Thoughts of a Security Guard

Thoughts of a Security Guard

Arik Glasner

 

 

1. August 2003-october 2003 (or: Etiology)

 

 

 

In our society, people holding a weapon are powerless people. I, too, was granted powerlessness when I received my light blue uniform in November 2003 and began working as a security guard at the Tel Aviv University dormitories.

 

In August 2003 my work at a Jerusalem research institute had ended. For two years I had studied and worked there, playing well my part in my solid middle-class life, watching with well-masked indifference, the economic deterioration of Israeli society. Friends had been fired from their hi-tech jobs, others gone back to live with their parents and I – who, incidentally, was paid my salary in US$, which made the figure rise steadily – well, I … did go back to live with my parents too, but this was more due to my lifestyle, rather than market economy.

 

That August, however, it was all over for me. 'Come back next March,' said the head of the department where I had been teaching for the last two years. 'We're overstaffed, bursting at the seams, and timetabling is already closed.' No doubt I am not a particularly effective economic unit – I had arrogantly resigned from all my previous jobs, thinking that there is no point in working like a donkey. But history didn't wait for me – buses were exploding, university faculties were exploded. And the museum where I had worked for three years has shut down.

 

At first I found my new proletarian image amusing, leafing through wanted-ads, just to get by, living modestly, and writing literary reviews in the papers. Then, living even more modestly, waiting for phone calls, leafing through the wanted-ads – this time not quite getting by and spending because I was tired of living so tight, buying all the papers for the wanted-ads. In short, downsizing on life.

 

I took a test to work as a proof-reader in one of the newspapers – either I wasn't good enough, or, as they said, they just didn't need any workers at the time.

 

Another time, I went through several excruciating stages in the recruitment process for an elitist private educational institution, only for the interviewer to point out at the final stage that I am a writer, and so can not truly commit to teaching – he wasn't born yesterday.

 

And then when I deliberated too openly over whether I really wanted to be a university entrance preparation teacher, they didn't like it. In short, it was a problem.

 

 

2. Yechezkel (or how cultural wealth charges/fuels? mobilization)

 

I met my friend Yechezkel Rachamim at university. "We're like the barbarians invading Rome," I once said to him. "You're from Yaffo and I'm from Kfar Hare, and we're both at the heart of Tel Avivian decadence: starved, envious and furious.

 

"I'm not comparing our difficulties," I hastened to add, "but there is some resemblance."

 

Yechezkel is studying for his masters in sociology, and makes a living as a security guard at the Tel Aviv University student dormitories. He is most certainly the only security officer in the country who has published children's books.

 

"Look," he said to me, "why don't you work as a guard with me until you find a proper job? It's probably only a matter of weeks."

 

The weeks turned into six months, and I had several problems, so I accepted the offer.

 

"You can read here too," Yechezkel said. "Your visiting me in the dorms and getting paid for it. And the surprisingly human university security staff that the university employed via a private company helped me to reach a decision. I began my security career.

 

I leafed through my old documents and to my surprise found my IDF release certificate (Arieh Glasner, Gunman 0.3 has a highly developed work ethic, good critical skills, he is devoted, attentive and caring). I traveled to the security company offices in south Tel Aviv (which brings Shalom Chanoch's descriptive phrase "its rear end" to mind), put on my uniform and reported to the student dorms at 11 that night. I arrived early, to create 'a good environment', as instructed in the security briefing folder that rested on the counter. I switched on the radio and heard 'ten years anniversary of the death of Benny Amdursky, as the broadcaster advertised a new album. Exactly ten years ago, I had heard about the death of Benny Amdursky at an army checkpoint near Nablus. But in our society now, armed people are powerless people.

 

 

3. November-December (or: all beginnings are difficult, but you end up falling in love with the difficulty along the way)

 

On my first night, Yechezkel wasn't there. I listened to the radio, smoked and tried to read. A few students came in and I checked their IDs. I multiplied eight hours by 17.9 shekels, smoked some more, listened to some more radio and at around 4am the newspaper delivery boys came. My replacement arrived at ten to seven. I changed out of my uniform and hid it in a bag. To my superiors, I said from the start: 'only the dorms, no way for the entrance gates. I was a teacher at the university and it could be a real mess.' They promised that they would try.

 

The second shift was at noon on Friday. It was a completely different experience to guarding at night – and here is where the real skill lies. At night, there are no students, whilst during the day there are plenty. 'You're new?' they ask me, and, second time around: 'don't you recognize me? Oh, you're new.' The third time, they don't even bother talking to me any more, just silently showing the ID. But by the fourth of fifth time, we've reached an intimacy. People open up – they ask about my education, or at least try to determine my cognitive skills. 'How can you not know me – I've passed by here a hundred times,' they say. I explain through gritted teeth that there are some 300 people in the building, but the insult remains: 'How? How can you not recognize me? Me? Me?'

 

During the following shifts I try to work out whether there is a rationale behind recognition and non-recognition. One student reminds me of Yuval Banai, which is why I remember him; some other students looked at the books I was reading with interest. But besides these, I could find no rational criterion – no outstanding beauty or ugliness, no Arab or Jew, no clothing or shoes.

 

It's nearly 9 o'clock, Saturday night and I have a date with Keren for the movies at 10. My replacement, Vadim, doesn't follow the instructions on arriving 10 minutes early to create 'a good atmosphere' and is fucking late. At half past nine the son of a bitch finally shows, moving fast as if he has run all the way from Rishon, where he lives. I stand red-faced in front of him: 'What's this supposed to be? Tell me!'

 

'Don't raise your voice at me,' he says. 'The ride was late. Don't shout at me!' I come closer, can't hear his exact words, astonished by his nerve – instead of apologizing, he's busting a gut. 'What do I care about the ride? You won't fucking keep me here for another half hour,' I say. Vadim reddens. 'Don't shout at me. I told you. Learn from me. It's always like that with this company. You're still new.'

 

Finally I realize. On Saturdays, the guards' arrival is subject to the company's transport service, the same on that takes me back to the centre of Tel Aviv. Vadim seems determined to make peace. 'I can't take it when I'm shouted at,' he says weakly. He enlightens me on the principles of guarding: 'always separate the ID card from the student ID, yeah? That ways it's easier to find and give back.' And as I turn to take my ride, he has reached a peak of sweetness: 'And it's better to separate out the boys' and the girls' – that way it's easier to find them when they arrive.' I raise my hand to show I understand – and to stop him patronizing me.

 

In the car sits Ami. He is about 50, dressed in a random unkempt way, with a hungry look. He will also be picking me up tomorrow, Saturday afternoon, for the next shift, he says. I prefer working Saturday morning because it's 150 per cent, meaning you get 27 shekels an hour. The bummer is that the company is very strict, and the rate only applies after Shabbat starts, so that in a shift that begins at three and ends at nine, the guard gets the extra rate for hardly three hours.

 

I get to Keren's. We won't make the movie. I tell her about my experiences. She laughs: 'You're the security guard straight from hell, the bitter type – I know your kind. You're the kind who isn't built for a relationship with the guarded ones.'

 

The following afternoon, Ami picks me up, as told, on Ben-Gurion Avenue. His van veers wildly through the streets. "Arik, look how everyone in this town enjoys themselves. They say there's a recession – where's the recession? Eh? It's only us who have to work on Shabbat, whores". We've reached Ramat-Aviv and I step off to solid ground. 'It's the ride that made me late,' I tell the guard on duty, and settle behind the counter. The radio is to my right; to my left is a small heater, and on the counter is a sheet of paper where I write who comes in. Above me are eight stories, counting some 300 students, and around me is Ramat-Aviv. Very quickly I learn that the 300 students are all the 'others' of Israeli society: Arabs, olim hadashim, students from low income families, and foreign students.

 

Next door is a Chabad synagogue, whose minions rejoice in artificial 'happiness', trying to persuade passers-by to pray or don Tefilin. An Arab student who looks like a young Yuval Banai confuses them. The young Chabadnik manages to overcome his confusion and says, 'never mind, come, pray Mincha.' Both are smiling. And all around is Ramat-Aviv, one of the most comfortable areas of the country. In short, I'm sitting on the top end of a socially explosive tank.

Guard duty is a delight on Shabbat – all those great songs on 88FM and hardly any movement – everyone's asleep or has gone home. But then the door opens and in walks perhaps a student – but definitely a brunette, short and possible Russian. I ask her for ID, but she doesn't appear to hear and just keeps walking. I ask more loudly: 'ID please', but she keeps going towards the lifts. I jump up from behind the counter and hurry after her: images of Entebbe, the Sabena hijacking, Green Island Raid, and the movie Naked Gun flash through my mind. 'ID please,' I say. 'How can you not recognize me?' she shouts. 'I'm sick of this – it's like a prison here. I've already passed by you a thousand times.'

 

'Sorry.' I try to react rationally. 'I don't remember you. Please show me your ID and we'll get it over with.' But she refuses and I feel furious. 'Give me the ID or I'll give your name to the chief security officer.' She's aware, of course, of the paradox: if she doesn't show me the ID I can't give her name to the chief. She decides to make a run for it and heads towards the lift. I jump up and stand between her and the lift. Defeated, she takes out the ID and flashes it before my eyes. 'All right? Now you're satisfied?' she says contemptuously, and steps into the lift. No. Not all right. I sit in the revolving chair and light a cigarette to calm my nerves.

 

An hour later, I notice Adiv, smartly dressed, curly hair, with glasses and a thin moustache. He looks very young. We met once at some literary event but he doesn't seem to recognize me in uniform – or he does, but won't admit it to himself. 'You live here?' I ask. No, he's from Brodetsky dorms, his cousin Samir lives here – but say, why security guard? I tell him pleasantly that there will be a war here – not between Arabs and Jews, but there will be a war.

 

'There will be a war,' Adiv repeats, nodding in agreement, 'not between Arabs and Jews, but there will be war.' And he tells me sadly of his sick father's situation: an Arab intellectual from Baka El-Garbia, negotiating our endless hallways of public healthcare.

 

'There are insoluble problems,' he says. 'But we can live with them…'

 

I complete his sentence: 'We must come to terms with them. But the way people live, the way sick people are treated, one way or the other, there will be a war.'

 

Then we start to talk about literature. I dismiss certain authors on a whim, and praise others. Adiv is excited: 'Yes,' he says, 'all those theories they teach us at university – we must understand them just so that we can despise them. I'm embarrassed by how modern Hebrew writers use language. Just embarrassed for them. You should be ashamed for not knowing Mahmoud Darwish. Shame on you. Show him the ID, Na'im, he's new here, this guard.' Adiv winks at me as he says this.

I step out from behind the counter and stand in front of Adiv. 'Oh yes, literature! Philosophy! Our conversation has turned into a passionate dance, and I start asking for people's IDs in tune. 'You live here?' I sing to a woman entering. 'No? So you'd like to live here?' I give her a witty smile: she's not used to such wit. 'No, I live in Brodetsky,' she says. You're all blind, you only see me as your security guard, but I'm actually here to solve the greater questions: Tolstoy or Dostoyevky – who is greater? Proust or Joyce? Brenner or Gnessin, Mann or Kafka, Shabtai or Kenaz?

 

 

'I have to go and see my cousin,' Adiv interrupts my euphoria and turns cold. The abrupt ending of our exchange disappoints me. 'I noticed,' I tell him as he leaves, 'that the Hebrew word beseder finds its way into Arabic and also the Russian spoken here by olim. Why is that?'

 

'Yeah, beseder where it's not beseder at all.' Adiv smiles and shakes my hand.

 

 

4. A passing thought that one cannot help thinking

 

Again I'm left alone. Alone, alone, alone. I wallow in self-pity. I am alone and unarmed, I suddenly realize. There is a strike at the Ministry of the Interior and we have not received our weapons. 'But we have a permit to employ you without arms for the time being,' our boss murmurs, not necessarily to me but to himself and to the future investigation committee. 'Fact is that at the scene of the crime the guard was unarmed, Your Honour, which may have contributed to his death. But we did receive a permit, Your Honour, we followed procedures, so the incident does not reflect upon us, there is no breach of contract or procedure.

Oddly enough, I hadn't thought about it until that shift. I was actually quite pleased not to be handling that cold burden. But this thought has at last come to me, a thought that did not come even to a graduate of Yad Chana high school, or a former resident of the settlement Yitzhar, and, I allow myself to add, to an Arab or a jew. This is a thought I find it difficult to hide from, especially if you're standing like a blue-striped uniform duck, unarmed at the guard post.

 

I wonder whether the fact that the building has Arab residents decreases or increases the chance of a bomb. Do not underestimate the importance of this tricky, politically incorrect question. I had passed several shifts in its company, until I received the weapon – as ridiculous as it sounds, because how would I actually use it? Inform a suicide bomber who's determined to end his own and my life? The shot would detonate his device, unless aimed at the head or towards the hands as they activate the bomb. Could I hit the head or hands? Only once I'd had the thought did I feel calm.

 

 

5. Sexuality market (or: what Israeli girls want?)

 

Night shift again. Half past eleven and I go on patrol by the dorms, back and forth, finally standing outside with my back to the shut door. Suddenly, a young woman stops five meters away from me. She's looking at me and I'm looking at her. The seconds pass. She is exceptionally beautiful, silent, and she's occasionally peeking at my face. The seconds thicken into minutes.

 

What's going on? Why is she silent? I daren't speak, and light a cigarette. Our eyes meet like spotlights every few seconds: exceptional beauty. I hear the door open behind me and a tall student approaches the woman. They exchange words in Russian and turn towards the dorms. I watch them head towards the elevators, magnetized.

 

I suddenly remember and run after them. 'Sorry, I need the ID.' They laugh and I blurt out, 'she's so pretty, your friend, that I completely forgot to be the guard.' The guy smiles, but the girl reddens. She takes out her ID and hands it over without looking at me. I smile at her, look at the ID and let them go.

 

Minutes later the door opens and a guy of about 30 runs out: high forehead, glasses, and a scarf wrapped round his neck in a non-Israeli style. European? 'They fired me.' He bangs on the guard's counter. 'They fired me those sons of bitches.' He's from South America. You notice his accent right away.  He was working as a waiter here in a South American restaurant in town.


'Daniel, my name's Daniel. Yes, of course I'm a student. You're new here? Here's the ID. Masters in Literature and Film. From Uruguay. Yes, but your mom – when did she come here? The Sixties? Well, I made Aliyah on my own and I'm not a Zionist. I came here because it was intolerable back there, but I'm dying to get out of here to Spain. What are you reading? So you're also a student. Its easy to say: you'll find something else. A pretty girl, you say? There are a few here – don't know that one. What does it matter anyway? – Here in your country a girl won't go out with a guy who doesn't have a car. Yes, I definitely think so. You'll go out with me without a car?'

 

We both smile and I give him my opinion of the current situation. In light of the extensive feminist discussions, as part of  'identity politics' – dull, unattractive, yet pressing issues, such as the relationship of money  to the sexual market, are pushed aside and ignored.. I strongly recommend he read Houellebeq: he's not a great writer, I say, but he's one of the few who really understand what's happening in the West today. More than all the post-modern, post-colonial theorists taught at this university. 'Here in your country it's actually important to study post-colonialism,' Daniel says with a poisonous smile.

 

I tell him I'm an Israeli patriot, and certainly it's important to study them, just to understand the injustice, the injustice in the Israeli context, no? But that's not the point. You're a neo-Marxist, I tell him – so am I – but I don't repeat the fatal error of left-wingers through the generations since Haskala (enlightenment), I do not undermine the positive effect of nationalism.

 

He disagrees but returns to the point of agreement. 'I'm misunderstood at university. When I told a few girls that I found Israeli girls don't date a guy who doesn't own a car, they dismissed the idea. What are you rabbiting on about? They said. What's that compared to the discrimination of women?' I nod in agreement. You don't have to convince me. 'And now they fired me!' He bangs on the counter. 'I'm here in this country all alone. It's not good what's happening in your country.' His eyes glitter evilly. 'This is the only campus in the world with no student life, no cultural life. You know that? How do you explain it? It's midnight and all quiet – what's that all about? It's like a cemetery. No vitality, everyone's walking about with their back hunched as if they were at a funeral. I've been to Spain – trust me, what's happening there…

 

I am silent, then say weakly, 'don't exaggerate, please.' He shakes my hand and goes upstairs.

 

 

6. The Literary circle (or: how many Raskolnikovs are wandering about here)

 

It's getting late and the dorms turn silent. Rachel, the blind American girl, steps out for a walk with her obedient white stray dog. 'What's her name?' I ask when she returns. Rachel smiles: 'Hasha. First it was Penelope, but this is Hasha. Perhaps you may know,' she says in English, 'where I could get a microwave?' Maybe second-hand, cheap – it would help her. I dread the void her disappearance would leave and start reeling off options: The local paper, websites, etc. I write it all down on a piece of paper.

 

'You know Israelis really help you out,' she says. In the US everyone's very polite – they'll always listen to you, but the bottom line is that they won't help. Here, maybe, everyone wants to show you he knows best, I don't know, but they really do help you out. Thanks. Good night. Hasha, let's go upstairs.'

 

 Being a Russian junky culture has made me look for Russian conversation partners, ones who know the great writers in original. But experience has taught me that, to make a wild generalization, Russian literature enthusiasts can be divided into two groups: those who like Dostoyevsky, and those who disagree with him and like Bulgakov or science fiction – or both. Katia, for example, from my building, passionately asserts that Dostoyevsky is depressing and doesn't speak to her.

 

She likes science fiction, fantasy and 'uplifting' books. Nadia, my Russian language teacher, can't stand Dostoyevsky either, preferring the 'liberal' Chekhov, using the same words: 'Dostoyevsky is depressing.' The point is, and it's an important one, that the seriousness characterizing the Russian classics is associated by part of the Russian intelligentsia with the terrifying failure of communism. Western capitalism is perceived as gay, free and enlightened, and the 'losers' shame cultivates resentment towards the 'heavy'; A minor form of self-hatred.

 

One finds, in a minority of the Russian immigrant community, admiration of the US and capitalist, which is at times almost unbearable. Not that I'm one of those who automatically hates anything American – but this admiration of success, coming from the 'losers' side, has a dark, unappealing quality to it.

 

So, as the weeks went by, I finally found a 'Russian' conversation partner at the dorms. Elad speaks Russian but had come here as a child. It was fast turning into quite a literary circle here behind the guard's counter. Elad is skinny, with glowing eyes and a fair beard covering his pretty face. 'How many little Raskolnikovs you find wandering about here,' I dare him. 'Just spark off their fuse and they'll explode.' Elad recommends I read Leonid Andrayev. 'There's a part with a sated lion in it, with tired eyes and small turtle passing by. Go on pass, he says, with the generosity of sated cruelty, go on, pass.' Elad curves the palm of his hand.

 

'Go on pass, the lion says. It's alright, I'm full now.' Elad's eyes shimmer when he speaks of the cruel lions and of his great force, his mercy, the unexpected rescue awarded to the turtle. It's turned into quite a literary circle here, but sometimes you just don't want to say anything, don't want to be forced into conversation. Sometimes you feel like retreating into your book or your cigarette or your loneliness or your anger or your fantasy or all five of the above. To be as correct as you can: you live here? Your ID please. Thanks. To be as correct and impersonal as possible; especially when you see the heart-rending loneliness all around you; Lonely students from the four corners of the earth looking for someone to talk to. Small talk. A word. And you talk to them, throw them a bone, but sometimes you just don't feel like it. They don't pay you to be psychologist, or a friend for that matter. I'm just a guard here. Full stop.

 

One night an older woman walks in. She's well-dressed, from Ramat-Aviv, probably. 'Do something,' she orders me. 'There's a group of boys there – vandals. They're not from here. They're tearing up the bench over there.' She's shouting in excitement. I follow her. 'Do something!' she shouts behind me. To my left, about five meters away, I see a group of 14-year-olds on bikes, their feet up on a torn-up bench, turned on its side. 'They're not from here,' the woman yells, waving her hands. This is the third time I've seen these boys. I take a step towards them and they start to move. I turn round. 'Call the police!' I tell the woman, and head towards the building. She looks at me with tears in her eyes: 'aren't you going to do anything?'

 

'Madam, I'm a security guard here. This isn't my business. Call the police if you want. I'm a guard here, just here in the dorms. Full stop.

 

7. The shooting range (or: a bookshelf as an absorbing object)

 

The Ministry of Interior strike is finally over and I've been summoned to the company's office to collect my permit for carrying arms, as well as the gun. 'Come on time, quarter to nine,' my boss says. 'They'll give you the permit; you go out to the shooting range and get the gun.' How long will it take? I ask. No more than an hour and a half, he promises me.

 

I arrive at a quarter to nine and wait patiently for half an hour. At a quarter past nine I step outside for a smoke. When I get back, the person in charge still hasn't arrived. We've been waiting for over half an hour. The secretary at the front desk promises over 40 minutes ago that the person in charge was 'on his way'. I raise my voice: 'we don't get paid for this morning, so make him come.' The secretary seems overcome by the fact that a simple guard, at the bottom of the food chain, has dared to speed up the arrival of the supervisor, but the supervisor shows up a few minutes later and hands us weapon permits, gun and a couple of bullet barrels. We're told to go to the shooting range, which is nearby. On the way I don't know what to do with the strange weapon and put it in a bag. As we reach the entrance to one of the shabby buildings near Hamasger Street, I pull it from the bag.

 

'Hey, don't take out your weapon,' the man behind the counter yells at me. 'You don't know how many misfired shots we've had here.' I replace it quickly and wait as we've been told to. The shooting range instructors wait until security guards from the various companies have arrived so that a new range may be shot. I look around me. We're in a very dusty, wide basement. It smells oily and sour, its rough machismo absorbing those who enter, like dust. A simple coffee machine stands in the corner, on it written 'we grind our own coffee on the premises', a sort of yuppy flamboyance out of context, in a place where decent bourgeois are scarce.

 

 

at the long awaited hour two groups had gathered and each received ear mufflers and we were then taken in a narrow corridor towards a small room at the end of which stood the targets, behind these the wall has been padded with a certain material that will absorb the bullets; a slim rather handsome Russian man, with a grey bohemian hair style Stands in front of us, looking very assertive. He starts lecturing on the mantling, dismantling, and firing of gun. This was a very short lecture (briefing, explanation).by the end of it, I hardly managed to understand how to shoot; definitely not how to dismantle. But, when they aren't paying you for your time you don't really seem to care that the explanation's so short. "When you want to take the gun out of the carrying case? Always use the hand that is further away, in this case for me- it's my left hand. Do you know why?" he asks his improvised class, one of the students who wishes to show he knows best – I know these guys already from the army – says giggling: "so they don't think you want to shoot", "that's right", says the Russian, "if I see someone reaching for the gun with his right hand, a maniac like myself would shoot straight off". Everyone smiles. No doubt, we're faced with a real man. "Now let's talk about dismantling", he continues and the student from before springs out: "First off it's important to dismantle a weapon facing an absorbing object. The best option will be a book case" clearly he mentions a well known convention, and indeed the instructor agrees. "Yes, it's important to remember: dismantle facing an absorbing object, a sofa or preferably a book case, so that if you miss one- there goes a book nothing more"   

 

 

New Year's Eve (or: the food chain)

 

8. My boss calls me begging me to guard on New Year's Eve. "I've got no one, the Russian guys are on leave and I'm desperate" I agree, I don't usually celebrate New Year's Eve; due to biographical issues. When I get there at eleven o'clock the parties are in full swing. Apart from the Israeli students celebrating, there are in the building some "Christians" from abroad, who are taking the event completely seriously. People are passing by me with bottles of Vodka and beers, offering me a sip. I refuse. I'm on duty. Others stop to express their solidarity: "you're stuck here on New Year's Eve?"

 

Around midnight the dorms clear out of people. Everyone's partying outside.  They're partying even on the radio; I turn it off with contempt. Around one AM people start coming back. Girls in all their drunken glory, the guys swaying from side to side, giggling. "You're stuck here on New Year's Eve?"  They stop for a second. I'm finally encouraged by their empathy and end up acting out the most improbable act for my situation. I call for take-out and order the spicy noodle dish, there's a minimum fee per order, so I add another Sushi Cone, sixty shekels altogether and it'll will arrive in no longer than one hour. My hands shiver when I hang up.. I just ordered take-away for half my salary for this long night ahead of me. But I am also human. Forty minutes later the delivery guy arrives, I hesitantly give him the Visa. Half of my salary is wasted on this take-away, I tell him. He smiles suspiciously, this isn't going to be good for him. Do you get your wages for the deliveries or just the tips? I ask. "Bro', give only if you want" he says benevolently. I hesitate for a moment. Usually I'm not bad tipper, but the shock caused by my irrational decision confuses me. For a moment there I'm not myself. He gives me a weak smile and says "bro', don't bum out, you don't have to give", I awake all at once. 'Excuse me, I don't know what happened to me', I reach out and hand him a Ten Shekel coin. "Thanks bro" he answers with a smile. "They've fucked us – working on New Year's, huh?"   

 

January-march (or: over and undone with)

I am less acquainted with the other guards than the residents themselves. After all, I meet them only at shift changes, for brief updates when there are unusual events to report. (Students requesting to bring a friend over to sleep in the dorms, these requests are later passed on by the guard to the security officer; objects that were left at the guard's post, in order to be picked up later etc.). However, I will attempt to give an impression of their character in a few lines.

 

First, the guards are divided into two groups: the young and the old. Among the young, I am practically the only one who isn't originally from the former USSR. The older ones, forty or fifty years old – are what can be referred to as "veteran Israelis". Most of them are quite intelligent, people who have been uprooted from their various working environments. In the meantime they are earning their meager livelihood in provisional jobs like security. People who have failed to find their proper place in the current economic system. Only their "meantime" has suddenly turned into months. For example, Avram, as Yechezkel tells me with a smile, is incredibly devoted to the building. If he is supposed to guard it, then he wouldn't do it half way. Or Yiftach, who comes rushing every Saturday night to replace me, and immediately turns on the radio to listen to soccer. Or Bernard, who dreams of publishing a novel in German and listens to classical music from behind the counter; or Menachem, grumpy and mean, who despite the fact I come earlier than I should have, leaves the post all at once without even waiting for me to set up.

 There is a certain degree of charged irony between these men, especially the older guards, and the "enlightened" feminine youthful students. I would like to comment on that. During one of the long night shifts I discovered underneath the guard's counter an Israeli monthly pornographic journal. There isn't enough privacy here at the post, so I had put it back in its place without leafing through it. But I would like to say something about all the erotic legends revolving around college girls. Yes, all those well-known legends that fuel men's imagination all around the world.

 

What have we got here? Here, in the distant marginal parts of Tel Aviv University, 2004? At times one may find a surprising amount of untamed beauty, the kind that is not produced by a work-out at the gym or by certain Pilates exercises. A strange beauty, unknown to its' embarrassed proprietor. A lot of young embarrassed women lacking in confidence, tensioned, stressed, coming from complicated backgrounds, and here and there, in the midst of all this, banal yet wise insistence to enjoy youth in the way one should. This insistence is evident almost only on Saturday nights.

 

As months passed, I have already grown accustomed to my work. Trying to take advantage of the spare time for reading and writing, and also for conversations with new acquaintances. To the left of the counter a messianic Christian Arab argues with a convert American Jew of Korean origin, on the importance or lack of importance of the Talmud. A student comes running over and tells me he's seen a group of young boys on bikes vandalizing parked cars. The beautiful girl lingers a little too long at my counter. No doubt, compliments pay-off. Adiv comes to say goodbye. He leaves the dorms and moves back home to care for his sick father. Rachel passes-by again with her guide-dog Hasha, and stops me from changing the radio station. She likes  the florid oriental style of singing. 'It's so beautiful' she says, and for a moment there she can see again. That's cool.  

 

Daniel complains again in anguish about how materialistic Israeli girls are, and I can't bear it since I identify with him so profoundly. The door opens and a student walks in. Daniel hisses to me "isn't she cute?" is she available? I whisper back, and he nods, 'I think so'. That's it, I've had it. I get up and turn to her 'what's your name?' Naama, 'look Naama' I say authoritatively. Excuse me for asking but do you have a boyfriend? She blushes and says she doesn't but wonders what I'm getting at. So, I go on 'listen, this is Daniel, you know him, lovely guy, very intelligent, looks good, doesn't he? And you live right here as well, in the dorms. You look like an intelligent girl, and sorry for being rude but you're also very attractive, so what's your problem people?! Why don't you go out for a movie? Talk a little; have a drink, why rot in here? 

 

I glance over at Daniel and there is blind fury in his eyes, but Naama is actually smiling. Come on, go take a shower and get dressed, and in half an hour, meet down here on the way to the movies. Is that clear? Naama says she's not up for a film but she actually wanted to ask Daniel about the computer in his room. They both try to dismiss my suggestions as crazy and bizarre, and prefer to continue their indecisive course till the end of time. But when they are leaving together, I feel content and settle back in my chair.

 

A familiar student walks in and bangs on the counter, he got fired too. He worked as security guard in a Jerusalem hospital. "They fired me for nothing", it's unbelievable, a real slave-market, the whole thing. They can fire me because there are thousands like me. Tell me, how much are you getting here? Also minimum wage?" and when I not in approval he says "it's all the same shit, what else do you do for a living?" When I tell him I feel as if an invisible wall has come between us. "So you write for the newspapers? Well, you've got it all worked out" he looks at me suspiciously, a little alienated.

 

Maybe I shouldn't have told him but why should I feel guilty? Perhaps this is because of the mobilization, I tell myself, that wonderful word, the magic cure of liberal economy. Here I am not an un-talented individual, thirty years old, with no money or a decent job. It is so obvious to me that from middle class I came and to middle class I shall return and god bless the free market. And still I feel guilty. "You write for the paper?" he says "so why don't you write about us and about this slave-market? Could you also give me the number of the security company you work for? Maybe I'll try talking to them tomorrow, what have I got to lose?"

 

Daniel comes downstairs, his face all pale. So, how did it go with Naama? I enquire, although I already know the answer. He dismisses the question. "nothing's right in your country, terrible and vulgar film-making. It's all dead here." You can tell he's on the edge. He's all stirred up, repeatedly throwing the scarf around his neck in violent gestures, banging his fists on my counter. "If I want to go have a drink or two, I need at least fifty shekels. I want to take a girl out but she won't even piss in my direction 'cause I don't have a car." He sits down beside me and then stands up again, all excited. "I heard that in the Nineties it was like heaven here, is that true? I wouldn't know, but now, what is this place, tell me?"  

 

I whisper to him, in trance "you know Daniel; there are old ladies here in Ramat-Aviv, old ladies". Daniel is focused on his own suffering, sitting restlessly on the chair, but I can't resist the temptation: "Alone, Daniel, I whisper," Old ladies all alone in their apartments, with lots of money". I'm shocked at myself but I can't help it. He suddenly realizes what I mean and looks at me as if I was mad. what are you babbling about? "People with money are sitting in their apartments all around us, get it? Old women, it's pretty easy…. "What do I need old ladies for?" Daniel jumps up from his chair," I'm talking about young girls, about finding a girlfriend". I come back to my senses, like waking up from a bad dream. He didn't really get what I meant and that's just as well. What was I thinking? He's more into films, rather than literature, let alone Dostoyevsky.

 

Yosef Chaim Brenner’s view of Jewish Culture and the Zionist Revolution

Wise Old Men and Rebellious Youth:  Yosef Chaim Brenner’s view of Jewish Culture and the Zionist Revolution; A proposal for a revised conception of Brenner’s world-view through a Jungian reexamination of his work

A.  Suppose we were to compare the appearance of the Zionist Revolution on the stage of the Jewish world, with a familial inter-generational conflict: Yosef Chaim Brenner would undoubtedly be considered the wildest, most vocal child in this torn family.

But why suppose this comparison?  Conceptualizing Zionism as a familial struggle of “sons” against “fathers” or youth against old men is in fact one of the most widespread cliches of publicists and Jewish belles lettres in Eastern Europe at the end of the 19th and the turn of the 20th century.  It was at this point- whether or not by chance – that the central European Jew, Freud, was laboring over the development of his Oedipal model.

Within this struggle between “sons” and “fathers” Brenner was the enfant terrible who rebelled not only against his own parents, but against his forbears and the entire Jewish tradition. He didn’t rebel just against the post-Biblical tradition, as did another impudent son of this despairing family, M.Y. Berdichevsky, but his torrential criticism reached back to include even its misty Biblical dawn.  The actual “fathers” and all of Judaism, are old, too old, charges Brenner time and again in his writings, and they must die to clear the way for their alienated children.

In Brenner’s most  acerbic text on this subject, in the essay “Evaluating ourselves in the three volumes,” Brenner judges all of Jewish reality as weak and anemic, garrulous and noisy, mediating but unproductive, hypocritical and self-righteous, materialistic and filled with moldy, insincere spirituality, isolationist but filled with lust for assimilation.  In this gloomy essay Brenner also discusses the antiquity of the Jewish people, expressing his opposition to the importance some attach to it:

            “This person, for example, reached a ripe old age – that’s good.  But if his old age is not the result of powerful character and exalted life, we will not rise before him, nor shall we honor his presence just because of his old age.  Jews are one of the ancient peoples who survived and continued to exist, … but this fact still doesn’t teach us anything.

B. Conceptualizing the Jewish people as “old” aroused such enmity in Brenner that it lacks almost any parallel among other Zionist thinkers, due to a combination of several unique psychological and theoretical elements.  First, as a thinker who was decisively influenced by Nietzsche,  Brenner loathed the “Judaeo-Christian” ethic nearly as much Nietzsche.  But Brenner went one step beyond Nietzsche, who had explained the circumstances in which the Judaeo-Christian “slave ethic” was created, and by contrast viewed the European Jew of his generation as a powerful race.  Brenner, as oppposed to the latter, held that both the longevity of Jewish existence and its current fragile nature are both a terrible weakness.  Therefore, Brenner created a conglomerate not found in Nietzsche, between  the “biological” longevity of the Jewish people, and its culture and “slave” ethic. Furthermore, in Brenner’s personal mythology,  a connection was formed between the Jewish people’s old age and the erotic weakness of the aged, a weakness which torments most of Brenner’s heroes.  The contempt which his heroes hold for the “weak” in erotic terms, and thereby for themselves, becomes in the public sphere hatred for Judaism and hatred for the Jewish people, the “eldest” and the weakest of the nations.

Given the hatred and these reasons, we could apparently summarize with relative simplicity Brenner’s existential and Zionist thought according to the Freudian family model:  the “young” Jewish Zionist must rebel against both the contemporary fathers and the “aged” Jewish heritage.

One of the leading reasons for the dark magic of his writings until the present, could be explained with similar simplicity in that Brenner, just like Philip Roth in Portnoy’s Complaint, illustrates just how difficult it is for the “sons” to separate from the heritage of  the “elderly fathers’” ethic, to carry off the Oedipal rebellion and to live free, amoral lives.

But there’s more.  The Freudian model for interpreting Brenner’s thought as “Oedipal”, can also help us to understand another central phenomenon of his literary and public activity – Brenner’s opposition to any sort of authority.  Our intention here is not to the authority of Jewish tradition, but rather to the authority claimed by thinkers who shared Brenner’s understanding of the split between “the old men” and the “youth” as revealed in modern Jewish history, and who sought to fill the void created in the Jewish world with an alternative ethical-nationalist ideology.  For the most part the approach of these thinkers was an attempt to mediate between the way of the “old men” and that of the “youth.”

These thinkers – personalities such as Ahad Ha’am, Bialik, A.D. Gordon, Rav Kook and Buber – who were outstanding in the field of Jewish thought at the end of the 19th century through the first half of the 20th century, embody the rise of a spiritual leadership aware of a renewed mission, which adopted as its model the image of the Biblical prophet.  Underlying their mission was the certain knowledge that an historical catastrophe of world-wide proportions was either brewing or already underway, which would involve a profound spiritual upheaval. The leader-prophet, therefore, “forsees for his people a comprehensive social-national vision of exalted moral content, which contains the promise of redemption.”

We can discern in Brenner’s life and works his sharp opposition to these figures, who  proclaimed that they held a complete and harmonious solution for the distress of the individual Jew.  Best known are Brenner’s disputations with Ahad Ha’Am and with Gordon, but Brenner confronted Rav Kook and Buber as well.  When we   consider the motives for this confrontation,  with  those “prophetic” and “harmonious” figures, we can see that at the foundation of opposition to the latter are identical causes, some of which I have already discussed before.  Some may be termed “ideological” (cf. Nietzsche’s comprehensive contempt for “ethical” concepts), and some may be termed “emotional” (indifference that reflects the indifference of these  “ethical” circles to the problem of Eros) and some that may be termed “realistic.”  But beneath these reasons stands the Oedipal factor: Brenner’s rebellion against any authority whatsoever, in any representation of the “father’s” authority.

G.

One of the earliest to identify the “Freudian” character of Brenner’s work was literary critic,  Dov Sadan, who in a series of pioneering articles during the 1930’s analyzed central phenomena in Brenner’s works according to the recent theory that had reached the shores of Tel Aviv’s port from Vienna.  Sadan, however, did not connect the Oedipal complex of Brenner’s heroes with their creator’s attitude toward Jewish Tradition or to that generation’s teachers, but he did relate to the Oedipus complex as a very important factor in analyzing Brenner’s work.  Furthermore, Sadan in his Freudian analysis dealt with Brenner’s publicistic, essayist personality and literary works as a single block, moving freely and with virtuosity from one part to the other in order to prove his distinctions.

But alongside Sadan’s “Freudian” interpretation of the father figure in Brenner’s stories and of his heroes’ attitude towards women and mothers, Sadan’s hawk’s-eye perception discovered another central phenomenon in Brenner’s life and works.  In a brilliant article, “Toward the Meek of the World”, Sadan indicates a central line in the typology of Brenner’s heroes.  He discovered that the central character in Brenner’s stories is:” The figure of a young person in Israel (…) that contained the horror of reality and its distress (…) a soul that struggles in its own web within the tragic thicket of its generation, that is composed entirely of fragments of a cry for redemption and wholeness”.

The counter-image of these heroes, adds Sadan, would only appear to be “in those others, whose path in life is successful, whose soul is tranquil and who enjoy good spirits, who are unacquainted with any sense of inferiority or self-denigration, whose position is of self-adulation for their worth and importance.”  However, Sadan notes, it would be mistaken to view this figure as the “counter-image” in Brenner’s stories, for the simple reason that these images are not thoroughly developed by their creator.

     Another type of character that does enjoy this full treatment, is the “counter-image.”  This is the image that “is undeterred by a courageous, cruel introspection, is undeterred by the intense agony of self-exposure, but rather descends into the inferno, reaching the final levels of descent, deriving from that place the beginning of his ascent and the strength of his rising toward wholeness and reconciliation (….)  These images stand before us as though shrouded in mysterious light, (…) hinting at the image of the hidden Zaddik whose light shines , illuminating the crowd of little, afflicted men”.

Sadan then notes that Brenner’s “central-figure” aspires to reach the harmonious, resolved situation of the”counter-image,” but fails to do so.  He ascribes this to Brenner’s “psychology,” which drags far behind the  “ideology” which created that same wondrous image.

Toward the Meek of the World is an outstanding essay by Sadan about Freudian interpretation of Brenner.  Not only isn’t the phenomenon identified by Sadan unexplained by Freudian tools, it actually contradicts the “Freudian” principles in Brenner’s thought.  Brenner’s attraction to the mysterious “counter-image”, as outlined by Sadan, collides head-on with the “Oedipal” rebellion of Brenner’s heroes.  Of course, the Freudian model is sufficiently flexible to include ambivalence toward that same authority figure, but these images that Sadan terms “counter-images” are not the same as the weak “fathers” whom the Brennerian hero scorns or fears.  Even the figures’ influence on Brenner’s hero appears to be of a different, more mysterious sort.  It seems that Sadan was satisfied with the glamorous discovery of the phenomenon, and did not examine the broader implications for understanding Y. H. Brenner’s personality, thought and work.

D.

As we have seen, Brenner’s “Oedipal” rebellion against the “old” Jewish heritage, stems from both ideological (original development of Nietzschean revulsion against the Judaeo-Christian ethic) and emotional motives (the connection between Jewish weakness and erotic infirmity; rebellion against any type of authority).  However, Brenner’s “Oedipal” rebellion is not limited to the world of Jewish culture.  The very same arguments that brought Brenner to rebel against the heritage of the “old” Jewish people, brought him to rebel against Tolstoy’s ethical thought.  Here, too, Tolstoy’s “oldness” stands at the center of Brenner’s criticism of pacifism and Tolstoian moralism.

Brenner emphasizes the “genealogy” of Tolstoian morality.  Vacillation between nihilism, morality and faith accompanied Tolstoy throughout his life, Brenner argues.  Tolstoy, as the man of morality, the prophet, became this only in his mature years, when his “instincts weakened.”  The erotic infirmity of  Tolstoy the “old man” also leads to doubts about his teaching.

But Brenner’s attitude toward Tolstoy the Man of Morality had not always been like that:  in his work “One Year” Brenner sketches out the sobering up process of Hanina Mintz, Brenner’s double, from Tolstoyism.  The work focuses on a description of the process of Hanina Mintz’ moral corruption in his first year in the Russian army.  The decadent process that happens to Mintz is extremely closely tied to his estrangement from Tolstoy’s moral positions.

The young Brenner, like Hanina Mintz, his hero prior to his army experience, is profoundly influenced by Tolstoy.  Brenner’s first novel, In Winter, describes it as follows:  “At that time…. Tolstoy was the prophet of the Man within me.  His plain, logical sayings, the feelings welling up from the heart, the excited attacks upon the decadence of civilization, on egotistic science, upon illusory art, on the degeneracy of life with money – all this made a great impression upon me. I was then an other-wordly young man, seeking truth.  I had few acquaintances, chance acquaintances; …and in this world the Russian writer ruled.

If we pay attention to the formulation chosen by Fiermann, the young Brenner’s double and hero in “In the Winter,” describing Tolstoy and himself as “prophet” versus “young man”, it will be hard for us not to see the similarity between this position and Brenner’s “main hero” and the “counter-hero” identified by Sadan:

            These characters  stand before us as though enshrouded in a mysterious light, (…) hinting at the figure of the hidden Zaddik whose light shones, illuminating the crowd of little, afflicted men.”

E

Sadan did not include historical figures such as Tolstoy as an example of a “counter-image.”  His essay deals only with literary figures.  But if we take a moment with one of the examples that Sadan enumerates, we can see the similarity between its influence on the “main-hero” and Tolstoy’s influence on the young Fiermann.  One of the figures enumerated by Sadan as an example of the “counter-image”, is the figure of Avraham Menuhin in “Out of the Straits.”

The work “Out of the Straits” is told by a narrator and written like diary entries, which are called “scrolls.”  In these “scrolls” the narrator describes the world of Jewish emigrants from Eastern Europe, who had settled in the White Chapel neighborhood in London.  With meticulous detail he describes the life style of people around the publishing house of a ‘yellow’ Yiddish newspaper, for which the narrator himself works as a distributor.

But this way of life only constitutes the background for the exceptional appearance of Avraham Menuhin, who also works at the publishing house as a typesetter.  In the past Menuhin had been a revolutionist and member of the Bund; he belonged to the Russian revolutionary intelligentsia, even though he differentiates himself from the latter and from the “new winds” – from the hedonistic anarchists.

Menuhin fulfills a moral function in the narrator’s life similar to that filled by Tolstoy in the life of Fiermann.  Menuhin, relates the nameless narrator of “Out of the Straits” – is not “scared of the word ‘morality’, and he does not view rebels as the choicest of men (….) but rather he views good deeds and desirable relationships as the sole thing without which there is nothing.”

But the similarity of influence is not only in content but in form.  Precisely as Tolstoy was revealed to the confused young man, Fiermann, as a prophet, Menuhin is revealed to the narrator as an ancient, very majestic figure.  Menuhin’s rise from the London darkness – to his first encounter with the narrator –  is described as revelation.  Menuhin is conceived of by the narrator as a representative of earlier generations, high above the crowd, and “a creature not frequently encountered.”

The narrator declares that Menuhin “arises and illuminates” in his presence.  He hesitates  whether to verify in his heart what his eyes behold, since the apparition’s nature is so charged and strange.  His uncertainty makes him like someone who undergoes a religious experience, but whose rationalism makes him doubt this. In brief, as the critic, Fishel Lachover noted:  “In “Out of the Straits” the main Brennerian hero listens to “a voice from without, as though from another world (…) he meets a sort of “wonder” outside, a wonderful person.”

F.

How can we explain Brenner’s attraction to characters like Menuhin or Tolstoy?  Is the Freudian world sufficiently broad to contain “religious” wonder like the narrator’s toward Menuhin, or that of Fiermann toward Tolstoy?  It seems unlikely. Yet if we distance ourselves a bit from the Freudian world, in a short detour from Vienna to Switzerland, we will encounter a psycho-philosophical system that fits such an unusual emotional phenomenon – Jungian psychology.

In Jung we will find what we seek: a father figure that is not just a “father-figure” but “larger than life”, with moral weight and religious attraction, whose foundations we will not find in concrete, personal experience, but which come rather from the depths of the collective unconscious.  In Jung and his archetypal “Wise Old Man” we will find the solution to Brenner’s attraction to the moral characters of Tolstoy and Menuhin.

In several places in his writings Jung counts the “Wise Old Man” as one of the central archetypes of the collective unconscious.  According to Jung, the appearance of the “Wise Old Man” occurs whenever people need insight, understanding, good advice, determination, planning, etc., but the one in need lacks strength to reach them on his own.  The archetype arises in a dream, a vision, in cultural works and in the actual field of culture, compensating the individual in a state of confusion, and everyone during periods of crisis.  On the one hand, “the Wise Old Man” represents:  knowledge, thought, insight, wisdom, cleverness and intuition, and on the other hand – moral qualities which express his “spiritual” aspect.

The figure of the “Wise Old Man” is connected to the figure of the “god”, on one hand, and to the figure of the “father” on the other.  The appearance of the archetype has an explicitly numinous character, defined by Jung as religious experience.  A mystical halo accompanies the archetype’s appearances, who directly and deeply influences the emotions of the subject to whom he reveals himself.

The figures of Menuhin and Tolstoy do fit all these characteristics.  If  the “counter-image” found by Sadan is actually identical with the Jungian figure of “the Wise Old Man”, we can apparently define the battle taking place in Brenner’s work and thought as the battlefield between Freud and Jung.  The Freudian Brenner rejects the “fathers,” but the Jungian Brenner yearns for the “old men.”

An example which will demonstrate that Freud and Jung are struggling on the battlefield of Brenner’s soul, may be found in one of Brenner’s articles, which begins with the following passage:

            “It seems that someone already said:  I don’t like my Jewish father, but ‘touch not our children and our elders’… the Jewish children with their live, pure eyes, and the elderly Jews bathed in the glory of nobility – not nobility of much property, but rather the nobility of a higher inner culture – from the latter we can be consoled a bit, to find a little comfort…our children and our elders show us that our national body “is fashioned from beautiful material”, since the leaven in our dough has great importance.”

Here Brenner adopts an overall positive approach towards the”elderly Jews,” who carry with them “a higher inner culture.”  This inclusive approach (not regarding a specific old person) , and the coupling of elders with children, support the claim that the figure of the “Wise Old Man” constituted an archetypal, ideological-emotional focal point for Brenner; a focal point that collided with the “fathers.”

But it appears that for Brenner, matters were more complex.  It seems that within the soul of Brenner’s central hero there was not only a battle between the Jungian “Wise Old Man” and the Freudian father.  Brenner himself analyzes the Jungian archetype, finds it flawed, and relates to it ambivalently.

 

k

The Zionist Revolution and its attraction toward the figure of the young “New Hebrew” shares several surprising similarities with the cultural revolution that occurred in the ‘60’s in the West.  Opposition to authority, the accentuated rift between parents and children, the vision of the new culture and admiration for youth are shared by both revolutions.  It’s no wonder, therefore, that during the ‘60’s a “negative” revision in Jungian theory was made regarding the “Wise Old Man” archetype, by a thinker who was spiritually close to the counter-culture that developed then – a revision very reminiscent of Brenner’s doubts in the “Counter-image.”

James Hillman, a central and original post-Jungian, deals very comprehensively with the “Wise Old Man” archetype of the Jungian school.  In a series of articles from the 60’s and 70’s, Hillman discusses the “senex” archetype, and particularly its negative aspects.

Senex in Latin means an “old man” (we find this connotation in words like “senile” and “senator.”  In Hillman’s view the senex archetype is connected with the concept of “God”, and is a symbol of old age that appeared in Greek mythology  in the figure of Chronos (in Latin, Saturn).  On the one hand, Saturn is the personification of the “Wise Old Man,” the wise seclusive man, with “positive” intellectual and moral capabilities, the “Old King”, father of all; but on the other hand, he is also the father who nourishes himself insatiably from his children’s flesh. Thus Saturn constitutes a key example of the positive and negative aspects of the symbol of old age, the Senex.

Hillman talks about the Senex-Puer archetype, an archetype of old age-youth, as one archetype with two poles.  The break exposed within this archetype, the gap between Senex and Puer is a very charged topic since it reflects a series of key problems in culture:  The oldness of the deity and civilization and the possibility of their renewal, the gap between generations, father-son relations, master-pupil relations – this is due to the archetype Senex. (when on his own) being the creator of the generation gap and intergenerational conflict.

This polarity which splits between the symbol of old age, the Senex, and the symbol of youth, Puer, causes another split in each of the poles, a value split for the symbol of “good” and the symbol of “bad”, whereby the “judge” of each symbol is its opposite symbol.  To affirm the claim regarding the split between the evil Senex and the good Senex, Hillman notes that of all the gods (meaning the archetypes) Saturn, symbol of the Senex in Greek and Roman mythology, is the most polarized of them all: the dualism of “good” and “bad” that splits this symbol-as-deity is the sharpest of them all.  Since according to Hillman’s conception the ideal emotional situation is that in which the Senex-Puer archetype becomes united, he brings examples from various mythologies to show that this archetype is in fact one.

Healing the rift between the Senex and the Puer is the central goal of therapeutic analysis.  During our lives, we search for the transformation that will lead us from the conflict between the two extremes, the Senex and the Puer, to unity.  Unification of  the sexes, male and female, is not the sole desired unity for healing the soul.  Emotional healing may only be found through unification of the Puer and the Senex, between the “arrangement” of the latter and the dynamics of the former.

M

What are the characteristics of the Senex archetype that turn it into a negative archetype when separated from the Puer, from the symbol of youth? Hillman enumerates a series of negative characteristics which he discovered by means of the typical Jungian cultural investigation technique, termed “amplification.”

The old age archetype is characterized as having a cold temperament. Cold also implies remoteness.  Saturn, isolated and wandering, stands apart.  He observes the world from without; he contemplates the world from the depths, and the world seems to him abstract and structural.  His other characteristics are: slowness, heavyness, colorlessness, dryness, sadness, depression and melancholia.

The Senex is the archetypal principle that expresses “exile from life.”  The Senex as archetype expresses penetration of insight into the illusions of existence, which belong to the sense of vitality associated with the Puer archetype.  The Senex expresses the “bitter truth,” discloses “naked reality,”  and the perspective of death through which the human complexes seem ludicrous.  The Senex is connected to awareness; and awareness, Hillman argues, means absence of contact with life and proximity to death. Therefore, the Senex is reflected in the wisdom of philosophers, as well as in the prophecies of Jeremiah and the cynicism of Diogenes.

Saturn’s relations with women are limited.  Saturn – according to Hillman, the Old Age archetype, the Senex, is not interested in women and thus his name is associated with widowhood, childlessness, and eating children(!).  According to Hesiod in the “Golden Age,” at the time Chronos ruled (the Roman Saturn), women had not yet been created.  In astrological writings the tradition is also maintained that points to the alienation existing between Senex-Saturn and women.

Hillman interprets the mythological motif of the Senex-Saturn’s “eating children” as the ability to suppress infantile urges.  Eating children implies suppression of these urges, which is not always positive.  When we cling to a position that may be described as anti-erotic or anti-emotional, that is the Senex archetype speaking from within us.

Saturn-Senex is very demanding, and can manifest himself in the images of Moses and Abraham; a patriarchal mentor who demands uncompromising obedience.

The negative Senex complex, Hillman emphasizes, is liable to appear in a person’s dreams long before he is considered an old man.  The young dreamer personifies the Senex as father, as spiritual teacher, as a wise old man, before whom the dreamer stands as does a student before his master. Those same authoritative figures, through their counsel, provide wisdom to the dreamer that is beyond his personal experience.  But in the case of an encounter with the “negative Senex,” the advice of these figures is “bad,” causing the patient to be “wise beyond his years” and impatient toward his youth.  Wise, significant  sayings, or even spiritual truths may be “bad advice” in certain situations.  Seclusion, contemplation and “wisdom” are not necessarily positive conditions and characteristics.  The soul needs involvement and emotion; Hillman cites La Rochefoucauld, who wrote:  “This is a great folly, to wish to be wise by oneself.”

N

In summary, Hillman’s discussion of the Wise Old Man and the Senex archetype emphasizes the following points:

a.       The central content and character of the archetype: wisdom, rationalism, dryness, awareness, imposing “order,” giving “meaning,” separation from women, isolation from the world and from Eros generally, melancholia, the moral quality influenced by it..

b.      The archetype is “negative” as long as it is not connected with the archetype Puer, which expresses Eros, searching, vitality and youth.

c.       The modern era may be described as a time that places the problem of the Senex at its center, as the old moral values decay (implying the rise of the Puer archetype).

In such a modern reality, precisely like that just described, a reality of declining old norms of Jewish Tradition, Brenner’s works and world-view were created, the works and world-view in whose heart there existed that same ambivalent attitude toward the figure of the Wise Old Man, cut off from his youth, the “negative Senex” in the words of Hillman.

O

Hillel Zeitlin, thinker and boyhood friend of Brenner, wrote in his essay in Hatekufa, after Brenner was murdered:  HaM’orer (a newspaper edited by Brenner in London, 1905-1907) ceased to awaken and together with it the true spirit of HaM’orer ceased to be – the spirit of freedom of thought that does not bow to party principles.  In the Erez Israel Brenner was influenced by the Poel HaZa’ir and Po’alei Zion parties, and although in the recesses of his heart there remained the same deep hatred of socialist parties in Erez Israel when he was there, his heart went out to the workers and the builders of life in Erez Israel, as he would accept from time to time their  “programs” (….) In his Erez Israel articles Brenner frequently forgot his own identity and will, and would repeat the radical rhetoric of his friends; in brief, he wasn’t Brenner, but a socialist.”

Even if we don’t accept Zeitlin’s judgemental view of this “late” Brenner, it seems that Zeitlin has correctly identified a break in Brenner’s emotional-intellectual biography.  Before Brenner made aliyah (1909), to our surprise we find in Brenner’s writings a hostile attitude toward socialist materialism along with prophetic pathos, a religious tone and yearning for the age-old Jewish tradition.

The “early” Brenner, especially Brenner as editor of HaM’orer, is a most surprising Brenner, given the description sketched out at the beginning of this lecture (which is the very description of his character that has become firmly fixed to this day).  Brenner of HaM’orer is actually not so very far from Ehad Ha’am’s attitude toward the spiritual, cultural heritage of the Jewish people, and he even goes beyond Ehad Ha’am in the pathos with which his words are said.  For example, this is how Brenner writes in HaM’orer:

“They come to us questioningly, in the name of Life:  What connection is there between the language of the past and Life? Or rather not! They don’t come to question, they come with assurance, they come in raging fury: Fetish! There’s no need for this dead language! (…) Yet what shall we do, if we have in this dead language three thousand years of literature which is not dead?  What shall we do, for if we come to totally delete this dead language from the book of our lives, we ourselves will be destroying everything that our spirit has acquired throughout all the generations? What shall we do with this dead thing that has this strange trait, that Arabic and Spanish speakers like R. Shlomo ibn Gabirol and R. Yehuda HaLevi (…) write and create with it, and sometimes just with it.”

Without discussing here the question of what happened to Brenner, who changed his view, it’s clear that in his spiritual-ideological underpinnings Brenner held in esteem – and almost a religious attraction – toward the values of Jewish culture throughout its generations.  Brenner’s restraint, as presented in this lecture, stemmed from the fear that the cultural and moral tradition of Judaism was a tradition of old-age and weakness, enfolding within it the same negative traits enumerated by Hillman in “The Wise Old Man”:  Isolation from Eros, over-awareness and rationality, morality as a substitute for emotion, melancholia in lieu of the joy of living.

In order for Brenner to accept the values of Jewish culture that attract him so powerfully, it is necessary to combine, in Hillman’s words, the Senex with the Puer.  The connection between the insight and the morality of the old man to Eros and youth is that which can save Jewish culture.

Only through this connection could Brenner find a foundation for Jewish culture, and this connection seemed, in his era, and admittedly in our era, difficult to achieve. It is precisely this connection, between the “Wise Old Man” Lapidot, the main  character of the most significant work of Brenner, and his grandson, Amram, which provides the famous concluding scene of “From Here and from There” with its religious, archetypal power.

“Little Amram’s head was still resting on Aryeh Lapidot’s chest, and there was something sad, simple, pitiful and at the same time secret, important and infinitely precious, in this devotion. (…) The old man and the child stood guard over Life, adorned with thorns.  The sun shone as before rain.  The existence was an existence of thorns. The whole account has not yet been settled.”

P

In conclusion, if we can descend for a moment – or possible ascend – from the national sphere that engaged Brenner in the context of the figure of the Wise Old Man, to the area of individual psychology, we will understand that the question about the valid authority of the Wise Old Man had become extremely pressing for Brenner, the more his public influence became established.  For as time passed Brenner himself became a Wise Old Man, who served as a spiritual compass for his contemporaries.  Despite all of Brenner’s opposition to the position of “spiritual leadership,” it’s hard to assume that over the years Brenner didn’t feel that he himself had become that figure.

And indeed, in his last works we see, between the lines, that Brenner was occupied with the figure of the “Wise Old Man” in a new way, that reflects on his own authority.  In “From Here and from There” Oved Etzot is already aware that he is comparable to the moral paragon figure of Lapidot.

In Brenner’s last great work, “Bereavement and Failure,” the figure of the Wise Old Man is depicted as a caricature by the elderly uncle of the work’s hero, Yosef Hefetz.  Hefetz is the “Wise Man, the Considerer”, who reads Spinoza and seeks the “true good” in his books.  He is portrayed as a wholly spiritual scholar, who admires Spinoza for his disdain of concrete bodily pleasures, who maintains his distance from women, all of whose wisdom and asceticism are nullified by the distress of physical existence.  This caricaturistic portrayal does not deviate from what has been presented until now in this lecture.

But what is divergent in “Bereavement and Failure” relates to the names of the heroes.  Various commentators have noted that Yosef Hefetz, the pathetic wise man, and his brother, Hayyim Hefetz, the innocent, bear together the full name of their author, Yosef Hayyim Brenner.  Brenner hints to us, so it appears, that he is aware that his own personality contains much of the character he is so involved with and so rejects – the figure of the “Wise Old Man.”

A tone of conciliation with this position, of the moral person, is found only in Brenner’s last, unfinished work:  the story “From the Beginning.”  The story revolves around the world of young people who are observed by an “elderly man, whom a serious neurological illness has prevented from doing anything, and has left him only to observe and to feel emotions.”  This same older man (40 years old, as was Brenner when it was written…) fears and wishes that the young people will turn to him asking for guidance:

“What if (…) she should fall suddenly at his feet and begin to weep: ‘Father! Tell me what to do!”  What would he answer her, this forty-year-old, this man of experience? (…) What warnings is it possible to caution them? What should he say:  That healthy, ideal, content-giving love is better (…) and that the empty, weakening, caressing, flesh consuming, soul stealing flirt is very bad (….) Can the cry “Watch out children” be of any use to them? (…) Is the disaster not deeper than that?”

This indecision of the 40 year old observer, concerning the extent of involvement appropriate for him in the lives of young people and about the guidance he should give them, may be interpreted as Brenner’s own indecision concerning his consolidating position as a leader with spiritual authority, who is charged with “the right to cry out”, in the developing Settlement in Erez Israel.

 

Israeli Satire

By Arik Glasner

 

From the beginning of the 1990s a permanent sub-headline accompanied the satirical 

section of Nekuda, the journal of the settlers. "There is no satire on the right," it 

said with manifest irony. It also reflected the feeling of inferiority of some 

right-wing activists about the standing allegation against them. In the face of the 

conception that the right engages in action – that it gallops ahead via "horse and 

chariot" – whereas the left is immersed in creative "spiritual" activity – the satirical 

section of Nekuda tried, sometimes successfully, to fight back by unleashing 

intellectual sarcasm.

 

In fact, the Israeli right has produced a great satirist – in fact, the greatest of the 

country's satirists, if you average out quantity and quality: Ephraim Kishon. Kishon is 

a "right-wing" satirist in the European sense of the term, incorporating a bourgeois, 

capitalist outlook toward society with proud nationalism and patriotism.

A refugee from  two totalitarian regimes that shaped the 20th century, Kishon found in the nascent, socialist Israel fertile ground for savage right-wing bourgeois satire. In such satire,  "the state," with its abhorrent bureaucratic machinery, judges Citizen K. )Kishon(. It is the unattainable "castle" that makes its citizens jump agonizingly through hoops, at the end of which the gate remains sealed.

The biting criticism by the bourgeois individual Kishon is intended to topple this old world, as he perceives it, the world of "the state," the socialist-cooperative world.

 

In the "egalitarian," strike-ridden country in which the 25-year-old Kishon arrived in 

1949, in the bureaucracy-laden "state" that is failing to leap forward in the great race 

of nations because it lacks "free competition" steroids, there are inefficient public 

clerks, such as the woman in the postal bank, who try to convince those who use their 

services to stop doing so. In this egalitarian and non-hierarchical country – that is, a 

country with an inverted hierarchy – the nurse in the Kupat Holim (health maintenance  organization( is responsible for everything. What she says, goes. And no one, from the simple doctor all the way up to the minister of health, is going to contradict, let alone disobey, her.

 

The whole conception of the society as an organized community – cooperative, equal, 

unified and bland – is anathema to Kishon the individual, who saw first-hand the danger  of being part of an ostracized group and the terrible injustice that a cohesive group is  capable of doing to fellow humans who happen not to be among its ranks. Kishon learned also that the group erases the personality of those who are among its ranks, erases the possibility of an autonomous way of life and of individual pleasures.

 

The country's sticky "collectivist-cooperativist" ethos reaches the very bedrock, 

the most intimate places, of existence. In the land of equality, the guy next to you 

wipes his glasses with your shirttail. The conclusion is clear: Tuck your shirt into 

your trousers and wrap yourself in an impermeable liberal-bourgeois membrane.

 

Kishon's greatest enemies are the establishment and the bureaucracy. When people unite in groups to organize their affairs better, this is an opening to imbecility, 

wickedness, suppression and insensitivity. So, when Kishon's heroes observe the 

schlemiel who hangs out his laundry in the rain or who tries to kill mosquitoes with a 

towel instead of with a spray, they know straight away who he is. He's the "bureaucratic efficiency expert."

 

The most despicable creatures in Kishon's nightmare world are the functionary and the  clerk. They belong to the establishment, which belongs to the bureaucracy, and do not  operate in the world as rank-and-file bourgeoisie, alone and autonomously. The  "functionary" is the backward avant-gardist of the collectivist, puritanical state that  Kishon found when he got off the boat; the "functionary" talks in a high language, but is suspected of bribery and is to blame for an impossible bureaucracy. Consequently, the handling of the hijackers of the Sabena plane to Lod airport is entrusted to a government bureaucrat, who wears down the terrorists with "civilian" negotiations.

 

The only atom that Kishon recognizes as non-splittable, non-crackable and necessary is  the bourgeois individual who exists autonomously. The only social unit Kishon recognizes is the family, and therefore his preoccupation with it is so characteristic of him, as  opposed to others over the decades of Israeli satire.

 

The corruption, the schlemiel syndrome and the sloth are especially apparent at the two  extremities of the socialist-Zionist hierarchy: in the prole and in the functionary and  the politician, who is the dictator of the proletariat. These two extremities encase the  innocent member of the bourgeoisie in a pincer movement. The urban bourgeoisie is  helpless in the face of the dispensers of the various services: in the face of waiters 

who despise customers who linger at closing time; in the face of insensitive, 

unintelligent and ill-disposed police, the opposite of "the policeman Azoulai" )Kishon's creation(; in the face of "the plumber Schtukhs," whom the bourgeois, Kishon, was forced to apprehend in order to make him show up to repair the leaky faucet, and the like.

 

Pressured in this way "from below," the unfortunate member of the bourgeoisie also 

shrinks in the face of pressure that emanates "from above." There, the enemies of the 

bourgeoisie are the corrupt politicians and their lackeys: the bloated, rotten and 

inefficient "public sector." The politicians, whose duty it is to ensure that the social 

body is functioning properly, are vastly remote from "the people." When a cabinet 

minister's chauffeur goes on strike along with the rest of the union of chauffeurs, the 

minister is astounded at his ability to actually walk. Overcome with amazement, he enters a  shoe store and wonders "whether everyone takes shoes here freely," which is the way he is used to having his needs met, or whether there are "waiters" that serve people?

 

The battle against the corrupt politicians is doomed to failure in advance. "Everyone 

had the feeling that this would be the decisive clash between the minister and the 

public … and so it was. On the eighth day the public submitted its resignation."

 

Kishon's Israel is "a small country that is incapable of producing taxes in the quantity the  government consumes." In a country possessing a corrupt "public sector" of this kind, managers frequently reprimand their subordinates for not having generated appropriate deficits. For example, the members of one of the many honorable and useless "public commissions" that exist  this one discussing a budget of NIS 800 million – are busy passing idiotic notes to one another: "I saw you the day before yesterday at the fairgrounds, when you were riding the Ferris wheel with your daughter. Don't you get dizzy at those heights?" Between one imbecilic 

note and the next, the fate of the public funds is decided. Handling the public's finances is  thus subordinated to the caprices and the petty "a-realpolitik" of people who are worried only  about holding on to their jobs.

 

The position of the state comptroller, the supervisor of the public sector, is thus comparable  to someone who has been appointed by his buddy to warn him about his obsessive fingernail biting. The analogy makes plain the comptroller's impotence. The friend, of course, almost immediately refuses to heed the buddy's warnings: I will eat whatever part of my body I like!  How long are we going to tolerate a parasite like this on the body of the society. 

The politicians view the public coffers as part of "their body" and do with the money as they  please.

Caught in this pincer movement – by the proletariat and the service providers on the 

one hand, and by the public sector and the politicians on the other – the bourgeoisie rebels. Like the medieval knight, like Gary Cooper, like Kishon's character Arbinka, the bourgeois individual acts alone, relying on his individualist qualities, insisting on flourishing by means of his own resourcefulness and not because he is beholden to any class / collective / bureaucratic machine / cooperative / party / ideology.

The problem is that this is an heroic attempt in a country in which every such attempt )and success( to chalk up personal  achievements is perceived as sinful. This is a country that devours its go-getters, where everyone is envious of everyone and where those who attempt to stand tall are quickly cut down to size.

 

"The whole world is fighting poverty. You are fighting wealth," Kishon rails at the 

"socialist" leadership. In such a country, the most profitable industry is misery and 

wallowing in misery. The "deprived" Salah Shabbati takes money from various media bodies for  the right to tell them about his troubles. In a country that devours its go-getters, only Arbinka, Kishon's alter ego, the dark side of the decent bourgeois type, succeeds in  surviving. Arbinka, the capitalist entrepreneur, whose "entrepreneurship" has a crooked side to it, declares he is going on a trip to search for oil in order to get rich, and finds the  coveted deposits in the fuel tanks of cars that he stops on the road.

 

Kishon, though, is a "right-wing" satirist not only in his socioeconomic approach. He is also a patriotic satirist )but not a fanatic nationalist!(. This patriotism is seen mainly in the  wake of the Six-Day War of 1967. However, what is especially interesting about Kishon's perception of the Israeli-Arab conflict is the similarity between his perception of the smart bourgeois entrepreneur who wants only "to be left alone to do things" and "to be left alone to live" amid the vast mechanisms of "the state" and "the Histadrut" )the tentacular labor federation(, who builds his life and generates his prosperity himself, without depressing collectivist frameworks – and his perception of the place of the State of Israel itself, the young and brilliant "Yisraelik," in the heart of the Semitic region, now frozen,  "bureaucracy-ridden" and "socialist."

Thus, in an "open letter" to Nasser entitled "Excuse Us for Winning," Kishon writes: "Unlike you, we, for example, are not busy coordinating our plans with a dozen allies, because we don't have a single ally in the world." 

 

The ideological-political focus of Kishon's "right-wing" satire is seen most sharply in his  brilliant satirical novel, "The Fox in the Chicken Coop." Kishon describes here the  degeneration and destruction of a tranquil village in Upper Galilee, caused by a short but fateful vacation taken at the remote site by a socialist Mapainik functionary )the Mapai  party, the forerunner of today's Labor, became synonymous with bureaucratic technocracy(.. The village is run without social institutions, has no "bureaucratic machine," each of its  residents works to further his own good, and an "invisible hand" ensures that there are no disputes between the villagers. In this "natural state," there is no need even for a "traffic policeman," as the state is described in liberal thought. In short, Ein Kamonim is an idyllic place. Until the arrival of the Mapai functionary.

 

The pompous and honor-hungry Amitz Dolniker brings about a radical transformation of the  village. He starts preaching the secrets of political organizing and the class war to the  residents. His opportunistic secretary cautions him that the class war is unnecessary in the village, as everyone is equal, an argument to which Dolniker responds with a paradox: "This miserable village is so backward that no differences that need to be annulled have as yet been created in it."

 

 

In contrast to the "right-wing" Kishon, "left-wing" satire in Israel illustrates the 

problem of why it is difficult to establish a meaningful political "social left" force in this country.

 

In 1948 – when the 21-year-old Amos Kenan wrote about the dirty wall, the wall on which those condemned to death etched their names with desperate stubbornness, and then along came the man with the whitewash and cleaned it: "and since then, children, a new chapter began in our  lives, a clean and whitewashed chapter. Don't piss on the wall"; when he mocked the Israeli government's "no choice" policy and likened it to the man who gave a cow glass to eat and then, "having no choice," burned the animal; when he described sheep with steel teeth and  shiny talons that forced a lone and hungry wolf to the ground – when he did all this, he was representing the worldview of the left. The Israeli self-righteousness, which likes to describe the violent actions of the state as acts of defense of the few against the many, which is bent on "whitewashing" or plastering over the Palestinians' fate, is subjected to scorn and derision.

 

However, the same Amos Kenan also engaged in "social" satire. In a powerful passage, he  described Israeli conformism through the story of Danny, who does what everyone else does. Kenan told about Danny, who "in fourth  grade joined a youth movement and served in it for 10 years," and later took his own life because he was so lonely, "and to this day no one can understand how he did it alone."

 

The same Kenan was also critical of process of "bourgeoisification" and degeneration in the  Israeli society. For example, in a story about two friends, former kibbutzniks, who became wealthy and hired employees to argue among themselves about financial affairs, while they conversed about "culture and art." Years pass and the two friends hire more employees, who converse about the latter instead of them. "In the morning our two employees would meet to clarify the financial side of friendship – and in the evening, our two employees would meet to talk about the crisis of the young generation."

 

Like Kishon, Kenan is critical of "the Histadrut," but his critique originates from a 

proletarian posture, not a bourgeois one. "Once upon a time there was a Hebrew worker. He was in the majority. He had a majority in the government. He had a majority in the Histadrut. He had a majority in the Jewish Agency. He had a majority in Solel Boneh ]the Histadrut construction company[. There was only one place where he was in the minority – next to his machine in the factory. Because there the government had a majority and the Jewish Agency had a majority and the shipping companies had a majority and the Histadrut had a majority and all of them had a majority."

 

This two-headed, "left-wing" satire was also given expression in the 1970s television 

program "Nikui Rosh" )literally, "Cleaning the Head"(, which engaged in "political" satire and "social" satire )though here the class-proletarian position, from which the satire is hurled, is less clear-cut than it is in Kenan(.

This is how the fraud of the ostensible Israeli search for peace is presented in this program. "We don't want peace, we want to go wild," the Israeli politicians sing with absurd foolishness, in a play on the words of a popular song, "We don't 

want to sleep, we want to go wild."

 The Israeli-Arab conflict overall is presented as an idiotic children's quarrel )and, by the way, on "Nikui Rosh," both sides are depicted as petty and stupid, not only the Israeli side(. 

At the same time, the satire on the program is leveled at social issues as well. When the  indigent junkie enters the bourgeois holy of holies, the parlor at tea time, and asks for  help, the insensitive bourgeois hostess tells him, in a heavy Polish accent: "From my taxes they should distribute drugs?!" One of the guests, more soft-hearted, recommends to the junkie that he suck mints, or maybe "read a good book," in place of the drugs. When the junkie explains that that will not help, the elegant hostess says, offhandedly, "Fine, then die."

 

Israel's transition from a socialist state to a country with a developed and erratic 

capitalist economy is translated by this TV show into a play of the kind that used to be  performed in the early days, in "the ]metaphorically[ little Land of Israel," on agricultural holidays such as Sukkot and Shavuot. One by one the actors take the stage and with the naive pride of children, proclaim: "Yaron planted a melon," "Anat grew a carrot" and  so on. Finally, at the end, a corpulent, cigar-puffing type takes the stage and declares, in a hoarse voice: "The wholesaler Gil has made a killing." 

 

In a takeoff of "Modern Times" on this program, the workers are told that they must "tighten  their belts." When they rebel, a government representative appears and explains to them in dulcet tones that even though he is their representative, the capitalist owner is having a hard time and they have to show consideration for him.

 

This classic, two-headed Israeli "left-wing" satire was greatly strengthened after the 1967  Six-Day War, when "social" satire osmotically permeated "political" satire to the point where the two types merged. The reason for the process was simple: The conquest and occupation of Judea, Samaria and the Gaza Strip brought about a merging of the backward Palestinian economy with the Israeli economy. Now it was easy to portray the Israeli-Palestinian-Arab conflict as being a class war. The Israeli who exploited the Palestinian worker became the ugly bourgeois type, supplanting Kishon's bureaucratic bourgeoisie in that role.

 

In his 1970 satirical revue "Queen of the Bathtub," playwright Hanoch Levin )1943-1999(  created this "merger" in the form of the Palestinian worker, Samatokha. Other parts of the   revue dealt with "classic" themes of "left-wing political" satire, such as the Israeli  self-righteousness reflected in a monologue recited by a Golda Meir figure: "For 71 years I've been examining myself and I discover in me such righteousness that God only help me. And every day it surprises me anew. I'm right, right, right and right again." Levin also cruelly exposed the brutality that underlies the daring warrior with a "pure soul," the war hero, who says: "]I[ envelope myself in a hard shell only to cover up my inner soft-heartedness and my gentleness."; and Hulada Davar who was chosen as the "charmer of the Paratroopers …thanks to my solid yet flexible breasts" and who beneath those breasts conceals a sensitive 

heart and who "possesses a soulful, sensitive and insular inner world- and is very fearful for  the fate of Judaism."

 

It's in the skit about Samatokha that the merger between the left-wing "political" and 

"social" satire is achieved. "We want you to meet Samatokha," say the Israeli bourgeois couple. "He's our Arab. He knows how to stand on two legs, just like us, only at home he walks on all fours. But that's not because he wants to – it's just because of the height of the ceiling." 

 

Moralistically, the couple declare: "We aren't smashing his head in because we are cultured  people." They complain to him: "Where will it all end, Samatokha? Yesterday a bomb in the supermarket, this morning in the offices of the Cameri ]Theater[. Where will it end?" When the wife points out to her husband that Samatokha didn't have anything to do with the terrorist attacks, the husband replies: "Of course I know that, but if I were a primitive guy, I  wouldn't distinguish between an Arab who puts bombs and an Arab who doesn't put bombs. An Arab 

is an Arab." 

 

Samatokha is finally rescued by a noble-hearted Israeli woman: "As the mother of three  children, one of whom is a combat soldier, and as the daughter of Holocaust survivors, I am hereby authorized to declare: Don't hurt Arabs. My husband is a contractor and he needs working hands in order to build you two-, two and a half-, three- and four-room apartments, with central heating and fittings for a telephone." 

 

Thus was completed the merger between the "social" and the "political" poles in left-wing  satire in Israel: Zionism as a bourgeois movement that exploits the workers of the world, the Palestinians. In the 35 or so years that have gone by since "Queen of the Bathtub" and "Nikui Rosh," left-wing Israeli satire shifted back to the "political." If there is effective satire in this country – and there is less and less of it – the "social" theme is almost entirely  absent from it. 

 

Here's a provocative thesis to explain this phenomenon. It might be suspected of 

superficiality, but here it goes: We are used to talking about the Israeli anomaly that creates a  political situation in which the disadvantaged groups vote for the right – that is, for  parties whose economic platform is perceived to be "screwing them." We are less used to talking about the anomaly in which, because of historical circumstances that are unique to Israel, the classes identified with the "left" are the more established ones.

 

It's only in recent years that this fact has become clear in all its acuity. For years the 

political left in Israel proudly claimed to possess social sensitivity. The contradiction 

between that boast and the deep economic interests of the country's left-wing voters led, in  this writer's view, to the left's focus of attention on the occupation. We know that in  classic left-wing theory, nationalism and religion are "opiates for the masses," which cause them to be immersed in fantasies and delusions, to avert their gaze from the real state of  affairs. The "occupation," though, is the opiate of the Israeli left, serving as an alibi for  its failure to address domestic issues and as an appropriate cover for the fact that  realization of "left-wing" social principles runs contrary to its own deepest interests.

 

The possibility that "social" satire will osmotically seep into "political" satire, the 

possibility of identifying the Palestinians as "proletarians" who are being abused by the Israeli "bourgeoisie," creates an appropriate way out for the internal contradiction with which the Israeli left lives. The ability to ignore domestic affairs, yet at the same time take pride in a patina of "social" criticism, is perfected with the identification of the  Israeli-Palestinian conflict as a class struggle. As long as the markets of Israel and 

Palestine were locked in an inseparable embrace, there was a smidgen of truth to that 

viewpoint. Since the mid-1990s, it is no longer tenable.

 

This merger was exemplified marvelously in the satirical television program "The Bourgeois."  As its title intimated, the series seemingly symbolizes the return of left-wing "social" criticism: a general, moral critique of the bourgeois value system. However, in the first two  seasons of the series, it became clear that its left-wing "social" satire was being  subordinated and merged with "political" satire, thus becoming ineffective and lurching into a dead end, exactly like the Israeli-Palestinian conflict itself. 

 

"The Bourgeois" is not a series that belongs to the basically European tradition of critiquing  the "bourgeoisie," a tradition that begins, at the latest, with Balzac's "The Human Comedy" in the second third of the 19th century. No. "The Bourgeois" utilizes that tradition, the  tradition of economic-class criticism, and especially the aspect of that tradition that emphasized bourgeois greed and its implications, to critique modern Jewish nationalism and Zionism. As such, the series is an example of the osmotic process by which "left-wing" social satire seeps into "left-wing" political satire. One of the episodes in the first season of the series illustrated well the integration of the critique of the bourgeoisie and the critique of Zionism.

 

The episode had two plot strands. In the first, Israel )Dov Navon( goes to Switzerland in  order to "save" the money of the Holocaust survivors. He spends the evening in the company of  two Mossad agents, without knowing they are agents. In the end, he is imprisoned with them by the Swiss authorities for engaging in espionage activity that subverts Swiss sovereignty.

 

In the second strand, Nili )Tamar Michaeli( tries to dissuade Benny )Shai Avivi( from opening a store to rent pornographic video cassettes. The background to the argument is an  investigation by the income tax authorities that found problems with Benny's tax returns. Defending himself, Benny reminds Nili of her father's transgressions. Nili's father, a contractor, helped build the Bar-Lev Line in Sinai after the Six-Day War, and after the Yom Kippur War was accused of responsibility for the failure of the line to hold.

 

This episode generates two axes of signifiers. One is the "Israeli" axis, which includes the  following elements: Mossad, Holocaust, Bar-Lev Line, Yom Kippur War. All these are elements belonging to the "Israeli" semantic field. The other is the "bourgeois-greedy" axis: Israel the greedy lawyer and the money of the survivors, Benny the greedy and the porno films store, and Nili's father the greedy contractor. By means of these two axes, the episode generates cohesion between bourgeois greed and "Israeliness." 

 

Post-Zionism in part identifies Zionism with the colonial project. Zionism will therefore be  critiqued as "bourgeois," as another case of affluent Europeans dispossessing the poor, indigenous inhabitants. That's why the "bourgeois" Yoni is thrilled at an episode of "This Is Your Life" with Major General Mussa Peled, and that's why Yoni's national patronizing of his "friend" Said, an Arab – a patronizing attitude that is summed up in the sentence: "The best thing is not to make problems" – is analogous )in the same episode!( to the violence he displays at the congress center toward a worker who is carting clothes and accidentally runs into Yoni. The fusion is total. "The bourgeois" are not a sub-group in the Israeli reality, they are the essence of 

Israeliness itself in the face of the Palestinians. "The Bourgeois" is not a series that is 

interested in the distribution of capital and goods in the Israeli society; it is a series 

that judges the Israeli society as a whole with damning severity and without the right of  appeal. 

 

But of course, it's possible to separate the discussions, to decode the "merger." It can 

definitely be argued that the focus on the Israeli-Palestinian conflict diverts attention from Israeli domestic relations – and not necessarily justifiably. After all, it can certainly be argued that the Israeli-Palestinian conflict is not a class struggle, but a conflict between two national movements that are stubborn and probably also stupid. This perception of the conflict, especially now, when it appears to be irresolvable, makes it possible to withdraw into addressing internal affairs of the Israeli society. The separation between the  "political" and the "socioeconomic" discussion can be made, as it is in fact done in the third and last season of "The Bourgeois." 

 

What astounds the viewer in the last season of the series is the transition it makes from  satire to realism. The bankruptcy of the middle class, especially in the past three years, has generated a bitter sobering up and a turning inward. "The Bourgeois" was never an escapist series, but from garbled satire )which aimed its barbs at Israeli "colonialism"(, it became – in the wake of the recent intifada, in the wake of the realization that the conflict between Israel and the Palestinians is not morally unequivocal and is not resolvable in the  foreseeable future, and in the wake of the deep recession – a series that turns its gaze inward, toward the distorted distribution of capital in the Israeli society.

 

That's why one of the episodes concluded with verbal violence spat out by the character played  by Rami Heuberger – and violence suits his television image – prophesying wrathfully that everyone, "the male models, the female models, Channel 2, the ad agencies, the mobile phone companies, the lawyers," everyone, "all the rich people will in the end pay for what's happening here." Accordingly, in its third season the series is trying to find an "external" pivot that will enable ethical judgment of Israeli reality.

 

One such viewpoint was found through bringing in the veteran critic and writer Adam Baruch,  with all the sophisticated irony that accompanies the use of his persona as a "wise sage," to castigate Benny for his shoddy way of life. An external vantage point of this kind is found also in the quest, albeit pathetic, conducted by Nina for an "artistic-literary" existence and  not only an economic-bourgeois one. Yet another, external vantage point is provided by Kobi, who found religion only to lose it )thus expressing the absence of a true alternative to the "bourgeois" ethos(.

 

Above all, though, the external vantage point is found in the fact that the despairing 

attitude that had hitherto characterized the position of the series and its creators, is 

raised to the level of consciousness and placed in Benny's mouth – that is, in the mouth of  one of the protagonists – and immediately becomes a dubious position. When Benny says "everything is collapsing"; when Benny, who allows his nipples to be licked by one of his models, declares, with false sadness, that in a world of corporations nothing can be changed because "everything is pre-dictated, everything is determined at a level to which we have no access," it's clear to the creators and to viewer, for the first time in the series, that this attitude, this attitude of despair, has to be treated with suspicion.

 

There is a certain new melancholic sincerity in the third season of "The Bourgeois," an  exhausted though firm settling of accounts that the characters conduct with themselves  and with their attitude toward money. There is even a kind of sour patriotism. Like "Sex and the City," "The Bourgeois" matured before the eyes of the viewers and became realistic, human, relevant and – yes, there's no way around it, it's the price of becoming grown up – became faded and just a tiny bit boring.

 

Lilach's desire to be famous, "to make it," to be a singer, is presented, and rightly so, as  part of the liberal-capitalist "Kishonist" paradigm that placed the individual who wants it all at the center. In the series' new elegiac hues this desire, too, is painted gray. The  desire to "make it big" brings with it the risk of being alone, which is illustrated when the musical director dumps Lilach in favor of the soundwoman.

 

In the last season "The Bourgeois" also makes ironic use of the theme song, "God gave you the gift of  life on this earth,". The scriptwriter, Assaf Tzipor, thinks, as well he should, that "life on this earth" isn't such a great gift. But the theme song also conceals another irony, which could be aimed at the first two seasons – the "satirical" seasons – of  the series. It's an irony that could be directed at the creators. "Give me just one more gift – peace on earth," the song is concluded. But this is precisely the self-deception of the Israeli left. The gift of peace is still apparently far off, but the Israeli reality could improve and change in other spheres, which do not depend – despite what some people are trying to persuade us of relentlessly – exclusively on the coveted "peace," on the arrival of the Latter Days, the redemption of Zion, the Messianic era, the Second Coming, Nirvana, "eternal peace" and "the end of history."

 

 

 

 

על פיק-אפ בארים; גירסה לא מעובדת

פיק-אפ

 

צמד הבחורים הנעימים בני השלושים שלימיני, אנשי מחשבים תל אביביים, מחווים על צמד הבחורות שלשמאלי. אנחנו יושבים על הבאר ב"בלאומילך", בקצה הדרומי של שדרות רוטשילד בתל אביב. 'הן בעניין של פיק-אפ, זה לא ברור!?'. 'פה, ב"בלאומילך", הם אומרים, 'זה הפיק-אפ מספר שתיים בתל אביב, אחרי ה"לנסקי"'. הם עצמם יוצאים לפה פעם-פעמיים בשבוע, 'אבל לא למצוא משהו, להעביר ערב בכייף. כשאתה מתכנן שיצא לך משהו זה הורס לך את הבילוי'. כשאני פונה לצמד הבחורות "הציידות" שלשמאלי, עולה תמונה קצת שונה. ראשית, הן בכלל אחיות. שנית, ה"בלאומילך" זה בכלל לא פיק-אפ, לדבריהן. הן לא מחפשות כאן משהו כזה. ואם אני מתעקש אז לאחת מהן כן "יצא משהו", אחת מהן פגשה פה את החבר שלה. הם נפגשו פה, החליפו טלפונים ויצאו לדייט רגיל מן המניין, ואז נהיו לחברים שלושה חודשים. ולא, בניגוד לצמד הבחורים שמימיני, הן מעולם לא נתקלו פה בסקס בשירותים והן יוצאות לפה, כלומר ל"בלאומילך", לא ספציפית לשירותים, די הרבה, אולי שלוש פעמים בשבוע.

כשנפתחת הדלת ב"ארליך", שבנמל תל אביב, ומתגלה הבאר האליפטי הענק, העמוס בגברים ובנשים צוהלים, ונשמעת המוזיקה המחמיאה למאזין, כיון שהיא מזוהה על ידו בקלות, חשבתי לעצמי שהגעתי למקום הנכון והתחלתי לעבור בין האנשים ולדבר איתם. צמד גברים בני שלושים פלוס מרימים ביחד את ידיהם, כדי להראות לי את טבעות הנישואים שלהם, ונאנחים. 'תפסת אותנו פה באפטר השבועי שלנו. פעם בשבוע אנחנו יוצאים, אבל רק להסתכל, כמו בויטרינה', אומר אחד מהם והשני מוסיף בחיוך 'בודקים את הגבולות שלנו'. אבל באשר לשאלתי, 'כן, בטח, יש להם חבר שזיין פה בשירותים'. שלוש הבחורות שיושבות על הבאר ונראות כמו בפגישת סיכום רבעון ביחסים, כמו בשיחת בנות ב'סקס והעיר הגדולה', עונות לשאלתי ש'בטח קרה להן'. כשאני כבר מתלהב ומשוכנע שהגעתי לליבת תופעת הפיק-אפ, מניחה אחת מהן ברכות את ידה על כתפי, בהבטחה כוזבת לאושר, ואומרת 'סתם, עבדתי עליך. לכולנו יש פה חבר. אבל מה אתה עושה פה? לך ל"לוקסור", שם הפיק-אפ האמיתי'. בצד עומדים שני בחורים צעירים, ואם יורשה אז יפי תואר, ובוחנים את ההתרחשות הסואנת שמסביבם. הם מתגלים כביישנים למדי. זו להם פעם ראשונה במקום. הם באו לפה מחיפה כי שמעו שזה פיק-אפ באר. בחיפה אין דברים כאלה, הם מתפעלים ומביטים סביבם בחשש מה, ולא, לא יצא להם אף פעם בחיים לחזור עם בחורה הביתה מבאר. בחורה נוספת, ש'עובדת במשרד עורכי דין', כשאני שואל אותה אם יצא לה להכיר פה מישהו מהנהנת בעוז, 'כן, בטח'. אבל לא, היא דועכת, היא לא חזרה איתו הביתה באותו ערב, הוא טילפן והם נפגשו. אני יודע שזו כנראה קטנוניות גברית אבל היא לא שייכת רק לי כי כשאני שואל, אחרי שכבר השלמתי סיבוב מלא מסביב לבאר הענקי, שלושה גברים שנכנסו זה עתה ל'ארליך' על חוויותיהם במקום הזה ובמקומות דומים להם הם, בכנות שלא תמיד אופיינית לגברים, עונים מייד בשאלה, החשובה ביותר כשהדברים נוגעים למיתוס ה"פיק-אפ": 'רגע, למה אתה מתכוון? לטלפון או לסקס? לפגישה יום אחרי זה או ישר הביתה? כי אם סקס אז זה נדיר מאד שזה קורה. על אצבעות יד אחת'. 'וואן נייט סטנד', אומר אחד הבחורים, 'קרה פעם, פעמיים', אבל היכרות והמשך 'קרה הרבה'. כמה הרבה? אני שואל, 'ארבע, חמש פעמים'. וכמה שנים אתה יוצא בקביעות למקומות מהסוג הזה? 'חמש'. הסלקטור ב"ארליך", גבוה, קצוץ שיער, סטודנט לרפואה, מחשב לי סטטיסטיקה אופטימית יותר. 'לי יוצא אחד לחמש יציאות, אבל הממוצע זה אחד לעשר'. 'אחד לשלוש', ממלמל הבחור השתוי שנשפך על הבאר, ' אבל הוא עורך דין מפורסם', אומרת ידידה שיושבת לידו וסועדת אותו, 'והוא לא יוכל להתראיין'. אאוט אוף דה בלו אני רואה פתאום בחור חמוד מהמושב שלי. אחרי שאנחנו לוחצים ידיים ונרגעים מהפגישה הלא צפויה הוא אומר לי שהוא לא טוב בשביל הסקר שלי. הוא לא דוגמה. הוא בא רק בשביל לשתות ולבלות, לא יותר מזה. אז מי כן הדוגמה ואיפה מתרחש הפיק-אפ האמיתי?

ב"בלאומילך" שלחו אותי ל"ארליך" וב"ארליך" ל"לוקסור" ול"לילנבלום 22" וב"לילנבלום 22" התפלאה הבחורה שאני חושב שזה עדיין נחשב פיק-אפ, ושלחה אותי ל"גולדן" ול"פולה", וב"שסק", ממול, אומר הדורמן שזה כאילו לא פיק-אפ, ה"שסק", אבל בעצם כן וב"פולה" אמרה לי הסלקטורית שהיא לא רואה הרבה זוגות שיוצאים ביחד הביתה אחרי היכרות ראשונית, ושזה "מקום לאנשים רציניים", וכולם-כולם שלחו אותי ל"לנסקי". האם כולנו באנו בעצם מהמושב או מחיפה כי שמענו שבתל אביב משתוללת סצינת פיק-אפ מטורפת וכעת אנחנו רק נתקלים זה בזה, ביישנים ובעלי עכבות כפי שאנחנו, בחללים אפלוליים?

ב"לנסקי", החלל הגדול שהוקם בבסיסו של "מגדל שלום", חוד החנית של סצינת ה"פיק-אפ" נדהמת משאלותיי הבחורה הצעירה. 'איפה אתה חי? בפלנטה אחרת? יש אלכוהול, יש בחורים, יש בחורות, יש פה פיק-אפ היסטרי', היא צועקת עלי ומנפנפת בידיה. בנושא השירותים היא לא יכולה לעזור לי. 'ברור שיש, כן? אבל היא לא ראתה'. היא לא מוכנה להתראיין על החוויות שלה ואפילו לא להגיד לי במה היא עוסקת. 'אם אני יגיד לך אצטרך להרוג אותך'. יצר החיים שלי ניעור ופניתי ממנה לשוחח עם צמד נשים, בנות 32 כפי שהסתבר, שיושבות על הבאר הארוך והמפותל שבמקום. שתיהן עובדות בבנק, אחת סיימה לא מזמן מערכת יחסים, והיא באה לפה רק בשביל הבילוי עצמו, לא בשביל להכיר מישהו. חברתה דווקא כן באה בשביל להכיר. ויצא לך לסיים ערב בבית של מישהו? אני שואל אותה. היא עונה לי שלא, 'אבל בגלל שאני לא אטרקציה. מה אתה חושב, אני אטרקציה?". אני מאתר גבר כבן 35 שמתיישב לבד על הבאר. הוא נראה לי שועל פיק-אפ ותיק וכשאני משוחח איתו הוא אכן לא מכזיב. 'תראה', הוא אומר, 'אתה לא ילד, אתה יודע איך זה עובד. אני שמונים אחוז מהפעמים יוצא מפה עם בחורה'. במה אתה עובד? אני שואל אותו, והוא אומר שנגעתי בנקודה רגישה, הוא מובטל עכשיו, היה לו עסק אבל עכשיו הוא מובטל. ובכל זאת, אני מתעקש, לצאת לפה בתדירות גבוהה זו הוצאה כספית לא מבוטלת. 'הוא חי על העבר', הוא אומר לי.  

אבל בהווה סצינת חיי הלילה של תל אביב פורחת. ובחוד החנית של הסצינה הזו מצויים ה"פיק-אפ בארז". חדשות לערבים נפתחים, בעיקר בדרום העיר, מקומות בילוי ליליים שמנסים למצב את עצמם כ"פיק-אפים". לרוב, מבחינה עיצובית, ניצב במרכזו של החלל האפלולי בר עגול או מזוות, שמאפשר בחינה נוחה יותר של אלה היושבים לשתות. אמנם מבחינה שיווקית ברורה התועלת במיצוב כזה, אבל היווצרות הדיבור על סצינת הפיק-אפ עונה, כנראה, גם על צרכים נוספים, לא רק שיווקיים. כי יש דיבור צפוף על הסצינה הזו, בשנים האחרונות, ומבחינת זו בלבד, מבחינת כמות "הדיבור", הרי שרחוב לילנבלום בשנות ה-2000 אקוויולנטי למה שהייתה "כסית" בשנות החמישים והשישים, למה שהיה חוף "מציצים" ו"הדשא של אביגדור" בשנות הששים והשבעים, ולמה שהיה שיינקין בשנות השמונים והתשעים. אפשר לדרוש דרשות רבות על המעבר מהחלל הפתוח של "שיינקין", כרחוב, על הלפחות-יומרה בוהימיינית-אמנותית שיוחסה לו, על הצניעות "השטייטלית" הצרה של מימדיו,  לחללים הסגורים והאפלוליים של לילנבלום, לשואו-אוף הפיזי והפיננסי ולהדר הנובו-רישי, לעיתים, שמאפיין אותם, לאגדה המעורבת באמת על הסקס הזמין שמתרחש בהם. אולם מה שבטוח, השתי של אחד העם, יהודה הלוי, רוטשילד ולילנבלום, היורד על הערב של אלנבי, נחלת בנימין והרצל יצר בשנים האחרונות מרקם תוסס ומלא חיים, מרקם של ריגושים, עינוגים, הבטחות לריגושים ועינוגים, אשליות, אכזבות, לבבות שבורים, לבבות ואיברי רבייה מאוחים והרבה אלכוהול וכסף. יותר מזה, ה"פיק-אפ בארז", שהוקמו כפטריות הזיה אחר הגשם, מוקמים על צומת תרבותי סואן של ערכים, צרכים ופנטזיות שמערב כמו בקוקטייל חזק במיוחד כסף, סקס, אסקפיזם על רקע מציאות סיוטית, סלבריטאות למחצה, לשליש ולרביע, וואנאביזיות, תרבות גוף, פמיניזם ופוסט-פמיניזם.

כי הרי אפשרות היווצרות המציאות של והמיתוס סביב ה"פיק-אפ" מותנית בקיומו של לפחות-גרעין של "נשים משוחררות", שמקצרות את טווח ההגעה למיטה למימדים של שעות ודקות. לא דייט ולא רומנטיקה, לא בעקיפין ולא במרומז, אלא חישוף גוף ממוקד-מטרה. הדיון באחד הפרקים הראשונים של "סקס והעיר הגדולה", הסדרה שלא במקרה שידורה בארץ הקביל להתפתחות הדיבור על סצינת ה"פיק-אפ", האם נשים יכולות "לזיין כמו גברים" רלוונטי להבנת האמת והשקר סביב תופעת ה"פיק-אפ". בקיצור, מה שמתנה את היווצרות המיתוס סביב ה"פיק-אפ בארז" הוא שיעור אחוזן של הסמנטות ביחס לשרלוטיות, קאריות ואמנדות הפוקדות את הבארים התל אביביים. בשיחות שלהלן עולה תמונה מורכבת של העמדה הנשית ביחס לפיק-אפ בארז. החל מנשים שבאות למקומות הללו בשביל "למצוא חתן" והתאכזבו, כאלו שרואות בפיק-אפ פאזה בחיים שצריך לעבור ושנועדה להעלות להן את בטחונן העצמי וכאלו שחיות את המיתוס עד הסוף. זו עובדה לא חסרת חשיבות, בעיניי, שאף אחת מהבחורות שריאיינתי ושתיארו התנהלות "סמנטית" או אפילו "קארית", לא הסכימה להיחשף בשמה.   

יעל, תל אביבית דעתנית בת 26, רואה בהתנהלות הפיק-אפית שלה פאזה בחיים ומדברת על תחושת הכוח שלה כאשה במקומות הללו.

ש: מה זה פיק-אפ בעינייך?

פיק-אפ זה סטייט אוף מיינד ולאו דווקא המקום. אתה יכול להשיג את שלך גם במקומות אחרים. רוב הבארים בתל אביב…קשה להגיד איזה באר הוא לא פיק-אפ. אולי באר אחד גדול באמצע שכולם יושבים עם כולם ורואים את כולם. זה היה קיים תמיד, והתחילו לדבר על זה, וזה גדל. קשה מאד להגדיר מה פיק-אפ ומה לא.

ש: כמה פעמים בשבוע את יוצאת למקומות האלה? לאלה מקומות את יוצאת?

אני כרגע בהרגעה מאסיבית אבל לפני כמה שבועות יכולתי לצאת 3,4 פעמים בשבוע. שתיתי המון, ליטר, ליטר וחצי, שניים בערב, בכייף. אני תמיד מוצאת את הבאר הקבוע שלי, שאני מכירה בו את הבארמן, ואליו אני הולכת לבד ויש את החיוכים שאני מכירה. כשה"סטולי" היה נחשב להכי פיק-אפ הייתי שם. הייתי ב"גורקי", עם הפורנו בשירותים, אבל אני פחות אוהבת את הפוזה, הייתי ב"סקוט" וב"לנסקי", אבל היום אני מעדיפה את מה שקרוב לטריטוריה שלי.

ש: מה הציפייה שלך מערב כזה?

אני לא באה עם מערכת ציפיות. הייתה לי תקופה שכן, כשה"סטולי" היה המקום החם, ויצא כך ששלוש משלוש קרה לי משהו שם. ב"סטולי" היה הפיק-אפ הראשון שלי. לפני שנתיים וחצי גמרתי מערכת יחסים, ואחרי שגמרתי את חצי שנת האבל שלי, כמו שאומרים בספר שצריך להשתולל – החלטתי להשתולל.

ש: את יוצאת לבד או עם חברה?

אם אני יוצאת לבד זה רק לבאר השכונתי. לפיק-אפ אני לא ארגיש בנוח לצאת לבד. בחורה שיוצאת לבד בסוף שבוע זה כנראה מראה חריג עדיין. בטוח יתחילו איתה. כשאני יוצאת לבד תמיד מתחילים איתי.

ש: הגעת למקום, איך את מתנהלת בו?

יושבים על הבאר, ב"סטולי", למשל, יש שם מדיניות של חיבור בנים ובנות. מאד עירניים לסביבה ובוחנים כל אחד שנכנס. מה שמבדיל פיק-אפ ממקומות אחרים זה שאתה מרגיש את הבחינה באוויר. עד שקולטים מישהו שהוא אופצייה.

ש: והקריטריון היחידי הוא מראה?

הקריטריון הוא מראה, מי שאת נמשכת אליו.

ש: התבייתת על מישהו, מה הלאה?

יש כמה אופציות וזה תלוי איזה סוג בחורה את. מסתכלים עליו מספיק זמן, משחקי מבטים, עד שהוא נכנס לעניין. זה משחק לחלוטין ואני שולטת במבט הזה. (יעל מדגימה : השפלת העיניים ואז הגבהתן וחצי חיוך ואז הורדת מבט ביישני למטה. ושוב פעם). אם הוא מחייך בחזרה אז מרימים "לחיים" מעבר לבאר ואז או שהוא מזמין אותך למשקה, אבל הבחורים בתל אביב קמצנים ולא מזמינים אותך בדרך כלל למשקה. בניו יורק זה מתחיל בזה שהוא קונה לך דרינק ובתל אביב זה לא כך בדרך כלל. אז כשעברתם את שלב המבטים ההדדיים הוא ניגש או שאני ניגשת. אני לא מפחדת לגשת. אם אני באמת רוצה אז אני אגש. באים ואומרים שלום ומתחילים לדבר, אם המבטים היו ממושכים מספיק אז צריך רק "שלום" וממשיכים משם.

במקרה אחר ביקשתי סיגרייה מבחור ובפעם השלישית אמרתי לו: "אני אצטרך לבקש ממך עוד הרבה סיגריות עד שתבין שאני מתחילה איתך?". מאז שהפסקתי לעשן משפטי ההתחלה שלי הידלדלו פלאים. אבל ה"ליינים" זה בקטעים שהמבטים לא הצליחו. כשיש את המבטים זה ברור לחלוטין שמעוניינים.

בפעם הראשונה שאי-פעם היה לי פיק-אפ, ב"סטולי", בחנתי את האנשים מסביב ובחור ישב מאחוריי והסתכל עליי, וזה היה קל להבנה, ואז הוא הטה את הראש שלו וסימן שאשב לידו.  אחרי מינימום של החלפת פרטים, שאמרתי בוא נגמור כבר את הפורמליטיז, הוא זרק משפט: איך הייתי רוצה לקחת אותך לשירותים. אני החלטתי שבשביל זה באתי ואמרתי לו, למה לשירותים, אני גרה פה במרחק שני מטר. זה היה מקרה עם מינימום של שיחה. אבל יכולה גם להתפתח שיחה מסויימת.

ש: אז לפי מה שאת מתארת יוצא לך להתחיל עם גברים

בוא נגיד שאני בחורה שלא מפחדת להתחיל עם גברים אבל בעולם שלנו זה עדיין חריג. אני רואה התגובות של הגברים. אומרים שבחורות שמתחילות זה מגניב אבל זה לא ככה, בעולם שלנו הראייה זה שגברים מתחילים. בחורה יכולה רק בעקיפין להתחיל. אז פה, בפיק-אפ, אני יכולה לעשות, להתחיל, ואין את הציפייה שיתפתח משהו. זה משחק מאד קצר, החוקים ברורים והוא עם מינימום ציפיות.

ש: וכמה פעמים יצא לך לחזור הביתה עם מישהו שהכרת באותו ערב?

קרה לי 7-8 פעמים של פיק-אפ עם זר מוחלט. מישהו שפגשתי בערב ויצאנו הבייתה ביחד קרה 7-8 פעמים. זה יכול להיות שלא דיברנו כמעט כלום, החלפת פרטים מינימליים, או שישבתי עם בחור על בירה או שתיים והוא ליווה אותי הביתה. זה יכול להיות ברור מהשנייה הראשונה שזה זה, יכול להיות שמתחילים עניינים כבר על הבאר, ידיים, חיכוכי רגליים, ואז אני או הוא אומרים שנלך מפה.

ש: ויש אכזבות?

היו פעמים שחזרתי מאוכזבת. שאמרתי: זה מה שרציתי ולא השגתי את זה.

ש: מה המוטיבציה שלך ב"פיק-אפ"? הסקס?

רק בשביל הסקס? אני בספק אם יש בחורות שעושות את זה. הקטע של פיק-אפ זה קטע שבחברה התל אביבית יש בו מגניבות. בחורה שרוצה להזדיין – תזדיין, אומרים כולם בתל אביב. אני, לפני שאי פעם התנסיתי בזה, לא הסכמתי. אמרתי שזה לא קורה כך. לא מתחילים איתי ופתאום כן מתחילים איתי? הייתי צריכה לדעת שאני יכולה, אני יכולה להשיג זיון. זה קטע שצריך לעבור אותו, זה עושה משהו לאגו. זה להיכנס למקום, לשאת את עצמך בצורה מסויימת, להתביית ובסוף משהו קורה. זה עושה משהו לאגו, יש בזה כוח עצום. זה תחושת כוח לבחור מישהו. אם עד עכשיו הגברים עשו לי בעיות, אני בשליטה, אני זו שמחליטה בעצם אם אני רוצה את הבחור הזה, ואני לא אתן לו את הטלפון אלא רק סקס.

ש: למה את מתכוונת שאת אומרת שיש בזה כוח?

לא כל גבר יכול להשיג זיון אבל כל אשה יכולה. הדעה הרווחת זה שבחורות יותר חזקות בפיק-אפ באר, אבל אני קצת מסתייגת. אני חושבת שכל גבר שבא עם הגישה הנכונה לפיק-אפ יש לו סיכוי טוב. העניין הוא איך אתה נושא את עצמך במרחב. איט איז ריירלי אבאוט דה לוק. המון קשור לביטחון העצמי שלך.

ש: וממפגש כזה יכול להתפתח גם קשר "רומנטי"?

יש לי הפרדה מאד ברורה: אם אני ארצה מערכת יחסים עם בחור אני לא אשכב איתו מייד. בפיק-אפ אני אעדיף שלא נחליף טלפונים. לחכות לטלפון, כן יתקשר, לא יתקשר, זה כבר משחק אחר לחלוטין. אני לא נוטה לתת טלפון, פעמיים נתתי והם התקשרו ואני חתכתי את זה שם. הם היו בשביל זה ולא מעבר. הם לא היו שווים מספיק, לא מבחינה פיזית, בשבילי. הם לא היו דייטינג מאטיריאל. או שלא היה משהו מעבר לגופניות, או בקטע מתנשא: אני לא אצא עם הבחור הזה. מלכתחילה הם לא בהגדרה של בני זוג. לפעמים הם גם צעירים נורא. אני מפגינה הרבה כוח בסיטואציה, זו בחירה שלי, הסביבה שלי, וזה גורם לי להרגיש מאד בנוח. אני מסתכלת על זה מנקודת מבט כוחנית. אני לא רוצה שהם יישארו לישון אצלי אחר כך. להגיע למצב שהם ישנים איתי – זה כבר סיפור אחר. וזה יובהר לבחור שהוא צריך לקחת את הדברים שלו וללכת.

אני אשאל אותו איך הוא מגיע הביתה. אני אומר לו: וואלה, אני מתחילה להירדם, כדי שיבין. אחד הבחורים היה מראשון והיה כבר חמש בבוקר והוא התחיל להתמקם, להתמתח ולהתכסות. ידעתי שהוא מראשון ושהוא מחוסר אוטו, החברים שלו מראשון שאיתם הוא בא היו עם האוטו. בכל זאת, שאלתי אותו: איך אתה מגיע הביתה?. הוא אמר: ויי, אני לא יודע. אז אמרתי לו: נראה לי שמתחילים האוטובוסים. זה היה נורא מגעיל אבל ממש לא רציתי שהוא יישאר.

ש: מה איכות הסקס במפגש כזה, עם מינימום היכרות?

לגבי הסקס – יש ויש. מתוך ה – 7-8, פעמיים שלוש היה סקס טוב. לא קרה לי שום דבר מפחיד אבל סקס עם בן אדם שאתה לא מכיר, כל אחד הולך לכיוון שהוא אוהב.

ש: ומי דואג לקונדומים?

כיוון שאני המארחת יש לי במגירה ליד המיטה קונדומים.

ש: ומה עם אגדת הסקס בשירותים?

אני מעולם לא עשיתי סקס בשירותים. זה לא נוח. אני לא איהנה מזה. גם לא ראיתי, אבל יש. אני תמיד מביאה את הגברים אלי הביתה. אני מרגישה בסביבה הזו נוח. אני שולטת בה. מלחיצה אותי המחשבה ללכת למישהו הביתה.

לקראת סוף השיחה מוסיפה יעל ש: יש עוד מניע לעשות את הדברים האלה, הרצון בחיבוק שנובע מתחושת בדידות. אתה צריך לפעמים פשוט מישהו שייגע בך, אז אחרי שהם הולכים הביתה זו תחושה זולה, מלוכלכת, הבדידות מתעצמת. עולות שאלות של מה הייתי צריכה את זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חן, תל אביבית תוססת בת 22, העובדת בתעשיית הקוסמטיקה, חווה את הסצינה במלוא העוצמה. כמו יעל גם היא מדברת על תחושת הכוח הנשי בפיק-אפ, אבל מייצגת במודע עמדה שהיא מכנה "שמרנית" בחלוקת התפקידים בין גברים לנשים בתוך הסצינה.

ש: כמה פעמים בשבוע את יוצאת?

זה בתקופות. בתקופות לימודים 3 פעמים בשבוע ובקיץ ובחופשים אפילו כל יום.

ש: מה ההגדרה בעינייך של "פיק-אפ"? לאן את יוצאת?

למראית עין אין מאפיינים, זה מפה לאוזן. פיק-אפ זה מקום שיותר מואר. המוזיקה יותר פופ ושנות השמונים. מוזיקה שאתה יכול להתנועע קלות ולהראות את הגוף.

אני יוצאת לאיפה שיש יותר אנשים, שהאווירה זורמת. בלילנבלום 22, למשל, שזה ממש לא פיק-אפ האווירה נעימה. כיון שאני בוחרת את הגברים וכיון שאני יחסית אטרקטיבית אני צריכה מהברמנים סוג של גב. כי לפעמים מתחילים איתי בצורה אגרסיבית. יש את המטרידנים, יש כאלה שממשיכים ויש נגיעות וזה קצת בעייתי. "גולדן", "בלאומילך", ה"מישמיש", ה"דיניץ", ה"אברקסס", ה"ארליך", ה"גודבאר" אלה המקומות של הפיק-אפ.

ש: מה המוטיבציה שלך כשאת יוצאת למקומות האלה?

זה משתנה לפי תקופות. יש ערבים שאני באה סתם כדי לצאת. לפעמים זה סתם למשוך תשומת לב, כי זה נורא מחמיא. את אהבת חיי אני לא אמצא שם וטיפש מי שחושב שהוא ימצא. יכול להיות שיש אנשים שבאמת מחפשים – אבל משם לא תצא הישועה. גם הבחור הכי מקסים שפגשתי אותו בפיק-אפ באר היה משוכנע שבדייט הראשון הוא יזיין אותי. אבל תמיד יש את הפנטזיה. גם היום אני מצפה איפהשהו שזה יהיה קשר רומנטי.

ש: את יוצאת לבד?

בחיים אני לא אצא לבד אלא עם עוד חברה או עוד חברות. יש לי את החברה הקבועה שלי ליציאות, על תקן שומר הראש שלי, והיא מכירה את הטיפוסים שאני אוהבת. היא יודעת לפי ההתנהלות שלהם אם אני אענה או לא. היא יודעת להדוף את אלה שלא. היא גם לא נעלבת אם מתחילים איתי ולא איתה.

ש: כמה את מוציאה בערב כזה?

אני מוציאה דרינק אחד ולפעמים גם זה לא. מזמינים אותי לרוב גם לדרינק הראשון ודרך אגב זו מגמה חדשה. הברמנים גם מפנקים אותי, בחורות שנראות טוב שיהיו שם זה האינטרס שלהם. הברמנים אומרים לי: ביום שאת באה אני מרוויח יותר.

ש: איך ההתנהלות במקום? איך נעשות ההתחלות?

אני תמיד יושבת באופן שיותר יגביה אותי. עם הרגליים על הכסא. בלונד תמיד מושך ואני עושה גם המון רעש, מדברת עם הידיים. זה שוק בשר וצריך להתנהג בהתאם. לגבי ההתחלות, יש את תגידי מה פרח כמוך עושה במקום כזה, זה עדיין עובד. יש את הג'נטלמנים החדשים שמזמינים אותך למשקה. לשלוח משקה זו הדרך הכי כייפית. קמצנים, כאלה שמציעים שנשלם חצי חצי, באותו רגע הוא פסול, בעיניי. זה הקטע השמרני שלי. אני אקום ואלך. הוא צריך להיות בקטע של: ברור שאני אשלם. צריכה להיות הפרדה בין גבר לאשה.

ש: את גם מתחילה?

כן. ראיתי, לדוגמה, בחור, נורא חמוד, שולח מבטים. התחלתי לדבר איתו והוא היה הבחור הכי משעמם בעולם. אמרתי לו: תקשיב, משעמם לי. והלכתי. יוצא לי לתת רמזים עבים שאני מעוניינת. הכי בוטה זה: אתה מוכן לבוא ולא רק להסתכל? או לתת מבטים מאד מאד בוטים. אני צריכה להתחיל עם בנים כי הרבה פעמים בנים לא מתחילים איתי. אני יודעת שאנשים חושבים שאני נראית טוב אבל אני לא תמיד חושבת ככה. אולי בגלל זה אני צריכה את החיזוקים.

ש: איך נעשית הבחירה? מהם הקריטריונים שלך?

כשאני רוצה סקס לי, לעומת הגברים, יש את היכולת לבחור. מישהי מוצאת חן בעיניך אז לא בטוח שהיא תשים עליך. ואילו בחור לעולם לא יגיד לי לא. על אחת כמה וכמה כשאת בחורה אטרקטיווית. בערב ממוצע לפחות ארבעה אנשים יתחילו איתי. לגבי הקריטריונים אז הוא צריך להיות גבר. משהו בביטחון שהוא מקרין. אפילו סוג של אדישות. לא המראה הכלבלבי המחפש.

ש: את יכולה לתת דוגמה להתרחשות "פיק-אפית"?

יצאנו אני וחברה שלי והיה שולחן של יוצאי שב"כ וחגגו שם יומולדת. ואחד מהם אני מכירה מהצבא. ופתאום הגיע לשולחן בחור חסון, וראיתי את המבטים. חתיך, בן 30, ואם הוא מחפש בחורה בת 22 ברור שמשהו לא בסדר אצלו. אבל הבן אדם מאד מרשים, שלח מבטים והציע לי לקנות מסטיק בחוץ יחד איתו. הייתי מאד טיזרית, והוא החמיא לי ואמר: "את נורא יפה". ואמרתי לו – אם בא לך אז תעשה. הכרתי אותו רק 20 דקות, אבל הבן אדם גם חתיך וגם שב"כניק. שאלתי אותו איפה הוא גר והוא אמר שלא רחוק. נסעתי אליו לשעה וחצי ואחר כך חזרתי לאסוף את חברה שלי. סקס בערב הראשון לא מוביל ליותר מדי, אני מצד אחד נורא פתוחה אבל מצד שני נורא שמרנית, והבחור, במקרה הזה, התאהב. אבל מי שהוא לסקס אז זה רק לסקס. היה עוד מקרה של בחור אחד קצת מפורסם, מהתקשורת, ואמרתי לעצמי שאני אעשה עליו וי. יש בזה משהו נורא כייפי. התחלתי איתו מפורשות והוא נישק אותי. ערב אחרי זה הלכתי אליו הביתה. הוא היה מפורשות רק לזה. אני מזיינת אותו.

ש: והתרחשויות כאלו קורות הרבה?

אני לא נוהגת יותר מדי להזדיין בערב הראשון. אבל בערב השני או השלישי אז כן. גם ללכת מאחורי הפאב או בשירותים היה מצב של סקס מלא. היה גם מקרה שבעלים של אחד המקומות התחיל איתי והיה סקס מלא במטבח.

ש: וכשזה קורה הולכים אלייך או אליו?

אני אף פעם לא הולכת אלי. המקום שלי הוא הכי אינטימי בעולם. גם בן זוג, ייקח זמן עד שהוא יבוא אלי.

ש: ומה איכות הסקס במינימום היכרות כזו?

הסקס ב – 90 אחוז הוא לא טוב. כשלא מכירים את הבן אדם. אבל זה כייף וזה כוח, 'אני אבחר', ותמיד יש את הפנטזיה שיהיה מקסים, ובן זוג קבוע אין וג'יגולו זה לא אופציה, כי אני בחיים לא אשלם על סקס. ושוב, יש בזה משהו מאד מחמיא. המסביב הוא תמיד יותר חשוב. הסקס עצמו, נכנס יוצא, פחות חשוב. הרי הרבה פחות חשוב לו, בסקס הראשון, אם את גומרת. הוא חושב על איך הוא 'יצא', מה תגידי לחברות שלך עליו. והוא מתרגל עלייך סקס שהוא ראה בפלייבוי. לרוב זה פשוט עצוב. הבנו את העניין: אתה מאד גמיש. הסקס לא משהו. המסביב: המחמאה, הכוח, היכולת שלי לצאת ולכבוש את העולם.

ש: ואת יוצאת דופן בסביבה שלך בהתנהלות שלך ב"פיק-אפ"?

יחסית לחברות שלי אני יותר בוטה ומתחילים איתי יותר אבל אני חייבת לציין שיש חברות שבעקבותיי השתנו ואני בטוחה שאבא שלהן מקלל אותי עד היום בגלל זה. אבל רוב הבנות שהולכות לפיק-אפ, וגם אני הייתי כך בהתחלה, די מקוות למצוא שם את אהבת חייהן. כשאתה בתיכון ובצבא אתה מכיר שם, אחר כך באוניברסיטה ואחר כך אין מסגרת, אז יש פיק-אפ וזה מקום להיכרויות. אבל אז, מן הסתם, לא תלכי אל הבחור בערב הראשון ולא תיתני לו בערב הראשון. כשמתחיל איתך מישהו בפיק-אפ, מתיישב לידך עם המשקה, לוקח טלפון, הוא מצפה שהבחורה תהיה יותר פתוחה ומשוחררת. היה לי מקרה מזעזע שהבחור ממש לא הבין מה זה לא. נכון שהייתי המטומטמת כי הייתי אצלו בבית. הציפיות הן לסקס ולא יותר מזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נועה, ברמנית ב"שסק" שלפני כן מילצרה ב"גורקי" וב"בויה", נותנת כמה תובנות משלה, מהזווית שמאחורי הבאר, על עולם הפיק-אפ.

ש: מה חורץ את גורלו של באר להיחשב פיק-אפ?

אני חושבת שהמושג פיק-אפ מתחיל עוד בשלב ההקמה, כי כל כך נכנסו לקטע הזה. צריך בר שיש בו מבנה שייצור אינטרקציה עם האנשים, בר עם זוויות. צריכים ברמנים וברמניות דומיננטיים, שאוהבים לעשות הרבה שואו, גבוהים וחטובים, והמוזיקה צריכה להיות חזקה כדי שתדבר קרוב. למרות שזה בעצם נורא מפגר כי יהיה לך קל הרבה יותר לקחת איתך בחורה הביתה אם תוכל לשבת ולדבר בלי לצעוק, ולכן אולי דווקא בארים קטנים היו יכולים ליצור משהו. השירותים צריכים להיות מעוצבים ויפים כך שהם מזמינים זיון או סמים. איפשהו אם אדם נכנס למקום ויש הרבה בחורות על הבר והתאגדות סביבן, הוא יגיד: משהו פיק-אפי מתרחש. מה שקרה בת"א שרוב הבארים שקוראים לעצמם פיק-אפ פונים לקהל ספציפי בקטע של הכסף. המקום נראה מאד מהודר והמשקאות יותר יקרים ואז בא קהל ספציפי. ב"גורקי" ייגרמייסטר יעלה משהו כמו 42 וב"לנסקי" משהו כמו 39 ובמקומות אחרים 32. ג'יימסון, בלנטיין נע בין 30 ל- 32 ובמקומות של פיק-אפ 35-36, וזה יוצר סינון של הקהל. אין שום סיבה לקחת יותר. בנוסף, ב"שסק" יש המון סטודנטים בהווייתם, מעולם המוזיקה וכאלה, וב"גורקי", שהוא יותר פיק-אפ, ישבו אנשים בני ארבעים פלוס. במקומות שאנחנו קוראים להם פיק-אפ יש גם התרחשות בין העובדים ללקוחות, זה קורה. כל המקומות האלה הם נורא גדולים, יש לפחות 4 ברמנים במשמרת והם בתוך הבאר, שותים, ויכולים לצרף את הלקוחות לכייף הזה.

ש: וה"שסק" הוא פיק-אפ? האם הקהל שבא ל"שסק" מודע לניואנסים האלה? את יודעת, זה קצת מצחיק, אבל בכל מקום תופסים מקום אחר כליבת הסצינה.

לפי ההגדרות האלו השסק הוא לא פיק אפ, אבל אנשים באמת לא כל כך עושים את ההבחנות האלו. השסק פעם היה יותר סליזי ואז עוד לא דיברו על פיק-אפים. הברים החדשים שנבנו כפיק-אפים הותירו את השסק שהוא מקום איכותי, נעים וטוב, מהבחינה הזאת בשוליים. ב"שסק" מי שבא במטרה שיהיה ערב כייפי וייפגש עם אנשים, ויהיו שיחות מגניבות, ייהנה. מי שבא להשיג זיון אז אחרי כמה זמן הוא הולך למקום אחר. אבל גם אם אין תרבות פיק-אפ ב"שסק" בחורה תצא עם רגליים מגולחות ותחתונים סקסיים.

ש: אנשים מגיעים לבד? נשים מגיעות לבד?

יש המון זוגות של ידידים שבאים. גבר ואשה. באים זוגות חברים וזוגות חברות. ה"שסק" זה גם מאד מקום של פירסט דייט ולכן זה גם לא פיק-אפ. אתה לא תיקח את הפירסט דייט שלך לפיק-אפ. זה נדיר שיש בחורות שבאות לבד.

ש: מהן צורות ההתחלה הנפוצות?

בחורות יושבות בשיחה ומישהו מהצד השני בא לדבר איתן. יש את הקטע של לשלוח פתקים דרך הברמנים. יש המון התייחסות לקעקועים: "ויי, איזה קעקוע יפה". מישהו שמבקש ממני למזוג למישהי משקה.

ש: ואיזה סוגי היכרויות כן יש ב"שסק" שאת זוכרת אותן?

ב"שסק" היו מקרה מגניב בשלושת השבועות האחרונים. 2 זוגות ידידים ישבו על הבאר. ובחורה מזוג אחד וגבר מזוג אחר יצאו ביחד לשירותים והם התעכבו הרבה זמן. הם הותירו מאחוריהם את השניים שחיכו להם וכשהם יצאו הם החליפו טלפונים.

ש: זה באמת יחסית סיפור סולידי.

תראה, אין לי אף חברה שפגשה מישהו פעם ראשונה בבר והם הלכו אחר כך אליו. ב"שסק" היו כאלה שנפגשו כמה פעמים בבאר ואז, בפעם החמישית, הם התנשקו על הבאר. אני לא חושבת ששני אנשים נפגשים ויוצאים ביחד לone night stand , לא נראה לי שזה קורה הרבה.

ש: אבל לפחות בעניין השירותים יש אמת?

בסופי שבוע אני חושבת שקורה בממוצע סקס בשירותים פעם בערב. אני מתארת לעצמי שב"גורקי" יש יותר, וב"גורקי" הסתובבו הרבה יותר גברים עם מבט סליזי של "אני אוסף עכשיו מישהי מכאן". עולים לי לפחות ארבעה פרצופים שראיתי ב"מישמיש" וב"לנסקי" שיידבקו לכל אחת ובבחורה ה – 101 הם יצליחו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשיחות עם כמה בחורות עולה אכזבה מהבארים התל אביביים כמקור להיכרויות. כמה נשים שפגשתי מדברות על חוסר האומץ של הגבר הישראלי בנוגע להתחלות, ועל סטגנציה ו"דממה"-סוציאלית שבעצם מאפיינת את הבילוי הרועש בבאר. איילת, מתכנתת מחשבים בת 30 מתל אביב, שיוצאת הרבה ל"לנסקי, ללינבלום22, לכל המקומות החדשים שנפתחים", והכירה את החבר הנוכחי שלה דרך האינטרנט, מדברת על הסטגנציה הזו כתופעה ישראלית, חוצת ג'נדרים. בניגוד לתפיסה הקלישאית של הישראלים כאיזי-גואינג בענייני היכרויות עולה, לפחות מדברי כמה מהמרואיינות, תמונה שונה. 'אני לא חושבת שרק הגברים אלא גם הנשים, יש מין קטע בארץ של הפוזה הקשוחה. משהו שנע בין ביישנות נוראית ל – I am too good to this place. אנשים בקטע שהם נורא קשוחים. גבר יכול לעשות לי עיניים כל הערב ואחרי זה לקום וללכת. או שזו ביישנות או שזה לא מכבודו להתחיל איתי. כמו שמוכרים לך את הפוזה של איש המלבורו עם סיגריה, אז יש גם פוזה של לשבת על הבאר, לשתות ולעשן סיגריה. פוזה שאתה מרגיש טוב בה. זה עושה מין אדרנלין בדם, התרגשות ותקוה שאני הולכת לפגוש את הגבר של חיי, אבל אנשים שמוצאים חן בעיניי לא יצא לי להכיר בבאר. לא שאני זוכרת. תמיד יש את העלוקות האגרסיביים, שיעשו הכל כדי להשיג את הטלפון שלך'.

