציאות הישראלית.

רשימת הספרים הטובים מאד של ‏2006

"ארץ אשה" – איל מגד

יצירה נדירה במקומותינו. אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. התבוננות בילדות הנעשית ומתאפשרת על סף הזקנה. מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ; הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות, וההתמודדות הזו נעשית ב"ארץ אשה".

"הרוצחים" – דרור בורשטיין

ספר הפרוזה העברי המצחיק ביותר שקראתי זה שנים. ההומור הפראי של "הרוצחים" עומד בניגוד חריף לתוכן הקודר של היצירה: תיאור קריסתה של "הרפובליקה הספרותית" הישראלית בשנות התשעים של המאה העשרים. פרוזה של שפיעה מתרוננת, פה ושם אף כמה רשפי גאונות, וכבונוס: חיקויים ופאסטישים מדהימים ומענגים של סופרים קלאסיים.

"שום גמדים לא יבואו" – שרה שילה (ראה אור אמנם בשלהי 2005 אך לא הספיק להיכנס לרשימה של שנה שעברה ולכן מקומו כאן)

רומן בשל ומצוין שמצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, רגש ומחאה חברתית. קורות משפחה יוצאת מרוקו, משפחת דדון, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים, שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים. על אף הסיפור החזק, על הסתעפויותיו המרגשות והמזעזעות, ההישג הגדול של "שום גמדים לא יבואו" הוא בראש ובראשונה לשוני. משפה נמוכה יוצרת שילה פיוטיות מיוחדת במינה, שפה "מפורקת" שמבטאות באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו משפחת דדון.

 

 

 

ינואר 1, 2008 – 1:45 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה