על אגור שיף

שתי דמויות מרכזיות, גברים תל אביביים בגיל העמידה, יש ב"מה שרציתם". יודי מורן, קבלן מצליח, וזיגי בן-ארצי, קולנוען כושל. איש המעשה ואיש הרוח הללו חוברים יחד להגשמת פרוייקט פנטסטי: הקמתה מחדש של עיירה יהודית מזרח אירופאית, על כל פרטיה ודקדוקיה, ופתיחתה כפארק שעשועים לקהל הרחב.

הרומן המשובח של אגור שיף הוא חוליה נוספת במה שהוא כבר מגמה בספרות הישראלית של השנים האחרונות, זרם ספרותי שניתן לכנותו "הרומן הסאטירי-סוריאליסטי הישראלי". בשורת הרומנים המוצלחים בדרך כלל הללו (עמם ניתן למנות את "העולם, קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד, "כביש מספר חמש" של אמנון רובינשטיין ועוד), בין אם הרומן נכתב מנקודת מבט ציונית (כמו במקרה של גוטפרוינד) או מנקודת מבט פוסט-ציונית (כמו במקרה שלפנינו), מושתת חלק מהמזג הסאטירי של הרומנים על הפער המעיק בין האירועים החדשותיים הגדולים שהארץ הקטנה הזו מייצרת לבין חייהם של האנשים הממוצעים שחיים בה, ואילו חלק מהאופי הסוריאליסטי מושתת על תחושת הכאוס והקרנבל העצוב שמעוררים החיים בישראל העכשווית.

בחנות ספרים משומשים, בתוך תיק מאובק, מגלה זיגי המובטל אוסף תמונות ורישומים תחת הכותרת "ז'ילוניץ' קמה לתחייה". בירור מעלה שאת הצילומים והרישומים צילם ורשם ב – 1938 צייר בן העיירה שנפטר זה מכבר, ושבנו הוא יודי מורן הקבלן. מורן זה, מלנכולי ויגע ממש כמו הקולנוען, "נתקע" זה עתה עם חלקה גדולה שרכש בשטחים. האפשרות לנצל את כברת הארץ השוממה שרכש באמצעות הקמתו של ז'ילוניץ'-ווֹרלד בשומרון, כשאת מקום יהודי העיירה ישחקו תושבי הכפר הערבי הסמוך המובטלים בגין האינתיפאדה השנייה, קוסם לקבלן.

הרומן הסאטירי-סוריאליסטי של אגור שיף מושתת על תפיסה היסטוריוסופית. בישראל מוכת הטרור של 2002, בישראל, שבגין הטרור אך לא רק באשמתו, נוהגת בפלשתינאים בדרכים לא מוסריות, מפרש דודו הקשיש של זיגי, שֹרוּל, את האידיאולוגיה של הרומן: "הארץ הזאת קלקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות (…) למשל היכולת לחשוב בהגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות, למשל" (עמ' 57). והוא מפרש עוד: "כן, זיגיל'ה, האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה" (עמ' 225). הקמתה של ז'ילוניץ' בלב המפעל הציוני (ועוד על החלק שבו ששנוי במחלוקת) היא לפיכך אירונית; הכנסתה של האלטרנטיבה לציונות בדלת האחורית. אבל תהליך ההקמה של ז'ילוניץ' אינו רק ביקורת על הציונות. הוא גם ביקורתי במובן אחר, בכך שהוא מצביע על האופי החמדני והחומרני שקבלו חלק החיים בישראל בהווה, בה ההיסטוריה הלאומית הופכת למצרך ככל מצרך. בישיבה אצל "ראש אגף התקציבים" מפליג ראש האגף בחלומות התעשרות: "כמובן שבהמשך נעודד הקמת פרוייקט דומה שייתן ביטוי גם לתרבות עדות המזרח…מין מקום אותנטי כזה, מקום שמח, עם הרבה צבע" (עמ' 129). בנוסף, רומז הרומן על אנלוגיה מצמררת בין ז'ילוניץ' שנחרבה למפעל הציוני. 

אבל תפארתו של הרומן הזה אינה על משנתו האידיאולוגית (שבחלקה אינה עומדת בבחינה אינטלקטואלית כלשהי, בהתחשב בגורל שפקד את יושבי ז'ילוניץ', ה"שייכים לגולה", כביכול). מה שהופך את את "מה שרציתם" לרומן מצוין הוא הטון הסאטירי-מלנכולי היציב בו הוא כתוב, חוש ההומור המעודן והפרוע כאחת שבו, הדקויות המרובות והמענגות של כותב רומנים מיומן שיש בו, ההפלגות הסוריאליסטיות שמתפרצות ממנו.