בשיחה עם ליאת ורוני (שמות בדויים), תל אביביות אקדמאיות ונאות בנות 30, עולה אכזבה מההבטחה של ה"פיק אפ בארז", אולי בגלל הבלבול שנוצר בין הציפיות השונות של גברים ונשים מהמקומות המכונים "פיק אפ". אולי בגלל ההתלבטות שלהן עצמן מה הן בעצם רוצות להשיג מהיציאה ל"פיק-אפ".

ש: לאן אתן יוצאות בדרך כלל? כמה פעמים בשבוע?

ליאת: "היינו הולכות ל"שסק", ל"אקמן" , ל"ננוצ'קה", עד שזה נעשה מפוצץ, ל"בטי פורד", ל"בלאומילך". כשיש עבודה אנחנו יוצאות רק פעם בשבוע אבל כשאין – שלוש פעמים.

רוני: המקומות הכי איניים, "יפים יפות", אז לא תראה אותנו שם. כמו ב"סקוט אברפורד" וב"ארליך". ל"לנסקי" אנחנו לא הולכות. ב"לנסקי" כולם ערסים ופרחות. לשרלילינבלום (הכינוי של השתיים לבאר האפלולי והנחשב כפיק-אפ: "לילנבלום 22"), כשאתה פותח את הדלת ואווירת הזימה אופפת אותך – אנחנו גם לא הולכות. כשאווירת הזימה בוטה זה לא מדבר אלינו. למקומות האלו, שאנחנו הולכות אליהם, אנחנו לא קוראות פיק-אפ, למרות שזה אותו דבר בעצם, גם שם כולם מחפשים. זה פחות קורה במקומות האלו.

ליאת (בסרקזם עצמי): מי של מוכן להודות שהוא רוצה סקס מקבל פחות סקס.

רוני: עברנו את הגיל של המועדונים בגיל 20, אין מועדונים בשביל בחורות בגילנו. כל מקום שיש בר עגול נחשב לפיק-אפ. הבחירה שלנו במקום תלויה בסגנון גברים שהולך למקום. לא נלך למקומות של עורכי דין ואנשי מחשבים. יש את כל המקומות שהולכים בשביל לראות ולהיראות. זה גם לא המקומות שאנחנו בוחרות בהם.

ש: כמה אתן מוציאות בערב?

ליאת: אני מוציאה 70 שקל על כל יציאה. בתקופה שאנחנו יוצאות הרבה אז 30-40.

ש: מה מטרת היציאה שלכן?

ליאת: הציפייה היא למצוא את בעלי. אני בת 30. לכן אני מעדיפה להישאר בעילום שם, כי מי שיקרא את זה לא ירצה לצאת איתי, כי הוא יידע שאני מחפשת את בעלי. לא כל כך משדכים לי בחורים, לאנשים נדמה שאני לא זקוקה, את האינטרנט ניסיתי וזו הייתה חוויה לא נעימה, זה היה נורא קר ו-2 בחורים, על סמך התמונה, לא רצו לצאת איתי ואני לא מפלצת. אני מקווה "להכיר את בעלי" במקום עבודה או בלימודים, אבל בשביל הסיכוי הקטן – יוצאים.

רוני: אני לוקחת את הדברים טיפה יותר בקלות. לא אכפת לי שסתם יהיו דברים בדרך. אבל בשלב הזה של חיי להשיג זיון זה לא האתגר. כשאני ניגשת לבחור אין סיכוי שהוא לא יבוא איתי אם אני אציע לו, אבל זה לא האתגר ומי בכלל רוצה בחור זר במיטה שלו. אנחנו יוצאות כי אנחנו אוהבות לבלות ולא כל מפגש אנחנו צריכות את המועקה שמפה יצא לנו משהו.

ש: אבל יצא לכן להכיר מישהו ביציאה כזו?

רוני: בין פעמיים לארבע פעמים יצאתי עם מישהו שהכרתי בבאר, זה מעט. אף פעם בסוף הערב לא חזרתי עם מישהו הביתה, ואני לא חסודה. לא עניין אותי לעשות כזה דבר. אם אני יוצאת עם מישהו יחסית מהר אני אמצא אותו במיטה שלי, אבל עם מישהו זר זה לא מעניין אותי, גם כשהייתי יותר צעירה – ועכשיו עוד פחות. לא לכל אחד מגיע להיות איתי ואני צריכה לבדוק קודם אם הוא שווה. הסקס הראשון במילא לא מוצלח ולכן נו סקס אין דה פירסט דייט. מתוך מאות פעמים של יציאות יצאתי עם 4 עד 6 גברים מבארים. אני וליאת התחלנו לצאת מגיל 18, כלומר 12 שנים אנחנו יוצאות, ועד לפני שנתיים לא התחילו איתי בכלל. סך הכל יצאתי פעמיים עם זיון, מתוך 12 השנים הללו.

ליאת (בסרקזם עצמי מחוייך): האם לא נלמד מהניסיון? והתשובה היא – לא. פעם אחת, לא מזמן, הייתי נורא שיכורה ולקחתי מישהו הביתה. היינו ב"אקמן" ועשיתי לי "מבצע", שבו בכל סוף שבוע משהו קורה. חייכתי לכולם והתחילו איתי מלא בחורים, דבר שלא תמיד קורה כי בדרך כלל אני לא מחייכת. עם כמה בחורים התחילו פלירטוטים ואחד מהם בא לשבת לידי והתחילו נגיעות. הוא ליווה אותי הביתה. הוא היה באיזור השלושים, עורך דין, והזמנתי אותו לעלות. מייד שכבנו. עם קונדום. היה בסדר, הוא נשאר כמה דקות והלך, ולא היה לי אכפת שהוא הולך. באופן מפתיע, אחרי שהייתי מרוצה שסוף סוף השגתי זיון, הוא התקשר אלי כל השבוע. ושבוע אחרי  זה ראיתי אותו שוב שם. זה הזיון היחידי שהיה לי מבר בחיים. זה התחיל מזה שדיברתי עם מישהו אחד ואחר כך התחרמנתי עם מישהו אחר ואחר כך הלכתי אחרי זה שדיברתי איתו, כשהוא היה בדרך החוצה, ואמרתי לו: לא תיקח טלפון?

רוני: ליאת יוזמת ואני לא. לי אין אומץ להתחיל עם בחורים אבל החלטנו שאחת מאיתנו תתחיל בשם השנייה וליאת עשתה את זה פעמיים בשבילי. הפחד מדחייה כל כך מפחיד אותי שאני לא אתחיל עם גבר.

ליאת: אבל לדעתי הפמיניזם הרג את הגברים. גברים נהיים משותקים והם כבר לא מתחילים. מה קורה לכם?

ש: רוני, את יכולה לספר על אחת הפעמים האלה שערב נגמר בזיון?

רוני: זה היה באזימוט, הייתי בת 22, ראיתי אותו כמה שבועות ובאתי אליו בסוף אחד הערבים ואמרתי לו: אתה נראה מצויין. באתי אליו בפעם אחרת ואמרתי לו תבוא אלי כשתסיים. הוא בא אלי ואפילו אז לא שכבנו, הוא היה אצלי איזה שעה. ואז באתי אליו עוד פעם והוא בא אלי שוב ושכבנו, זה היה שבוע כזה. וזה מה שגמל אותי מזה, כי הוא אמר: "אני מרגיש שזה כמו אחרי שהולכים לזונה, שמתלבשים אחרי והולכים". הוא גם אמר לי שאני מס' 58 ברשימה שלו. הוא היה בן 25. אחרי זה התבאסתי ובכיתי. באתי אליו ואמרתי לו: זה היה מה זה מגעיל. והוא אמר: אמרתי את זה?! אני יכול להיות מה זה מגעיל.

ש: ואיך אתן מסבירות את זה שכל כך מעט פעמים "יצא לכן" משהו מבאר? אתן נראות טוב, לא "חסודות", כפי שאתן אומרות? אולי זה הבלבול בין הרצונות? בין הרצון במשהו "רציני" לבין הרצון במשהו "פיק-אפי"?

רוני: כשהיינו בנות 27 הבנו שאנחנו עושות משהו לא בסדר, 9 שנים אנחנו בעיר הזאת ולא יוצא לנו כלום. כל מקום שווה שנפתח אנחנו הולכות אליו. אנחנו נראות טוב, אנחנו אקדמאיות, וכלום לא קורה. התחלנו לעשות סטטיסטיקה והבנו שמשהו לא בסדר. למה לא מתחילים איתנו? החלטנו לבדוק את עצמנו. אנחנו אולי מדברות יותר מדי אחת עם השנייה? הבנו שאם מישהו יוזם שיחה הוא לא בהכרח רוצה להתחתן איתנו, ואין מה להילחץ. החלטנו לפתוח בשיטה חדשה, לדבר עם אנשים בכייף וסתם לפלרטט. עכשיו התחלנו גם לדבר עם סתם אנשים, להיות יותר תקשורתיות.

ש: וענייני סקס בשירותים? אתן בעד?

ליאת: אני בעד סקס בשירותים כי אז לא צריך לקחת את הבחור הביתה. אפשר להתחרמן וזה מקום נייטראלי. זה קרה לי פעמיים. פעם ב"שסק" ופעם ב"אקמן". באחד הפעמים הייתי גם שוכבת עם הבחור אם היה לי קונדום. עם העורך דין ששכבתי איתו בפעם הראשונה, פתאום , באמצע הסקס, הוא שם לי את היד על הצוואר וזה היה מפחיד, כי אני לא מכירה אותו. זה היה סתם, אבל בהתחלה פחדתי. לכן סקס בשירותים זו אופצייה שמרנית יותר.

רוני: לי בחיים לא היו ענייני סקס בשירותים.

ש: אתן מתארות היטלטלות בין הרצונות. מצד אחד רצון בקשר ומצד שני סקס בשירותים, מצד אחד חיפוש של משהו רציני ומצד שני התרעמות על שלא מתחילים אתכן?

ליאת עונה ביושר רב: אני עוד לא מודה שאני רוצה סקס. אני לא מסוגלת להראות למישהו שאני רוצה ממנו משהו. אם היינו סגורות על זה שאנחנו רוצות היינו מביאות את עצמנו ל"לנסקי" או לשרלילינבלום, אז אולי היינו משיגות. במקומות הללו זה בלתי נמנע, אולי.

רוני: אלה שרוצים להשיג זיון ילכו למקומות יותר מובהקים, יש כאלו בנות, זה טיפה עניין של גיל. ברגע שבחורים רואים אותנו הם מאויימים, בגלל הגיל. באיזה שהוא מקום, כשהיינו צעירות, אם היו מתחילים איתנו הייתה יותר סבירות שהיינו פתוחות לעשות דברים. אנחנו בעבודה שלי כמה בנות בנות 26 פלוס, אין מכוערות, וכולנו לבד, מה קורה פה!? ממתי מתאהבים במישהו בשבוע? רוב הבחורות נזרקו אחרי שבוע בתירוץ שלא מתלהבים מהן מספיק. יש גם את התופעה של הבחורים שמפציצים אותך בsms ובסוף אומרים לך שאת מלחיצה אותו. אנחנו גם לא מתלבשות בשביל לתפוס זיון. את רואה את הבנות שמגיעות במינימום לבוש, ואתה אומר: מי יסתכל עלינו?

ליאת: התחרות עם הצעירות הרבה יותר קשה. הגברים ילכו לאלה שהן זמינות יותר.

 

 

 

אפשר לראות בתופעת ה"פיק-אפ" עדות לנורמליות ישראלית חילונית. בהחלט אפשר. צמיחתו של הדיבור על ה"פיק-אפ" מקבילה, בקווים גסים, לשלוש וחצי השנים של האינתיפאדה. בהחלט אפשר לראות בזה מקריות. אבל אפשר גם לראות בקדחתנות של המקומות עצמם, ויותר מכך: בלהיטות של הדיבור עליהם, בלחץ שסוג הדיבור והמיתוס הללו יוצר על "המערכת" בכללותה, עדות לרצון לבריחה מסיוט, לרצון להנאה בכל מחיר על קו הקץ, לפעמים גם לכוחניות. הצמצום של הקיום, כפי שניסח זאת הסופר הצרפתי מישל וולבק, לקיום בשני משתנים: מראה חיצוני וכסף, מובהק יותר בפיק-אפ בארז. וכמו בכל תקופה היסטורית, יש כאלה שמרוויחים מהנורמות המנחות את התקופה, יש כאלה שמפסידים ויש כאלה שחושבים שהם מרוויחים.

 

 

 

 

רשימות של שומר

רשימות של שומר

 

אוגוסט 2003 – אוקטובר 2003 או: אטיולוגיה

בחברה שלנו, אנשים עם נשק הם אנשים בלי כוח. גם בידיי הופקד אי-כוח כשקיבלתי מדים כחולים-תכלתיים, בנובמבר 2003, והתחלתי לעבוד כמאבטח במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א.

באוגוסט 2003 הסתיימה עבודתי במכון מחקר ירושלמי. שנתיים למדתי ועבדתי שם – משחק אותה טוב-טוב מעמד בינוני-בינוני ; משקיף בבטיחות  – סוף סוף! – ובאדישות מוסווית לא רע על ההידרדרות הכלכלית של החברה הישראלית. חברים פוטרו מההיי-טק, מכרים חזרו להורים, ואני – שמשכורתי שולמה, משום מה, בדולרים ולכן רק תפחה ותפחה– ובכן אני… טוב, אני גם חזרתי להורים, אבל קל יותר היה להאשים בזה את סגנון החיים שלי מאשר את מה שמכונה "כלכלת השוק".

אבל באוגוסט הכל נגמר. "תחזור במרץ 2004", אמר לי ראש החוג שתירגלתי בו לפני שנתיים, "אנחנו מפוצצים והשיבוצים הסתיימו", סגר אחרי את הדלת. כיחידה כלכלית אין ספק שאני יחידה כלכלית לא נבונה ביותר אם התפטרתי ביהירות מכל עבודתיי לפני שנתיים, מתוך חישוב לא זהיר שאין טעם להחזיק בעבודות נוספות במקביל ולעבוד כמו חמור. אבל בינתיים, ההיסטוריה לא המתינה לי והתקדמה לה כדרכה – אוטובוסים מתפוצצים, באוניברסיטה מפוצצים והמוזיאון שעבדתי בו שלוש שנים נסגר.

כך מצאתי את עצמי יושב מול שלוש נשים לא צעירות בספרייה העירונית בנתניה. הן הביטו ביראת כבוד בקורות החיים שלי ; אין ספק, בנתניה אני סלבריטי. "ואתה בטוח שאתה רוצה לעבוד כאן?" שאלה האמצעית בחשש, והשמאלית, שלא תיתן לאף צעיר "מוצלח" מתל אביב לטעות באשר להיררכיה החדשה שנקלע אליה, הוסיפה: "אתה בטוח שתוכל להתמודד עם הילדים? לספר סיפור, לשחק איתם? לשיר? אתה בטוח שתוכל לשיר?, זה לא פשוט.". הנהנתי בעוז, אבל הספק ואי-הנוחות – ומעל לכל, זמזום מוחי המחשב בחיפזון את השכר הזעום שהוצע לי – בקעו את הארשת "החיובית" שניסיתי לעטות עלי. לא התקבלתי.

אז כבר הבנתי שאני בבעיה אמיתית. קודם מעט השתעשעתי בדימוי הפרולטרי החדש. דיפדפתי בשביל לצאת ידי חובה במודעות הדרושים, חייתי בצמצום, התחלתי לכתוב ביקורות ספרות בעיתונים, חייתי עוד יותר בצימצום, חיכיתי לטלפונים, דיפדפתי קצת-פחות-בשביל-לצאת-ידי-חובה בעיתונים, בזבזתי כי לא בא לי לחיות כל כך בצמצום, קניתי את כל העיתונים בשביל מודעות הדרושים, צמצמתי חיות. עברתי מבחן לעבודה כמגיה באחד העיתונים – או שלא הייתי מספיק טוב, או, כפי שטענו באוזניי, הם בעצם לא צריכים עובדים ; עברתי את כל השלבים המפרכים על מנת להתקבל למוסד חינוכי, פרטי-אליטיסטי, ובשלב האחרון טען בפניי המראיין שהעובדה שאני מתעסק בכתיבה מעידה על כך שאינני יכול להתמסר באמת לחינוך (אין מה לדבר, לא עשו אותו באצבע); התלבטתי בקול רם מדי אם, מבחינת ערכיי, אני באמת רוצה להיות מדריך פסיכומטרי, ובמכון המתקתק-מתוקתק לא אהבו את ההתלבטות הזו (במילא אני צריך להתאמץ ב"כמותי", אז אולי זה לא בשבילי). בקיצור – בעיה אמיתית.

 

יחזקאל או: איך הון תרבותי מתניע מוביליזציה

את יחזקאל רחמים, חבר שלי, הכרתי במסגרת בה למדתי באוניברסיטה. "אנחנו כמו הברברים שפולשים לרומא", אמרתי לו פעם במיתיזציה עצמית, "אתה מיפו ואני מכפר הרא"ה, ושנינו בלב הדקדנס התל אביבי ; רעבים, זועמים ומקנאים". "אני לא משווה את הקשיים שלנו", מיהרתי להוסיף בישרנות לא-נשלטת, "אבל יש דימיון". יחזקאל לומד לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ומתפרנס מעבודתו כקצין הביטחון באחד ממעונות הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ; הוא לבטח קצין הביטחון היחיד בארץ שכותב ספרי ילדים. "תראה", הוא אמר לי, "למה שלא תעבוד פה, אצלי, כשומר עד שתמצא עבודה הולמת יותר. זה בטח עניין של שבועות עד שתמצא, אבל שתוכל לחיות ממשהו בינתיים". "השבועות" יתפחו לחצי שנה והשמרים שיסייעו לתפיחה הזו יהיו, בין השאר, הסעיף הקטן בחוזה ההעסקה שלי שמטיל סנקציה כספית על מי שמתפטר לפני ששת החודשים הראשונים. אבל הייתי, כאמור, בבעיה והסכמתי.  "תוכל גם לקרוא פה", עודד אותי יחזקאל, "ובעצם יוצא שאתה מבקר אותי במעונות ומקבל על זה כסף", חייך. גם הצוות האחראי על השומרים באוניברסיטה (מטעם חברת השמירה הפרטית ;יחזקאל עובד כאיש אוניברסיטה), האנושי במפתיע – במפתיע לבוגר מצולק של צה"ל – סייע להכרעה. אני מתחיל קריירת אבטחה.

 

פישפשתי במסמכיי הישנים, הדהויים, מצאתי ושליתי לתדהמתי את תעודת השחרור שלי ( אני, אריה גלסנר, רובאי 03, טען-קשר,  בעל רמה אישית גבוהה, מסור, ישר, בעל מוסר עבודה גבוה, בעל כושר ביקורת מפותח, מתמיד בביצוע תפקידו, מסייע ועוזר לזולת), נסעתי למשרדי החברה (באיזור רחוב המסגר, האיזור שמזכיר את מה ששלום חנוך כינה באחד משיריו: "אחוריה של העיר"), לבשתי מדים והתייצבתי במעונות הסטודנטים עשר דקות לפני אחת עשרה בלילה ( מקדים, כדי "ליצור אווירה טובה", כמו שכתוב ב"תיק העמדה לשומר", הניצב על דלפק השמירה). פתחתי את הרדיו והמעגל נסגר. "עשור למותו של בני אמדורסקי", שיווק הקריין את האלבום החדש. בדיוק לפני עשר שנים, כשבני אמדורסקי ז"ל נפטר, שמעתי על כך במחסום צה"לי סמוך לשכם. בחברה שלנו – אנשים עם נשק הם אנשים בלי כוח.

 

נובמבר-דצמבר או: כל ההתחלות קשות – אבל בהמשך, בהמשך כבר מתאהבים בקושי

בלילה הראשון יחזקאל לא היה. הקשבתי לרדיו, עישנתי, ניסיתי לקרוא, סטודנטים מעטים נכנסו ובדקתי את תעודותיהם, הכפלתי שמונה שעות בשבעה עשר נקודה תשעים ותשע שקלים, עישנתי עוד, עוד הקשבתי לרדיו ובארבע בערך התחילו להגיע מחלקי העיתונים. הם, "הארץ" ו"ידיעות", מחככים את ידיהם ונעים מרגל לרגל לחימום. "הארץ" ו"ידיעות" גם קונים קפה דלוח ממכונת הקפה שבמבוא. "מעריב" שונה מהם. קפיטליסטית, נוקשה ותכליתית היא משליכה את העיתונים בזעם על הדלפק ויוצאת בחיפזון. הזמן קצר לה, המלאכה מרובה, ומלמעלה אולי חוזרים ואומרים לה שהפועלים עצלים. כשהגיע בעשרה לשבע בבוקר המחליף שלי, פשטתי בשירותים הציבוריים של המעונות את המדים, על מנת לא להסתובב איתם דקה מיותרת ב"אזרחות", והחבאתי אותם בתיק. לבוסים שלי אמרתי בהתחלה : "מעונות ורק מעונות. בשום אופן לא שערים. אני הייתי מתרגל באוניברסיטה, זה יכול להיות פדיחה". "אנחנו ננסה", הם אמרו, "אבל יכול להיות שנצטרך אותך לפעמים לשער. אין מה לעשות.".

המשמרת השנייה הייתה בצוהרי יום שישי, וזו כבר חוויה אחרת לגמרי משמירה בלילה. כאן, איך לומר, ההתמקצעות האמיתית. בלילה אין אנשים, כלומר סטודנטים, וביום יש. "אתה חדש?" הם שואלים אותי. ובפעם השנייה: "אתה לא מכיר אותי? אה, אתה חדש". בפעם השלישית כבר לא טורחים לדבר איתי ומוציאים בשתיקה את התעודה.

אבל בפעם הרביעית והחמישית נוצרת כבר אינטימיות ; אנשים נפתחים, מדברים ובעיקר מתעניינים בהשכלתי או לפחות ביכולות הקוגנטיביות שלי. "איך אתה לא מכיר אותי? עברתי פה מאה פעם כבר". אני מנסה להסביר, בנועם-חורק-שיניים, שיש שלוש מאות איש בבניין, אבל העלבון נשאר. "איך? איך אתה לא מכיר אותי? אותי! אני לא מדבר על שאר המאתיים תשעים ותשעה. אותי!". יחזקאל יורד לנחם אותי, לשבת איתי קצת, לדבר. הוא כתב לא מזמן עבודה סמינריונית על ויקי כנפו. מתפתח דיון : פוליטיקה של זהויות מול הסוציאליזם הישן והטוב, או סתם שיחה רוטטת-כוססת על איך לעשות כסף. דנה, החברה המקסימה של יחזקאל, מצטרפת. היא מפהקת בעיצומו של הלהט. "זה פשוט לא מעניין אותי", היא מחייכת בלי להצטדק ואני מנסה במגושמות ליצור איתה קואליציה שברירית מול ליחזקאל. "תראה איך שנינו פרולטרים (דנה עובדת במכבסה)", אני אומר לו, "ואתה נהיית זעיר-בורגני קטן". הם הולכים, הקואליציה התפרקה ואני שוב לא מזהה את הסטודנטית שנכנסת. ניסיתי לחשוב, במשמרות הבאות, האם יש ראציונל כלשהו מאחורי הזיהוי והאי-זיהוי. סטודנט אחד מזכיר לי את יובל בנאי ולכן אני זוכר אותו ; כמה סטודנטים נעצרו להתעניין בספרים שאני קורא ואני זוכר אותם ; אחדים אני מכיר במעומעם מהאוניברסיטה, אבל חוץ מזה אין קריטריון רציונלי. לא יופי בולט ולא כיעור, לא ערבי ולא יהודי, לא ביגוד ולא נעליים.

השעה קרובה לתשע. ליל שבת וקבעתי עם קרן לסרט בעשר. המחליף שלי לא מקפיד למלא את ההוראות  המורות על יצירתה של "אווירה טובה" ודופק איחור. בתשע וחצי הבן זונה מגיע במהירות, כאילו רץ מראשון – מקום מגוריו, כפי שביררתי בטלפון עם המוקד – לרמת אביב. אני עומד מולו אדום: " מה זה צריך להיות תגיד לי!". "אל תצעק עלי", הוא אומר, "ההסעה איחרה לי, אל תצעק עלי". אני מתקרב אליו, לא שומע את דבריו במדוייק, נדהם מחוצפתו, מכך שבמקום להתנצל ברוח שפלה הוא עוד מנפח את החזה שלו. "מה זה מעניין אותי ההסעה, אתה לא תדפוק לי איחור של חצי שעה". הוא מאדים, ואדים, "אל תצעק עלי, אמרתי לך, תיזהר ממני. זה לא אשמתי, זה ההסעה, זה תמיד ככה בחברה הזאת, אתה עוד חדש". אני סוף סוף קולט. בשבתות ההגעה של השומרים מותנית בהסעה, זו שגם צריכה להחזיר אותי ללב תל אביב, כפי שסוכם עם הבוס שלי. "תגיד שזה ההסעה", אני רוטן וואדים נתקף גם הוא ברוח פיוס רכה, "אני לא יכול שצועקים עלי", הוא נוהם רפות. הוא גם, כטיפ נדיב, טורח להשכיל אותי בעקרונות השמירה, וכשהוא פותח את מגירת התעודות של המבקרים במעונות הוא נוהם לעברי בדוביות חיננית: "תמיד תפריד תעודות זהות מתעודות סטודנט, כן? ככה קל יותר למצוא ולהחזיר אותם לאנשים". וכשאני אוסף את חפציי ופונה ללכת להסעה, שממתינה לי בפתח המעונות, הוא כבר ממש בשיא מתיקותו ועדינותו הרגישה: "וכדאי גם להפריד בין הבנים לבנות. ככה קל יותר למצוא כשהם באים". אני מרים מגבי את ידי לשלום ולאות שהבנתי, ושיפסיק לתפוס עלי תחת, ויוצא לרכב הצופר.

ברכב יושב עמי, גבר כבן חמישים עם לבוש מרושל ואקראי ומבט רעב ; הוא גם יאסוף אותי מחר בצהריים, בשבת, למשמרת הבאה, הוא מבשר לי. אני מעדיף לעבוד בשבתות כיוון שזה מאה חמישים אחוז, כלומר כעשרים ושבעה שקלים לשעה. מה שמבאס הינה העובדה שבחברת השמירה אדוקים מאד ומקפידים לכלול ב"שבת" רק את הזמן המקודש לפי ההלכה. רק בזמן בו שורה על נפש השומר "הנשמה היתירה", כלומר עד שש בערך (בעוד המשמרת הינה משלוש לתשע), תתוגמל נשמתו הרגילה וחצי מהיתירה בשכר הולם. אני מגיע לקרן, לסרט כבר לא נלך, ומספר לה על החוויות העשירות שלי. היא צוחקת, "אתה השומר מהגיהנום, הטיפוס המריר, אני מכירה את הטיפוס הזה של השומרים. אתה מאלה שלא בנויים לקשר עם הנשמרים".

 

למחרת בצהריים מגיע עמי לשדרות בן גוריון, כמו שקבעתי איתו, ונעצר לידי בחריקת בלמים. "מה העניינים, אריק? הכל טוב?" הוא שואל אותי ומתבונן מעבר לכתפי בבחורה שפוסעת ברחוב. אני נכנס ואנחנו ממריאים. טנדר הרנו משייט בפראות ברחובות. "אז מה, אריק, תראה איך כולם מבלים בעיר הזאת, הא?", הוא מעביר הילוך באלימות, "כולם אומרים מיתון, מיתון. איפה מיתון, הא? רק אנחנו צריכים לעבוד בשבת. זונות", הוא טופח בגב ידו על ההגה . אני לא מצליח לענות כיון שפי נהדף לעבר הזגוגית הקדמית כשעמי הצוהל, ותוך כדי כך חושף את פיו חסר השיניים, עוצר ברמזור. "אח, אח, סתכל עליהם, שרמוטות", הוא נאנח ומעביר לראשון ואני נהדף לאחור. אני אולי מתחיל לחבב אותו. "פתח, פתח את החלון", הוא מורה לי כשהוא מאט ואז צועק מהחלון לבחורה אבודה, לא מכאן, "כמה אחותי? כמה?".

הגענו לרמת אביב ואני יורד לקרקע מוצקה, נושם לרווחה ומגיע לעמדה. "זה ההסעה, בגלל זה איחרתי" אני אומר למוחלף כבקי ורגיל ומתמקם מאחורי הדלפק. אני מתמקם מאחורי הדלפק, לימיני הרדיו, לשמאלי תנור החימום, על הדלפק דף בו אני עורך את הרישום של הנכנסים, מעלי שמונה קומות, בקומות כשלוש מאות סטודנטים, מסביבי רמת אביב. מהר מאד אני לומד: מעלי שלוש מאות סטודנטים, כל "האחרים" של החברה הישראלית. ערבים, עולים חדשים, תלמידים ממשפחות מעוטות הכנסה, סטודנטים בודדים מחוץ לארץ. כדי להשלים את פסיפס "האחרות" צמוד לבניין בית כנסת חב"די ששוכניו, הצוהלים ב"שמחה" אמיתית-מאולצת, משדלים את העוברים והשבים להתפלל או להניח תפילין. אבל אני ערבי, אומר להם בתדהמה הסטודנט הערבי שדומה ליובל בנאי הצעיר. הצעיר החב"די נבוך אבל יוצא מזה איכשהו: לא משנה, תבוא, תתפלל, מינחע. שניהם מחייכים. ומסביב לכל זה רמת אביב, שזכתה , בצדק או שלא בצדק, להיחשב לאחד האיזורים השבעים בארץ. בקיצור, מהר מאד למדתי שאני יושב בפתחה של חבית חומר נפץ חברתית. אם לא, עדיין לא – הלוואי לא? – דה-פאקטו אז לבטח דה-יורה.    

 

שמירה בשבת תענוג. עד שש כל השירים היפים האלה ב88 אף.אם. ובקושי יש תנועה. כולם ישנים או שנסעו הביתה. אבל פתאום נפתחת הדלת ונכנסת אולי-סטודנטית, בטוח-שטנית, נמוכת קומה וייתכן-רוסיה. אני מבקש את התעודה אבל היא לא שומעת וממשיכה הלאה. אני מגביר את קולי: "את התעודה בבקשה", אבל היא לא שומעת ומתקדמת לכיוון המעליות. אני מזנק מאחורי הדלפק וממהר להשיג אותה, בראש חולפות תמונות מסבנה, אנטבה, האי גרין והאקדח מת מצחוק. "את התעודה בבקשה", אני נעמד מולה ומתחיל להתרתח, כשאני מבין שהיא לא נאדיה-מה-שמה, המחבלת מסבנה. "איך אתה לא מכיר אותי", היא מתחילה לצעוק עלי, "נמאס לי. כמו בית סוהר פה. אני כבר אלף פעמים עברתי מולך". "אני מצטער", אני מנסה לנהוג ביישוב הדעת, "אני לא זוכר אותך. תביאי לי בבקשה תעודה ונגמור עם זה". אבל היא מסרבת פקודה ואני מתרתח שוב, הפעם עוברות מול עיני תמונות נלעגות של מורה מקשיש מול כיתה מלאת נעורים ופרועה. "תביאי לי ת'תעודה או שאמסור את שמך לקב"ט, אני אביא לקב"ט את השם שלך". היא מודעת, כמובן, לפרדוקס שבדבריי ומחליטה להמר ולצעוד לעבר המעלית. הרי אם לא תיתן לי את התעודה לא אוכל למסור את שמה לקב"ט. אני – בגבורה, בזריזות ובתושייה יש לציין – קופץ ונעמד בינה לבין הדלת. ניצחתי. היא, מובסת ורוטנת, מוציאה את התעודה ומעיפה אותה בחטף מול עיניי. "בסדר? עכשיו אתה מרוצה?", היא אומרת בבוז ונכנסת למעלית. לא, לא בסדר ולא מרוצה אני חוזר לשבת על הכסא המסתובב ומצית סיגרייה בשביל להירגע.

 

לאחר כשעה אני רואה פתאום את אדיב. לבוש בחליפת אינטלקטואל, מתולתל, ממושקף, חתום בשפם דליל, צעיר מאד. פגשתי אותו פעם בפגישה ספרותית כלשהי, אבל הוא לא מזהה אותי במדים. כלומר מזהה, אבל מכחיש, כמו מבושר בשורת איוב, את שעיניו רואות ואוזניו שומעות. אתה גר כאן? אני שואל כשהוא נרגע. לא, הוא ממעונות ברודצקי, כאן גר בן דוד שלו, סמיר, אבל תגיד, למה מאבטח !?. הייתי צריך לנחם אותו איכשהו, למתן את המכה, ולכן אמרתי לו בנועם וברכות שתהיה כאן מלחמה. לא בין ערבים ליהודים, זה old speak, תהיה כאן מלחמה. אדיב סופק את כפיו, חילצתי את מחשבותיו הכמוסות ביותר. תהיה כאן מלחמה, הוא מהנהן במרץ, לא בין ערבים ליהודים, תהיה כאן מלחמה, והוא מספר לי בכאב את תלאותיו של אביו החולה, אינטלקטואל ערבי מבקה אל גרביה, במסדרונות האין-סופיים של הרפואה הציבורית. "יש בעיות שאין להן פיתרון", הוא אומר לי, "ובכל זאת אפשר לחיות איתן". "לי אף פעם לא יהיה נוח באמת באוניברסיטת ת"א", הוא ממשיך. "וצריך להשלים עם זה", אני משלים את דבריו, "אבל מלחמה על איך אנשים חיים, על איך אנשים חולים מטופלים כך או אחרת, תהיה".

ואז אנחנו מתחילים לדבר על ספרות. אחחח, אני מתלהט ועיני בורקות, אחחח, אני גדל וגדל, פוסל סופרים באבחה ומעלה על נס אחרים באנקת עונג. אדיב גם הוא נרגש, "כן", הוא אומר לי, "כל התיאוריות האלה שמלמדים אותנו באוניברסיטה, כן, רק לדעת אותם טוב-טוב בשביל לבוז להם טוב-טוב". "כן, הוא מתבייש בעברית של הסופרים היום, פשוט מתבייש בשבילם". "כן, תתבייש לך שאתה לא מכיר טוב את מחמוד דרוויש, תתבייש לך". "כן, תראה לו את התעודה נעים, הוא חדש פה השומר". אדיב קורץ לי כשהוא אומר "השומר". אני יוצא מאחורי הדלפק ונעמד מולו, כן, ספרות!, כן, פרוטזת הנפש הזו, המאפשרת את הנגיעה ב"חיים", ושבכל זאת מנגנוניה המורכבים המלאכותיים מרתקים, לעיתים, יותר ממגע רקמת היד החיה. כן, ספרות!, כן, פילוסופיה!, כן, כן!. שנינו משייטים בנרגשות אחד מול השני, בריקוד תשוקה, לא יכולים לאצור את הנרגשות בקפיאה שליווה במקום. אחח, אני מרגיש כמו בן אדם, אני בן אדם!. כמעט בניגון אני מבקש מהנכנסים את התעודות שלהם. "את גרה פה?" אני מזמר, "לא? אז רוצה לגור פה?", אני מחייך אליה בשנינות. היא לא רגילה לשנינות הזו ועונה ברצינות קומית: "לא, אני גרה בברודצקי". הם כולם, עיוורים שכמותם, רואים בי שומר, אבל אני כאן, ממש כאן, הולך לפתור את השאלות בנות המאה: מי יותר גדול – טולסטוי או דוסטוייבסקי? פרוסט או ג'ויס? ברנר או גנסין? מאן או קפקא? שבתאי או קנז?.  הוא צריך ללכת, קוטע אדיב לפתע את הנסיקה שלי, לבן דוד שלו, ואני מצטנן בבת אחת, מאוכזב מעט כמו בסיומו של משגל חפוז, מהיר מדי. שמתי לב, אני אומר לו לפני שהוא הולך, שהמילה העברית "בסדר" משתרבבת גם לערבית וגם לרוסית של העולים, למה זה?. "כן, בסדר איפה שלא בסדר", מחייך אדיב ולוחץ לי את היד ברשמיות חמה.

 

שוב נותרתי לבד. לבד, לבד, לבד, דרבנתי את רחמיי העצמיים, המתמהמהים משום-מה. לבד ולא חמוש!, הרהרתי פתאום. בגלל השביתה במשרד הפנים לא קיבלנו נשקים. "יש לנו אבל אישור להעסיק אותכם בינתיים בלי נשק", מילמל הבוס שלי. לא אלי הוא מלמל אלא לעצמו ולועדת החקירה העתידית. "אמנם במקום הפיגוע היה השומר לא חמוש, כבודה, דבר שאכן חרץ את גורלו של המאבטח ושאר הקורבנות באסון הנורא. אבל אנחנו קיבלנו אישור, כבודו, הרי קיבלנו אישור, כך שמבחינת הנהלים, אם ניתן לומר כך, לא מהווה האירוע חריגה או אי-תקינות". זה משונה, עד המשמרת הזו לא חשבתי על זה. דווקא שמחתי לא להסתובב עם המועקה הקרה והכבדה הזו שאקדח שמה. ועכשיו. וכאן הגעתי סוף-סוף להירהור שלא ימלט ממנו גם יוצא יד-חנה וגם תושב יצהר, גם אף-שעליסט וגם כל-שעליסט (ואני מרשה לעצמי לומר: גם ערבי וגם יהודי). לא יימלט ממנו איש, איש, כל אחד במקומי יגיע להירהור הלא-נעים הבא. זהו הרהור שאי אפשר להיסתר מפניו, אי אפשר, במיוחד אם אתה עומד כמו ברווז כחול-מדים וחסר נשק בעמדת "השומר". ההרהור האם העובדה שהבניין מאוכלס בחלקו בדיירים ערבים מקטינה את הסיכוי לפיגוע או מגדילה? אל תזלזלו בשאלה הטריקית והלא פוליטקלי-קורקטית הזו. יש שיקולים לכאן ולכאן, הדימיון מתפרע, מזימות נרקמות, קונסיפרציות נרחשות, ביובי נפש עולים על גדותם. אל תזלזלו בשאלה הזו. אני העברתי איתה כמה וכמה משמרות, עד שקיבלתי את הנשק, וכך גם הייתם אתם. נרגעתי, משום מה, רק כשקיבלתי את הנשק, כמה שזה אכן מופרך ( כי מה אני בעצם אעשה איתו מול מתאבד שנחוש לקפד את חייו וחיי? הרי הירייה עוד תפעיל את המטען, אלא אם כן מכוונים לראש, או בעצם לידיים המפעילות, האם אפגע בראש או בידיים, איך היו תוצאות המטווחים שלי אז בטירונות וכו' וכו'. כן, נפלאות מבינה מחשבות שומר!). רק אז נרגעתי.

 

שוב משמרת לילה. אחת עשרה וחצי ואני יוצא לסיבוב קצר ליד דלת המעונות. הלוך ושוב והלוך ושוב, ולבסוף אני נעמד בחוץ כשבגבי הדלת הסגורה. חמישה מטרים ממני נעצרת לפתע בחורה צעירה, מדברת לשניה בסלולרי, מכניסה אותו לתיק ועומדת בשתיקה. היא מסתכלת עלי ואני עליה והשניות חולפות. היא יפה בצורה לא מצויה. יפה, שותקת ומציצה מדי פעם בפני. השניות חולפות ומתעבות לדקות. מה קורה כאן? למה היא שותקת כך?. אני גם לא מעז לדבר ומצית סיגריה. כמו צמד אלומות פרוז'קטורים נפגשות עינינו אחת לכמה שניות. יופי לא מצוי. מגבי אני שומע את דלת המעונות נפתחת מבפנים וסטודנט גבוה, מוכר לי, ניגש אליה, מחליף איתה מילה ברוסית ופונה איתה חזרה למעונות. אני מסתובב כמו מגנט ומביט בה נכנסת. אני מוקסם. הם פוסעים לעבר המעלית. פתאום אני נזכר. אני רץ אחריהם, נבוך, "סליחה, אני לא יודע מה קרה לי, אני צריך את התעודה, לא יודע מה קרה לי". הם גם צוחקים במבוכה ואני פולט, בלי מחשבה, "היא כל כך יפה, חברה שלך, ששכחתי בכלל שאני שומר". הבחור מחייך אבל הבחורה… הבחורה מאדימה כולה ובורחת לפינה, שלא אראה את הסומק העז שהציף את פניה. בסוף היא שולפת את התעודה, ובלי להסתכל בעיניי, ובכל זאת כן לחייך בביישנות וכן להישאר אדומה כולה, מושיטה לי אותה. אני לוקח אותה מיכנית, שרוי בבועת קסם שמשרה יופיה, מחייך אליה בעקמומיות, מציץ בתעודה ומשחרר אותם.  

