קראתי לאחרונה בעניין שני רומנים מוצלחים, שניהם של יוצאי הציונות הדתית.
הראשון, "מי שסוכתו נופלת" ("ספריית פועלים", 233 עמ'), של צבי בן מאיר, מספר בגוף ראשון את סיפור נישואיהם וגירושיהם של בנימין (בִּיני) ואסתר, שניהם בני הציונות הדתית באגף התורני שלה (לאו דווקא בקצה הסקאלה ה"חרד"לית" האפשרי), שהתחתנו צעירים והתגרשו אחרי שנים אחדות – ואחרי שהפכו להורים – כשהבינו שביני לא יכול להתגבר על משיכתו לגברים.
זה ספר רגשי מאד שפרישת הרגש ודקויותיו נעשית בו במיומנות גדולה, כלומר, בין היתר, כזו שלא גולשת לרגע לא להפרזה ולרגשנות ולקיטש מחד גיסא ומאידך גיסא לא לצינה ולציניות ולריחוק מלאכותיים-מנייריסטים או מנותקים-רגשית. הוא גם ניחן במה שניתן לכנות "זיכרון רגשי" מרשים ביותר, כלומר יכולת לזכור ולמסור את הפרטיטורה המלאה של חילופי הרגשות, עליותיהם ומורדותיהם, תוך כדי הענקת רקע מספק בדבר ההתרחשויות המוחשיות שעל רקען "נוגנו" הרגשות. על אף שהספר הזה כמעט במפגיע לא אינטלקטואלי, זהו, "הזיכרון הרגשי", כישור קוגניטיבי ולא רק אמוציונלי. כך נוצר בספר הזה שטף סיפורי ראוי לציון, כולו תחת שליטה (שאינה מורגשת, עם זאת, בדמות קפיצוּת לא טבעית), בו קופץ המספר בין זמנים בשום שכל, תמיד קולע אל- ולא מרפה מ – התורף הרגשי של מעלות ומורדות הסיפור. נוצר כאן "מתח" מסוג נדיר: מתח דרמטי.
אם הכעס של ביני על רבנים ופסיכולוגים דתיים מזן מסוים (או שמא "פסיכולוגים") שהִֹֹשִיאו אותו לחשוב שיוכל להתגבר על נטייתו מובן; ואם תיאורי אהבותיו (תיאורים עדינים מאד; בשפת המגזר זהו ספר "נקי" לחלוטין) לנערים וגברים צעירים בצבא ובישיבה התיכונית והגבוהה עושים רושם; הרי ששם לא נעוצה המקוריות התוכנית של הרומן. מבחינה תוכנית, מקורית ההתמקדות באסתר. יש כאן מקוריות רבה כי יש כאן חיבה ואולי אף אהבה של בעל לאשתו, אם ילדיו, שאליה הוא לא נמשך בגלל אופי המיניות שלו, אבל שיחסו אליה סוער רגשית למדי.
על מנת להטעים את הקורא מהגמישות והחיוניות והתחכום הלבבי (כי ללב הגיון משלו, כדברי פסקל) של המונולוג אצטט ציטוט קצר משיחה בין בני הזוג, לידם בִתם, נעמי:
"אני באמת מצטער אסתר, אמרתי שוב. די בִּינִי, אמרה אסתר. מה די, שאלתי. די להצטער ולהצטער כל הזמן, אמרה אסתר, כאילו זה יעזור אם תגיד את זה מלא פעמים. שתקתי. ותגיד, אמרה אסתר. מה, שאלתי. מה מצער אותך יותר, המחשבה שרע לי או המחשבה שרע לי בגללך. מה זאת אומרת, שאלתי. נעמי, צעקה אסתר, אמרתי לא להתרחק. נעמי הנהנה בראשה מרחוק. מה זאת אומרת אסתר, שאלתי שוב. אתה הבנת אותי, ביני. אני לא, אמרתי. עזוב נו, אמרה אסתר".