שתי דוגמאות קטנות שנבחרו באופן אקראי. הראשונה, תובנה סאטירית: "השידוך המובן מאליו בין מסעדות מזרחיות לבין תחנות דלק, בין בנזין לבין דייסה של קטניות, עורר בזיגי בן ארצי חשדנות. האם באמת היתה זו רק ברית נוחה בין שני ספקי אנרגיה עממיים, שאל את עצמו, או שמא הייתה זו מזימה מתוחכמת לגרום הזדהות מוחלטת בין המכוניות המרוות את צימאונן לבין בעליהן המאביסים את עצמם" (עמ' 200). השנייה, דוגמה לניואנס שנובע מציטוט תרבותי הכורת ברית בין הסופר לקורא "מאחורי גבו" של הטקסט; נהג המונית הפלשתיני, שמוביל את יודי וזיגי לאתר העיירה, מגיב כך לקריאת ג'יפ משמר הגבול "יו אר טוקינג טו מי?" (עמ' 195).

אפשר להדגים את סגולות הרומן  דרך דמויות המשנה המלבבות והקומיות שבו. דמות משנה אחת כזו היא מָלָה מרמלשטיין, אמו בת השמונים וחמש האנטיפתית של מורן, שלעת בלותה פוקדים אותה חלומות פורנוגרפיים פרועים: "הבזקי תמונות שהבליחו במוחה לשברירי שניות, מלווים בהרגשת עקצוץ מתוק באיבריה הכבויים, הרחוקים" (עמ' 7 – כדאי לשים לב לדיוק שיש בבחירה במילה "רחוקים"; גופו של הזקן נהיה זר לו, "רחוק"). מורן, המעונין להכניס את אמו לבית זקנים, לפיכך ודאי שמח לשמוע מפי מנהלת המוסד, שבצד מסיבת "פורימון" לכבוד פורים, ניתנות במוסד הרצאות לישישים : "על פמיניזם ומגדר" (עמ' 14). דמות משנה מרגשת ומצחיקה היא הדוד שרול, משורר ומספר גוזמאות, המעשן קנביס להנאתו ולהפגת כאביו. את הקנביס משיג זיגי, אחיינו, מערבי המוכר גם זעתר ("'אל תיתן לי זעתר בטעות', אמר הקולנוען. 'זה צמח בר מוגן, אתה יודע. אני לא רוצה לשתף פעולה עם הפשעים שאתם מבצעים נגד הסביבה'" – עמ' 142) תמורת קונדומים ותרופות שהוא מייבא לכפרו המסוגר בגדה. באווירת החשד של פגועי הטרור הגדולים, ששיף מיטיב לתארה, נחשד הערבי שהוא מחבל מתאבד ובחורה צעירה, שעובדת כמטפלת של גברת מרמלשטיין, נחלצת לעזרתו. כך נוצר סיפור משנה נוסף, סיפור אהבה מרגש וקומי, ברומן. ויש בין דמויות המשנה גם את אשתו של זיגי, עורכת הדין, החוקרת אותו ביסודיות של בית משפט כשהוא חוזר לביתו, ואת הדמות המכונה "המתווך", שקצת בדומה לארבינקא של קישון מייצג את הצד האפל של היזמות הקפיטליסטית הישראלית, כמו שמייצגים צד זה צמד סוחרי החלקים באוטובוסים מפוצצים, המוכרים אותם לאספנים, המופיעים לרגע סוריאליסטי מצמרר ונמוגים. 

אם, כאמור, הרובד האידיאולוגי המוצג בחזית הרומן לא משכנע בחלקו, הרי שדווקא חוש המידה הסאטירי, שפע הניואנסים והמיומנות הרומניסטית ששיף מגלה הופכים, בהיזון חוזר מעניין, את חלק מהביקורת הפוליטית ברומן לאמינה ומטרידה כאחת.

    

 

 

  

על "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו

במונדיאל של 1998 מחליטים ארבעה חברים טובים, צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם, תל אביבים בהווה וחיפאים בעבר, לכתוב את משאלותיהם ביחס לעתידם על גבי פתקים. את הפתקים, מחליטים הארבעה, יפתחו ארבע שנים מאוחר יותר, במונדיאל 2002, ואז ייווכחו עד כמה הצליחו להגשים את משאלותיהם. הארבעה, יואב (המכונה צ'רצ'יל), העובד כעורך דין, אופיר, העובד במשרד פרסום, המספר, יובל, השוקד על דוקטורט בפילוסופיה ועמיחי, היחיד ביניהם שנשוי ואב, ושעובד כמשווק של ביטוח רפואי, הם גיבורי ספרו החדש של אשכול נבו והתהפוכות שעוברות עליהם במהלך ארבע השנים מרכיבות את עלילתו. והתהפוכות הללו אינן מעטות. על מנת לא לחשוף יותר מדי אזכיר רק ששניים מהחברים יתחרו על לבה של אותה נערה, אחד החברים ישכול קרוב משפחה ואופיר, הפרסומאי האורבני, יפנה לאורח חיים "רוחני" במושב.