 

כמה דקות אחר כך הדלת נהדפת באלימות ונכנס במרוצה בחור כבן שלושים, ממושקף, בעל מצח גבוה וערום, עוטה לצווארו צעיף באופן לא ישראלי. אירופאי?. פיטרו אותי, הוא דופק על דלפק השומר בלי הקדמות, פיטרו אותי הבני סונות. הוא דרום אמריקאי, שומעים מיד. מיד אני גם שומע עוד. הוא עבד כמלצר, במסעדה דרום-אמריקאית פה בעיר. מה? דניאל, קוראים לי דניאל. כן, ברור שאני סטודנט, אתה חדש כאן? הנה התעודה. ספרות תואר שני וקולנוע. אורגוואי. כן, אבל אמא שלך מתי עלתה, שנות השישין? סה אחרת, אני עליתי לבד ואני לא ציוני (בהתרסה). באתי כי היה לא נסבל שם אבל אני מת לעוף מפה, לספרד (בחלומיות מלאכותית קצת). מה אתה קורא? אס אתה גם סטודנט? (בעניין מתעורר). כן, קל להגיד תמצא משהו אחר (במרירות מהורהרת). בחורה יפה אתה אומר? טוב, יש כאן כמה, לא יודע מי סאת. מה סה בעצם משנה, כאן בארץ שלך בחורה לא יוצאת עם בחור בלי רכב (במרירות מתקוממת). כן, בטח שאני חושב כך. אני שמח שגן אתה, למרות שאתה אומר ש"בלי רכב – כמטאפורה", סה לא מטאפורה, תאמין לי. למה "הגעת למקון הנכון", אתה תצא איתי בלי רכב?. שנינו מחייכים ואני אומר לו את דעתי. מרוב דיונים על פמיניזם, כחלק מ"פוליטיקת הזהות", הודחקו נושאים אפרוריים ולא אטרקטיביים, אבל בוערים, כמו הקשר בין כסף למשק המיניות. אני ממליץ לו בחום לקרוא את וולבק, הוא לא סופר גדול, אני מדגיש בלהט, אבל הוא מהבודדים שמבינים בדיוק, אבל בדיוק, מה קורה במערב היום. יותר מכל התיאורטיקנים הפוסט-מודרניים-קולוניאליים, שמלמדים אותם באוניברסיטה הזאת. דניאל מסייג. כאן, במדינה שלך, חשוב דווקא ללמוד את הפוסט-קולוניאליים, הוא אומר בחיוך ארסי. אני אומר לו שאני פטריוט ישראלי ובטח חשוב ללמוד אותם כדי להבין את ההבלות, ההבלות בהקשר הישראלי, כן? אבל זה לא העניין. אתה ניאו-מרקסיסט אתה אומר, אני אומר לו, אז גם אני, גם אני, אבל אני לא עושה את השגיאה הפטאלית והמביכה של השמאל בכל הדורות, בכל הדורות, אתה שומע?, מאז "ההשכלה", האנלייטמנט, כן? מהמאה ה – 18, ואני לא מזלזל בכוח החיובי, החיובי, כן?, של הלאומיות. הוא לא מסכים איתי אבל חוזר לנקודת ההסכמה. באוניברסיטה לא מבינין אותי. אמרתי לכמה בחורות את העניין הסה שבחורות ישראליות, מהמדינה שלכם, לא יוצאות עם בחור בלי רכב והם לא הבינו על מה אני מדבר. הם התנפלו עלי, אתה מבין, מה אתה מקשקש? מה סה לעומת האפלייה של הנשין? מה סה הקשקוש הסה. כן, אני מהנהן לו, אותי אתה לא צריך לשכנע, הגעת למקום הנכון. ועכשיו פיטרו אותי, הוא דופק שוב על הדלפק. כן, אני לבד פה בארץ, הוא עונה בלי להסתכל לי בעיניים. אס אתה קורא את הספר הסה בשביל לכתוב עליו בעיתון? איפה? איך אפשר להיכנס לסה? לכתוב ביקורות קולנוע?, עיניו ניצתות לרגע. אני אומר לו שזה לא קל, ובכל מקרה, אני מעדכן אותו שעל ביקורת כזו מקבלים מאתיים שקלים. הוא דופק את היד על השולחן. לא טוב מה שקורה במדינה שלך, עיניו ניצתות שוב, בברק רע, והוא מיטיב לצווארו את הצעיף. סה הקמפוס היחיד בעולם שאין בו חיין סטודנטיאליין, תרבות סטודנטיאלית, אתה יודע? איך אתה מסביר את סה? הוא מטיח בי, כנציג המדינה. תראה, שתין עשרה בלילה ושקט כסה. מה סה? יש פה מאות אנשים סעירין, בחורין, בחורות,מה סה? כמו בית קברות פה. כולם במבט כסה, כבוי אומרים, לא? בלי ויטאליסם, הולכים כומו כפופין, כמו בלוויה. אני הייתי בספרד, תאמין לי, מה הולך שמה… . אני שותק ואז אומר בריפיון: אל תגזים, דניאל, אל תגזים. הוא לוחץ לי את היד ועולה למעלה. 

 

כבר מאוחר למדי והמעונות משתתקים. רייצ'ל, הבחורה האמריקאית העיוורת, יוצאת לסיבוב קצר בחוץ, עם כלבת הנחייה הלבנה והממושמעת שלה. איך קוראים לה? אני שואל כשהיא חוזרת, גם כדי להפר את הדממה המעיקה. רייצ'ל מחייכת, "השה, זה השם, קודם הייתה פנלופי, אבל זאת השה". "אולי אתה יודע", היא אומרת לי באנגלית, "איפה אפשר לקנות מייקרווייב?". משומש אבל, משהו זול, זה יעזור לה. אני מפחד מהשקט שתותיר הסתלקותה ומתחיל להסביר לה באריכות על האפשרויות השונות. יש "קחתן" ב"העיר", יש אתרים כאלה וכאלה באינטרנט וכו'. אני רושם לה על פתק את האינפורמציה. היא אסירת תודה, כך נדמה לי, על כך ששטף הדיבור שלי נפסק לבסוף. בכל זאת, היא אומרת לי באנגלית: " אתה יודע, הישראלים באמת עוזרים לך. בארצות הברית כולם מאד אדיבים, הם תמיד ישמעו את הבקשות שלך, אבל בשורה התחתונה לא יתנו לך עזרה ממשית, וכאן, אולי בגלל שכל אחד רוצה להראות שהוא יודע יותר טוב מכולם, לא יודעת, אבל כאן הם באמת עוזרים לך. טאנקס, גוד נייט. השה, לטס גו אפסטיירז".

 

נרקומן של תרבות רוסית, כמוני, מחפש כבר כמה וכמה שנים בני שיחה אינטלקטואליים רוסיים, שמכירים את כתבי המאורות הגדולים במקור. אבל ניסיון השנים האחרונות מלמד אותי, שבהכללה פראית, את הרוסים חובבי הספרות ניתן לחלק לשניים: אלה שאוהבים את דוסטוייבסקי ואלה שמסתייגים ממנו (ואוהבים את בולגקוב, או מדע בדיוני, או את שניהם; או שאוהבים את דוסטוייבסקי משום שהיה אנטי-מהפכני). קטיה למשל, מהבניין שלי, טוענת בלהט שדוסטוייבסקי דכאוני ולא מדבר אליה. היא אוהבת מדע בדיוני , פנטזיה וספרים "שמחים". נאדיה, המורה שלי לרוסית, גם היא לא סבלה את דוסטוייבסקי, העדיפה את צ'כוב "הליברלי", והשתמשה באותן מילים ממש: "דוסטוייבסקי הוא דכאוני". הנקודה היא, וזו נקודה חשובה, שהרצינות התהומית, שמאפיינת את הספרות הרוסית הקלאסית, נקשרת אצל חלק מהאינטיליגנציה הרוסית, בלא מודע לרוב, לכשלון הקודר של הקומוניזם. הקפיטליזם המערבי נתפס כעליז, כמלא חירות ואור, ואותה בושת-מפסידים מולידה את הסלידה מהמורשת "הכבדה", "הרוסית", מולידה סוג מינורי של שנאה-עצמית. אצל חלק קטן מהעולים מרוסיה ניתן למצוא הערצה ילדותית כל כך לארצות הברית ולקפיטליזם, הערצה שקשה לשאתה לעיתים. לא שאני מאלה ששונאים אוטומטית כל דבר אמריקאי, אבל הערצת ההצלחה הזו, כשהיא באה מהצד "המפסיד", יש בה, איך לומר, משהו אפל ולא אסתטי. לכן, ככל שחלפו השבועות, שמחתי סוף סוף למצוא בן שיחה "רוסי" מהמעונות, שמחתי לפגוש את אלעד. אלעד דובר רוסית אבל עלה לארץ בעודו ילד, לא בעלייה של שנות התשעים. בכלל, נהיה פה לאט לאט חוג ספרותי קטן, מסביב לדלפק השמירה שלי. אלעד רזה מאד, גרום, ועיניו יוקדות. זקן שטני עוטר את פניו המזוקנים, הנאים. כמה רסקולניקובים קטנים מסתובבים פה, הא?, אני אומר לו, רק לתת להם פתיל קטן והם יתפוצצו. פתיל אחד קטן, אני שוקע בהירהורים. אלעד ממליץ לי לקרוא את ליאוניד אנדרייב. יש לו קטע שם, הוא אומר לי, תיאור של אריה שבע שבוחן בעיניים ליאות צבי קטן שעובר לידו. תעבור, הוא אומר לו, בנדיבות של אכזרים שבעים, תעבור. אלעד מקער את כף ידו ממנו והלאה. תעבור, האריה אומר לו, זה בסדר, אני שבע עכשיו, אלעד מניח את שמאלו על בטנו ומניע אותו בסיבוב. עיניו של אלעד בורקות, בורקות מכוחו האדיר של האריה האכזר, מרחמנותו המפתיעה והגחמנית, מההצלה הפתאומית שזכה לה הצבי.

 

חוג ספרותי קטן נהיה פה, דיבורים וויכוחים. אבל לפעמים, לפעמים דווקא בא לך לשתוק, לא להיות חייב לדבר, לא לשוחח. לפעמים בא לך לשקוע בספר שלך או בסיגריה שלך או בבדידות שלך או בכעסים שלך או בפנטזיות שלך או בחמשתם. לפעמים לא בא לך לתת תשומת לב לאף אחד, לאף אחד. להיות הכי קורקטי בעולם: את/ה גר כאן?, את התעודה שלך בבקשה, תודה רבה. הכי קורקטי וחסר-אישיות כלפי חוץ. במיוחד כשאתה רואה סביבך מחזות בדידות קורעי לב, ואתה רואה. כשאתה רואה סביבך סטודנטים גלמודים, מארבע קצוות תבל, שמשוועים לפטפוט קצר, לסמול טוק, למילה. ואתה מפטפט איתם, מקטין שיחות איתם, זורק מילה. אבל לפעמים… לפעמים לא בא לך, פשוט לא בא לך. לא משלמים לי בשביל להיות פסיכולוג של אף אחד, אתה מהרהר במרירות ובכעס, לא משלמים לי להיות פסיכולוג או חבר של אף אחד. אני שומר פה. נקודה.

 

באחד הלילות נכנסת אשה מבוגרת למבוא המעונות. היא לבושה היטב, מהשכונה כאן, כנראה, מרמת אביב. תעשה משהו, היא פוקדת עלי באדנות. יש שם חבורה של נערים, ונדליסטים, הם לא מפה, הם הורסים שם את הספסל, היא צועקת בהתרגשות. אני יוצא בעקבותיה במהירות. תעשה משהו, היא צועקת עכשיו מאחוריי. משמאלי, במרחק של חמישים מטרים, אני רואה חבורה של בני ארבע עשרה, רכובים על אופניים, נשענים ברגליהם על הספסל ההרוס, השכוב על גבו. הם לא מפה, צועקת האשה בהיסטריה ומנופפת בידה, זו כבר פעם שלישית שאני רואה אותם, תעשה משהו. אני מתקדם צעד אחד לכיוונם והם מתחילים לנוע באי שקט על האופניים. פתאום אני מסתובב. תקראי למשטרה, גברת, אני אומר לה ופונה לחזור לבניין. אתה… אתה לא מתכוון לעשות כלום? היא מתבוננת בי קרועת עיניים, בהשתוממות. גברת, אני אומר לה, אני שומר פה במעונות, זה לא ענייני. את רוצה, לכי תקראי למשטרה. אני שומר פה, רק פה. נקודה.

 

המטווח או: ארון ספרים כעצם סופג

סוף סוף הסתיימה השביתה במשרדי משרד הפנים וזומנתי למשרדי החברה בשביל לקבל את האישור לנשיאת הנשק וכן את האקדח. "תבוא בזמן, ברבע לתשע", מורה לי הבוס שלי, "הם יתנו לך את האישור, תעשה מטווח ותקבל את האקדח". כמה זמן זה ייקח?, התעניינתי והוא הבטיח לי שכל התהליך לא יארך יותר משעה וחצי. הגעתי ברבע לתשע למשרדים, חיכיתי בסבלנות חצי שעה ובתשע ורבע יצאתי לעשן בחוץ. חזרתי, אבל האחראי עדיין לא הופיע. אנחנו מחכים כאן כבר חצי שעה, הרמתי את קולי על פקידת הקבלה, שהבטיחה לפני ארבעים דקות שהאחראי "כבר יוצא אליכם". אנחנו לא מקבלים כסף על הבוקר הזה אז שיצא. אירע נס והרמת הקול עבדה, למרות שהפקידה די נדהמה מזה ששומר פשוט, מקצה שרשרת המזון, מעז לזרז את "האחראי". "האחראי" יצא, כעבור כמה דקות, וחילק לנו את אישורי נשיאת הנשק, אקדח וצמד מחסניות. הורו לנו ללכת למטווח שנמצא בקרבת מקום. בדרך לא ידעתי מה לעשות עם הנשק הזר שהוצמד לי והכנסתי אותו לתיק. כשהגענו לקומת הקרקע, באחד הבניינים המכוערים שליד רחוב המסגר, וניגשנו לברר מתי נטווח, הוצאתי את האקדח מהתיק. "וואו, אל תוציא את הנשק החוצה", צעק עלי בהיסטריה האיש מאחורי הדלפק. "אתה יודע כמה פליטות היו לנו פה?". החזרתי במהירות את הנשק לתיק והמתנתי במקום שהורו לנו להמתין. מפעילי המטווח מחכים עד שמאבטחים מחברות שמירה שונות ורבות ייאספו בכמות מספקת, שתצדיק הוצאת מטווח חדש לדרך. הבטתי סביבי. מרתף רחב ומאובק, ריח שמנים חמצמץ, חיספוס גברי שעוטף את הנכנסים כמו אבק, מכונת קפה פשוטה בפינה. ניגשתי למכונה וחייכתי לעצמי. על המכונה הפושטית נכתב "אנחנו טוחנים את הפולים במקום". גנדרנות יאפית תלושה, מחוץ לכל קונטקסט, באיזור שבורגנים הגונים מדירים את רגליהם ממנו. לבסוף התקבצו שני מניינים של מאבטחים ובעלי נשקים ואחרי שקיבלנו מגיני אוזניים הולכנו בפרוזדור צר לעברו של חדר קטן שבקצהו עמדו מטרות. בגבן של המטרות רופד הקיר בחומר כלשהו, שיספוג את הקליעים. גבר רוסי נאה ורזה, ברעמת שיער מאפירה ובוהימיינית, נעמד מולנו בעמידת פיסוק סמכותית והחל להרצות על היריה באקדח, פירוקו והרכבתו. זה היה הסבר קצר, קצר מאד. חד משמעית: הסבר לא מספק. בקושי הבנתי בסיומו איך יורים, בטח לא איך מפרקים ומרכיבים, ומה שיותר חשוב: איך פורקים נשק טעון. אבל כשלא משלמים לך על הזמן הזה לא אכפת לך שההסבר קצרצר. "כשאתם רוצים להוציא את האקדח מהנרתיק תמיד תוציאו ביד הרחוקה, במקרה שלי יד שמאל. ולמה?" הוא שאל את הכיתה המאולתרת. אחד הסטודנטים שמבקש להצטיין – אני מכיר את הטיפוסים הארורים האלה עוד מהצבא. איזה גועל. דמות אב דלוחה והופה!, ישר רצון לרצות אותה – אומר בגיחוך: "כדי שלא יחשבו שאתה רוצה לירות". "נכון", אומר הרוסי הבוהימייני בסיפוק, "אם אני רואה מישהו מקרב יד לאקדח, יד ימין, משוגע כמוני ישר יורה". כולם מחייכים. אין ספק, לפנינו עומד גבר-גבר. "עכשיו נדבר על פריקה", ממשיך הבוהימייני, והתלמיד המצטיין מזנק: "קודם כל חשוב לפרוק לכיוון של עצם סופג. הכי טוב ארון ספרים". היה ברור שהוא מצטט חוכמה מקובלת, ואכן המדריך מחרה-מחזיק אחריו. "כן, חשוב לזכור: פריקה מול עצם סופג. או ספה או" – וכאן חייך המדריך הרוסי חיוך לא נשכח – "הכי טוב, הכי טוב אל מול ארון ספרים. כך שאם ייפלט הכדור אז מקסימום הלך איזה ספר". 

 

ליל הסילווסטר או: שרשרת המזון

הבוס שלי מתקשר ומבקש ממני בתחנונים לשמור בסילווסטר. "אין לי אף אחד, אריק, החבר'ה הרוסים בחופש ואני חנוק". אני עונה לו בחיוב. במילא אני לא נוהג לחגוג את הסילווסטר; עניין של ביוגרפיה. כשאני מגיע באחת עשרה התכונה החגיגית בעיצומה. מלבד הסטודנטים הישראלים שחוגגים, יש בבניין גם כמה עשרות "נוצרים" מחו"ל, שלוקחים את החג במלוא הרצינות. אנשים חולפים על פני עם בקבוקי בירה ווודקה ומציעים לי ללגום. אני מסרב בעוז, אני בתפקיד. אחרים נעצרים לרחם עלי לשנייה: "דווקא בסילווסטר תקעו אותך פה?". לקראת שתים עשרה המעונות מתרוקנים. כולם חוגגים בחוץ. ברדיו גם חוגגים ואני מכבה אותו בתיעוב. באחת מתחילים אנשים לחזור. סטודנטיות במלוא הדרן, צבעוניות, סטודנטים מתנודדים, מגחכים. "דווקא בסילווסטר שמו אותך פה?", הם עוצרים לשנייה. אני משתכנע בסוף מהרחמים שלהם ועושה את המעשה המופרך ביותר במצבי. אני מתקשר ל"ג'ירף" ומזמין לי את המנה החריפה. יש מינימום של הזמנה ואני מוסיף עוד קונוס סושי. ששים שקלים וגג עוד שעה אנחנו אצלך. אני מנתק את השיחה באצבעות רועדות. כרגע הזמנתי טייק-אוואי בחצי מהסכום שאני הולך להרוויח בלילה הארוך הזה. אבל גם אני בן אדם.

לאחר ארבעים דקות השליח מגיע. אני שולף בהיסוס את הויזה. חצי משכורת אני שפכתי על הטייק אוואי הזה, אני מגחך לעברו. הוא מחייך בחשד, זה לא הולך להיות טוב מבחינתו. אתה מקבל שכר על המשלוחים או רק מהטיפים? אני שואל. "אחי, תן רק אם אתה רוצה", הוא אומר באצילות ולא מוכן לענות לשאלתי. אני מהסס לרגע. אני לא קמצן-טיפים בדרך כלל, אבל הזעזוע מההזמנה הפראית שלי מטשטש אותי, אני לא-עצמי לרגע. הוא מחייך בריפיון: "אחי, אל תתבאס, אתה לא חייב לתת". אני מתעורר בבת אחת. תסלח לי, אני לא יודע מה קרה לי. אני שולף מטבע של עשרה שקלים ונותן לו. "תודה, אחי", הוא עונה לי ומחייך. "איך זיינו אותנו, הא? לעבוד ככה בסילווסטר".  

 

ינואר – מרץ או: תם ולא נשלם

ההיכרות שלי עם השומרים האחרים קטנה יותר מההיכרות של דיירי המעונות איתם. אני הרי פוגש בהם רק בהחלפה, שתיים שלוש דקות של התארגנות ועדכון באירועים חריגים ( בקשות של סטודנטים לאישורי לינה לחבריהם, המועברים על ידי השומר לקצין הביטחון של המעונות ; חפצים, שהושארו בדלפק השומרים, על מנת שייאספו מאוחר יותר וכו'). בכל זאת, אתן בהם כמה סימנים. קודם כל, השומרים מחולקים לשניים: המבוגרים והצעירים. הצעירים, כמעט כולם חוץ ממני, יוצאי ברית המועצות לשעבר. המבוגרים, בני הארבעים, חמישים פלוס – ישראלים "ותיקים". רובם אינטילגנטיים למדי, אנשים שנפלטו איכשהו ממקומות עבודה שונים, בהם עבדו שנים ארוכות, ובינתיים מחלטרים בשמירה. אנשים שמסיבות מגוונות, ובעצם לא כל כך מגוונות, אלא נדושות ומוכרות, לא מצאו את מקומם ההולם בסדר הכלכלי הנוכחי, ובינתיים מחלטרים בשמירה. אלא שהבינתיים הזה הפך לחודשים רבים. יש, למשל, את אברם, שכפי שיחזקאל מספר לי בחיוך, מגלה מסירות נוגעת ללב לבניין. אם כבר שומר – אז עד הסוף. יש את יפתח, שכל מוצאי שבת שהוא מחליף אותי, הוא נכנס במרוצה ופותח את הרדיו "על הכדורגל". יש את ברנרד, שחולם להוציא רומן בגרמנית ושומע מוזיקה קלאסית בעמדה. יש את מנחם הזעפני והמניאק, שלמרות שהקדמתי ברבע שעה נטש את העמדה בלי לחכות שאתארגן כמו שצריך.

 

בהתנהלות של גברים שומרים – ובעיקר מבוגרים – מול הנעורים הנשיים הסטודנטיאליים, קיימים מתח ואירוניה מובנים. גם על זה אני רוצה לומר משהו. באחד מלילות השמירה הארוכים גיליתי מתחת לדלפק ירחון פורנוגרפי ישראלי. אין מספיק פרטיות פה בעמדה, אז החזרתי אותו למקומו, בלי לדפדף בו… . אבל על זה בדיוק אני רוצה לומר משהו. על זה בדיוק. על כל האגדות האירוטיות, הנקשרות בבחורות צעירות הלומדות ב"קולג'". כן, כל האגדות המפורסמות הללו, שמלהיטות את יצריהם של גברים בכל רחבי העולם. אבל מה יש כאן? מה באמת יש כאן? כאן, בספיחיה הנידחים של אוניברסיטת ת"א, ב – 2004?. כן, לא-מעט יופי פראי, מקרי, לא תוצר סינתטי של ג'ים כלשהו, של תרגילי פילאטיס כלשהם. יופי שזר, לרוב, לאישיות הנבוכה הנעטפת בו. הרבה הרבה נבוכות נפחדת של נשים צעירות… חוסר בטחון… מתח ולחץ… רקע מסובך בבית… ופה ושם, פה ושם גם אכן נחישות בנאלית ונבונה, נחישות ליהנות מהנעורים כפי שאכן אמורים ליהנות מהם. נחישות שניכרת, אך ורק כמעט, בערבי שבת.

 

בחלוף החודשים, אני כבר בקי ורגיל בתפקידי. מנסה לנצל את הזמן, שבין הנכנסים והיוצאים, לקריאה ולכתיבה. לשיחות, מדי פעם, עם המכרים החדשים שלי. משמאל לדלפק מתווכח ערבי, נוצרי-משיחי, עם גר צדק אמריקאי, ממוצא קוריאני, על חשיבותו או אי-חשיבותו של התלמוד. סטודנט נכנס בריצה ואומר לי שראה חבורה של נערים על אופניים מפרקת טסות מכמה כלי רכב חונים. הבחורה היפה משתהה קצת מעל הדרוש ליד הדלפק שלי. אין ספק, מחמאות ממכרות. אדיב בא להיפרד ממני. הוא עוזב את המעונות וחוזר הביתה, לסעוד את אביו החולה. רייצ'ל עוברת שוב עם כלבת הנחייה שלה, השה, ועוצרת בעדי, בהזנקת יד ובקריאה, מלהעביר תחנה. הסלסול המזרחי של הזמר עושה לה את זה. זה כל כך יפה, היא אומרת, that’s cool,  היא נהפכת לרגע לאשה רואה. דניאל שוב מתלונן בכאב על החומרנות של הבחורות הישראליות. דווקא בגלל שאני מבין אותו טוב, קשה לי כבר לשמוע. הדלת נפתחת ונכנסת סטודנטית חמודה. דניאל, לפחות, מסנן לי: "היא חמודה, סאתי". היא פנויה?, אני לוחש לו בחזרה, והוא מהנהן, "אני חושב שכן". זהו, נמאס לי. אני קם מהכיסא ופונה אליה. איך קוראים לך?. "נעמה", היא עונה בהפתעה מהולה בביישנות. תראי, נעמה, אני אומר בסמכותיות, תסלחי לי שאני שואל אותך, אבל יש לך חבר?. היא מאדימה ואומרת שלא, לא ברור לה לאן אני חותר. אז תראי, אני ממשיך, יושב פה דניאל, את מכירה אותו, כן?, בחור מקסים, אינטיליגנטי מאד, נראה טוב, לא? גם אינטיליגנטי וגם נראה טוב, ואת, יושבת גם כן פה, במעונות, נראית לי בחורה אינטיליגנטית, נראית, תסלחי לי על הבוטות, טוב מאד, אז מה קורה אתכם, אנשים! צאו לסרט, צאו לעיר, לדבר, לשתות משהו, למה להירקב פה?. אני מסתכל על דניאל והוא רוצה לרצוח אותי, אבל נעמה דווקא מחייכת. נו, יאללה, לכו להתקלח, להתלבש, ועוד חצי שעה אתם פה, למטה, בדרך לסרט, מקובל?. נעמה אומרת שלא מתאים לה סרט אבל היא דווקא רצתה לשאול את דניאל משהו. יש לו מחשב בחדר, לא?. שניהם מנסים לטשטש את האמירות שלי כמופרעות וביזאריות, ולהמשיך להתנהל במהוסס עד קץ הימים. אבל אני, כשהם הולכים ביחד, מבסוט מעצמי ומתרווח בכסא.

 

סטודנט מוכר לי נכנס ודופק על הדלפק. גם אותו פיטרו. הוא עבד באבטחה בבית חולים בירושלים ופיטרו אותו על שטות. "זה מדהים", הוא אומר, "זה ממש שוק עבדים כל הסיפור הזה, לא אכפת להם לפטר כי יש עוד אלף כמוני". "תגיד, כמה אתה מקבל, גם מינימום?". אני מהנהן. "הכל אותו דבר", הוא אומר לי, "הכל אותו חרא". "מה אתה עושה חוץ מזה?" הוא מתעניין. אני עונה לו, ומעין חומה שקופה מוצבת בינינו. "אז אתה כותב בעיתונים?, טוב, שיחקת אותה, אין מה לומר, הסתדרת בחיים". הוא מסתכל עלי בחשש, במבט מנוכר. לא הייתי צריך לומר את זה, לא הייתי צריך לומר לו. אבל… אבל למה אני מרגיש אשם? למה בעצם?. כן, המוביליזציה, המוביליזציה, אני אומר לעצמי, אותה מילת קסם, אותה תרופת פלאים של הכלכלה הליברלית. הנה אני, לא אדם לא-מוכשר, בן 30, בלי כסף ובלי עבודה הולמת. בן 30 וברור לי, כל כך ברור לי, שמהמעמד הבינוני-הבינוני באתי ואליו גם אשוב, ויהי שם השוק החופשי מבורך. בכל זאת אני מרגיש אשם. "אתה כותב בעיתון", הוא אומר לי, "אז אולי תכתוב גם עלינו, על שוק העבדים הזה". "תוכל גם להביא לי אולי את המספר של החברה שאתה עובד בה?", הוא נזכר, לפני שהוא עולה למעלה, "אולי אני אנסה אצלם מחר. מה יש לי להפסיד. מה אני אומר לך, פיטרו אותי על שטות שמה".

 

 דניאל יורד אחרי כמה שעות. פניו אפורות. נו, מה הלך עם נעמה? אני מתעניין, למרות שברורה לי התשובה. הוא מנפנף את ידו בביטול. " כלון אין פה כמו שצריך במדינה שלך, כלון. עשייה קולנועית נמוך, מטריאליסמוס הכי וולגרי שיכול להיות, הכל מת כאן". הוא נמצא על הקצה, רואים את זה. הוא נסער כולו, חוזר ועוטף לצווארו באלימות את הצעיף, חוזר ודופק את האגרוף על הדלפק שלי. "אני רוצה לצאת לשתות פה דרינק או שניין אני צריך חמישין שקל מינימון, אני רוצה לצאת עם בחורה היא לא משתינה לכיוון שלי בלי אוטו". הוא מתיישב על הכסא לידי ואז חוזר ונעמד, נסער כולו. " סיפרו לי שבשנות התשעין היה כאן גן עדן, סה נכון?, לא יודע, אבל עכשיו, מה סה המקון הזה, תגיד לי?. מה סה?!".  אני מתכווץ ואז לוחש לו, כמהופנט, יש זקנות, דניאל… יש פה ברמת אביב זקנות. דניאל מרוכז בכאבים שלו, יושב בחוסר מנוחה על הכסא, אבל אני לא מצליח לעצור את הקול המפתה שעולה מתוכי. לבדן, דניאל, אני לוחש, לבדן בדירה, עם הרבה מאד כסף. אני נחרד ממה שאני אומר אבל לא יכול לעצור. אתה יודע, דניאל, הרבה זקנות עם כסף יש פה. הוא שומע פתאום, ומסתכל עלי כאילו נטרפה דעתי. הוא מביט בי, מתנשם בכבדות. מה אתה מקשקש? על מה אתה מדבר?. אני לא יכול לעצור בעצמי. אנשים עם כסף יושבים פה בדירות מסביב, אתה מבין אותי? זקנות, זה די קל… . מה סה עוזר לי סקנות?, מתנער דניאל וקם מהכסא, אני מדבר על בחורות צעירות, על חברה. אני מתנער גם כן, כמקיץ מחלום רע. הוא לא הבין אותי וטוב שכך. מה קרה לי? השתגעתי?. הוא לא הבין אותי, הוא יותר בעניין של קולנוע, פחות בעניין של ספרות. ועוד בדיונית.

 

הערה: העובדות העיקריות, המאוששות את עיקרי הטיעונים, סביבם מסתחרר לו הטקסט הנוכחי, הנן "אמיתיות". עם זאת, נטלתי לעצמי חירות לשעבד פרטים מסויימים בטקסט לעריצים אחרים מלבד רודנות "האמת". עריצים כאלה הנם הן הצרכים הסיפוריים והן צרכי מציאות שונים מגוונים.

על המילואים; מילואים בחבל קטיף

גבריות במיל – רשימות של מילואימניק

 

'אני את המילואים האלה לא עושה'

בתחנה המרכזית בבאר שבע, בעוד אני ממתין עם עשרות חיילים לאוטובוס שייקח אותי לצאלים, מאתר אותי בחור קירח, בעל סנטר נסוג, שפתיים משורבבות בהתרסה ילדותית וקו משקפיים נמוך המשווה לעיניו – בצורה מלאכותית אמנם – מבט אירוני. הוא אומר לי: 'אני את המילואים האלה לא עושה'. אני נועץ בו מבט תמה, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, אך הוא מסביר מייד את קשר הדמים בינינו: 'אתה גם שייך ליוּסרי, לא? אתה ממשגב, נכון?'. אני לא בטוח שאני שייך ליוסרי ובמשגב מעולם לא הייתי אבל הבחור מזרז אותי בקוצר רוח לעיין בצו המילואים שלי ואכן הוא צודק. אני 'שייך' לקצין השלישות יוסרי. יש בזה, צריך להודות, משהו מרגיע להיות 'שייך ליוסרי'.

האוטובוס גולש למפרץ התחנה ובטור החיילים הסדירים והגברים ההלומים על אזרחי (המילואימניקים) עובר זרם חשאי והוא ננער, הטור, מתקשח ומזדקף כמו נחש שזיהה עכבר. 'לא מעניין אותי כלום, אומר החבר החדש שלי, תן לי לסגור 30 יום בכלא ולחזור לאכול צהרים עם המשפחה שלי. אני לגוש קטיף לא הולך'. אנחנו מתקדמים לעבר האוטובוס ואני מכניס את התרמיל שלי לתא המטען שלו. אני שונא את הקטע הזה של להיפרד מהתרמיל, זה מכניס אותי לחוסר שקט, מה יקרה אם מישהו יחמוד אותו באחת התחנות? החבר החדש שלי מביט בי וצוחק: 'אני אפילו בגדים לא הבאתי'. האוטובוס עמוס ושנינו עומדים דחוקים כשהוא עוזב את באר שבע. כשאנחנו חולפים על פני אופקים מנהלים בקול רם שני חיילים סדירים, היושבים במרחק של כמה שורות מושבים זה מזה, את השיחה הלא דיסקרטית הבאה – א': איך יש'ך מדים של חיל האוויר כבר?  ב': יעשו אותי אפסנאי, בגלל זה.  א': כן, תמיד היית אפס.  ב': לא, יש לי פרופיל 45 ות"ש על אבא שלי. א': 45 נפשי בטח.  ב': לא, גב, הכל…  א': איך ת"ש, כי אבא'שך כבר לא גר אתכם?  ב': לא, לא, הוא נפטר בחופש הגדול.  א': אה… ותגיד איך היציאות?

במקביל, ברדיו, באחת הפרסומות, מאלצת אישה את בעלה להכריז "ברגש" כי היא גאון פיננסי. האוטובוס ממשיך להתרחק מהציוויליזציה לתוך המדבר.

בין צביעות לצדקנות

שלוש השנים שלי בצבא היו השנים הנוראות בחיי. שנאתי כל דקה. הפרטים אינם חשובים. בכל אופן, מאז שהשתחררתי, ב – 97', עשיתי אולי ארבעה ימי מילואים והודיתי על מזלי הטוב. לפני שלוש שנים קיבלתי פתאום צו לשלושה שבועות של אבטחת יישובים ושקלתי לנסות לדלג עליהם. הפרטים אינם חשובים. פקידת הקישור שהתקשרה עשרה ימים לפני מועד תחילת המילואים ובישרה לי שהמילואים בוטלו מחוסר תקציב חסכה לי את הדילמה. לפני כמה חודשים, כשקיבלתי את הצו ל -24 ימי מילואים באבטחת יישובים בגוש קטיף, החלטתי מנימוקים שונים, שלא כולם היו ברורים לי עד הסוף, שאת המילואים האלה אני עושה.

היחס למילואים בחברה הישראלית נע על הציר שבין צביעות לצדקנות. יש בי הערכה כלפי סרבני מצפון; מחלוקת קשה – אבל הערכה לאלה שמסרבים בגלוי ומשלמים על כך מחיר. גם על אנשים שמשתמטים ממילואים כי לא מתאים להם לחוות חוויה כה מופרכת – אם נעשה לה "הזרה" קלה, ונתבונן בה לרגע בעיניים לא ישראליות – אין לי ביקורת. כמעט הייתי אחד כזה ואולי עוד אהיה. אבל יש בי בוז כלפי אנשים ששייכים בעצם לקבוצה השנייה ומנסים לנמק את הסיבות להשתמטות שלהם בסיבות מוסריות. מצד שני, גם הצדקנות של אנשים שעושים מילואים ומתמלאים מרמור מוסרני כלפי המשתמטים אינה מראה מלבב במיוחד.

קליטה

הקלישאה הרווחת גורסת שהצבא הופך אותך באופן מיידי לרעב, עייף וחרמן. אבל השינוי המיידי שמתחולל בקרב חיילי המילואים הוא הפיכתם לילדים. ברחבת הקליטה מוקם שולחן מאולתר שמאחוריו מתיישבות פקידות השלישות ולפניו מסתדרים חיילי מילואים האוחזים את הצווים בידיהם, כמו פתק מאימא למורה. העניינים יגעים בקליטה ועל כל קצין שבא להעיף מבט קופצים מייד כמה מתגייסים ובפיהם בקשות ומענות משל היה הוא אביהם. גם מחיריהן הזולים להדהים של פחיות השתייה במכונות מותאמים ל"כסף כיס" של ילדים וזמני ארוחות הצהרים (12.00) והערב (18.00) הולמים את זמני החזרה מבית הספר והשעה בה יש ללכת לישון, בהתאמה. פקידת השלישות שמתלוצצת כי בערב תופיע בבסיס חשפנית נענית במבטים נדהמים: 'על מה הילדה הזו מדברת? את מי זה מעניין בכלל? איפה אנחנו ישנים את יודעת?'. 

הבטלה הצבאית המוכרת נוחתת עלינו כמו סופת חול ואנו מגששים בתוכה אחר נווי מדבר, דרכים להעביר את הזמן. אני מתיישב ליד גבר תימני מצומק שמתחיל את השיחה אתי מהאמצע: 'הם אומרים 'יהודי לא מפנה יהודי' אבל אני אומר ש'יהודי לא מסכן יהודי'. בשביל אידיאולוגיה צריך לשלם". החבר שלי מהאוטובוס צץ מולי שוב: 'אמרתי לו למג"ד הזה את הבעיה שלי והוא לא רוצה לשחרר אותי עד שאני יראה רופא. אין לי בעיה, אני אשחק את המשחק שלהם, אל תדאג'. אולי נראיתי מודאג בגלל גוש קטיף שמצפה לי עוד יומיים? בכל אופן, בשיחות הקצרות שאנחנו מנהלים בינינו ב"תקופת ההמתנה" הארוכה הזו לקליטתם של כולם אנחנו לא טורחים לשאול איש לשמו של רעהו; אולי לא נישאר בכלל ביחד ושאילת השם נחווית אינסטנקטיבית כמיותרת.

לידינו נטויים אוהלים של חיילי גולני סדירים שעומדים לתפוס קו בעזה יחד אתנו. לידם, עשרים מטר מהמדרגה שהתיישבתי עליה, סמל אדיש שמעשן סיגריה מתזז חייל חגור באפוד מלא ממנו לעיגול בטון של ביוב שנמצא כמה עשרות מטרים הלאה. החייל חוזר אל הסמל שוב ושוב, ושוב ושוב מתוזז בחזרה לעיגול בו עליו לגעת פעם עם היד ופעם עם הרגל – לשם הגיוון כנראה – ואז לחזור אל הסמל. איני שומע מה אומר הסמל לחייל ומה החייל משיב לו. לעתים נוצרת אינטימיות  של מענה ומעונה ביניהם כאשר החייל המתנשף רוכן ומקרב את אוזנו לשמוע את הפקודות שמסנן לעברו הסמל. השניים ניצבים מולי כמו אחרי מחיצת זכוכית ואני חושב כמה קרובה הנאת הצפייה הסדיסטית במחזה הזה לפעולת הקריאה. גם כשאנחנו קוראים אנחנו נהנים באופן סדיסטי מהתנועעותם האילמת של הדמויות שבספר לעינינו.

המג"ד יפה-הפנים מבצע גיחות ממקום עלום לעבר דבוקות החיילים ומחייך כלפיהם באירוניה טובת לב. 'שאלות אחר כך' הוא הודף באלגנטיות את אלה שמזנקים לעברו ומנפנפים בטפסים מטפסים שונים. הוא חובש כובע לראשו וחובק בימינו מחשב נישא. מדי פעם הוא מדבר בטלפון עם מישהי שהיא כנראה המזכירה שלו ונותן לה הוראות מהוראות שונות. 'אם נחתים היום שמונים איש תראה אותי מחייך בסוף היום', אני שומע אותו אומר לקצין אחר. כשמגיע תורי להיקלט אני מקבל מפקידת השלישות גם מפה של גוש קטיף. בצדה האחורי של המפה הדפיס מי שהדפיס את "תפילת הדרך". וזה לא מרגיע אותי בכלל. ולא רק מסיבה אחת.

ארוחת צהרים, שמן רובים ורופא

אנחנו והסדירים מגולני מצטופפים בפתח חדר האוכל שאותו בולם בגופו אחראי מטבח ענקי וחייכן. הוא שואל בנועם פארודי כמה אנחנו? והאם אנחנו מעשנים או לא מעשנים? ואז מכניס חמישה חמישה לחדר האוכל. בצייתנות אנחנו לוקחים מגשים ומעמיסים אוכל לצלחות. 'שמרו לך מקום, אחי', מניח יד על כתפי רס"ר המטבח בחביבות מפתיעה עד שאני מבין שהוא דואג למלא את השולחנות. האוכל סביר למדי, לא יותר ולא פחות. אבל ממבט חטוף על החיילים ועל האוכל ברור דבר אחד: הוא גם לא דיאטטי במיוחד.

כשאנחנו יוצאים ממשיכות פקידות השלישות בקליטה אבל משהו סוף סוף זז. אנחנו נשלחים למשאית שהגיעה מהבסיס "שלנו" במשגב על מנת לחתום על ציוד ונשק. כשאנחנו מצטופפים מול משאית האפסנאות אנחנו עדים לקלאסיקה צה"לית. חייל האפסנאות מתווכח עם קצין התחזוקה בכל הגינונים הידועים. 'אני לא נוגע בנשקים, הוא מצהיר-קובע, רק קיטבגים'. לאחר דין ודברים שנע על הספקטרום שבין איום ותחינה הם מגיעים לפשרה כלשהי וקצין התחזוקה ניגש למלא את הפרטים של הראשון בתור ולהעניק לו קיטבג ונשק. ' 'סאמק, העט הזה לא עובד', הוא מקלל ומבקש מאתנו, האזרחים, עט חלופית. הסנדלר הולך יחף.

כשהנשק מוענק לי לבסוף אני מרגיש בפעם הראשונה שחציתי קו בלתי נראה שמפריד בין האזרחות למילואים. ולא בגלל כלי המשחית שהופקד בידיי אלא בגלל השמן שעוטף אותו. הריח המאוס של השמן, החלקלקות המבחילה שלו, כל ההוויה המתכתית, הטכנית, הקשוחה, הלא-ביתית שטמונה בו מטאפורית. ויש לקיומו של השמן גם תוצאה פרוזאית יותר: כדי לא להכתים את הג'ינס אתה ממהר להחליף את בגדיך למדים הדהויים של הצבא. המכנסיים גדולים עלי ואני מחזיק את קדמתם שלא ייפלו כמו מישהו שלחוץ להשתין כשאני מבקש מהאפסנאי להחליף לי… למה בעצם? ל"בית"? "אלף"? "מם"? כל המונחים הצבאיים המאוסים צפים פתאום מאוב.

המולה מקדמת את פנינו, כשאנחנו חוזרים ממשאית האספקה: הרופא הגיע! עשרות מילואימניקים שמבקשים לדלג על המילואים הללו, ולא הספיקו או הצליחו לעשות זאת מבעוד מועד, צובאים על האוהל בו משוכן הרופא. אבל ההתלהבות מהגעתו של הרופא דועכת מהר. אחד אחד יוצאים האנשים מהאוהל חפויי ראש. אחד מהם ניגש בלהט אל המג"ד: "תגיד, הם עושים צחוק? אני צריך פיזיותרפיסט שלוש פעמים בשבוע ומה הרופא הזה אומר לי: 'תלך לגוש קטיף לפיזיותרפיה'". גם החבר שלי יוצא מהאוהל נפעם: "הבאתי לו טפסים על גב, ומה הוא עושה לי? 'תשמור בלי אפוד'. אבל אל תדאג, אני את המילואים האלה לא עושה. אל תשכח שגם לא הבאתי בגדים…", הוא מוסיף ומביט עלי מעל משקפיו כדי להדגיש את השלוש נקודות שבסוף המשפט.