*
"עורך צללים" ("כתר", 255 עמ') הפוך מכמה בחינות ל"מי שסוכתו נופלת". הן בכך שגיבורו, חַגִי נאוֹר, הוא דתי ליברלי, משכיל דתי ממשכילי ירושלים הדתיים והלא ימניים, הרואה בעצמו גשר לכל חלקי החברה הישראלית, והן בגלל ניגודו לעולם הרגשי של הרומן הקודם. וכאן צריך לדייק: אמנם גיבור הרומן של הורוביץ הוא אינטלקטואל, והוא עוסק ונוגע ברפרוף תדיר בכמה סוגיות אינטלקטואליות, אבל זה אינו בדיוק רומן אינטלקטואלי. גם זה בהחלט רומן על רגשות. אבל אלה רגשות אחרים מאד מאלה שמבקש "מי שסוכתו נופלת" להעלות ולהעלות בקוראו (וההסתייגות היחידה שיש לי מהראשון נוגעת לכך שהספר, בהציגו רגשות מסוג מסוים, לא מסתכן בקרב קהל היעד שלו באי אהדה; לב רָגַש של מי לא ייכמר לגורלם של ביני ואסתר?!). לכאורה, "עורך צללים" הוא רומן על הונאה ואחיזת עיניים, חלקלקות ורצון לעוצמה, כלומר, בפשטות, רומן על רגשות "שליליים", של המטאור האינטלקטואלי חגי נאור, שמקפץ מהטלוויזיה לכנסת, משם לאקדמיה ולראש רשימת רבי המכר וחוזר חס וחלילה, אך למעשה, כפי שאני מבקש לטעון בקצרה, זה רומן על שאפתנות נקודה, כלומר רומן הפועל במסגרת מיטב המסורת של הרומן כז'אנר במאה ה-19. שאפתנות היא רגש עז מאד ומעוררת גם בלא-שאפתנים רגשות עזים, וכשלעצמה לא מדובר בהכרח ברגש שלילי. אלא שבמאה ה-21 לא קל לסופר לדון בשאפתנות נטו, ללא ציפוי מוסרי-מוסרני של הדיון בה, ולכן בחר, כמדומני, הורוביץ בשאפתן עקלקל (ובעקלקלותו המוסרית, כמדומה, התמקד עיקר הדיון בביקורות הלא מעטות שכבר נכתבו על הרומן הזה).
במיומנות ספרותית רבה, אריאל הורוביץ (לא הבן של נעמי שמר), שזה ספרו השני, מאיר את דמותו של חגי נאור מכמה זוויות שונות ובעזרת שלושה מונולוגים שונים מתקופות שונות בחייו (המיומנות כאן מתגלמת בכך ששלוש הדמויות נושאות המונולוג מצטיירות יפה גם מתוך אופן שיחתן וכן בתחושת בקיאות של הסופר בשלושת העולמות השונים שהדמויות באות מהם). הדוברת הראשונה, גליה, קיבוצניקית לשעבר וחילונית, עורכת טלוויזיה מוכשרת שייסדה תוכנית טלוויזיה מצליחה ליהדות המיועדת לקהל הרחב, והזמינה אליה את חגי נאור. אלא שאז נאלצה להתמודד עם תחכום רב משלה. כך גם אפילו נושא המונולוג השני, הרב מרדכי יבין-יסלזון, חתן פרס ישראל, שייסד מכון לחקר היהדות, אדם מתוחכם וערום – אבל גם הוא נתקל בכוח עולה העולה עליו. נושא המונולוג השלישי הוא חנן, עורך לשון צעיר, מעריץ של "הירושלמיות" שחגי מגלם, אותה אליטה ירושלמית אקדמית-דתית, מתונה מבחינה מדינית, שמתחיל לזהות בקיעים בחומה השגיבה של ההגות החגיגית הנאורה של חגי נאור – ואחריתו מי ישורנה.