הכוונה הברורה ברומן החדש של אשכול נבו היא לערוך ניתוח של המושג הישראלי הקלישאי-כבר (גם המושג וגם הניתוח שלו): "החבר'ה". הרומן מודע לכך שהוא חורש בקרקע חרושה, פוסע במסורת בעלת ותק בתרבות הישראלית (הרומן מאזכר, למשל, בין עמודיו יצירות-עבר כמו "בלוז לחופש הגדול" שחרשו בתלם דומה). התוספת של נבו לדיון הוותיק במושג ה"חבר'ה" מצויה, אולי, בעצם ההצהרה שהמושג עדיין רלוונטי. יערה, אחת משלוש דמויות הנשים ברומן (שככלל נמצאות ברקעו), לדוגמה, מנתחת את החבורה ורואה בה שריד אנכרוניסטי לעידן ישראלי קדום: "רצית שאגדיר לך מה זאת החיפאיות הזאת שלכם. אז הנה ההגדרה: אכפת לכם אחד מהשני. ויש בזה משהו קצת מיושן. היום לאף אחד לא ממש אכפת מכלום. חוץ מכסף" (עמ' 128). ברומן של נבו "החבר'ה" חיים וקיימים.   

אולם, שני דיונים פחות חשופים ויותר חשובים מהדיון במושג "החבר'ה", ואולי אף דיונים לא מכוונים, מצויים ברומן. מצוי בו דין וחשבון על זן מסוים של גבריות ישראלית עכשווית ועל אותו מעמד, מצטמק והולך בחברה הישראלית, המכונה באופן סתמי-משהו "המעמד הבינוני".

הגברים שנבו מתאר הם גברים רגישים, שלא לומר רגשניים (סנטימנטליות שמאפיינת, אגב, את הספרות הגברית הצעירה בישראל). "אחי, אני לא מבין איך אתה מסתדר עם כל הפרסומאים האלה, אתה כזאת נקבה רגשנית" (עמ' 15), מעיר צ'רצ'יל לאופיר. אבל אופיר לא לבד. המספר, יובל, לדוגמה, גם הוא גבר סנטימנטלי, ששומר גרב שאהובתו הבוגדנית השאירה בביתו במשך שנים (עמ' 111). הגברים של נבו, אם כך, הם נציגים נאמנים של "הגבר החדש", זה, שכפי שיערה מעירה, יש לו "כל חמש דקות (…) טלפון" מאחד מחבריו והוא "צולל איתם לשיחות. לא שיחות פרקטיות כאלה, של בנים, אלא שיחות שיחות" (עמ' 22). על רקע זה ניתן להבין את הדבקות של הארבעה בכדורגל (הם רואים בחברותא אינסוף משחקים לאורך הרומן) – ודרך הרומן הזה להבין בכלל את הטרנד של העשור האחרון בו בלהיטות מעצבנת משכילים ישראליים מצהירים על אהבתם למשחק הזה – כדרך לשמר את הגבריות במציאות מגדרית מטושטשת. כך לא נחסכים מאיתנו המשפטים האופייניים למשכיל צופה הכדורגל החצי-מתנצל-חצי מתריס: "ברצלונה האלה, הם לא משחקים כדורגל בכלל, הם רוקדים" (עמ' 101).  

מלבד היותם, בדרגות משתנות, נציגים של "הגבר החדש", מהווים הארבעה מדגם מייצג ל"מעמד הבינוני" הקלאסי הישראלי. אותה שכבה מבוססת כלכלית אבל זו שצריכה לעבוד קשה על מנת לשמר את מבוססותה; אותה שכבה המורכבת מחילונים, אשכנזים-בעיקר, בעלי השקפת עולם של מרכז-שמאל. היחיד שיוצא מהכלל, צ'רצ'יל האמביציוזי, שבא ממעמד נמוך וממוצא מזרחי, שב ומאשר את הכלל הזה בהגשימו את החזון הניאו-ליברלי של אמו: "כל מי שרוצה להצליח – מצליח. לא משנה מאיפה סבא שלו עלה לארץ" (עמ' 223). אם מבחינה כלכלית הוריו של יובל, לדוגמה, יכולים לממן את חייו בתל אביב, ואופיר הפרסומאי, שהבין אמנם את הכוחניות של הקפיטליזם, פונה לא למעורבות חברתית אלא לעשות לביתו בתחום הריפוי האלטרנטיבי ה"ניו אייג'י", והארבעה נרתמים להקמת אגודה צרכנית לעילא, אגודה לקידום זכויות החולה (כלומר "מקבל השירות") מול מערכת הרפואה הציבורית (עמ' 171), הרי שמבחינה פוליטית, נציגי ה"מעמד הבינוני" שנבו מתאר מתרעמים, דרך כלל, על "הכיבוש", ומסכימים באנחה שמאז האינתיפאדה השנייה "הכול פה נהיה גס כל כך. ברוטלי כל כך" (עמ' 207).