מטווח ומטבח

אנחנו נגררים על פני שביל שירות לעבר אחד ממבני המטווחים הרבים שפזורים בצאלים למטווח ראשון. מדריכת הירי, בלונדינית רוסייה נאה ופקחית, רגילה כך נראה להתנהלות העצלה של המילואימניקים ונעמדת מולנו כשהיא מהדקת ומרחיקה בסבלנות את כריות אצבעותיה השמאליות והימניות ומחכה לשקט. אח! איך שנאתי לפני עשר שנים, בקורס מקצועות טנקים בסדיר, את מדריכות השריון העולצות שהעבירו לנו את השיעורים המרתקים על פירוק המא"ג וההבדל בין פגז מעיך לחלול. את האופן המיוחד, הנע בין קביעה לשאלה, בה הן היו מסיימות את משפטיהן הקופצניים, המתפקעים ממיניות לא מודעת: "אנחנו יוצאים לשטח (קביעה-שאלה), הטנק נתקע (קביעה-שאלה), מה אנחנו עושים, חבר'ה (שאלה)?". לא אותן אישית שנאתי אלא את מה שתפסתי אז כעורמת המדינה המשתמשת בעורמת הטבע על מנת להחדיר בקודקודינו, בסיוע המשיכה המינית, את המידע הרצוי לה. את עורמת הטבע של המיניות אני שונא לפעמים כשלעצמה וכשהיא כך עולה בחזקת שניים… . אבל עכשיו לא מעוררת בי מדריכת הירי כל אנטגוניזם. נראה שהיא מודעת לכך שמדובר באנשים מבוגרים, שהמין אינו בשבילם שמועה רחוקה, מפוקפקת ומלהיבה, והיא מתייחסת להדרכה בענייניות ובהומור. אחרי שיעור ההדרכה הקצר היא פונה לקלאסיקה צבאית נוספת: "בוחן הוראות בטיחות". היא קוראת את השאלות הזכורות מהסדיר ואת שלוש התשובות האמריקאיות ואנחנו, ישובים בתנוחות מאלפות על קיר הפריקאסט, נוהמים את התשובות הנכונות. השאלות קלות עד כדי גיחוך ובשלב מסוים מפטירה המדריכה כי התשובות ארוכות מדי והיא ישר תקרא את התשובה הנכונה. בטון חגיגי במיוחד – ומתוך מודעות לנאורות הדמוקרטית החבויה בה – היא קוראת את התשובה המכריזה כי כל אחד, לא רק מפקד המטווח!, יכול "לחדול" מטווח אם הוא חושש שנשקפת סכנה כלשהי. אנחנו ניגשים למטווח הראשון ויורים. לאחר מכן אנחנו ניגשים למטרות ואני מגלה לאכזבתי ש"המקבץ" שלי לא מזהיר. אני יותר מופתע מכך שאני מאוכזב מאשר מאוכזב.

כשאנחנו מתכוננים למטווח הבא פורצת שמועה מלהיבה בקרב האנשים. מי שרוצה יכול הלילה לישון בבתי הארחה בקיבוצים שבסביבה תמורת 50 ₪ ללילה. מקור השמועה הוא בחור ממושקף, ערמומי, שמקפיד על סדור המדים לגופו ועל שמירה של מבט קריר ולא שייך לשאר החבורה. נראה שהוא מבקש לשדר שהוא אמנם לובש מדים כמו כולם אבל בל נשכח את ההבדלים הפעורים בינינו שם בחוץ. המטווח הבא קוטע את פרץ הספקולציות בנוגע ללינה (וספקולציות ללא סוף הן עוד קלאסיקה צבאית) ובעבורי קוטע את המטווח הבקשה האדיבה שמפנה אלי, אל הערמומי ואל עוד בחור צעיר ונלהב, אחד הקצינים להתנדב לתורנות מטבח. 'יש צ'ופר, הוא מעודד, מי שעושה מטבח לא ישמור בלילה'.  אני חשבתי שמילואימניקים לא עושים מטבח, אבל אני מחליט לא להתרגש וכשהקצין כבר עוזב את המקום אני והצעיר הנלהב עומדים לצאת. אני תולה מבט שואל בערמומי הממושקף והוא מסמן לי בניד אצבע זעיר שהוא לא בא. כשאנחנו מגיעים למטבח מתייחס אלינו האחראי בכבוד ובנימוס מופלגים. 'אם אתם יכולים לרוקן שם את הפח', 'אולי תשטפו שם את הקערה'. אני עובד בשתיקה ומגיע ליד הכיור למצב מדיטטיבי כשלצידי הצעיר הנלהב עובד במרץ ומסביר לי ש'מילואים זה לא כמו הסדיר, לא מכריחים אותך ולכן אתה רוצה לתרום'. הטבח נוגס באחד המלפפונים שבקעריות הענק ומחזיר את השארית לקערה, הוא גם מדלג עם פח זבל מעל קערת החמוצים, אבל כך זה גם לפי מקורות יודעי דבר במסעדות היוקרה בתל אביב.

כאן, במטבח, אתה מנסה לדבר בלאקוניות ולהיות בוטח וחד כמו כולם. גם הצעיר הנלהב שלצדי מנסה לדבר בטון זרוק וסמכותי והוא אומר שמה שיש לנו כאן בסך הכל זה רק "ניקוי-פינוי. גומרים-הולכים". אסור להסס מול האחראי מטבח, הסוס אחד וכבר נקבעים יחסי מרות ביניכם. אבל כשנמאס לי כבר ואני רוצה לקבל את הנשק שלי (שננעל!) קולי בוגד בי: "אז, אפשר ללכת?" אני שואל בהיסוס ואחראי המטבח אומר לי, אמנם בנימוס: "עוד קצת, אח שלי". ההכנות לארוחת הערב עומדות להסתיים וצמרת המטבח יושבת לאכול בנחת סביב אחד השולחנות. "היום כולם חיילי שוקלדה, מקונן אחד מהקודקודים, אם לא מגיע קורנפלקס למוצב זה מגיע למח"ט". בצד חדר האוכל עומד גבר כבן ארבעים וחמש, מילואימניק עם פנים נוגות שנודב למטבח מיחידה אחרת, ומספר בקפיצות לעמיתו הצעיר את לקחי חייו. "תראה, אבא שלה רמז לי שיש על מה לדבר, כלומר לחזור אליה, אל גרושתי. ואני חושב על זה. תראה, אני מכיר את זה, אני יודע על מה אתה מדבר, הייתי גר בתל אביב על האופנוע, כל ערב בבאר, חמש בבוקר ישן שעה על האופנוע והולך לעבודה. פעם הייתי נכנס לדיכאון אם הייתי עובר את צומת אשדוד, רק מזה שאני לא בתל אביב. אבל הגלגל התהפך. תראה, היו בחורות שבאו לדירה שלי עם האוטו של החבר שלהן ואתה שומע בחדר של השותף שלי את המיטה מתנדנדת. אתה רוצה בחורה כזו?". אחרי הארוחה אני עוזר קצת בפינוי, מנצל רגע בו הנשקים מותרים וחומק בחשאי למצוא את שאר הפלוגה. המג"ד נותן שיחה לכולם ומסביר שעוד לא ידוע באיזה ישובים נהיה. למי שיש בעיות אישיות, הוא אומר בקול רך, שיבוא אלי בסוף הערב. אנחנו מתארגנים באוהלים אבל מוקדם מדי ולא מתחשק לישון. בחוץ קר מכדי לשבת ולקרוא ואני מסתובב במעגלים. ליד דלת המג"ד משתרך שעות ארוכות התור של החבר'ה עם "הבעיות האישיות".

גוש אימונים

למחרת נמשכים המטווחים ואף "אימוני פרט" "רטובים" ו"אימון חוליה" "יבש". כבוגר טירונות שריון אני מוכרח לומר שיום האימונים הזה מספק למדי ולמדתי בו מה שלמדתי על לוחמת חי"ר במשך חודשיים שלמים בטירונות. הצעיר הנלהב, שותפי לתורנות המטבח מאתמול, שם גומיות בנעליים וטורח למלא את המחסנית בכדורים: "אחרת זה סתם מטאטא, הנשק". הוא לוקח את האימון ברצינות תהומית ומתנדב לכל המשימות הקטנות שהקצינים מבקשים להם מתנדב. הוא מתווכח בלהט, ובניסיון לעצב לעצמו טון גברי וזרוק, עם מישהו אודות השאלה האם מכשיר הקשר הוא "צלם". הוא מתנדב לירות במא"ג וכשהוא חוזר מהירי זורק באדישות מאולצת: "שני פולסים רק נתנו במא"ג, זה הכל". אני מתחיל לחבב אותו ואת ניסיונותיו הנואשים להיות קוּל. מרוב התלהבות הוא מועד בריצה באימון הפרט והאנשים הלאים והאדישים שהם אנחנו מקניטים אותו אינסטנקטיבית: "מה אתה רץ?". במיוחד מגחך חייל רוסי אחד, לבוש בחרמונית רחבה כמו שייך בדואי, שמאזין כל הזמן באוזניות, או קורא בספר, או מעשן באדישות, או ישן למרגלות המטווח (!), או ארבעתם. "אתה תשמע כדור אתה כבר תרוץ כמו טיל" מסנן לעברו בנקמנות הצעיר הנלהב שאף מתנדב לשמור בארוחת הצהרים.

אחרי הארוחה אני פוגש את החבר הממושקף שלי מאתמול. הוא מספר לי בשפת רמזים של שותפים לקשר שהוא הגיע רק עכשיו מהבית. "אתה מבין, אמרתי להם שאין לי בגדים… עכשיו הקצין כבר לא רוצה להכשיר אותי וזה בדיוק מה שתכננתי…בינתיים הם משאירים אותי פה, אתה מבין, אבל אין בעיה, נראה מי ימצמץ ראשון". הותק של החברות שלנו מביא לכך שאני שואל לראשונה לשמו. "ומה אתה עושה באזרחות, אילן?". אילן הוא "קמעונאי", כהגדרתו, מנהל מחלקת בשר בסופרמרקט בבאר שבע.

אחר הצהרים מגיע הסמג"ד שנראה כמו טל פרידמן שמחקה סמג"ד ומעיר בהומור שעצם זה שנשארו בלונים לא מפוצצים בתום המטווח זו פשלה. בהסתערות באימון הפרט פוצצתי את אחד הבלונים והקצין אמר לי שדבר כזה הוא עוד לא ראה. נמלאתי (להפתעתי?) גאווה למרות שזו הייתה כנראה פגיעה מקרית.

עם ערוב היום – ואגב, השקיעה בצאלים משתקת ביופייה – מתגברת חרושת השמועות. עדיין איננו יודעים איפה נשמור אבל כבר עוברת השמועה שיש "יס" במגורים! אנחנו מתכנסים לשיחה עם הסמח"ט שלנו מחטיבת המילואים ולאחריה עם מח"ט החטיבה הדרומית (או להיפך, הדרגות הללו מבלבלות). לפני השיחה, כשאנחנו עומדים וממתינים ליד אולם ההרצאות, מקהיל אחד המילואימניקים קהילות ברבים בנושא שיחה שמסקרן כנראה מספיק אנשים שיתקבצו סביבו. אני מתקרב כדי לשמוע אותו. "לפני כמה שנים הייתה חלוקת תפקידים והיום – שוויון, הוא מכריז בקול מבודח, אשתי בשבע בבוקר בעבודה ואני לוקח את הילדים, חותך להם סלט. אנחנו לא בצ'צ'ניה פה". אחד מהמאזינים קורא לעברו: "אין מה לעשות, היום זה עולם של נשים" ומסמר הערב ממשיך להסביר שככל שהילדים גדלים יש אתם יותר בעיות. "הילדה קמה בבוקר ופשוט רוצה ג'ינס! תראה, הוא פונה לחברו שממנו נולדה השיחה המקורית כנראה, אני גם אמרתי 'עד גיל 30 לא מתחתן', אני מכיר את התיאוריות האלה, אבל אתה יודע – תיאוריות שלח אותם בפקס".

המח"ט או הסמח"ט או הקמב"ץ או הקמ"ן הוא אדם גדול ומשופם בעל קול בריטון סמכותי. הוא מסביר לעשרות המילואימניקים ש"כמו שאני מצפה שיגנו עלי בקיבוץ לוחמי הגטאות כך תגנו עליהם. הם אחלה של אנשים, חקלאים, כמו ההורים שלי בקיבוץ. הם לא פנטיים כמו ביו"ש". אחריו נואם המח"ט או הסמח"ט הדרוזי של החטיבה הדרומית הסדירה שמעודד אותנו כי למרות ההודנה (כאן הוא מסמן מרכאות בידיו) אנחנו צריכים להיות ערניים בתעסוקה כי אף פעם אין ממש שקט בגזרה הזו.

לקינוח מועברים לנו שיעורי עזרה ראשונה וקשר. החובשת לוקחת קשה את האדישות שלנו וכמעט פורצת בבכי. היא מספרת שני סיפורים מגוחכים על תאונות שכביכול קרו אותו יום שנועדו להדגיש את חשיבות לימוד העזרה הראשונה ומבקשת ממי שיש לו בוקסר להוריד את מכנסיו כדי שתוכל להדגים חבישה בירך. אין מתנדבים ולמרות חינניותה הברורה של החובשת הסיטואציה אינה מעוררת שום גיחוכי זימה, רק "עזבי אותנו באמ'שך" כללי. "אולי נשבר לכם הזין סליחה על הביטוי" אומרת החובשת בקול בוכים (באותו צירוף צה"לי ייחודי, שהפך את הביטוי בן שלוש המילים לבעל שש) "אבל זה חשוב". הקשרית, לעומת זאת, ויתרה מראש ולא אכפת לה להסביר על מכשיר הקשר לפני כתה ישנה בעליל. מתוך נמנום אני מגלה כי עשר שנים חלפו ועדיין ניצבת כטרייה האגדה הצה"לית הטיפשית שמסבירה למה לא אומרים בקשר "חזור שנית". לא אומרים את זה לא חלילה כי זוהי כפילות מיותרת ועברית קלוקלת אלא – כפי שטוענת הקשרית – בגלל שפעם אחת מישהו אמר את זה בקשר והכוח חזר על עקבותיו…

אנחנו חוזרים בשקט על עקבותינו, לאוהלים. מחר אנחנו בגוש קטיף.

כיסופים לרפיח

בבוקר, לפני העלייה לאוטובוס שיוביל אותנו למחסום כיסופים, מרמז לי החבר הממושקף שלי לסור אתו הצידה. 'אתה מבין, הם מאיימים עלי במשפט ואומרים לי שעוד כמה חודשים אני יעשה מילואים. אבל עוד כמה חודשים כבר לא יהיה גוש קטיף… אתה מבין? אל תדאג. העיקר שהיום אני בבית עם הקטנים שלי'. אני אומר לו שאני צריך לחזור לאוטובוס והוא מבין פתאום את התהום שנפערה בינינו: 'שמור על עצמך, ובפעם הבאה אני כבר ידאג לך לחרמונית, למה שאתה רוצה, יש לי הכל בבית'.

ריכוזם של עשרות אנשים סביב האוטובוס מאפשר לראשונה כמה תובנות סוציולוגיות חטופות. ראשית, שיעורם העצום של העולים מחבר העמים בקרב משרתי המילואים (ועל כך בהמשך). שנית, שיעורם העצום של חובשי הכיפות בקרב הקצינים שלנו (אולי 60 אחוז!). מה שמבלבל מעט ביחס לנתון הזה הוא מנהגם של הקצינים הדתיים לחבוש כובע או אף להסיר את הכיפה באימונים; כאילו הם רוצים להצניע את שיעורם העצום בקרב הקצונה. שלישית, הימצאותה של קצינה בסגל שלנו.

אנחנו מחולקים לישובים ובחלקי נפל לשמור ברפיח-ים, אחד משני הישובים החילוניים היחידים בגוש קטיף. מצד אחד יהיו פחות עוגות לחיילים, אני בטוח, מצד שני לא אפגוש מכרים ואוכל לחשוב בשקט על הדברים שאני רוצה לחשוב עליהם. הקצינה, רננה, מיועדת לפקד עלינו ברפיח-ים. אנחנו נוסעים למחסום כיסופים, שמתגלה כמקום כאוטי, כמקטע מאתר הסרטה על סטלינגרד ב – 1943 (בטונדות, טנקים, קיוסק נייד, חנייה מאולתרת), ושם מועלים על אוטובוס ממוגן בדרך לפיזור בישובים. מסתבר כי רננה לא מורשית לבוא אתנו כי צריך מינימום של שתי נשים בבסיס צה"לי ואנחנו נפרדים ממנה אחרי שרק נפגשנו כפקודים שלה. המיגון מכהה את חלונות האוטובוס ולא מאפשר לי להתבונן בגוש, בו לא הייתי כבר עשר שנים ובשפת הים שלו ביליתי כמה מהשעות המהנות והמייסרות ביותר של נעוריי.

אנחנו, החמישה עשר המיועדים לרפיח-ים, נותרים אחרונים באוטובוס; רפיח-ים הוא היישוב הדרומי ביותר בגוש קטיף. לבסוף אנחנו יורדים ליד מבנה שמולו מגדל בטון והחצר הקטנה שביניהם מוקפת כולה בבטונדות. אם סוטים מעט מהבטונדות ניתן לראות במרחק 800 מטרים את פרבריה הדהויים של רפיח. אבל תוך כמה דקות, עוד לפני שהספקנו להתעדכן אצל המילואימניקים שאנחנו מחליפים אותם על התנאים במקום, מגיע ברכב שטח הרבש"ץ, המפקד שלנו במקום, ומֵעיז אותנו לעבר הבטונדות. 'יש פה צלף שיודע לעבוד אז כדאי שתמצאו מסתור'. הרבש"ץ מורה לנו להשאיר את הציוד בחצר המבנה, 'אף אחד לא ייגע בו', ולהתלוות אליו לתדריך. הוא שזוף מאוד, פניו חרושים קמטי דאגה וחיים, הוא מכתף אם-16 מקוצר ובחגורתו אקדח. הוא בוחר לו כקורבן להקנטה בחור צעיר, שחום, קטן וחייכן: 'אתה נראה לי משיינקין אתה'. הוא פונה לכולנו, עדיין בבדחנות עצית: 'החדשות הטובות: הנשים שלנו יכינו לכם ארוחה בשבת. החדשות הרעות: אתם עושים פה שבת'. כעת הוא מרצין :'טוב, צאו מהנחה שכולם כאן רוצים להרוג אתכם. למה? ככה'. כשאחד מהחבר'ה מעיר לו כי הוא עומד חשוף לצלף הוא מחייך ביגיעה: 'לי יש כבר קבר עם תאריך לידה ורק תאריך פטירה חסר בו'. ושוב הוא מרצין: 'קודם כל, אף אחד לא סוגר פה חשבונות עם ערבים, גם מי שיש לו מכר שמת בפיגוע. אחמד מאום אל פאחם בא לש.ג., יש לו תעודת זהות כחולה, אתם מכניסים אותו. זה לא מיליציה פה. עכשיו בואו אחרי'. אנחנו מתבקשים ללכת בחולות כיון שהכביש חשוף לצלפים. הרבש"ץ מנצל את המסע להקנטה נוספת כלפי הבחור החייכן: 'אפילו בשיינקין הולכים יותר מהר, יאללה. אני לא יודע, כתבו בעיתון שבת"א פחות אנשים משרתים, אני אומר לך רק מה שכתבו בעיתון'. הוא מקיף אתנו את היישוב המוקף דיונות ונמצא במרחק קילומטר מהים הכחול ומאות מטרים מגבול מצרים. כל המקומות הסתומים מהחדשות נמצאים במרחק יריקה: מוצב 'גירית', ציר טנצר, ציר פילדלפי וזה לא מרגיע בכלל. לבחור רוסי שקט הוא אומר בדרך:' מה קרה? טבעו לך האוניות? מה אתה בדיכאון?'. אחרי התדריך הארוך, ואחרי שהשארנו ארבעה מאתנו כבר בעמדות אנחנו חוזרים למבנה המגורים. המבנה מתגלה כמבנה מטונף וקטן ובו שני חדרי שינה עם ארבע מיטות על קומות. השירותים במרחק נגיעה מהמטבח ועל דלתם חסרת המפתח אלתר מישהו באמצעות קרטון שניתן להסיטו את הסימונים 'פנוי' 'לא פנוי'. בזמן שתודרכנו, טוען אחד מאתנו, המילואימניקים המוחלפים גנבו לו את השכפ"ץ. הוא נסער כולו ומטיח את האשמותיו וניצנים של תגרה פורצים. יש משהו נשי, לטעמי, במריבות כאלה ואני מתרחק מההמולה. אבל אין לנו קצין והעניינים עומדים לצאת משליטה. אחד מהחבר'ה עולה בקשר מול הרבש"ץ אבל אז העניינים נפטרים איכשהו. אנחנו זורקים את הקיטבג והציוד על המיטות ותחתיהן ופונים לסקירה של המתחם בו נבלה בשלושת השבועות הבאים ושל האנשים אתם נחלוק את המתחם הזה. על הפרק עומדת גם הכנתה הזריזה של רשימת השמירה.

הנה הצעה לסטארט-אפ: ייצור תוכנה להרכבת רשימת שמירה. רשימת השמירה היא עניין מסובך מאין כמותו כיון שהיא כוללת אינספור גורמים: יצירת גיוון בעמדות, התחשבות ברצון של אנשים לשמור ביחד, אתחולה בכל פעם שמישהו יוצא הביתה, שקלול היתרון והחסרון במטלות השונות כך שהנטל יחולק בשווה ועוד. המטלה מצריכה מישהו בעל מוח מתמטי ומתנדב אליה רמי, סטודנט לתואר שני בפיזיקה שרוכן על הדפים המתמלאים במהירות וממלמל לעצמו בקול שיקולים ושקלולים שונים.

אני אמור לעלות בעשר לשמירה ולכן אני מחליט לנסות לישון. לא הולך לי אף פעם במיטות על קומות, תמיד יוצא לי איכשהו ליפול על המיטה העליונה. עם זאת, אני שואב סיפוק מוזר מהיכולת שלי לקפוץ בגמישות ובדילוג אחד(!) אל הקומה השנייה. הקרבה של השירותים ל"חדר האוכל"-"הסלון" מטרידה אותי יותר. אין סיכוי לאינטימיות במקום כזה. לא בחירבונים ולא בדברים אחרים. גם בזה המילואים מחזירים אותך לנערוּת. המיניות נהדפת בחזרה למחוזות החיישניים והתיכוניסטים של החלומות הרטובים. אני נרדם ובחלומי אני אדם נשוי אך משום מה רודף אחרי נערה שאינה אשתי לאורך מסדרון ארוך. לפתע נשמעת אזעקה ואני רץ לחפש את השכפ"ץ שלי. חלום מוזר. מה יכול להיות פירושו? 

שגרת שמירה ושבירת שמירה

בן זוגי לשמירה הראשונה הוא הרוסי השתקן, מקסים. אנחנו עולים בצוותא למגדל ומחליפים בארבע שעות אולי חמישה משפטים. יש משהו יפה בעיניי באי-החודרנות הזו. אני יכול לחשוב בשקט ולהקשיב לרדיו. אחת ההנאות הבודדות במילואים הוא תחושת הפער ב"משמעת" בינם לבין הסדיר. בצאלים שאבתי הנאה חושנית כמעט מתליית הנשק ברשלנות הפגנתית על הכתף. אבל כאן, עם כל הצלפים, החדירות, ההפחדות והאתראות אני אוחז בחוזקה בקת בדרכי למגדל כמו לוחם אמריקני בג'ונגל של וייטנאם. אבל במגדל, אחרי שעה אחת בלבד, אני שוב מתענג על ההבדל בין שמירה בסדיר לשמירה במילואים. אני מכוון את הרדיו לאחת התחנות, מתיישב בהרחבה על הכסא ומעשן. רוח קרירה באה לעברי ולעבר מקסים מהים והחיים אינם נוראים כל כך. כשנשמעות לפתע יריות אנחנו מזנקים ממקומנו. אבל אז הקשר מדווח כי הירי "תקין", כפי שידווח כל חצי שעה כמעט בשבועות הקרובים, ואנחנו חוזרים להגיגנו. עכשיו, בשקט ובחושך של אחת בלילה, מגיעה שעתם הגדולה של השירים. הלב נפתח והם עושים בו שמות. עד שמגיעה פרסומת על פרוסטטה וקוטעת אותם.

החיים נכנסים ללופ – כמו ערוץ 23 בשבתות – המורכב מארבע שעות שמירה ושש מנוחה. מייד מתבהרים הנתונים: השמירה במגדל עדיפה ביום, כי אפשר לקרוא בו בלי הפרעה, ובלילה עדיפה השמירה בש.ג., כי יש בו חשמל ואפשר להכין קפה. בנוסף, בש.ג. מארחים לנו לחברה עכברי חולות (לבנבנים, שאינם מגעילים כמו העכברים האפורים בישראל הריבונית) היוצאים בלילה מחוריהם ומסתובבים לידינו בעמדה ללא מורא וללא משוא פנים. בן הזוג הקבוע שלי הוא בינתיים מקסים השתקן. באחד הלילות אני מזנק ממקומי לקול מלמול חשוד ומגלה את מקסים, בתוך בודקת הש.ג, מזמר לעצמו שיר עם רוסי. קר מאד וצריך להתחמם איכשהו.

הכתובת על הקיר

קראו לי רולאן בארת אבל אפשר לדעתי ללמוד רבות מהגראפיטי שמפוזר בנדיבות על קירות המגדל וחדר הש.ג. . לפני עשר שנים, בבונקר ב'סיירים' שבדרום, הטריפו את דעתי שרטוטי הקאמה-סוטרא ששרטט חייל מחונן על קירות העמדה. אבל גם מלבד זאת, הגסויות וייאוש החיילים שלטו ביד רמה בתכנים של הגראפיטי. אבל כיום התכנים שונים לחלוטין. גסויות כמעט ואין. לעומת זאת יש מין הומור חנוּנִי, "תלמודי", עם העדפה ברורה למשחקי מילים בעלי "מוסר השכל" בכתובות. לדוגמה: "כשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים", "סבלנות אין קץ מביאה תוצאות מיידיות", "תחייה את החיים כל עוד אתה בחיים, כי בחיים לא תצא מזה בחיים". יש גם פזמון שגרתי כמו: "לא רוצה טונה/ לא רוצה חלבה/ עד מתי/ אוגוסט ארבע". ולעומת זאת כתובת אופטימית ומקבלת את הדין: "שמרתי פה 4.5 שעות ואני עדיין מחייך". גם כתובת קלאסית יש, בעברית "מרוססת", שמעידה על מוצאו של הכותב: "אנחנו פה ועולם שותק" (ללא ה"א הידיעה, כפי שמשמיטים לעתים דוברי הרוסית). הכתובת הבוטה היחידה היא בעלת תוכן הומוסקסואלי: "חתיך הורס, בלונדיני, עיניים כחולות וגוף חסון מלפנים וישבן מגולח ויפה (כאן מופיע מספר טלפון, השמור עימדי לכל המעונין – א.ג.)". הארוס הסטרייטי היחידי הוא בעל גוון רומנטי: "את לא יוצאת לי מהראש 31.12.04". אולי הסיבה לכך היא ריבוי הדתיים המשרתים בצבא ואולי התמתנות כללית של הגבריות.

באחד הלילות, ברשת בי"ת כמדומני, מנחֵה ומנחָה מבקשים ממאזינים לספר על סטיות היתוליות שלהם. גבר עולה לשידור ואומר: "כל אלה שהיו לפני סתם פארשים. הסטייה שלי היא שכשאני מחרבן – ". המנחים קוטעים אותו והמנחה אומר: "בלי גברים בבקשה. גברים זה תמיד מגעיל". וברשת גימ"ל מושמע הלהיט: "תעיף את הישבן תזיז ת'תחת/ אם לא תוריד ת'יד אני ישר צורחת".

גבריות במיל

היחסים בינינו, הארבעה עשר (אחד החיילים ביקש מייד קב"ן כשהגיע. הצלף הפחיד אותו), רכים עד להפתיע. האנשים משתדלים להקדים ולהגיע לעמדות על מנת ליצור הרגשה טובה. אין צעקות או שאגות או טרוניות והכל נלקח במין עייפות אירונית שלא חוצה את סף הייאוש. אנחנו מגישים בעדינות איש לרעהו את המאכלים בזמן הארוחות. אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו היא למנות אחד מאתנו לטבח ולפתור אותו משמירות. הנוכחות האימהית של מישהו שדואג לארוחות שלך מרככת גם היא.

 כך הגדיר זאת באוזניי אנדריי, מלגזן בן 30 מחולון: "בעבודה אני לחוץ, מקלל, ופה במילואים יש לי שקט. זה חדש בשבילי". אנדריי עלה מקייב, "עשר דקות מבאבי יאר. כמה אנשים נרצחו שם – חבל לך על הזמן". בשמירות ובזמן שבין השמירות אפשר לדבר. אנדריי "מרוצה משרון, למה הוא לא ויתר להם. למרות שבאקונומיקה הוא גרוע". הוא מגלה את אוזני שבגלל ה"אקונומיקה" יש "עלייה גדולה לפולין עכשיו", מהארץ. הוא "מתגעגע לפעמים למה שהיה לפני גורבאצ'וב. תדע לך, היה לך כסף, היה לך הכל. אני מרוויח היום בסדר, אבל אין שום פינוקים. אני רוצה לנסוע לטיול לדרום אמריקה ואין כסף. פעם אהבתי אנשים – היום, אם במקרה אני לא עובד, אני סוגר את החלונות, לא טלביזיה ולא כלום, רק יושב עם רגליים למעלה, לבד, ושומע קצת מוזיקה במערכת". הוא לא מאמין שלמדינה אין כסף: "אין כסף כי מביאים לפה עובדים זרים שמוציאים את הכסף החוצה". אנדריי הוא גברתן נאה, חובב מכוניות מרוץ  ובעל הומור-עצמי משובח. הוא שירת שנתיים בצבא הרוסי בלי לצאת הביתה ולו פעם אחת. "ברוסיה, הוא מספר, אין כזה דבר הוראות פתיחה באש. ירייה באוויר ואז בום". לשאלתי ההיתולית – אני חשבתי שזו אגדה ותו לא – הוא מספר איך בצבא הרוסי הכינו אלכוהול ממשחת נעליים. מורחים את המשחה על פרוסת לחם ונותנים לה לספוג את אדי האלכוהול. אחר כך מגרדים את המשחה ולועסים את הלחם המשכר. יין הקידוש לשבת נגמר מהר מאד הן בסיוע החבר'ה הרוסים והן בסיועי. הוא מספר איך לפני כמה שנים שכר פרארי בגרמניה ונסע אתו לדיסקוטק "רק בשביל הפוזה". עכשיו רשיונו נשלל על נהיגה במהירות 142 קמ"ש במקום שמותר 60 קמ"ש בלבד…באחת השמירות בלילה אני שומע צעקות מרחוק בערבית ופונה לאנדריי. גם הוא שמע את הצעקות אבל הן אמרו "יאללה" ו"יאללה" זה בעברית, לא?

הרוסים באים

אם צה"ל הוא "צבא העם" כפי שהוא מתיימר להיות אז לפי המפתח של הקבוצה שלנו ברפיח-ים, בישראל יש שלושה מיליון רוסים, מיליון וחצי מזרחים, חצי מיליון דתיים ומיליון אשכנזים. האליטה הישראלית, לפי המפתח השקרי הזה, נשלטת בידי הדתיים. מקרב הארבעה עשר שאצלנו, שבעה הם עולים מחבר העמים. הם מחולקים לשתי קבוצות שאין ביניהן יחסי עוינות אך גם לא קירבה: הפלבאים (אנדריי האוקראיני וחברו, אנדריי גם הוא, הצ'צ'ני) והאינטיליגנציה. מיכאל השתקן, חבר באינטיליגנציה, הביא למילואים תיק מלא בעשרות ספרים שאותם הוא קורא לאור הנר במגדל בלילה ומשאיל לחבריו. אלכס, מהנדס מחשבים באמדוקס, משמש כדובר של מיכאל השתקן. הוא מסביר לי שמיכאל מקבל את הספרים ישירות מרוסיה, דרך האינטרנט. מיכאל, אותו הוא מכיר ממילואים קודמים, פיתח טכניקת קריאה "באלכסון". בסיוע הטכניקה הזו הוא גומע ספרים במהירות שיא. מיכאל פולט גיחוך לידינו אבל לא בגלל השיחה, שאני חושד שהוא לא מבין אותה, אלא בגלל הספר שלפניו. אלכס ממשיך להסביר לי כי מיכאל אוהב מאד לעשות מילואים ואפילו ביקש מהצבא מילואים נוספים אבל הצבא טען שאין לו תקציב. מיכאל מתמתח כעת ומעשן בעמידה אחת מהסיגריות המתגלגלות שלו. הוא מלטף בשמאלו את כרסו ואחר כך את חזהו ובידו הימנית מקרב את הסיגריה לפיו. הוא סוקר אותנו ואת החצר הקטנה שלנו במבט אירוני ומצועף ונראה לי כמו השמן הפקח מ"ארבע חתונות ולוויה" או לחילופין כמו נפוליאון המשחיל את שמאלו למפתח הז'אקט שלו. אלכס, המהנדס, הוא נשוי ואב לשניים. לבתו שנולדה ברוסיה הלבנה הוא קרא דריה אבל לבנו שנולד בארץ הוא כבר קרא יונתן. הוא לא היה אף פעם בת"א(!) ומתעניין אצלי על מקומות שכדאי ללכת אליהם.

כשאחד מהחבר'ה הרוסיים חוזר מהבית הוא מביא וודקה ודגים מיובשים והחבר'ה יושבים לשתות. אני מקבל נקודות אצלם בגלל החיבה שלי למשקה הלאומי שלהם.

כעבור שבוע, הרוסים כבר מכירים בכוחם ובפוטש לא אלים מקבל אלכס, המהנדס, את האחריות על השמירות. כעת נדמה שהרוסים שומרים פחות… אבל אולי זו הזיה חסרת שחר. אלכס טוען באוזני "שאנשים רוצים לשמור על זוגיות בשמירה ואני מנסה לעשות את זה". הוא עובד קשה על "הזוגיות" שלנו.

הסיבה למיעוט המשרתים מ"ישראל הראשונה" אינה נעוצה רק בהפרשי מוטיבציה בין הסקטורים בחברה הישראלית אלא בהיכרות אינטימית של "ישראל הראשונה" עם המערכת והדרכים להתחמק ממחויבויותיה. בכל אופן, "גבעת חלפון" עוד רלוונטית למילואים, ואנחנו, הישראלים הוותיקים, מצטטים ממנה בלי סוף. אבל הרוסים אינם מבינים מה אנחנו רוצים מחייהם.

רננה

המצב האנומלי כביכול של יחידה בלי קצין נפתר אחרי כמה ימים בכך שרננה, הקצינה, משוכנת בדירה של מורות חיילות ברפיח-ים וכך מורשית לפקד עלינו. השינוי הבולט ביותר שהביאה נוכחותה הוא התמתנות המשמושים הפומביים ומוסחי הדעת של חלק מאתנו בחבילה שבקדמת מכנסיהם. שאר השינויים, אם ישנם, מוצנעים. למיטב ידיעתי אין הערות סקסיטיות.

רננה היא בת 26, צחקנית, באפה נזם קטנטן והיא עובדת באזרחות כאחראית אבטחה. היא חסרת גינונים ומתנדבת מייד לעזור לנו בשמירה למרות שאינה חייבת לעשות זאת. החבורה הכבר מגובשת שלנו מקבלת אותה באהדה. כשהטבח עומד לצאת לחופשה מתנדבת רננה להחליף אותו אך מתרה בנו: "אוכל – כן, כלים – לא". כשהרבש"ץ מחליט לערוך לנו באחד הערבים תרגיל הדמיה של חדירה ליישוב מובילה אותנו רננה ברחובות השותקים של רפיח-ים ומורה לאחדים מאתנו לשכב במארב בין השיחים. אבל כשאנחנו חוזרים היא יורדת על הרבש"ץ ביחד איתנו.

לצבא יש גאדג'טים משלו: אם-16 מקוצר, שקיות חימום כימיות ועוד. בצאלים ניתן לנו הגאדג'ט החם תרתי משמע: עליונית פליז. הטבח בצאלים הציע לשחרר אותי מהתורנות תמורתה… בכל אופן רננה אינה מרוצה מההופעה הצבאית שלי. כותפות הפליז שלי נקרעו והן שמוטות ואני נראה כמו כלב עצוב, לטענתה, חייל צ'יקמוק. אני אומר לה בזעם שאם היא לא מרוצה היא יכולה לתפור לי אותן. היא מחייכת, המפקדת שלי, אבל נענית לאתגר ותופרת אותן.

רועי

באחד הימים מתלווה אלי לשמירה בן זוג חדש. רועי. הוא לא גבוה אך נאה ומפזר סביבו מין חרישיות בעלת נוכחות, צמיגית. הוא מדבר בקול לוחש, כאילו הוא ממתן את העוצמה והזעם שאגורים בו. הוא בן 28, מאריאל ולומד עכשיו רפלקסולוגיה במכללת "אוהלו". שנים הוא היה בסמים, הוא מספר לי, וניסה הכל: ממריחואנה וקוקאין בארץ ועד הירואין לוריד באוסטרליה. עד שהבין שזו הייתה מסיכה, פוזה, להיות "האיש של הסמים". 'הסתתרתי מאחורי זה'. בעבר היה אוהד שרוף של להקות בלאק ודת' מטאל, על כתפו מקןעקע סמל השטן, וכשאנחנו שומעים שיר של גאנז אנד רוזס הוא לא עוצר בהתפעלותו. אבל הוא מנסה להיגמל גם מזה. הוא מניח תפילין כל בוקר אבל לא מעיר לנו על עירוב הכלים בין בשרי לחלבי. יוגים בהודו, הוא מספר לי, שולחים ישראלים הביתה ואומרים להם שבתרבות כמו שלכם אין לכם צורך לבוא אלינו. כשהוא חוזר מהבית הוא מביא לנו מטהר אוויר לשירותים ובקבוק ויסקי, למרות שהוא לא שותה; כאילו כדי לסמל את מהותו: משרה נועם ואדם אידיאולוגי שאינו מטיף. בסוף השמירה שלנו, בחמש בבוקר, דועך בגל"צ ג'ו קוקר בדיסולב ל"שמע ישראל". אנחנו חוזרים למגורים ואני מבקש ממנו לעשות לי רפלקסולוגיה. "סוף סוף אחד שמעיז" הוא מחייך ואני נשכב על המיטה כשהוא מעסה לי את כף הרגל. החבר'ה קצת לא רגועים בהתחלה מהעיסוי הזה עד שהם מבינים שהוא מקצועי. בכל אופן, לי זה נעים ואני נרדם באמצע הטיפול.

התנתקות והתחברות

בממשלה עוברת ההחלטה על ההתנתקות והתושבים שאנחנו פוגשים בש.ג. נראים מוטרדים ומדוכאים. הרבש"ץ עוצר לידינו ושואל לשלומנו ואז מפטיר בעצב: "לוקחים לנו את הבית. אתם לא מבינים את זה, הא?". בערב הוא מגיע למגורים ושואל אם הכל בסדר. לבחור הנמוך, יהודה, שהחליט שהוא גר בשיינקין (הוא מבת ים, למעשה) הוא אומר: "אם לא היה שיינקין היה צריך להמציא אותו, תאמין לי. צריך שמישהו יהיה שמח בארץ הזאת, לא? מישהו שלא שמע על קצבאות ילדים". הטלפון שלו מצלצל והוא עונה למטלפן: "יש לך 3 בעיות ידידי: אתה מתנחל, אתה מרוקאי ואתה איש קבע. 3 בעיות ששמות אותך בתחתית של עם ישראל". הוא נוגע ללבי פתאום ואני חושב, שהכל יסתיים, שיכולה בהחלט להיות לנו שפה משותפת. בדרך לעמדות השמירה, מזנבים בנו ילדי רפיח-ים בשאלות: "יש לך סטיקלייט?" ו"אחת, שתיים, שלוש – מתי יהיה פינוי?". מהשאלות הם עוברים לקביעה "ערבים משוגעים" ולהצהרה: "אני יציץ לך בתחת". בש.ג. עוצר לידינו אחד התושבים ואומר לנו: "תראה, רוצים פינוי? בסדר, אבל תביא לי מה מגיע לי. תחזיר אותי לגיל 25 ואני מתפנה מפה". הוא חוזה ש"תהיה מלחמה פה. אני מוציא לפני זה את האישה והילדים – לא רוצה שיראו מראות כאלה".

אני יוצא לנווה דקלים, כדי להציץ במיילים במחשב שבספרייה, וגם שם שקט ועצב. אני הולך לקיר שהוקם לזכר פינוי ימית בישיבת ההסדר שבמקום, הבנויה בצורת מגן דוד, ואחר כך לגן החיות העשיר והמגוון במפתיע ("התשלום לקטיפארי מגיל 3 עד גיל 130"). אחד הטווסים פורש לנגד עיני את כנפיו ומזנק מהכלוב לעבר הדיונות שבחוץ. אולי הוא עוד ישוב.

דווקא בגוש קטיף נשמרו יחסי הדו-קיום, הבעייתיים אמנם, בין מעסיקים יהודים לפועלים פלסטינים שכמעט נעלמו מהנוף של ישראל הריבונית. כל יום נכנסים מאות פועלים מרפיח ואחד התפקידים שלנו הוא לאבטח את היישוב בזמן הכניסה והיציאה שלהם. אחד התושבים ברפיח-ים נרצח על ידי אחד הפועלים שלו לפני כמה שנים. הרבש"ץ מספר לי שהציע להביא תאילנדים אבל הפלסטינים זולים יותר והממשלה מעודדת את בואם לגוש כדי ליצור שסתום לפריקת הלחץ הכלכלי ברפיח. כשמגיע תורי לאבטח עם כניסת הפועלים אני נפגש בפעם הראשונה עם אלה שבגללם אני פה בכלל. הפועלים לבושים בבגדים אקלקטיים ומהוהים וחלקם נועל סנדלים, למרות הקור. כשהם חולפים על פנינו בקבוצות הם לא מביטים לעברנו בגלוי אבל כשהם חולפים אחד אחד מדי פעם מרים אחד מהם את ידו לשלום ונענה בדרך כלל בברכה חוזרת. בידיהם הם נושאים שקיות שקופות ובהם פיתות מהבילות ומגרות.