אציין רק הסתייגות אחת מהרומן: ככל שמעשיו של הגיבור הם בגבולות הלגיטימיות והחוק הרושם שמותיר הרומן בקוראו חזק יותר. שאפתן שלא עובר על החוק הוא אדם חזק יותר, ולכן אף מעניין יותר, מעבריין.
*
חלק מהעניין שמעורר הספר של הורוביץ הוא הזירות האנושיות הלא שגרתיות שהוא פורש מול עינינו. אבל אני חושב שמה שמדביק אותנו לכיסא הוא בעיקר העיסוק בדמות שאפתנית, אחד מההישגים הגדולים של הרומן כז'אנר בעבר ומוקד משיכה מרכזי לקריאתו (רק לאחרונה ראה אור בעברית רומן הולנדי קלסי במסורת הזו, מ-1938, "אופי").
דבר מה שמביא אותי ל"ציוניות הדתית" של שני הרומנים. איני זוכר בעשורים האחרונים דמות של שאפתן בספרות העברית. בוודאי יש, וכעת חמקה מזיכרוני, אבל לבטח זו לא דמות שכיחה בספרות שלנו מאז מפנה המילניום, חובבת החלכאים למיניהם. ואין זה פלא, בעיניי, שדווקא בן הציונות הדתית, שהיא עצמה כוח עולה בישראליות, הרסטיניאקית מבין המגזרים שלנו, מקדיש את הספר השני שלו לדמות רודפת עוצמה ובעלת יכולות (כפי שגם הרומן הראשון שלו עסק בדמויות מנהיגים שאפתניות).
ואילו "הציוניוּּת הדתית" של "מי שסוכתו נופלת" מתגלמת בעיצוב האתגר שמציב הליברליזם לציונות הדתית. הגיבור ניסה להיכנע לחוקי השבט, לחוקי התורה, אבל ההומואיות שלו, הרדיפה הבסיסית כל כך של היחיד אחר האושר (בנוסח הליברלי-אמריקאי הקלאסי), לא מאפשרת לו להישאר במסגרת השבטית. לבסוף אף מכריז הגיבור על אבדן האמונה שלו בגין זה והמרת דתו לליברליזם, נאום פנימי הראוי להבאתו כמעט בשלמותו:
"ויודע מה, אמרתי לאלוהים, פתאום ככה אמרתי לאלוהים, אני איתך סיימתי. אני לא צריך זוועות ושואה ומוות וים סוף שלא נקרע ואני לא צריך להגיע מטה עד אין תכלית ותחתית כדי לסיים איתך. אפשר גם סתם. אפשר גם פשוט. אפשר בלי דרמה. אפשר להיוולד הומו ולנסות בכל זאת לעשות בדיוק-בדיוק את מה שרצית ולא להצליח לעשות את מה שרצית ובדרך לעשות צער כזה נורא לקרובים שבקרובים והעיקר שאני על המזבח ויודע מה, נגמר לי כבר ויודע מה, ריבון העולמים, הכי חשוב זה החיים, החיים עצמם, הכי חשוב זה אנחנו, אני, אסתר, הילדים, האנשים והנשים הפוסעים ברחוב, הילדות שקופצות בחבל על המדרכה, תינוקות בעגלה, נהגי המכוניות על הכביש שאינם שומרים את השבת, או אולי שומרים עליה בדרך אחרת, החיים המתרחשים בבניינים הגבוהים ובבתים הנמוכים ובצידי השבילים ובשולי הדרכים, האיש המצייר באור הבוקר, האישה הכותבת, האיש המלמד, היוצא אל עבודתו עם שחר, הילד האוכל תפוח ועסיס הפרי משפריץ לו מסביב לפה הכול וכל זה, חשוב והכי חשוב ואין, אין למעלה מזה ואין עבור מה להכניע ראש ולב. ואין זה ראוי להכניע ראש ולב. ואין עבור מה לעקוד. ואין זה ראוי לעקוד. ואני סיימתי".
מבקר חופשי 