הייחוד וההישג בכתיבה של נבו נעוצים בהיותה של הכתיבה מייצגת מובהקת של גבריות ישראלית מסוג מסוים ושל קיום חברתי במעמד מסוים. היכולת של נבו, שנדמה שנובעת מהזדהות אותנטית ובנביעה טבעית, לייצג בצורה צלולה את המיינסטרים הישראלי הנחשק, זה האשכנזי, החילוני, המבוסס, אך גם זה הרגיש, הפגיע, הכן, הערכי, האמנותי (עם ובלי מירכאות), עומדת ביסוד ההצלחה שלו הן ברומן הקודם והן, יש לשער, גם ברומן הזה.

אבל למרות שהרומן מושך לקריאה ואף מרגש לעתים ובהחלט אכפת לך מגורל הדמויות (הישג לא מובן מאליו כלל) לא התפעלתי ממנו ולעתים אף חשתי אי נוחות מכך שאני נמשך לקריאה, מתרגש ואכפת לי מהדמויות.  

בחלקו, הדבר נובע בדיוק מכך שנבו הוא מייצג נאמן של סקטור מסוים בחברה הישראלית. הייצוג הנאמן הזה גורם לדמויות שלו ללקות באותן צדקנות, בכיינות, פטרונות-מודעת-למחצה ושטחיות של הסקטור המיוצג. החבורה של נבו הם "יורים ובוכים" קלאסיים. חבורה עיוורת למדי ליתרונה המעמדי. כשיערה שואלת את יובל: "אני לא מבינה, למה אנחנו מתעקשים להישאר במקום המקולל הזה? למה אנחנו לא עוברים למדינה נורמלית יותר?" עונה יובל "כי…כאן החברים שלנו" (עמ' 126). התשובה של יובל נכונה אך לא במובן הסנטימנטלי שהוא כיוון אליו. החבורה לא שוקלת לעזוב כי בעצם די טוב לה פה, כאליטה חברתית-מעמדית, די טוב לה להיות פה בין ה"חברים שלנו", למרות התלונות, הבכיינות וההתרעמויות המוסריות.    

אבל הסיבה העיקרית לכך שהקריאה מעוררת אי-התפעלות-ונוחות נובעת לא מהמגרעות של הדמויות כמייצגות סקטור חברתי (ואגב, "יורים ובוכים" אינה תמיד מגרעה ועל כל פנים זו תכונה עדיפה על "יורים ויורים") אלא מהעיצוב הפסיכולוגי שנבו מעניק להן. הגברים של נבו הם, לעתים, סוג של ילדים. כשאחד מהם גונב את חברתו של השני מציעים השניים האחרים: "בוא ניסע ארבעתנו לפיינטבול בבני ציון ותירה עליו כדורי צבע" (עמ' 13). הגברים של נבו מפגינים, לעתים קרובות, לוזריות מוצהרת: "גיבור הוליוודי היה קם והולך בנקודה הזאת (…) אבל אני במילא נמוך מדי בשביל להיות גיבור הוליוודי" (עמ' 256). הגברים של נבו מפתיעים בנאיביות: "מאז האינתיפאדה לא הרגשתי את החוליגן הקטן הזה, שעד האינתיפאדה לא ידעתי שמסתתר בתוכי (ואולי בתוך כל גבר?)" (עמ' 75 – הנאיביות כאן נמצאת, כמובן, בסוגריים שבה נשאלת בקול רוטט ונסער שאלה שהתשובה לה ברורה למדי. ולא רק לגבי גברים, כמובן).

בילדותיות, בלוזריות המופגנת ובנאיביות, נבו הוא יורש מובהק של אתגר קרת. וכמו אצל קרת מרחפת מעל הכתיבה התחושה המעיקה של התחנחנות והתייפייפות, של מסחר, חשוף למדי, בפגיעות של הגיבורים (קחו פגיעות ותנו לי אמפטיה וקשב). וחשוב מכך: כמו אצל קרת, הפסיכולוגיה של הדמויות הנאיביות ושוחרות-הטוב של נבו אינה כוללת תפיסת-אדם עמוקה מספיק, מסוכסכת עם עצמה (ולכן מורכבת) מספיק, מרחפת על פני תהומות מספיק, אם תרצו: "שרוטה" מספיק, כך שתהפוך את הקריאה ברומן לחוויה מחלחלת, חודרת כליות ולב.