יום האישה ויום האם

סוף סוף מגיע היום שחיכינו לו: יום האישה הבינלאומי. ברדיו, כשאני במגדל השמירה, מכריז אברי גלעד כי נשים זה "הדבר". גברים הם סתם, וחבל שהוא לא הבין את זה קודם. יהודה, הצעיר בן ה – 24 מבת ים, מספר לי את סיפור חייו. הוא התייתם מאמו לפני כמה שנים. אביו עזב את הבית כשהיה תינוק והוא תובע אותו היום על דמי מזונות בסך 350,000 ₪. כשהיה יהודה בן 15 פגש לראשונה את אביו: "פתאום הוא נזכר שיש לו ילד". "'היינו צעירים, עשינו טעויות',

הוא אומר לי. פתאום באמצע החיים בא לך אבא. לא תודה, אמרתי לו". הצבא מימן לו את הלימודים במכללה "אז אמרתי, לא נתרום במילואים קצת?". הוא עובד כיחצ"ן ו"איש לילה", עושה לפעמים 3,500 ₪ בסוף שבוע, אך רוצה ללמוד עיצוב. הכי חשוב בחיים, לדעתו, "זה קשרים. קשרים במוסך, במכולת, איפה שאתה לא רוצה". הוא רק בן 24 אבל "מרגיש כאילו זקן". אני מרגיש שאני משמש לו כדמות אב וזה עושה לי משום מה הרגשה נעימה. ברדיו משלחת בבוטות שרית חדד את מוטי הביתה.

לקראת סוף המילואים אמא שלי מודיעה במפתיע שמחר היא בנווה דקלים. היא עומדת לצעוד עם כמה מפונות ותיקות מסיני בצעדה מקיבוץ סעד לנווה דקלים כאות הזדהות עם תושבי הגוש. למחרת היא באה לבקר אותי בש.ג. ואני שמח לבואה אבל נבוך מאד מחברי השומרים בעמדה ורואים את אמא שלי באה לבקר אותי כאילו אני איזה תינוק בסדיר. היא מספרת לי על תלאות היום. הצבא עצר אותם בכיסופים והמשטרה סובבה את האוטובוס בחזרה. "הבחורות מקרית ארבע הן משונות בפני עצמן, היא אומרת לי בבוטות לא אופיינית, תינוק מכאן והן צועדות כאילו כלום, בכל אופן הן התחילו להרביץ לשוטרים, כמובן שלא אהבתי את זה, אבל איך שהשוטרים החזירו להן, איך שהשוטרים החזירו להן. ומה אנחנו בסך הכל? אוטובוס של סבתות! זה מה שמפריע להם? בסוף הם באמת הבינו שזה טיפשי והכניסו אותנו והגענו לנווה דקלים".

סיבוב אחרון ופרידה

בלילה האחרון, במגדל, נשמע פיצוץ עז. כנראה נפילה של קסאם, אומרים בקשר. על זה לא מדווחים בחדשות. לעומת זאת דיווחו כמה ימים לפני כן על הריגת שני מסתננים בציר פילדלפי, חצי קילומטר מאיתנו ואנחנו, לולי החדשות, לא היינו יודעים מזה. ברדיו מתריסה הזמרת: "אתה לא שלמה ואני לא אחת מאלף" ואני חושב על הגברים הישראלים, אחד המיעוטים המושמצים ביותר בעולם. מה לא טופלים על הגברים הישראלים? הם גסים, הם וולגריים, הם חסרי רגישות והם "כובשים". אני חושב על "צבא הכיבוש" הישראלי המורכב ממקסים השתקן המפזם, מאלכס החרט הקורא, מאנדריי החייכן וחובב מכוניות המירוץ, ממיכאל מהנדס המחשבים, מרועי הרפלקסולוג החרישי, מיהודה היתום וכן הלאה. הבעיה בכיבוש אינה טמונה באכזריות של הכובשים הישראלים, כפי שמנסים לשכנע אותנו. הטרגדיה בכיבוש, כל כיבוש, היא אימננטית ולמרות שצה"ל הוא אכן, ולמרות הכל, צבא מוסרי, אין בעובדה הלא טריוויאלית הזו, למרבה הצער, כדי להקהות את עוקץ הכיבוש.

למחרת מגיעים המחליפים שלנו מוקדם יחסית. חיילי מילואים שעומדים לעבור במשך שלושה שבועות בדיוק מה שעברנו. או כך אני מקווה. אני נוסע עם אחד הקצינים למחסום כיסופים וניגש לקיוסק הנייד שבמתחם. אני מזמין קפה ושואל ללא תקווה האם יש לו במקרה סוכרזית. 'בטח', עונה המוכר. אני שופך את הסוכרזית בהתפעלות לקפה שלי. חזרתי לציוויליזציה.

על שיינקין

אתמול ביקרתי ברחוב גזר שלוש. הייתה לי פגישה באזור כיכר מסריק וסטיתי לרגע מהמסלול להביט בבניין שהיה ביתי הראשון בתל אביב. חשבתי לרגע לעלות ולהביט בדלת הדירה. האם גרתי בקומה השנייה? השלישית? בחיי, אני לא זוכר. בסוף ויתרתי. יש גבול להתמכרות לנוסטלגיה. למרות שככל שהזמן חולף ובניין-חייך מתגבה בעוד ועוד קומות-שנים קל לרוחות הנוסטלגיה לטלטל אותך מצד לצד.

 

רחוב גזר הוא רחוב קטן בתוך מובלעת קטנה של ערים מקראיות (רח' מגידו, רח' מצפה), שנדדה אלפי שנים וכמה עשרות קילומטרים ושוכנת כיום בקצה הדרומי של הצפון הישן של ת"א (על משקל הגדרתו של ג'ורג' אורוול: "אני בן המעמד הבינוני הגבוה הנמוך"). רצה המקרה ועד לפני שנתיים היו הדירות ששכרתי בתל אביב באזור הזה וצפונה ממנו. הדירה בגזר, צינוק רסקולניקובי ברחוב גורדון ודירה נאה ברח' רמז ("איפה אתה גר?" "אתן לך רמז…25! הא, הא, הא!").

כשאתה בא מהפרובינציה לת"א, וכמעט תמיד אתה בא מהפרובינציה לת"א, העיר נראית גוש אחד מלהיב ומאיים. ככל שחולפות השנים – ותמיד הן חולפות בסוף! – העיר נראית פחות מאיימת. וקצת פחות מלהיבה, יש להודות. זה לא "אימא, לא הצלחתי בחוץ לארץ", של חנוך לוין. זה לא "למה קראתם לי חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?" של רחל המשוררת. זה רק שחוץ לארץ, כלומר ת"א, הוא נחמד אבל לא כל כך לא מהעולם הזה שלא יחול עליו חוק השחיקה.

 

בכל אופן, כשאתה בא מהפרובינציה אתה לא מבחין שהעיר הזאת מחולקת למובלעות. אתה אולי יודע את זה, בשכל, אבל הלב מסרב להאמין שהכרך המהמם שסביבך יכול לכלול נתחים נאים יותר וכאלה שנאים פחות. כך ודאי חושב הרפתן-החלבן על פרותיו, כשבלית ברירה הוא מוציאן לשחיטה. רק אחרי שאתה גר ברחוב רמז, במרכז הצפון הישן, ושותה קפה במתחם בזל ושומע שיחות מסביבך על כסף או על רכילות מקומונים, או כשאתה נודד לפלורנטין (שאף פעם לא הבנתי את הקסם של העזובה שלה) ושומע שיחות על צבא, הודו וסמים, או כשאתה יוצא מהצינוק הרסקולניקובי שלך בגורדון לרצוח איזה זקנה, או לכל הפחות לאכול סביח בפינת פרישמן, יוצא מהצינוק וחולף בדיזנגוף על פני מה שהיה פעם קפה "כסית" וצופה באנשים זרים אפילו ממך לעיר, שאת שמעו של אלתרמן לא נתנו באוזנם, וזך זר ומוזר ומוזח מהם, אתה מתעורר מתרדמתך הדוגמטית ומבין את מה שהיית צריך להבין מזמן. אתה צריך לגור באזור שיינקין.

 

שיינקין, כן! מעוז "הבוהמה", שיינקין "המיתולוגי", שיינקין "האולטימטיבי", לבו הפועם בחיי יצירה של הכרך, כן!, אל רחובו של מנחם שיינקין, העסקן הציוני ממקימיה של תל אביב (ואגב, אם תותר סטייה קלה: דע, וזה יהיה לך כלל גדול, כל פעם שאינך יודע מי הוא האיש שעל שמו קרוי רחוב תל אביבי, המֵר ואמור בקול בוטח ונון-שלאנטי שהאיש היה "עסקן ציוני". משה הס? עסקן ציוני! אבן גבירול? עסקן ציוני! ז'אן ז'ורס? עסקן ציוני! הירקון? עסקן ציוני, אם כי באחרית ימיו החמיץ והפך לנחל מעופש במרכז הארץ). שיינקין, שם מקומך, הו, יוצר נועז!

 

לפני שיעקמו מביני העניין את אפם ואת חמתם אניח את דעתם. גם אני קורא מקומונים. גם אני יודע ששיינקין זה לא מה שהיה פעם. אבל מה כן מה שהיה פעם? המקומונים? פחח…כלומר, שיינקין לא מה שהיה פעם אבל צריכה להיות בעיר הזו איזו מובלעת גיאוגרפית שתנקז את הכוחות היצירתיים שבה, נכון? מובלעת אמנותית ולא בורגנית, אז איפה היא נמצאת? לא בשיינקין? אז איפה? כך שלמרות שגם אני קורא מקומונים חשבתי שזה הימור סביר להניח שהמקום הראוי למִשְכני הוא במתחם שיינקין. סוף סוף אחר חמש שנות שוטטות במובלעות העיר אמצא לי את המובלעת שהולמת אותי. 

 

וכך, לפני שנתיים, עברתי לשיינקין. אני אמנם בן כפר ("בן כפר שראה את המלך", כניסוחם העוקצני והנהדר של חז"ל, בבואם להסביר את מראות החשמל הנוצצים של הנביא יחזקאל לעומת התיאור המאופק של ישעיהו את מי שאמור להיות הרי אותו אל עצמו), אבל אפילו אני יודע שלגור על הרחוב הסואן עצמו זה לא מעשה נבון במיוחד. אבל זה מה שמצאתי. וכאן אכן הרימה הכפריות את ראשה הנאיבי: התנחמתי שהדירה שמצאתי מתנשאת לקומה שנייה (2!!), כלומר גבוהה ממש מהרחוב (פי שניים מבתי הכפר!), כך שאולי הרעש לא יהיה גדול כל כך.

 

והרעש אכן לא היה גדול כל כך. או כך היה נדמה בשנה הראשונה. עד שכמו בעינוי אינדיאני של תלישת שערות הקרקפת אחת אחת (בהתחלה זה זניח ואז, כשאתה כבר מתחיל להקריח, זה מבליח, זה מרתיח, שיבוא כבר המשיח!), התעוררתי לילה אחד כעבור שנה בצרחה: אי אפשר יותר! מה זה השאגות האלה! מה זה הרעש הבלתי פוסק הזה! מה זה? מי זה? למה? למה? למה?

הדירה שבחרנו למגורים אינה סתם בשיינקין. היא גם לא סתם "בשיינקין מול הגינה" (כלומר, מול גינת שיינקין, שכיית-טבע קטנה ופסטורלית שמנקזת אליה את מיטב המוחות השרוטים של העיר בלוויית בני נוער חביבים עם מיתרי קול של שלושת הטנורים). הדירה שבחרנו נמצאת בשיינקין מול הגינה, אבל מה שיותר חמור, היא מעל הסופר החדש.

 

הסופר הזה, שבנקמה לא אזכיר את שמו, שייך לרשת של סופרים שכבשה בסערה את העיר בהיותה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה ("זה הכל?", אמרה בביטול הבת-ימית כשבאה לביקור בעיר הגדולה, כך גורסת הבדיחה התל אביבית המתנשאת). כמו באר מים קדמונית במסופוטמיה, שואב אליו הסופר הזה את כל עופות הליל, ציפורי הנוד, בהמות שֹדי, שמקננים להם מתחת לחלוני. (זה לא ממש מתחת לחלוני אבל לא אחשוף בפומבי את מספר הבית בו אני גר. כמבקר ספרות, מגן הסדר והטעם הציבורי, יש לי אויבים, כן!, ושונאים גדולים, חסרי מעצורים! ועלי להיזהר. נומו בשלום אזרחים שלווים ואני אעמוד על המשמרת למענכם!). 

 

בקיצור יצא שאנחנו גרים, כפי שמגדירה זאת באנינות שותפתי לסיוט, מעל פתח הניקוז של הרחוב. לילותינו הם טרף לבליינים מאחרים בנשף ושואפים באף שבאים לקנות עדנת מזון אחרי שתוֹתם, כנופיות פרועות של ילדים יתומים, או לכל הפחות כך זה נדמה מהקומה השנייה ("איפה ההורים שלהם? התרבות המערבית הולכת לאבדון עם אובדן הסמכות ההורית", אני מתיישב לכתוב מאמר נוקב בשלוש ורבע בלילה. הפסימיזם התרבותי מתפתח יפה מאד פה ברחוב), משוגעים ממש (עם תעודות, כמו שאומרים) שפורחים ומשגשגים בלילות, ולקינוח, או בעצם למנה העיקרית, משאיות ההספקה של הסופר. הוי משאיות ההספקה! שמבצעות רוורסים רק כדי להאזין לסימפוניה השמיימית של ה"ויאו-ויאו-ויאו" שמבצע הרכב שלהם ברוורס.

 

אלא שבעוד אני מקיץ בשנית מתרדמתי הדוגמטית, ומקיץ כפשוטו, הקפיטליזם לא נח לא על משכבו ולא בשלום. מחירי הדירות בתל אביב האמירו והאמירו, ואני, כמו שריף גודמן בשעתו, בתוכנית ללימוד אנגלית בילדותנו, ששתה את כוס החלב שלו ולא שם לב שהתפאורה מסביבו משתנה ללא הכר, בעוד אני חולם, הפך מעבר הדירה (משימה שנואה גם בימים כתיקונם) למשימה שחושבים פעמיים ושלוש לפני שניגשים לבצע אותה. בקיצור: הפכתי שבוי של הרחוב. רחוב שיינקין.  

אבל השבי הזה נתן לי אפשרות לבחון טוב את השוֹבה, כלומר את הרחוב. מהו שיינקין היום? מהו סמל התרבות התל אביבית? סמל החילוניות הישראלית?

להלן מקבץ אקראי של תמונות שיינקינאיות פרי ניסיון של שנתיים.

 

  1. יום. חוץ. השעה שבע בבוקר ותמונת רחוב נפרשת בפנינו. קבוצת סטודנטים שיינקינאים ומתלהבים מצלמים סרט בשיינקין על… שיינקין. אבל למה מתחת לחלון שלי ולמה בשבע בבוקר? האמנות! אח, האמנות!
  2. "המרכז להסברת מיניות האדם" מצוי באמצעו של הרחוב, כמו פופיק חשוף באמצע נערה. מדריכות עייפות, בחלוקים שהיו פעם סטריליים וכעת הם מהוהים ומזוהמים, עוצרות זוגות ונשים להרצאה. לעולם לא גברים בודדים. אלה ישכילו כבר בכוחות עצמם.
  3. אפרת בוימולד (אין הכוונה לכלת פרס טשרניחובסקי לתרגום אלא לשחקנית הטלנובלות) קונה בסופר המושמץ לעיל. היא לבושה "קז'ואל" ונראית האמת נחמדה למדי. כמה ימים אחר כך היא יושבת לראיון בקפה הקבוע שלי. הכתב משדל אותה בתקיפות-מה: "את יודעת, אפרת, זה הולך להיות מרוח על השער. אני צריך שתביאי לי עוד חומר". היא נראית מסויגת. יחסי מנצל-מנוצל בין סלבריטאים לתקשורת, הנדנדה הזו בה פעם הסלבריטאי למעלה פעם התקשורת, נחשפים במלוא הבוטות. בהמשך, נכנסת אם עם בתה הקטנה לקפה ומספרת לאפרת בהתרגשות כמה בתה אוהבת אותה. אפרת, בנחמדות אמת, נדמה, נוטלת את הילדה על ברכיה ומחבקת אותה. לא הייתי מתחלף אתה (למרות שיש הצעות!).
  4. נער תוחב תחת מגבי המכוניות כרטיסי ביקור ל"מכון בריאות". ההקפדה על הבריאות אמנם חשובה, אבל עזובת הרחוב לא מעידה עליה.
  5. חולדה תועה בורחת מפני במדרגות ובבית ג'וקים. "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש", אמר הנביא עמוס (לא עוז. זה מתקוע. ולא פרומן, אף על פי שגם עמוס הנביא זעק "חמס"). ברחוב משתרך באיטיות אך בעליצות טנדר של "ד"ר ג'וק" ומשמיע סינגל שמייח והומני על אפשרויות ההשמדה, הכיליון, ההמתה, האובדן, ההכחדה, ההשחתה, ההרעלה וההדברה של הג'וקים.
  6. ברסלבים מפזזים מאחורי רכבם, שמשתרך לו באיטיות ומפציץ במוזיקת טרנס. תקופה מסוימת אף מתנחל לו פלג ברסלבי ממש מול ביתנו. ברמקול אדירים מספרים בני הפלג בזה אחר זה מסיפורי ר' נחמן. במיוחד חביב עליהם הסיפור "מעשה בבן מלך שחשב שהוא תרנגול". זה סיפור דגול של ר' נחמן, אבל שנוא עלינו. חשבו-נא איך נשמע הקטע של ה"קו-קו-ריקו", החביב במיוחד על הדרשן העממי, כשהוא מושמע ברמקול בשעות לא קונבנציונליות.  
  7. קוּבּות של סנדלרים היישר משנות החמישים. "מי תפר לך זה? זה עבודה?" נוזף בי הסנדלר שמתחת לבית. "אתה, אתה תפרת לי", אני לוחש לעצמי.
  8. בחור ובחורה כבני עשרים, "ידידים", מדברים בקפה על "זוגיות" כאילו היו בני ארבעים לפחות. הם מתווכחים: מה חשוב יותר, אהבה או אושר? הבחור טוען כי הוא כבר שבע שנים עם אותה בחורה. היה אפשר כבר לאחד את הבר מצוה והחתונה, לא חבל על הכסף?
  9. יום שישי בשיינקין. וזה כבר לא סעיף אלא פרק בפני עצמו. יום שישי הזה העלה את חמת ואפת המקומונים שהוזכרה לעיל. הרחוב מוצף בצאן אדם מהפרובינציה. אנחנו, דרי הרחוב, יודעים שעלינו להסתלק מכאן ומהר. רק בשש שבע בערב תופיע שלווה שלא מהעולם הזה עת הרחוב יתרוקן כליל, עד מוצאי שבת. יום שישי חושף את ערוות שיינקין כקניון-חוצות גדול, מלא בחנויות בגדים ונעליים, בתי קפה שאינם משכנם של הפיינשמקרים התל אביבים. בעצם, יום השישי דומה יותר מאשר לקניון ליריד מזרח אירופאי. טנדר זועק בקולי קולות הזמנה לבוא ל"יום המריחואנה הבינלאומי"; משחק קלפים על ארגזים (ועל כסף) מתנהל בפינת רחוב; מיסיונרית נוצריה משדלת לאמונה במשיחם; נוער ה"נוער העובד והלומד" רוקד על המדרכה; שתדלנים לצמחונות ונגד ניסויים/אכילה/העלבה/הקנטה של בעלי חיים מטיפים ממול והמון בית ישראל מסתובבים ורואים עולם בחייהם. כמו ביהופיץ, להבדיל. הניגוד הקוטבי ליום שישי בשיינקין הוא יום כיפור בשיינקין. אז יוצאים מהחורים והפחתים דייריו האמיתיים של האזור. והם בלבד. כמות הפרצופים המוכרים שספרתי בערב יום כיפור האחרון ביחס לכלל האוכלוסייה עמדה ביחס של אחד לשניים. אז גם מתברר שכולם כמעט הם בעלי משפחות, ממש כאחד האדם.
  10. הומלסים ומשוגעים. וזה כבר לא סעיף, אלא לב העניין עצמו. המשוגע השכונתי, מאיר, מוכר לכולם. "תהיי בריאה", נשמעת שאגתו הצרודה עשרים וארבע שעות ביממה (ואולי יותר?), מקצה הרחוב ועד קצהו. עוד מפניניו המיתולוגיות: "יהודים הם העם הכי טוב בעולם. שונאים אותם כי מקנאים בהם". וגם: "אני לא נוגע בנשים, אסור לי לגעת בנשים". אבל מאיר הוא סכיזופרן נעים ("לא נוגע בנשים"!), לא כולם כאלה. יש את נביא הזעם, שצועק על עוברים ושבים בעברית פוסט-מודרנית, שמערבת גבוה בנמוך: "אני אראה לך באבי אביך! השואה זה פרייר לעומת מה שיקרה לך!". יש את האלים שנהג להטיל מימיו משל שיינקין היא תעלה ונציאנית. יש את הקבצן הרוסי, הכורע באופן מזעזע ורוסי כל כך, משל הוא רסקולניקוב הכורע ומבקש סליחה בפני ההמון בכיכר סאנאייא, לפני העוברים ושבים ("יו, איזה מסכן! דויד, תביא חמש שקל", "מה קרה לך, הוא ייקח את זה לסמים"). הומלס אחר מגמגם באופן קורע לב: "ת-ת-עזרו-רו-ל-לי-בבקשה". היום הוא יום חורף והגמגום ספק מקור הוא בא ספק מאליו הוא בא. הומלס אחר מטיב את קרטונו מתחת לגנוגנת של אחת החנויות.

השפע הזה של הומלסים ומשוגעים הוא לב העניין, ולא הטרוניה המפונקת על כך ששיינקין כבר לא "אין", ששיינקין הפך להיות מעוז הפרובינציאליות. לא. אלא ההכרה החותכת ששיינקין הפך להיות שלוחה של אלנבי ודרום העיר העניים, ששיינקין עבר תהליך מפחיד של ירושלמיזציה בשנים האחרונות. אני אוהב את ירושלים אבל גם אוהבי ירושלים יודו בעונייה ובמוזנחותה. שיינקין, סמל הקלילות התל אביביות לפנים, מנקז אליו בשנים האחרונות את העוני, ההפקרה והמוזנחות שפשו בחברה הישראלית. שיינקין, מעוז האופנתיות לפנים, מעיד לאורך קילומטר של רחוב על חולאי החברה הישראלית, על ההפקרה של חלשיה, שההומלסים והמשוגעים הם רק האוונגרד ההולך לפני המחנה שלהם. 

 

מסביב לשיינקין, ב"אוף-שיינקין", דווקא מצאתי את מה שחיפשתי. קבוצה של ארבעה חמישה בתי קפה מלאים ושוקקים מנקזים אליהם את מיטב הכוחות היצירתיים של תל אביב, או לפחות את אלה שמתיימרים להיות כאלה. עיתונאים, אמנים, סופרים, אנשי קולנוע וטלביזיה, אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, מוצאים את ביתם, או את ההפוך שלהם, במתחם שבין "הבימה" להוצאת "עם עובד" ברחוב מאז"ה, על גדות הרחובות אחד-העם, בלפור, שדרות רוטשילד וקינג ג'ורג'. זה יפה. לפעמים, אפילו, מרשים. אבל אחד העם, התלמיד חכם הבורגני שניהל את עסקיו המשגשגים של איל התה ויסוצקי, לורד בלפור, המיליונר רוטשילד, המלך ג'ורג' החמישי, כל שועי הארץ הללו, מוצאים את עצמם מביטים מגבוה על העסקן הציוני המינורי, מנחם שיינקין, שמוטל ביניהם עני ומוזנח.

המישור, ההר והעיר

נקודות חן וצלקות; המישור, ההר והעיר

א

בסתיו האחרון, בגיל שלושים ושתיים, נתקפתי לראשונה געגועים לכפר.

גדלתי בכפר בעמק חפר, כפר הרא"ה. בנות צלופחד, נכדותיו של חפר, ביקשו להן נחלה ממשה. מדוע ייגרע חלקנו? הן שאלו. ואילו אני, בשנות העשרים שלי, ביקשתי להימלט מהנחלה אל העיר, מצמוד הקרקע לדירה שכורה, מהמוּכרוּת לאנונימיות.

מגיל עשרים ושש אני גר בתל אביב. תל אביב, למי שניזון ממיתוס "העיר הגדולה", התגלתה בחלוף השנים כעיר קטנה למדי. אחרי כמה שנים בתל אביב התחלתי למדוד תוך כמה זמן מרגע צאתי מהבית אפגוש מישהו מוכר. לא סלבריטאי – זה לוקח הרבה פחות, בעקבות הפיחות שחל במעמד בשנים האחרונות – אלא מישהו מוכר לי. חישבתי שלא יוצאת חצי שעה של שיטוט בעיר ואני פוגש פרצוף כזה. את העיר התחלתי למדוד במידותיו של הכפר. למשפחתי סיפרתי בהשתאות שמעולם לא היו לי כל כך הרבה חברים במרחק הליכה כל כך קטן. יותר מבכפר, אפילו, הבהרתי. ממני לבת דודתי, למשל, שעברה גם היא לתל אביב, זה כמו מהבית שלנו לבית של יגאל, חבר ילדותי, שגר ליד הישיבה, בקצה הכפר, אמרתי. הגילויים הללו היו בתחילה נעימים, לאחר מכן עוררו תהיות.

אבל אני מקדים את המאוחר ואף את המאוחר מאד.

ב

מאחורי בית ילדותי בכפר היה לנו פרדס. שני דונם של קלמנטינות, תפוזים ואשכוליות. אבי ז"ל הפך אותו למטע כשנטע בו "נשירים", שעל פי המקובלות אינם יכולים לגדול כראוי באקלים מתון כמו זה של מישור החוף. המקובלות צדקו: הם גדלו בהצלחה חלקית. האפרסקים, למשל, היו רכים מדי מוקדם מדי ונטו למשוך טפילים.

עבודת האדמה הייתה חשובה לאבי למרות שאת עיקר פרנסתו מצא כמורה, בניגוד להוריהם של רבים מחברי ילדותי שהיו חקלאים אמיתיים ולכן, כנראה, פחות ייחסו לעבודת האדמה ערך רוחני. את ייחוס הערך לעבודת האדמה קיבל אבי מהוריו. אמו עלתה ארצה מליטא בראשית שנות השלושים ופגשה בקבוצת הכשרה של הקיבוץ הדתי את אביו, שעלה מפרנקפורט. השניים נדדו עם ילדיהם ברחבי ארץ ישראל העובדת ונמשכו לקיים את אורח חייהם הדתי דווקא במקומות שאינם דתיים. הם עברו בעמק יזרעאל ומשם לאצבע הגליל ומשם לשיפולי פתח תקווה ולבסוף, בתחילת שנות החמישים, למושב משמר השבעה. שם הקים סבי בית כנסת ופיתח תיאוריה ופרקטיקה של זיבול אורגני לעצים שסביב לביתו. זאת למרות שמצא את פרנסתו, לבסוף, כפקיד בחברת החשמל בבית דגון.

כשהיינו ילדים, אנחנו, הנכדים, עזרנו לסבתי (סבי נפטר ב – 1973, שבועיים לפני שנולדתי, ואני קרוי על שמו) לפזר את שאריות האוכל מסביב לעצים שסביב ביתה והבטנו בתימהון מסוים – עד כמה שאפשר לתמוה על משהו בילדות, בה כל דבר הוא הכלל כי טרם התפתח חוש המידה לבחינת היוצא ממנו – בשקיות הנייר שכיסו את הפֵרות בעצים שלה כאילו הם מתנות הפתעה לימי הולדת. בתימהון גדול יותר הבטנו בשירותים מחוץ לבית, שהיו פתוחים לבור גדול. הרעיון שסבתי הצנומה, האוחזת ספרים בידה, מהדקת את מטפחתה לראשה ושאינה אוכלת בשר מלבד בשבת משתתפת בתהליך הדישון הטבעי היה לא נתפס.

כשסבתי הייתה באה לביתנו בכפר, ראשית מעשיה הייתה "לרדת לפרדס" ולקטוף משהו. סבתי ראתה בפרדס מקום מקודש ובעבודת האדמה התעלות רוחנית. אני שנאתי לרדת לפרדס. זו הייתה עבודה ואני, גיליתי בחרדה מסוימת כבר בילדות, שונא לעבוד. אבל חשתי אשמה על כך ולכן נלוויתי אליה ועקבתי אחר מבטה שליבב את הפרות לפני שקטפה אותם. לעתים, בסיום הקטיף, הייתה סבתי מתיישבת עם ספריה, ספרי קודש וספרי שירה, במרפסת הנשקפת לפרדס ומותחת קו ברור בין עיסוקיה הרוחניים לקטיף. כשבגרתי מעט ונמשכתי לקריאה בספרים הללו ניחמתי את עצמי שבמשיכה הזו אני מכפר על האדישות שלי כלפי "הפרדס" (למעשה, כאמור, המטע).

ג

בחופשות הקיץ נשארנו לעתים, האחים, בביתה של סבתי במשמר השבעה לכמה ימים. לעתים נלוו אלינו כמה בני דודים. בביתה של סבתי, שביקרה באופן עקרוני אך מעורפל את "הטכנולוגיה", לא הייתה טלוויזיה ולא היה טלפון. הימים היו רבי פעילות אבל הערבים היו ארוכים ומעט עצובים. כשרצינו לדבר עם הורינו היינו הולכים למכולת במושב ומטלפנים אליהם.

האדמה במשמר השבעה מגורגרת וחומה-שחורה, על פניה צימחו עשבים סגופים ושורטניים  ובעיקר משכה את עינינו העובדה שהיא חרושה סדקים. הסקנו שרעידות אדמה פוקדות את המושב מדי פעם, ברווחים שבין ביקורינו. הסדקים באדמה התפשטו גם על פני הכבישים המיושנים שבמושב. הם הפחידו אותנו כי רימזו על אי יציבות מתפשטת ומפני שהזכירו את הקמטים בפניה של סבתי. אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר שהסדקים באדמת משמר השבעה היו המפגש הראשון שלנו, הילדים, עם עובדת המוות. בכפר, לעומת זאת, האדמה סמיכה וכבדה ושום סדקים לא מתפשטים על פניה. החזרה הביתה הייתה חזרה אל היציבות של ההורים ושל האדמה.

ד

בקיץ 81' בישרו לנו ההורים שאנחנו עוברים ל"חבל ימית". אבי היה פעיל בתנועת "התחייה" ותכננו "לעצור את הנסיגה מסיני". לא עברנו לימית עצמה אלא, עם עוד כמה עשרות משפחות, למושב ששמו תלמי יוסף. שהינו במקום חצי שנה אבל אני ידעתי שמקומנו האמיתי הוא בכפר. לכן יכולתי ליהנות מהאדמה הצהבהבה, ההדוקה והשטוחה שהקיפה את הבתים הספורים בתלמי יוסף ובטח מהדיונות המרהיבות והבתוליות שהיו בימית, אליה נסענו כל בוקר רבע שעה לבית הספר. המרחבים של האדמה הצהובה, שהתחלפה, עם הקרבה לים, בדיונות הלבנבנות, היו מושכים אך מלאי בדידות. הכפר הירוק בעמק חפר נראה, לעומתם, כלבו של "הסהר הפורה" (עליו למדתי מקריאה ב"אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל"); ארץ נושבת מוקפת ארצות נושבות נוספות, כפרים, מושבים וקיבוצים, וביניהם פרדסים מוריקים. כשפינו אותנו נקרעתי בין האידיאולוגיה לרגש. האידיאולוגיה עצבה על הנסיגה אך הרגש שמח על החזרה לכפר.

ה

בשלבים הראשונים של גיל ההתבגרות התפתחה אצלנו, ילדי הכפר, תחושת הטריטוריה. המשחקים שלנו קיבלו חזון, הפכו לאֶפּיים. התחלנו לחלק את הכפר, לשחק "שני דגלים", להקים חבורות ומחנות סודיים ב"פלחות". ה"פלחות" נראו אז אינסופיות ובתוכן תחנות שמקלות מעט על ההתמצאות: הבאר, המזבלה, בית הקברות, מגדל מים ישן.

כשאני חושב היום על ילדותי אני תמה עד כמה הנוכחות שלי בנוף הייתה טבעית ומוטבעת כל כך עד שלא נתתי את דעתי לתחלופה המהממת של עונות השנה. היום, בתל אביב, עטוית שלמת בטון ומלט, אני דרוך לסתיו ולאביב כמו שלא הייתי מעולם בילדותי. אני דרוך אליהם, אבל, כשבמחשבתי אני מצוי בכפר ואני ממתין לשלוליות – שייקוו במקומות הרגילים כפי שהן נקוות כל חורף בדרך לבית הספר – לקלמנטינות או, לחלופין, לאבק הקמחי של השבילים בפלחות בקיץ. אולי זה טבעה של הילדות שבגלל ראשוניותן של החוויות התחלופה – של עונות השנה במקרה הזה – אינה מעוררת פתיעה מיוחדת.

ו

אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר שאחד הסימנים המוקדמים ביותר לנטייה שלי לתחום הספרות התגלה בטיול השנתי של כיתה ה"א. נסענו לנגב (או למדבר יהודה, אני לא בטוח) וכשחזרנו הכרזתי בפני הורי שהנוף של המדבר הוא הנוף האהוב עלי ביותר. הייתה בהכרזה הזו מהנאת הפרדוקס. דווקא הלא-ירוק, הלא-רך, הלא-רטוב, ובעיקר: הלא-מיושב, אהוב עלי. הייתה בהכרזה הזו, בקצרה, הנאה פיוטית. לא שרציתי לגור במדבר, זכרתי את חבל ימית, אבל כיעד לטיולים העדפתי מדבריות.

ז

בינתיים קרו דברים. שניים מאחיו של אבי עברו להתנחלויות. הנוף בשתיהן, למרות המרחק הרב ביניהן, נראה לי דומה. הרים לא לגמרי ירוקים, הרי טרשים לא לגמרי קרחים, ובדרך יישובים ערביים עם הריח העז שנדמה היה לי שמורכב מתמהיל של שמן זית ונפט. אבי, משום מה, ביכר להישאר בכפר. אולי היו אלה סיבות טכניות (משכנתא וכדומה) ואולי משהו בכפר במישור החוף משך אותו במיוחד, האנשים, זיכרונות ילדותו, אינני יודע. על כל פנים להתנחלות לא עברנו. הנוף בהתנחלות היה, כמובן, "ארץ ישראל" הרבה יותר מאשר הכפר במישור החוף. ההרים השוממים בחלקם, בתיהם הותיקים של הערבים, הזְקָנים של הגברים בהתנחלויות דודי ודודתי. בכפר בעמק חפר היו מעט מאד זקנים. שפמים היו, כמו לאבי, אבל זקנים, כמו לדודי, מעט.

אבל יש לזכור ש"ארץ ישראל", כמו כל מושג, נחוותה כמשהו מעט חיצוני ואילו הכפר, כמו כל מציאות נתונה, היה משהו פנימי, טבוע. הכפר היה בחלקו של שבט מנשה, למדתי, שבט מיוחס הרבה פחות מאפרים, בנימין ויהודה ששכנו בהרים. מחלון ביתנו לימד אותי אבי להבחין ביום צלול, שאחרי הגשם, בקווי המתאר של הר גריזים והר עיבל שנשקפו במזרח וכאילו הקלו עליו את הישיבה במישור החוף, בנחלת מנשה, הבן הבכור ואטום השכל במקצת של יוסף.

אבי, כמובן, תמך בהתנחלויות והתרגש מנוף הקדומים של יהודה ושומרון, אבל דווקא את המילה "נוף" ("תראה איזה נוף, אריק"), שנאמרה ברטט התפעמות והייתה מילה מקודשת כמעט, ייחד לחלקים אחרים בארץ. כשנסענו לכינרת, למשל. אולי גם אצלו, מי שהיה ב – 67' כבר גבר מבוגר למדי, בן 28, "ארץ ישראל" הייתה מושג, מעט שונה מה"נוף" המציאותי של גבולות 49'.

ח

ופעם אחת חל עימות בין "הכפר" ל"התנחלות". זה היה ביום העצמאות 85', אני חושב, במלאות 50 שנה לכפר הרא"ה. החדשות שהסתננו על החגיגות שעומדות להתרחש היו מדהימות. הכפר הלך להיהפך ללונה פארק ענק. אומגות מראשי העצים, קרונות מתפתלים קשורים לטרקטור, קרוסלות ענק, דוכני מזון. הילדים העבירו זה לזה בהתרגשות את החדשות. חלמתי בלילות על שינוי פניו של הכפר. כמו החלום המפעים, החוזר שוב ושוב, על כך שהבית שלנו שקוע עד גגו במים ואני צולל בין החדרים, מתחת לשולחנות, עולה במעלה הספרייה.

כמה ימים לפני יום העצמאות הודיע לי אבי ששנינו נוסעים לשומרון ביום העצמאות. יישוב מוקם בהר גריזים, הר הברכה, שנשקף ביום צלול מביתנו, ושמו בהתאם "ברכה". האם התקוממתי? נראה שלא. התקיים שוויון בין שני הפיתויים. נסענו ועברנו דרך שכם (במקום שבעוד כעשור, בצבא, אקלע בו למארב בקבוקי תבערה). הדרך במעלה ההר התפתלה. בחוץ היה קר. אלפי אנשים עמדו בצדי הדרך. לא הייתי רגיל לכמות כזו של אנשים. אבל לפתע הבחנתי שהם מסוג לא מוכר. בכובעים, כמו יצאו לטיול, לא בכיפות; בבגדים צבעוניים, לא בגוונים חמורים. הם משלום עכשיו, הסביר לי אבי. מפגינים נגד. היה משהו מפחיד באנשים האלה, בכמות שלהם, בזרות שלהם, בשנאה שלהם. לבסוף הגענו לפסגה ושם כבר האנשים מוכרים. הרבה פחות. דגל, כמה קרוואנים, נאומים, רוח סכינית. אחר כך, במשך שנים, העלו חבריי זיכרונות מיום העצמאות ההוא, שנפל חלל בזיכרון שלי.

ט

אבל הניגוד בין "הכפר" ל"הרים" לא היה שלם. לא רק באי-המודעות שמאפיינת את הילדות, שגורמת לילד לא להיטיב להבחין בניגודים או בהקבלות, אלא גם במודעות של אותה תקופה. כי הרי – ידעתי בשלב מוקדם יחסית – מהישיבה שלנו בכפר, "אם ישיבות בני עקיבא", יצאו ישיבות בנות שלבסוף, מדוחק המקום כנראה, העפילו כמה מהן להרים. ואכן – באיזה שהוא רובד תת מודע – היה נכון, לפיכך, שהישיבה בכפר ניצבת על גבעה, "גבעת הישיבה", כאילו מישור החוף התגבע בכמיהה שאחר כך מצאה את ביטויה השלם בהרים האמיתיים שממזרח לו.

באופן מוזר – או אולי לא מוזר כל כך אם נניח שהביטוי "מישור החוף" נתפס כמחייב כל סנטימטר – תפסתי את הכפר שלי כמצוי במישור. גם כשנאלצתי להודות שהישיבה הסמוכה לכפר נמצאת על גבעה, הכפר שמתחתיה נותר במחשבתי עדיין שטוח. אני חושב היום שזה מוזר כי היציאה התדירה לפלחות, ברגל או באופניים, וההתבוננות ממזרח בכפר חשפה בקלות את העובדה שהכפר גם הוא ניצב על גבעה. גבעה קטנה – אבל גבעה.

לקראת בר המצווה שלי קיבלתי מבן דוד חילוני ומשכיל שלי את הספר "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס. ההקדשה בספר הסבה את תשומת לבי במרומז ובתקווה לסכנות הקנאות הפוליטית והדתית, שמגולל יוסף בן מתיתיהו, אבל תוכנו המיליטריסטי, תיאורי הקרבות, דווקא הוא שלהב את רוחי. באחד הימים, כשהבטתי על כוורת הבתים של הכפר מהפלחות, נדמה בעיני הכפר להרודיון ולגמלא בו זמנית, כפי שמתאר אותם פלאביוס. בתים על גבי בתים המאיימים לצנוח אל התהום (כך בגמלא). 

י

כשאבי נפטר, ב – 86', הוא נקבר בכפר. בית הקברות בכפר הוא מקום סולידי, אם אפשר לומר כך. מצבותיו פשוטות והוא מישורי ולא מבליט את עצמו, כמו הכפר עצמו. האדמה דשנה וקל לכרות בה קברים. סבי, אביו של אבי, לעומת זאת, נקבר באחד מבתי הקברות היפים בארץ. מעל שדה יעקב (אחת התחנות שעברו הוא וסבתי בשנות נדודיהם), בסמוך לקריית טבעון. בית הקברות הזה מתנשא מעל חלקו המערבי של עמק יזרעאל והתמונה מרהיבה. בית הקברות הזה הפך לתחנה תיירותית מדי פעם כשאני נוסע ל"צפון" ("צפון" פירושו חופשה, כמו ש"דרום" פירושו צבא). הוא בעצם נמצא על סיפּו של "הצפון", מייד אחרי שיוצאים מהמנהרה של ואדי מילק, שאליה נכנסים מהמציאות המשעממת של מישור החוף ויוצאים, הופ!, לנוף החופשה המרהיב של "הצפון". זה קצת היה מוזר לשותפיי השונים למסע ל"צפון" לחנות בראש ובראשונה בבית קברות אבל הנוף המתיק מייד את העיכוב. כשמזכירים את בית הקברות המפורסם בכינרת אני גא על כך שאני מכיר בית קברות יפה לא פחות. כשדודתי נרצחה בפיגוע לפני שנים מספר היא נקברה בעופרה. שם, לעומת בית הקברות בכפר, בית הקברות טרשי וקטן למדי. בית קברות צעיר עדיין.