  

 

 

 

 

 

קצרים (בעיקר) בעסקי ספרות

1. יש סופרים, סופרי-אמת, שעושים ילדים (גם/רק?) בשביל לא לאבד קשר עם הדור הצעיר, מתוך חשש שאמנותם תהפוך ללא-רלוונטית.

2. "סופר גדול, גדול", אמר הפרופסור המכובד, נושא ימינו ברמה, כמו נואם, ומייד מרים גם את שמאלו, מרווח את שתי כפות ידיו בכדי להמחיש את הנפח. "אבל איזה שחקן! איזה שחקן!", מניע הפרופסור את ראשו המידלל בשלילה פרקינסונית. "אבל גדול, גדול, סופר גדול", מרחיב הפרופסור המקשיש את מוטות ניעות השלילה וממתן מעט את קצבה.

3. מי שחפץ להכיר את המציאות הישראלית לעומק, לדבר בה בתבונה, מוטב שיקרא את הספרות הישראלית, מוטב שיהיה מבקר ספרות חובב. פובליציסט שרוצה להבין תהליכי עומק היה, למשל, מוצא בספרו של הסופר האתיופי הסביר, אומרי טְג‏אַמְלָק אַ‏בֵרָ‏ה, מגמה של חזרה לשורשים, ואף למיסטיקה, האתיופיים – לא ש"סניקיות! – חודשים לפני שהעיתונות גילתה את התופעה בפליאה.

4. "תרבות גבוהה" בישראל – בניגוד, נגיד, לצרפת – אינה נחלתם של השולטים בחברה. השולטים בישראל בְערים (תרתי וכו'). "תרבות גבוהה" בישראל, בפרפרזה על המינגוויי, אינה דרך לנצח, אלא להפסיד בכבוד. "להפסיד בכבוד", על ידי החשיפה שגם הרוח מסעירה, לא רק הכספגוף. להילחם ב"תרבות גבוהה", בהקשר הישראלי, זהו מעשה ריאקציונרי.

5. כיוון שהאינטלקטואלים הישראליים נדחקו מעמדית ופוליטית ממוקדי הכוח, כיוון שהרוח בישראל מבוזה, מצאו האינטלקטואלים הישראליים, מצאה הרוח הישראלית, מוצא נוח, אג'נדה מפתה: שנאת כל מה שקורה בישראל. דרך השנאה וההתרסה הם מקווים להשיב לעצמם את כבודם, אולי גם את כוחם.

אני לא מסכים. 

6. יש אנשים שקוראים בלוגים – למשל, את הבלוג שלך – מתוך רוח גדלות מפוקפקת, מופרכת: בוא נראה מה העם שם, באינטרנט, חושב. אח"כ נעשה מזה מטעמים בעיתון. ננכס תובנות, נתפלמס עם תובנות, נשתמש ככה בעם.

אני לא העם.

אני – אני.

קצרים ולעתים מרים

1. ברק ובייניש, פרידמן ותומכיו, מוטב שיקראו, או יקראו בשנית, את "מיכאל קולהאס" של היינריך פון קלייסט. 

שם ימצאו שרטוט כיצד אנשים, הבטוחים בצדקתם ובטוהר-נפשם (ובטוחים במידה רבה של צדק), מסבים חורבן.

כי לשני הצדדים יש כאן קייס. ואם לא יתגמשו זה כלפי זה – יחרב ביתנו.

 

ואולי זו עוד דוגמה למה שקורה לחברה שויתרה על התבונה הצפונה בספרות הקאנונית? כשהאליטה עצמה אינה מסוגלת "לקרוא" את מה שהיא מעוללת באופן אירוני, כלומר כ"חזרה נצחית" על דברים שתוארו כבר בעבר בעמקות ובאזהרה.

 

2. מבקר ספרות מקור, שמשבח תשעה מתוך עשרה רומנים ישראליים – אינו יכול להיות מבקר ספרות מקור.

הוא יכול להיות איש אקדמיה, איש רעים להתרועע, מאהב אטרקטיבי, איש עסקים, בשלן מצויין – לא מבקר.

מבקר צריך טעם – ומי שכל הטעמים שווים בפיו, צריך להחליף מקצוע.

 

3. הדיאלקטיקה של אמני השוליים: מי שחפץ לכתוב/ליצור נרטיב מינורי צריך לעשות זאת בעוצמה ובלהט מאז'וריים. חוקי המתמטיקה אינם תקפים כאן: בספרות, מינוס ומינוס נהיה מינוס.

 

4. חזרתו של קצב לחדשות נוראה ממש, כי היא מבטיחה עוד חודשים ארוכים של טמטום-עצמי תקשורתי, בחברה שניצבת בפני אתגרים מסוכנים בהרבה. 

 

5. מי שרוצה לתרום תרומה חיונית לתרבות הספרותית בישראל, ויש לו האמצעים לכך, צריך להיות מבקר ספרות מקור שיקדיש עצמו לבדיקת רומנים ישראליים של כותבים לא-מוכרים, רומני ביכורים ואף לא-ביכורים, של ספרים שלא זוכים מספיק לתשומת לב או לא זוכים לה כלל. מבקר כזה יסנן את ים הספרים הרואים אור ויצביע על הבר שאולי מסתתר במוץ.

אם יקום מבקר מקור כזה אעריץ אותו עד סוף ימיי.

 

6. המחלה של הביקורת הישראלית היא הכתיבה (החיובית, כמובן) על חברים. חוסר האתיקה הבסיסי הזה יכול להרוס את שרידי הרפובליקה הספרותית הישראלית. וכאן עלי לשבח את חברי שמעון אדף (שאינני כותב על יצירתו בפומבי, בדיוק משום שהוא חברי), שבזמן שערך את ספרי המקור ב"כתר", הביקורות, השליליות לעתים, שמתחתי על ספרי המקור שהוציא, הצליחו לא לפגוע בחברותנו.  

 

7. עוד כמה שנים נוכל לכתוב על סקס, בלי שהדבר ייראה מגוחך? 5? 10?

ואולי 5-? 10-?

 

8. הגות-שבדרך – אם תיקטע באמצע – יש בה ערך?

על הרומן הטוב ביותר של 2008 (עד כה)

הרומן הטוב ביותר של 2008 (עד כה; יש מתמודד אחד נוסף באופק) אינו בכלל "רומן".

"קאמי וסארטר", של רונלד ארונסון (תרגום: רפי קינן), מגולל את פרשת יחסיהם האישיים, אהבתם ושנאתם, האישיות והרעיוניות, של שניים מהאישים הדגולים של המאה שחלפה (ומאחרוני האישים הגדולים הצרפתיים; שאחריהם בא המבול העכור, של אינטלקטואלי שנות ה – 60).

 

ארונסון אינו מכריע במחלוקת בין הענקים, אמפטי וביקורתי כאחד כלפי שני הצדדים (ואכן, שני הצדדים ראויים להערצה; סארטר, שאני מבכר את קאמי, כאדם פוליטי, על פניו, מרשים אותי יותר כסופר והוגה), פורש בעמקות את המחלוקת הפוליטית-פילוסופית-מוסרית ביניהם, ביחס לסוגיות הגדולות של תקופתם (שאינן שונות כל כך מהסוגיות הבולטות של תקופתנו, בייחוד בישראל, כפי שאפשר לסבור בטעות): היחס לקומוניזם וסוגיית הקולוניאליזם באלג'יר. 

 

זה רומן, רומן גדול.

 

זהו, בעצם, קודם כל, אפוס: כי מדובר בשני ענקים, טיטאנים. שני חתני נובל (סארטר הרי סירב לקבל את הנובל, במחווה עתירת-הקלאסה ביותר של המאה ה – 20). שני אנשים גאוניים ומוסריים באופן קיצוני, שלא נעדרו חולשות ופגמים, בדיוק כמו הגיבורים האפיים הגדולים.

 

זהו רומן פילוסופי גדול: עימות רב השראה ומזעזע, המזכיר את העימותים בפוליפוניה הדוסטוייבסקאית, או ברומן פילוסופי של תומס מאן; עימות, למשל, בין איש הספרות לפילוסוף (ארונסון מתעכב על התחושה ההדדית של קאמי וסארטר, ששלחו ידם בפילוסופיה וספרות כאחת, שהראשון הנו סופר יותר מפילוסוף, בעוד השני פילוסוף יותר מסופר); למשל, עימות מרתק בין הצרפתי השורשי "השמאלני", סארטר, ל"מתנחל", קאמי (צרפתי יליד אלג'יר).