יא

כשהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית נפל לידי ספר של דרשן חרדי. אני חושב היום שהיה זה ספר של אורי זוהר (שאותו לא הכרתי לא בפועלו החילוני ולא בפועלו הדתי באותה תקופה). בספר ניתן ביטוי למחשבה שהייתה צפה לה במעורפל במוחנו הנעריים: בארץ ישראל יש מגוון של נופים, מעין תמצית של נופי שאר ארצות תבל. באיזה עוד מדינה תמצא מדבר נורא כמו הנגב או מדבר יהודה ופסגות מושלגות כמו החרמון במרחק כל כך קטן ביניהם? איפה עוד תמצא את המקום הכי נמוך בעולם, 300 מטר ויותר מתחת לפני הים, בצד חוף ים ארוך בגובה פני הים עצמו?

אבי, כמו יצחק אבינו, לא יצא מעולם מהארץ, ולא יכול היה להפריך את התפיסה הזו אבל אמי, שעלתה מארגנטינה, לא התרשמה כל כך מהטיעון. היא גדלה לגדותיו של הנהר הרחב בעולם, הריו דה לה פלאטה, שמגדתו האחת לא נראית גדתו השנייה, ואת מפגשה המאכזב עם הירדן תיארה בפני פעם. היא קצת מיתנה את תיאור אכזבתה כשראתה את אכזבתי.

יב

את החורף הגדול של 91' עברתי בגובה 900 מטר מעל פני הים, בישיבה הגבוהה בבית אל. שלג ירד, בגובה חצי מטר, ובחורי הישיבה הרציניים לא נמנעו מלהטיח זה בזה כדורי שלג. לאחר יומיים או שלושה השלג הפך בחלקו לקרח. בהיעדר מגפיים חדרו רסיסי שלג לנעליים והפכו למים קפואים. כוויות קור עלו ברגליים. היה קר, קר נורא ונמאס. המראה הלבן חדגוני ותפל והתגעגעתי במעורפל לרבגוניות של האדמה החומה, הצמחייה הירוקה, הכבישים האפורים, המכוניות הצבעוניות. לכפר. צריך היה להיזהר לא להחליק בחוץ או, במקרה בהם לא התקשה השלג, לא ליפול למלכודת של שלג חצצי. גם השלג עצמו הזדהם ונמלא כתמים שחורים, כמו הריאות המעושנות שראיתי פעם בסרטון תעמולה נגד עישון ביסודי, כאילו שפכו עליו נפט או שמן שרוף. כעת לא רק שהשלג הציק ונמאס, הוא גם לא היה יפה.  

זכרתי שאבי סיפר לי על הפעם היחידה שירד שלג במישור החוף. זה קרה כשהוא היה נער, בשנות החמישים. אבל אפילו בחורף הקשה הזה של 91' לא זכה מישור החוף להתכסות בלבן. אולי השלג במישור החוף ירד אז כחלק ממכלול הקשיים של מדינה צעירה וכיום, כשמקומו של מישור החוף מובטח ומוסדר, לא מופרת הנורמליות האקלימית שלו?

יג

בספסל הראשון של בית המדרש בישיבה הגבוהה למד בנו של ראש הישיבה, שהיה גדול ממני בארבע שנים לפחות. הוא ישב כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת ממותן שמאל והתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. הוא עילוי אמיתי, אמרו כולם, אך כמו הלל הזקן הוא לא סרב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, נוצר לעיתים מעין תור של שואלים ליד מקום ישיבתו. עיניו המאירות היו מרוכזות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. הוא התיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, כשקולו נוהם וכמעט אינו נשמע. גם בלימודי ה"אמונה" הוא היה נחשב למעמיק ביותר. כשעמדתי לעזוב את הישיבה ניהלתי אתו כמה שיחות שאני זוכרן לטובה. הוא לא ניסה להניא אותי מהחלטתי אלא הסתפק בהקשבה אוהדת ובדאגה פרקטית לעתידי. בשיחתנו האחרונה אמרתי לו שנראה לי שההרים האלה, החוויתי בידיי סביבי, מצריכים אישיות קשה ואני רך יותר, כמו האדמה של מישור החוף. הוא צמצם את עיניו והסתפק בנענוע ראש לאות שהבין את כוונתי.

יד

בשנות העשרים שלי, כאמור, רציתי להימלט מהכפר. הרגשתי חנוק בו כמו מדאם בובארי בפרובינציה. ישבתי בבית והזיתי על תל אביב. תל אביב של מעלה. אני זוכר, וסומק, כמו שאומרים, עולה בלחיי, איך ראיתי פעם בכפר, באמצע שנות התשעים, את התוכנית "החמישייה הקאמרית". בסוף התוכנית נכתב שכל מי שרוצה לשלוח רעיונות והערות לתוכנית מוזמן לעשות זאת. בהתלהבות של תמימים ישבתי וחיברתי מערכון. נושאו היה רפתן ממושב בעמק חפר שלא מצליח לשמוע גלגל"צ כי עמק חפר נמצא בדיוק בין אזור הקליטה התל אביבי ואזור הקליטה החיפאי של התחנה (מה שנכון). המערכון עבד על הרעיון של חקלאי מחוספס, שמתגלה כמי שמבין בדקויות המוזיקה הפופולרית. המערכון ניסה להגחיך את הפרובינציאליות אבל שליחתו מלאת התקווה לת"א היא אולי סמל מוצלח יותר לפרובינציאליות הזו.

טו

יש לי תיאוריה על ת"א. אנשים מגיעים אליה בגילאי עשרים בחיפוש אחר היופי ויוצאים ממנה חזרה לפרובינציה בגילאי ארבעים כי היופי הופך כבר למטרד, קשה לשאת אותו, קשה לקיים בצדו משפחה. אני עוד לא שם, בגיל ארבעים, אבל געגועים, כאמור, תוקפים אותי לכפר החל מהסתיו האחרון.

יז

בכפר הרא"ה יש, כמו בכל המושבים בסביבה, מגדל מים. כשהיינו ילדים היינו מטפסים עליו ברטט-התרגשות ומשקיפים על מרחבי הפרדסים שנמתחו לכל עבר והפרידו בין המושבים השונים. כשהייתי נער היה כבר הטיפוס על מגדל המים בחזקת סכנה. אני מניח שכבר לא נעשה בו שימוש ולכן לא טרחו לתקן את מדריגות הבטון החסרות שהובילו לפסגתו. מוטות הברזל, שפרצו מהבטון בשאננות לעבר השלבים החסרים, רחרחו בתדהמה את האוויר שקידם אותם בחללים הפעורים והתעוותו מאימה. על האדמה הונחו המדרגות שנשרו מזקנה כמו שיניים ושאיש לא טרח לפנות אותן. כעת היה הטיפוס לפסגה אתגר של ממש אך מי שהעז לעלות למעלה, כנגד האיסור המפורש של ההורים, יכול היה לראות כתמים צהבהבים ושוממים מתפשטים בתוך הירוק של הפרדסים.

כיום, סביב רוב המושבים בעמק חפר אין פרדסים בכלל. הקרקע הופשרה לבנייה והיישובים מתפשטים ומתחילים להתקרב בחשדנות איש לרעהו. ביום בו עקרו את "הפרדס" מאחורי בית הורי לא הייתי בכפר. כשבאתי לביקור הבטתי בקדרות בשממה שנפרשה בפני. בני משפחה אחרים פרצו בבכי.

גם האוכלוסייה בעמק חפר משתנה. המגורים הכפריים קורצים למעמד הבינוני-הגבוה והוא שש לפרוק את מה שצבר בעיר על אדמת העמק ולהתקין לו עליה דירות נאות. אחרי עשרות שנים של קיפאון יחסי השתנה עמק חפר תוך עשור לבלי הכר והשינוי והתזזיתיות נמשכים והולכים. אבל את מגדלי המים לא הרסו. על מגדל המים של היישוב השכן ליישוב בו גדלתי, שסמוך לכביש הראשי, הוצב שלט ענק ואדמדם של "זוגלובק". גם על הדופן הענקית של אחד המתבּנים במושב שלי נמתחה יריעת ענק כחולה-לבנה של מחלבות "גד". ואילו בכניסה למושב שלי, בשילוט כהה, הזהה לזה שמיועד בדרך כלל לציון אתרים היסטוריים, מתבשרים הבאים על מחלבה מסחרית שפועלת אצלנו במושב בעשור האחרון.

יח

בצעירותי בזתי ללהיטות הנדל"נית של בני האדם וראיתי בה חומרנות שאני נקי ממנה. והיום? אני אולי לא נקי מחומרנות אבל התשוקות הנד"לניות, הבנות צלופחתיות, שאני מגלה בעצמי פתאום, לבית, לנחלה, לאדמה, לעמק חפר, נראות לי קשורות יותר להתבגרות. ואני אומר "התבגרות", אתם מבינים, בלשון נקייה.  

 

 

כיצד נהייתי אחד מהרוב – על חזרה בשאלה ופוליטיקה

א

בבחירות 92' הצבעתי למפד"ל. הייתי אז בן 19 (אני מהילדים של קיץ 73', אלה שלא נכתב עליהם שיר), למדתי בישיבה הגבוהה ב"בית אל", ולמרות שהמפד"ל, בעיניו של בן למקימי "התחייה", נחשדה באי יציבות אידיאולוגית, הרי ש"מי חוץ מהם ידאג לחינוך הדתי". כשחזרתי לישיבה מההצבעה בכפר גידולי, כפר הרא"ה, היה עדיין בית המדרש ריק למדי. רבים עוד לא חזרו מההצבעה בבתיהם. אבל הריקנות הזו הייתה מאיימת במקצת, כאילו ניבאה את תוצאות הבחירות.

לאט לאט הסתננו השמועות לבית המדרש הריק. שמועות מדאיגות. אחד מרבני הישיבה, המפוכחים, אמר בענייניות שכעת לא יהיה מנוס מאוטונומיה לפלשתינאים. תוכן דבריו, אך יותר מכך: הטון הענייני שלו, זעזעו אותי, הרי זו נסיגה ממה שלימדו אותנו! מתהליך הגאולה! אבל הזעזוע לא האריך ימים. לא היה לי פנאי באותם ימים להזדעזעות פוליטית.

 

ב

בסתיו 92', בחודשים שבין "בין הזמנים" של החגים לחנוכה, עברה עלי תקופה רגשית ואינטלקטואלית דחוסה ביותר, שבסיומה מצאתי את עצמי מביט בנרות החג הרועדים ואני כבר אדם לא דתי. בנרקיסיזם משתאה, שמאפיין אולי את כל מי שעובר תמורות נפשיות קיצוניות, ניתחתי ותיעדתי את מה שעבר עלי בחודשיים הרי הגורל הללו. איך בתחילה גיליתי אזורים רגשיים שלא "מכוסים" על ידי אורח החיים וההשקפה הדתיים שגדלתי עליהם. איך התחלתי בעקבות הגילויים הללו לנסות "למפות" את האזורים הרגשיים החדשים הללו באמצעות קריאת שירים ולבסוף באמצעות כתיבתם. איך התגנבה לה המחשבה שאם אזורי נפש רבים כל כך אינם קשורים ל"דת" (תסולח לי ההפשטה ההיפרבולית והשטחית, שאפיינה את אורח המחשבה האפרוחי שלי אז), אולי ה"דת" אינה כל כך חשובה וחיונית. ואם כך – בחלוף עוד מספר ימי הגות טירונית דחוסה וגעש רגשי – אולי גם אלוהים, הקיים עדיין, אינו כל כך משמעותי. הרי החיים פה על פני האדמה כל כך מורכבים, סעורים, מייסרים ומענגים גם בלעדיו, כך שייתכן שאלוהים הוא המחזאי של העולם הזה אך ההצגה שלו יכולה לרוץ כעת בלעדיו (במטאפורה הזו האחרונה הייתי גא מאד באותם ימים).

בכל אופן, ודאי שאלוהים לא יכעס עלי כשאני חושף עוד רבדים של רגש ומחשבה בעולם שהוא עצמו ברא. ולבסוף, כשהחורף בהרי בנימין דופק בפראות בחלוני, חשבתי: אולי אלוהים כלל לא קיים? זה לא משנה בעצם, אמרתי לעצמי, ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל ייתכן שלא. ושוב מצאתי דימוי שהייתי גא בו מאד ושביטא את הפקפוק באמונתי ותוצאותיו: זה כמו בן אדם רועד שמזנק קדימה באפילה וחושש שהוא מזנק אל התהום ולבסוף מוצא את עצמו צונח על מדרגה הנמוכה בכמה סנטימטרים בלבד ממקום הזינוק שלו. כן, אפשר לחיות גם בלי אלוהים. 

המעבר היה חד, אם כן. תוך חודשיים מצאתי את עצמי הופך ממאמין ללא מאמין, ממקפיד על מצוות ללא מקיים, מבחור ישיבה ל… למה בעצם?

 

ג

ברבות השנים, כשקראתי בעיתונים על אינספור "חוזרים בשאלה" שהתראיינו בהם (ועיתונים קראתי הרבה באותן שנים שלאחר "המהפך" הפרטי שלי; זו הייתה הדרך לרכוש השכלה אודות העולם החילוני) זלזלתי בגאוותנות בקטע הבלתי נמנע שבו מתאר החוזר בשאלה התורן את הפעם הראשונה שהדליק ברעד אור בשבת. הבחנתי את עצמי באנינות מהאספסוף המתראיין בכך שהתהליך שלי היה פילוסופי ומסקני ולכן, כשהגעתי בסיומו לחלל שבת או לעבור על מצווה אחרת, לא היו לי (כמעט, יש להודות) נקיפות לב. אלוהים לא יכול לכעוס עלי בדרך שאני צועד בה כי לא הייתה לי ברירה אלא לצעוד בה, מה גם שיקשה עליו לכעוס אם הוא אינו קיים. אולם למרות שיצאתי מהתהליך הלא ארוך שעברתי מְנוער ממצוות הרי שמצווה אחת קטנה, לא מצווה אפילו אלא מנהג, נשארה מקוימת. המשכתי ללכת עם כיפה.  

הייתי בחור ישיבה בן 19 וזו, התחלתי במעומעם להבין, לא רק הגדרה אידיאולוגית אלא סוציולוגית. לא הכרתי את העולם החילוני כמעט, פחדתי מהשירות בצבא, מה היו האופציות העומדות בפני? הכיפה השאירה אותי מבחינה סוציולוגית ובמחיר מועט בחברה שלי. החלטתי גם להתגייס עם תלמידי ישיבת הסדר כדי למתן את הצניחה לעולם החיצוני. אחרי פרק השירות המקוצר ביחד אתם (תלמידי ישיבת הסדר משרתים 16 חודשים), חשבתי, אוכל אולי להמשיך כבר לבדי בצבא.

הנרקיסיזם המוזכר לעיל ייסלח אולי אם יובן כי הוא נובע אצל החוזר בשאלה (כמו גם אצל החוזר בתשובה) מהתחושה שהוא נמצא בעיצומה של דרמה קוסמית. הרי בו, בעקיבא צלמאייר או ביהודה גבאי, יוכרע בקרוב גורל היקום! האם יש אדון לבירה או אין? האם מפץ גדול או הקדוש ברוך הוא? האם תפילין או קאנט? מוֹלים או גפילטע? הנחיתה הכאובה מתרחשת במשך השנים שלאחר ההכרעה הקוסמית. או אז מסתבר לעקיבא צלמאייר וליהודה גבאי שמידתם היא מידת אנוש ושהמעבר שהם עשו בחייהם אינו פשוט כלל ועיקר, הוא מעבר סוציולוגי יותר מאשר אידיאולוגי, והמחיר עליו יקר, יקר מאד.

 

ד

בבחירות 96' הצבעתי כבר ל"דרך השלישית" (זוכרים? היה דבר כזה וזה הייתי אני שהצביע לו!). לא הייתי "ימני" כבר אבל גם לא "שמאלני" וחיפשתי…ובכן, חיפשתי דרך שלישית. כמו שבבחירות 99' חיפשתי איזושהי מפלגת מרכז והצבעתי לכן, הפלא ופלא, ל"מפלגת המרכז".

אבל למה בעצם לא נהייתי "שמאלני"? התחלתי לחקור את עצמי. לא יכולתי להכחיש שחל סחף מסוים "שמאלה" בעמדותיי לאורך השנים אבל הוא היה איטי, איטי מאד, והיה לו באופק קו אדום ברור. למה, שאלתי את עצמי, המעבר האידיאולוגי והרוחני שלי ארך אולי 60 יום, חודשיים שהעבירו אותי מקצה לקצה, מפלוס למינוס או ההפך, ואילו המעבר ה"פוליטי", שמשמעותו לכאורה פחותה בהרבה והוא פחות נוגע לחיי האישיים, נעשה בזחלנות כזו? למה הספקנות התהומית שגיליתי כלפי הדת, ובעצם, מאז, כלפי כל אידיאולוגיה, כל טענה ל"רוחניות" מכל סוג שהיא, כולל "רוחניות" חילונית, כולל יומרות ל"רוחניות" בענייני ספרות ואמנות שמצאתי את עצמי נמשך אליהן, למה הספקנות הזו לא מופנית כלפי עמדותיי הפוליטיות? למה, בעצם, אני לא מוצא את עצמי מצביע ל"מרץ" או, מוטב, ל"חד"ש", שהן המפלגות המהוות את המקבילה הפוליטית לעמדות הקיצון הרוחניות שהגעתי אליהן?

 

ה

ואולי אין זה נכון שהמעבר "הרוחני" שעשיתי קיצוני כל כך? אולי הוא בעצם תואם לשינוי הפוליטי המתון יותר?

כשסיימתי סוף סוף את השירות הצבאי הארוך מדי שלי (השתחררתי, בגין לימודיי בישיבה, בגיל 23) חיפשתי עבודה ומצאתי את עצמי עובד במעין "בית מדרש" חילוני, עובד עם בני נוער חילוניים על נושא "הזהות היהודית" (החילונית!) שלהם.

אולם גם בזמן העבודה בבית המדרש החילוני חשתי לא בנוח עם עצמי. הספקנות ניקרה וניקרה. הייתי עסוק בזה. מה פירושה של "זהות יהודית חילונית"? האם הספקנות צריכה להיעצר דווקא כאן? האם החתרנות והפירוק ששימשו אותי כה יפה וכה נורא במיטוט עולמי הרוחני לא יעילות גם כאן? מה מותר הזהות הלאומית מהזהות הדתית? האם, וזו הייתה המחשבה הנוראה מכל לַצעיר מדי ולאידיאליסט מדי שהייתי, רק הביוגרפיה שלי גורמת לי לחנך מתבגרים בדבר חשיבותה של "הזהות היהודית" שלהם? רק יתרוני כבקי מהם בנבכיה של "היהדות" גורם לי לנצל את ידיעותיי על מנת לשכנע אותם ש"הזהות היהודית" היא דבר חשוב ולכן אני, מי שבקי מהם בה, גם כן חשוב קצת? האם הגעתי לעבודה הזו פשוט משום שכישוריי הולמים אותה ולא ממשוכנעות פנימית בערכה?

ניסיתי, באותן שנים, לנסח את העמדה שלי בקשר לזהות הלאומית כעמדה הנובעת מהצרכים האישיים של הפרט, לא כמוכתבת על ידי כוח גדול ממנו, שאותו לא קיבלתי ובו לא האמנתי. השקעתי בזה מאמץ רגשי ואינטלקטואלי רב. הייתי צריך להצדיק את עצמי. כעבור שנים מספר פרסמתי ברומן שלי, "ובזמן הזה", קטע, שבו ניסיתי להסביר את מהות הזהות היהודית שלי באותן שנים.

"בראש הדף רשם בכתב גדול "למה אני יהודי?". כאן שהה, לפתע פחד שכאן באמת גם ייעצר, אבל מייד ידע שכבר באזירת העוז להציב את השאלה ידע, בעצם, שתימצא לו התשובה. אבל העובדה הזו, שביטלה כביכול את הנועזות הספקנית שלו, לא באמת הציקה לו. הוא נשך את העט בשיניו ואחר כך כתב באותיות קטנות "תנ"ך" והעביר קו תחת המילה. הוא נתן למחשבותיו לשוטט בחופשיות, להיעגן רק במה שממגנט אותן מאליו, ללא ניווט הרצון. עכשיו רשם את הספרה אחת והקיף אותה בעיגול. לצדה רשם "אברהם מתמקח עם אלוהים על סדום" ובצד השורה, בסוגריים רבועים, רשם "מוסר". מתחת, בצד הספרה שתיים, רשם "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", למרות שהמשפט המצוטט חרג מהכותרת הקטנה, מהקטגוריה.

עכשיו שטפו המחשבות ביתר קלות. בצד הספרה שלוש רשם "סיפור יוסף ואחיו" ולצד השורה, בסוגריים רבועים, הוסיף "הערך הסיפורי". הוא נדד הלאה וביקש לרשום את שירת "האזינו" אבל נמנע מכך. פתאום לא ידע, לא זכר, האם התחושה הנעימה שעולה בו קשורה לכך שזו פרשיה קצרה, שבישרה תפילת שחרית קצרה יותר בבית הכנסת, או ליופייה. במקום זה, בצד הספרה ארבע, רשם "דוד מסרב לפגוע בשאול, במערה". בחמש רשם שני פסוקים ממלכים שעלו במוחו: "שלנו רבים משלהם", כפי שביקש הנביא שייוודע לנערו, ו"ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם". אבל אז היסס לרגע, הושיט את ידו ודפדף בתנ"ך. הוא נזף בעצמו (הציטוטים הנכונים הם "רבים אשר אתנו מאשר אותם" ו"שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם") אבל בכל זאת הותיר את הכתוב כפי שעלה בזיכרונו. בשש רשם "דוד ובת שבע" ובסוגריים רבועים רשם "גם עצם החטא וגם משל כבשת הרש". בשבע רשם, כבר בלי לבדוק אם זכרונו מדייק, את דברי שמואל לאגג, "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". בשמונה החליט פתאום לסטות מהקטיגוריה, הוא מחק את הכותרת הקטנה "תנ"ך" וכתב בצד הספרה "פירוש הרמב"ן על התורה". בצד רשם, בסוגריים רבועים, "נבל ברשות התורה, ההקדמה לספר בראשית וכו'" (…) בתשע רשם "העברית של הרמב"ם". בעשר "איוב פרק ג'", אבל לא התאפק והוסיף, מחייך לעצמו בהשתאות, בת המפגש הראשוני, "יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הורה גבר". באחת עשרה רשם "מדרשי חז"ל", אבל פתאום לא הצליח לזכור אף מדרש ספציפי וחשב, בחרדה קצת, שאולי יש רק כמה עשרות מדרשים ראויים, שכבר נטחנו בסיטואציות שונות, כשבאו לפאר את ערך "היהדות", ולכן, שחוקים ונכלמים על ייצוגיותם הכוזבת, הם חומקים ממנו. (…) הוא נהיה קצת קצר רוח והחליט לדלג מאות שנים קדימה. בשלוש עשרה רשם "חסידות" ובסוגריים רבועים רשם "קוצק, סיפורי חסידים של הרב זווין" וגם "שמחה", אבל מייד מחק את המילה בתיעוב (…) בשש עשרה רשם, לבסוף, "ספרות עברית מודרנית". וכששאל את עצמו האם אפשר להעמיס על כתפיהם של שבעה או שמונה אנשים את האחריות לגאוותו ותחושת השייכות שלו, השיב לעצמו מייד, וכמעט ללא היסוס, שכן (…)ואז חשב, שבעצם כל תמצית העניין הזה, כל עיקר החשיבות של הדברים האלה שכתובים בשפתך, כל "המורשת התרבותית" העשירה שתמיד נמצאת שם, תמיד ניתן לחזור אליה, כל זה אולי אינו יותר, אך גם לא פחות, גם לא פחות, מנסיכה של תמיסה צמיגית, חמה ונעימה, המתערסלת לה בחלל הבטן".

 

ו

אני עומד מאחורי הקטע הזה גם היום. למרות המצועצעות והיהירות המסוימת, אני מודה, שיש בו (האם לא טולסטוי, לא פחות, הוא זה שאמר: "אני שונא את רוסיה אבל אוהב את הספרות הרוסית"?). אבל האם הזהות הלאומית שלי היא אכן זהות טקסטואלית-תרבותית-גופנית בלבד? איזה מין זהות לאומית חיוורת זו? אני לא אוהב במיוחד את העממיות וה"פולקלור" הישראליים, יש לי סלידה מצדדים רבים של ה"אליטות" הישראליות, אני לא מקבל שום גרסה, מחולנת ומתוחכמת ככל שתהיה, של "אור לגויים" ורואה בה יוהרה מגוחכת ואסונית. ומה עם המורשת האקזיסטנציאליסטית שאני כל כך מעריך? ההדגשה וההתהדרות בתובנה על היותו של האדם בודד ביקום? וחוץ מזה, חוזרת השאלה למקומה, למה זהות אנינה כזו לא יכולה להלום השקפות עולם פוסט-ציוניות או שמאל ציוני רדיקלי יותר? 

במרוצת השנים חשבתי על כמה פתרונות לפער הזה בין המהפך האידיאולוגי הדתי שעברתי לשינוי האטי הפוליטי. קופץ בראש, כמובן, הפתרון הפחות מחמיא מכולם, הפתרון התועלתני. קיום מצוות הוא אורח חיים תובעני לעומת "קיום מצוות" פוליטי. ולכן, בהישארות בגבולות המחנה הפוליטי אני יכול, במחיר זניח, להישאר בחיק החברה בה גדלתי. פעם בכמה שנים אני מצביע למפלגה קונצנזוסואלית, "לאומית", מפליט כמה אמרי שפר הולמים במפגשים חברתיים ומשפחתיים, וזכיתי להיות חלק מהמחנה.

הפתרון הזה לחידה יכול היה להיות בעל תוקף בשנים הראשונות למעבר שעשיתי. בשנים הללו הייתי ממילא אדיש למדי ל"פוליטיקה" ומרוכז בחיי המתהפכים מול עיניי ולכן במס זעום יכולתי לייצר לי "שקט תעשייתי" לפחות בגזרה הזו. בשנים של ההתנתקות הקשה מהעולם שגדלתי בו זה נראה הסבר מתאים.

אבל ברבות השנים, כשנכנסתי כבר לעולם חדש, לאוניברסיטת תל אביב, לעיר תל אביב, הפתרון הזה נראה קלוש מכדי למצות את הבעיה. בשנים הללו הייתה, לעתים, ל"מרכזיות" הפוליטית מחיר מהצד השני של המפה הפוליטית-חברתית. כרטיס כניסה למועדון שסירבתי לשלם את מחירו בכסף קשה של הקצנה פוליטית.

 

ז

לפני שנתיים ישבתי עם חברים בדירה תל אביבית. היה מוצאי שבת והחברים התארגנו לצאת להפגנת ענק של השמאל, שהתקיימה בכיכר רבין, והציעו לי להתלוות אליהם. מטרות ההפגנה המוצהרות לא היו רחוקות כל כך מעמדותיי הפוליטיות אבל היססתי בכל זאת. מעולם לא הייתי בהפגנה של "השמאל" קודם לכן. כשהצטרפתי לבסוף אליהם חמקתי מייד כשיכולתי. זו הייתה הפגנה המונית באמת. עשרות אלפים. והרגשתי לא שייך. אחר. הרגשתי האויב. זו הייתה הרגשה לא-רציונלית בעליל. ראשית, אידיאולוגית, כאמור, אני לא רחוק ממטרות ההפגנה המוצהרות. שנית, אני תל אביבי די ותיק כבר, שמקיים אורח חיים תל אביבי. אז למה הזרות?

הזרות נבעה כמובן מהתחושה השבטית הסמיכה שהייתה בהפגנה הזו. החברה הישראלית, כידוע, הפכה לחברה שבטית והתהליך הזה, מה שפחות ידוע, לא פסח גם על השמאל "הרציונלי", "האוניברסליסטי", כביכול. השבט שפגשתי בכיכר נלחם בשבט שבו גדלתי ואני לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלי שם. השעה המוקדמת, יחסית ליציאת השבת, חרצה גם שלא אפגוש דתיים, בני "השבט" שלי השמאלניים, בהפגנה.

אירוע נוסף: לפני שבע שנים, הנסיעה הארוכה הראשונה לחו"ל. ערב יום כיפור ואנחנו בפריז. אני לא צם, בעיקרון (אני לא יכול לסלוח על המועקה והאשמה שהונחו בנעוריי על כתפי הצנומות לקראת ובמשך "יום הדין"), אבל לבקשת אמי הלכנו לבית הכנסת ל"כל נדרי" ואחר כך הזמנו מקום במסעדה. התפילה מתחילה ואני מתחיל לבכות. למה? מה קורה לי? אבל אני לא יכול לעצור בעצמי, בוכה ובוכה. אני נזכר באבי ז"ל, אני נזכר בי ובו בבית הכנסת, אני נזכר, לבסוף, בי בלבד בבית הכנסת. זה חזק ממני. הבכי נפסק, התפילה נפסקת. כן, הלכנו לאכול. אבל כמו שהראה יפה קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת", יש בנו כנראה כוחות נסתרים עצומים, משפחתיים ושבטיים, שגדולים מאתנו, מהאינדיבידואל האוטרקי שאנחנו מתדמים ביהירותנו להיות.

האם זהו הפתרון לחידה? האם העמדות הפוליטיות הממורכזות-יחסית שלי נובעות מכך שאני לא יכול לעבור שבט בקלות כזו? כלומר, הן אינן נובעות מניתוח "רציונלי" של המציאות הישראלית אלא מתחושת שייכות שבטית שאינני יכול לעקור מתוכי ושגם השבט הקולט לא יכול להקל עלי את המעבר אליו?

זה ודאי פתרון חלקי. תהליך "החזרה בשאלה" הוא תהליך הגירה שאורך שנים רבות ואולי אפילו חיים שלמים. אולם, עדיין, עומדת בעינה העובדה שויתרתי כבר בממדים רבים על השבט שלי, ואם כך הוא מה מונע בעדי מלקרוס אל זרועותיו המושטות של שבט חדש? לתלות את הסירוב שלי במניעים אציליים של מי שאינו רוצה לבגוד בכור מחצבתו יהיה הסבר מחמיא מדי לעצמי ולא מדויק.

 

ח

אחת הביקורות שיש לי על הציבור הציוני-דתי קשורה לאידיאליזם המופרז שלו. הרצון הזה "להיות בסדר", להיות "טוב", להיות "מצוין". הגישה הסופר-אגו-אית הזו מטילה לחץ בלתי נסבל על חלק מבניו של הציבור הזה, ודווקא על הרגישים והמעולים שבהם, ומלבד התעוקה הזו היא גם לא מציאותית, אינה הולמת את טבע האדם. אולם ברבות השנים הבנתי שמקורה של התפיסה הזו אינו דווקא "אידיאולוגי", הוא אינו נובע דווקא מהמעיינות הרוחניים הספציפיים שמזינים את הציבור הדתי. הבנתי, בעצם, שכדאי לנתח את היחסים בין הציונות-הדתית לרוב החילוני בכלים "סטרוקטורליים", כלים "מבניים", שאינם קשורים לתוכן הספציפי של האידיאולוגיה הציונית-דתית. הבנתי, בקיצור, שהצורך הזה "להיות בסדר" נובע בעיקרו מיחסי רוב-מיעוט קלאסיים. המיעוט, כדי להצדיק את אורח חייו בעיני עצמו וכן כדי לשאת חן בעיני הרוב בעל הכוח, צריך להיות תמיד "ייצוגי", תמיד "אידיאליסט", תמיד בעל כוונות "טהורות", תמיד "מוצלח" ו"יותר טוב מכולם".

חלק מהאידיאליזם הזה, שחונכתי על ברכיו, גרם לי בעבר לזלזל ב"חוזרים בשאלה" שסתם רצו להיות "כמו כולם". לא כאלה שחזרו בשאלה ממניעים רגשיים ופילוסופיים מורכבים-כביכול, כמוני, אלא אנשים "פשוטים" שהתקשו לשאת את שונותם בצבא או בעבודה ולכן התחלנו.

אולם ההתבוננות בתופעה הזו בלוויית הבנת יחסי הרוב-מיעוט בין הדתיים לחילוניים בישראל הביאה אותי לפתרון החידה האישית שהטרידה אותי באשר לעמדותיי הפוליטיות והלאומיות.

 

ט

המחשבה על כך שהיחס לדתיים בישראל מקביל, לעתים, ליחס לו זכו היהודים בתפוצות מרפרפת בתודעה של כל אדם דתי כמעט ובשנים האחרונות נאמרת גם בקול רם ובבמות ציבוריות. הטענה הזו לעתים צדקנית ומתחסדת אבל לעתים קרובות יותר מחטיאה את הסיבה להרגשה הזו. היחס בין שנאת הדתיים האנטישמיות דומה לעתים (כמובן, אני מדבר על הגילויים המתונים-מאד של האנטישמיות ולא על גילומיה הקשים ובטח שלא הרצחניים, שכאן אין מקום להשוואה כזו) לא בגלל השנאה ליהדות או לתכנים הדתיים הספציפיים אלא בגלל שזה טיבם של יחסי רוב-מיעוט, זה טיבו של "טבע האדם". השונות יוצרת סקרנות, משיכה אך גם ניכור, זרות ולעתים עוינות והרוב, מטבע הדברים, נתפס כמאיים בגינה.

ברצוני לטעון, לפיכך, ועל עצמי אני מעיד, שאדם דתי או מי שהיה דתי בשל יותר להבין, ובאופן אינסטינקטיבי, את אבות הציונות החילוניים (בעיקר: הרצל, פינסקר וברנר) שדיברו על הפתולוגיה הקיימת מעצם מהותם ביחסי היהודים-נוצרים ושאינה קשורה לתוכן הספציפי של הדת היהודית אלא היא "סטרוקטורלית" ונובעת משונותם של היהודים, מהיותם מיעוט במקומות מושבותיהם. הוא בשל להבין אותם כמו שהוא בשל להבין גם את פרנץ פאנון, שניתח באופן דומה מאד, כחמישים שנה אחרי הניתוח של הרצל, את היחסים הפתולוגיים בין שחורים ללבנים בספרו "עור שחור, מסכות לבנות".

אגב אורחא: "החוזר בשאלה" בשל גם יותר לא להתלהב מההצעה הקיומית הפוסט-מודרנית. "החוזר בשאלה" הוא כבר "סובייקט" "מפורק" ושסוע והוא מודע למחיר שהוא משלם על כך ולכן הוא ספקני מאד ביחס למערבולת הזהויות הצבעונית והמתרוננת כביכול שמבשרים עליה כמה הוגים פוסט מודרניים.

 

י

בבחירות 2006 אני מתעתד להצביע לפרץ. בבחירות הקודמות גם הצבעתי ל"עם אחד" בראשותו, כך שהסחף "שמאלה" הגיע כנראה לסיומו. לולי היה פרץ עומד בראש "העבודה" ייתכן ולא הייתי מצביע בבחירות הקרובות. למרות שמבחינה מדינית אני "שמאל", ל"שבט" של "העבודה" ובטח של "יחד" אני לא מרגיש שייך, ולעמדות הכלכליות שאני תומך בהן לא היה פֶּה בלעדיו. אבל ההסתייגות שלי מהשמאל הפוסט-ציוני אינה רק שבטית. כבן למיעוט אני כשיר להבין טוב יותר מה פירושו של דבר להיות מיעוט, איזה פתולוגיות הסיטואציה הזו יוצרת. פתרונות של "מדינת כל אזרחיה", פתרונות "רב-תרבותיים" למיניהם, נראים לי נאיביים, חגיגת המיעוּטיות הפוסט-מודרנית נראית לי ילדותית. אני רוצה לחיות ברוב ולכן אני "ציוני".

 

יא

"יש עולמות", כתב ברנר בסרקזם מר ב – 1908, "שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין-סופי, האי-תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי-מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא (…) באותו עולם אין מדברים ואין מתווכחים לא על מוסר היהדות הלאומית (…) ואפילו לא על זה שניתנה לנו ארץ ישראל!".

ואכן, בסיומו של דיון אישי על "פוליטיקה" ו"לאומיות" אני מזכיר לעצמי שיש שעות לא מעטות שהזהות הלאומית והפוליטית משנית מאד לחוויית הקיום שלי. כן. אולם, מאידך גיסא, יש רגעים שבהם הזהות הלאומית שלי, הן זו שנובעת מהרובד הרגשי, מתחושת השייכות; הן זו הנובעת מהרובד התרבותי-גופני, מהתרבות העברית; והן זו שמבקשת לצאת ממלכוד המיעוּטיות היא חיונית מאד. בדברים שלעיל ניסיתי לתאר מסע של אדם אחד בחברה הישראלית. נדמה לי, עם זאת, שבשנים האחרונות, הולכים ורבים הצועדים בדרך ששורטטה לעיל.

קצרים ורעילים

1. אבל מי זאת יונית לוי? מי זאת? מי זאת האישה הזאת?! מה היא עושה אצלנו בסלון?! מי זאת, מי זאת הריבה הזאת שהוצנחה כך ללב חיינו חתומת מבט וחטובת תווים?!

 

יונית לוי (הפרסונה!), זו סמל הריקנות והחלילוּת הישראלית, שבמסווה של רצינות וכובד-ראש ה"אקטואליה", מוכרת לנו את השואו הבידורי שנקרא "חדשות" ערוץ שתיים; זו, שבמחושבות של מנחה בקרקס, יורדת מישלב מאהרון ברנע, בפתיח, ל"אהרל'ה" בשיחה, על מנת לשדר "פאמיליאריות"; יונית לוי (הפרסונה!!), זו אנדרטת הטפלון הנוצצת הישראלית, שביום בו אזרחי ישראל הערבים מוחים ומפגינים ב"יום האדמה" – כאב של חמישית מהאוכלוסייה שחייב להעסיק אותנו היהודים-הישראלים, גם הציונים הגאים שביננו – פותחת את המהדורה שלה בסנסציות המיניות התורניות של השבוע; זו סמל הבורות הישראלית (כן, כן, היא יודעת אנגלית), שלא יודעת לתקן את הכתב שלה משה נוסבאום (טיפוס ופרסונה טלוויזיוניים, שראוי לעיון נפרד) שמספר ללא סייג ופקפוק על "האגדה התנ"כית" לפיה הכתה בת-שבע את דוד בשוט, אגדה שלחושכה נהגה אותה אישה מופרעת מבית שמש שגנבה חצי-מהדורה-כמעט; יונית לוי (הפרסונה!!!), זו תלמידת התיכון הרהוטה, שברור לך שהרצינות שכופה עליה תפקידה מעוותת לגילה, ושהשרטוט המבריק ביותר של מה שעושה עיוות כזה לטיפוס כזה, אישה שבגרות נכפתה עליה מוקדם מדי, על ידי כוחות גדולים ממנה, מצוי ברומן של יזהר הר-לב, "מיקסי גריל", בו מתגלה דוגמנית-קרח, הנערצת על ידי גברים מבוגרים בעשורים רבים ממנה – וכך נכפית עליה בגרות מוקדמת – כילדה פותה, התקועה (כמרד נואש בבגרות המוקדמת) בשלב האנאלי (ואני מדבר על הפרסונה יונית לוי, כמובן).

 

ועדיין, אניגמה! מי זאת? מי זאת יונית לוי?

מי את? מי את?

 

למה? למה היא חלק מחיינו?  

 

2. כיוון שהטלביזיה היא המדיום האופורטוניסטי ביותר, חסר חוט השדרה ביותר, וכיוון ש"ארץ נהדרת" היא סמל אמירת מה שכולם ממילא חושבים, אני מוצא עידוד רב בקו החברתי המובהק שהתוכנית אוחזת בזמן האחרון. בחוש הריח הכלבי של הטלביזיה, ייתכן והם מריחים משהו שאחרים עוד תתרנים אליו.

(ואולי זה נובע רק מההצטרפות של דרור רפאל לצוות הכותבים?)

 

3. ה"אינטרטקסטואליות" של הטלביזיה, בה תוכנית כמו "ארץ נהדרת" "מרפררת", בלשון העם, ליקום הטלביזיוני (הישרדות, גיא זוהר, התוכנית ההיא עם עזרא ההוא), היא אחד ממנגנוני הלכידה הדוחים שהמדיום הזה מפעיל עלינו על מנת שלא נמצא את דרכנו מחוצה לו.

 

4. יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם, את חוסר היכולת למצוא להם אבות (ממשיים וסימבוליים), את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות מסייעת להם לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם.

 

5. אני עושה כאן דבר שאינני נוהג לעשות. אבל זה מקרה חירום. אני משתדל לא להעלות כאן ביקורות קטלניות מהעבר הרחוק. לאדם לא מגיע, בדרך כלל, להיקטל פעמיים. אבל לעתים אתה נתקל בתופעות שאתה חייב להגיב עליהן.

ב"דה-מארקר קפה" הוכרז על תחרות ביקורות לספרה החדש של יוכי ברנדס. "מלכים ג'", שמו הצנוע. הזוכה בתחרות הביקורות יזכה לפרסום ביקורתו במוסף "הארץ – ספרים". אסתי העירה גם על ההזניה הזאת כאן (זו הזנייה מורכבת, ברמה של בית-זונות פריזאי במחזה ובדימיון של גיבור חנוך לויני, והיא כורכת שיווקיות אגרסיבית בד בבד עם הענקת גושפנקה "מכובדת": "ספרים", אחרית דבר של פרופסור).

את הספר טרם קראתי, אולם רב-המכר הקודם של הסופרת היה אחד הספרים הגרועים ביותר שיצא לי לבקר ואולי אחד הגרועים שיצא לי לקרוא מעולם (ויצא לי). לפיכך, אני מצרף כאן את הביקורת שכתבתי על ספרה הקודם של היוצרת הנמרצת, "וידוי"

הנה

 

6. צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדיעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם סכומי כסף ולא דיעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?