 

וזה גם רומן ריאליסטי גדול. עתיר אירוניות. למשל: סארטר, בן הבורגנות הגבוהה, התומך בקומוניזם, לעומת קאמי, בן מעמד הפועלים במקור, המנסה לבסס רעיונית שמאל עצמאי, אנטי-קומוניסטי, והסובלני כלפי הדמוקרטיות הבורגניות המערביות. זהו רומן ריאליסטי מצוין, כי האישי והפילוסופי בו כרוכים לבלי התר: למשל, במכתב הפרידה הארסי הפומבי של סארטר לקאמי, שהיה שיחת היום בפאריז של 1952, שיחת החודש, שיחת השנה. למשל, באפיזודה הקשורה בסימון דה-בובואר, שהציעה לקאמי להיות מאהבתו ונתקלה בסירוב, ושהפכה – לאו דווקא משום כך! – לאויבת הגדולה של קאמי. זהו עימות בעל תחתית אפלולית בין סארטר המכוער (אף בעיני עצמו) לקאמי יפה התואר (שניהם, אגב, רודפי, ומשיגי, שמלות אובססיביים). בין המטאור הספרותי, שנקטעו חייו באבם, לבין הפילוסוף, שהתפרסם בגיל מאוחר יחסית, והגיע, שבע ימים, סמוך לגבורות. בין התלמיד הפוליטי (סארטר), שהיה תלמידו של קאמי בזמן מלחמת העולם השנייה בה היה קאמי פעיל מרכזי ברזיסטנס, שהפך להיות מורה פוליטי בעוד המורה עצמו, קאמי, נסוג הצדה מתפקידו.

 

זהו ספר הדן בסוגיות עמוקות מכל עומק: מהי עמדה מוסרית, מה טיבה של האינדיבידואליות, מה מהותה של ההיסטוריה ומה היחס הנכון אליה, מה תפקידו של האינטלקטואל בחברה. 

 

מומלץ.  

ביקורת על ספרו של קובי בן-שמחון, "אשתי רוקדת ואני חולם", "זמורה ביתן" + ביקורת על קרלו שטרנגר

אחשוף כאן סוד מקצועי קטן. כשאני מתחיל לקרוא ספר לביקורת אני נכנס לתפקיד. ממש כמו שחקן. התפקיד שאני מנסה לגלם הוא של קורא מן השורה, לא מבקר; קורא אינטליגנטי (יחסית), שנתקל בספר במקרה. כך אני מנסה לנטרל את הצל שמטילה עבודתי על הטקסטים. לצל הזה יש השפעות שליליות, מסוגים שונים, סותרים. הצל הזה, למשל, יכול להביא אותי לחבב טקסטים בגלל תפקיד "המבקר", הפגנה פוזאיסטית של תשוקה נלהבת – כללית מדי – לדברי "ספרות", מין סגידה – חסרת אבחנה – לעולם "הנעלה" של "הספרות"

למה אני מספר את זה? כי רומן הביכורים של קובי בן-שמחון הוא מהספרים שבמצבי רוח מסוימים, במיוחד מצבי רוח של מבקרים נלהבים, יכול לשאת חן. יש בו עדינות ומינוריות וסוג של פיוט ורוח של קלילות ג'זית. אבל בזוכרי את תפקיד הקורא הרגיל שעלי לגלם, אני יודע שזה לא מספיק. ספר צריך לחתור להפעיל אותך במגוון מצבי רוח, לחדור את האדישות הכללית באמצעות האנרגיה הממוקדת שלו, ולא לסמוך על רגעים של רצון טוב של הקורא, שהוא אדם טרוד וקצר רוח כלפי חומרים לא קשיחים, גם של כותבים רגישים ואינטליגנטים בעליל.

"אשתי רוקדת ואני חולם" מסופר קטעים-קטעים בגוף ראשון מפיו של צעיר תל אביבי, שגם גדל בתל אביב. הוא מספר לנו על חייו בתמונות קטנות. אמו מתה עליו בילדותו, אביו הוא סופר וספרן, אהובת נעוריו חיה בלונדון ומפציעה פה ושם, חבר נעוריו הטוב הוא משוגע, בעל נטיות אובדניות. כמו הרבה כותבים מתחילים, בן שמחון סבור שפרישה כרונולוגית-ליניארית של האירועים היא עדות לאי-מתוחכמוּת ולכן הקטעים מסופרים בערבוביה. אבל זו דווקא עדות לבוסריות.

בוסרית היא גם ההתמקדות הרומנטית בדמויות שוליים ציוריות – מה שנקרא, מהחיים: הזונה החיה בשכנות לצעיר ואביו, דייג-פילוסוף שהוא מתחבר אליו, חבר הנעורים המשוגע. האנקדוטות שהצעיר משתף אותנו בהן כביכול טומנות בחובן משמעות עמוקה, על תפלותם של החיים וכדומה.  אבל רק כביכול.

העמקות המדומה הזו, מחלה דורית של חלק מהכותבים הישראלים הצעירים, מתבטאת בעיקר בפאנץ' ליינים, שאמורים להדהד. למשל, "את זה לא רואים בתמונה. לפעמים תמונות מסתירות המון" (עמ' 195). או: "אחרי מותו של אבא צבעתי את הבית בלבן. את החדר שלהם השארתי צהוב, שימשיך להצהיב ככה, שימשיכו להצהיב ביחד. בחדר שבסוף המסדרון, הורי היו לי גם קירות צהובים" (עמ' 97). בצד הקלישאות והעמקות המדומה יש גם קטעים יפים באמת, רגישים באמת, מיני-סצינות טעונות. אבל ספר שהודפס, נכרך וראה אור, צריך להיות כולו – או, לפחות, רובו המוחלט – יפה, רגיש וטעון. ספר הוא לא כתב-עת, הסובלני כלפי אקספרימנטים.

בעוד הספר חצי אפוי, אקספרימנטלי, הטון שלו דווקא בשל מדי, תשוש, וזוהי נקודה קריטית. הטון הלירי, הנוגה, המהורהר, הרפה, המתרפק על הפוזיציה הלוזרית, שיש בו בהחלט חן מסוים; הטון הבודהיסטי, של הנסיגה אל עמדת ההתבוננות, של הוויתור על העולם והדברים; טון נעלה, שאסור-אסור לזייף בו וכאן לפעמים הוא מזדייף (כלומר, אתה לא ממש מאמין לגיבור שהוא באמת ויתר על העולם, שהוא גבר בנפשו על המציאות). הטון הזה מעלה שאלה הקשורה בגילו הצעיר מאוד של הכותב (28, צעיר במיוחד לסופרים), ואולי קשורה בכלל בדור הצעיר של הכותבים, ואולי-אולי בדור הצעיר בישראל בכללותו. חבר'ה, מה בוער לכם להיות זקנים? מה עם קצת מרד, כעס, תשוקה, אמביציה?

למי שרוצה לנסות להבין את הסיבות לפאסיביות של הדור הצעיר בארץ ובכלל במערב, אני ממליץ לקרוא בספרו המעניין של הפסיכולוג קרלו שטרנגר "העצמי כפרויקט עיצוב". שטרנגר מדבר על דימויי ההצלחה הבלתי אפשריים המוצגים בכלי תקשורת רבי עוצמה, שלידם ההישגים של הצעירים החשופים למדיה נראים לאותם צעירים חסרי משמעות.  בהרחבה של דברי שטרנגר: זהו עוד אחד מפגעי הגלובליזציה. כשאתה מתחרה להגיע להכרה ולהישגים, מקצועיים, אישיים, בארץ שלך, התחרות איכשהו עוד נראית אפשרית. אבל כשאתה מתחרה בכל העולם – מה עוד נותר, לכאורה, מלבד הנסיגה, הוויתור והפאסיביות? במקרה של בן שמחון, הספרות – המדיום שחושף את העולם הפנימי – מדגימה היטב,  ולא לטובה, את ההשפעה המשתקת של המציאות הגלובלית.

 

לביקורת על ספרו של קרלו שטרנגר

כאן

קרלו שטרנגר

ספרו של קרלו שטרנגר, "העצמי  כפרויקט עיצוב – הפסיכואנליזה של זהויות בנות זמננו", שיצא בספריית "אופקים" של "עם עובד", עורר בי עניין רב בצד תחושות של אי נוחות. הספר שייך לז'אנר הספרים המשלבים תיאורי טיפולים קונקרטיים בדיונים תיאורטיים נרחבים; ז'אנר שמייסדו הוא פרויד עצמו והפופוליזטור הגדול שלו הוא ארוין יאלום (ו"פופוליזטור" אינה דווקא מילת גנאי כאן). העניין הרב שמעורר ספרו של שטרנגר נובע מכך שהוא חורג אף מהתחום הלא-צר של המחשבה הפסיכואנליטית ומכיל בתוכו ניסיון להתבוננות מקיפה על התרבות העכשווית.

שטרנגר מתמקד בספרו בבני "דור האיקס", ילדיהם של דור ה"בייבי בום", שנולדו בין 1960 ל – 1980. בעוד מה שהעניק תוכן לדור שנות הששים, דור ה"בייבי בום" – פורט שטרנגר לפרוטות קלישאה רווחת – היה המרד בסמכות מכל סוג שהיא, את "דור האיקס" מאפיין שפע של אופציות קיום והיעדרה של סמכות. המציאות הזו מייצרת, לטענת שטרנגר, שורת לבטים נפשיים אופייניים. שטרנגר מתייחס פעמים רבות לפסיכואנליטיקאי הגרמני אלכסנדר מיטשרליך ולספרו "לקראת חברה חסרת-אב" ומסתייע בו בפרשנותו לתרבות ההווה. הניסוח של מיטשרליך חסכני כי הוא קונקרטי ומטאפורי כאחד; גם מבחינה סוציולוגית גדלים ילדים רבים כיום ללא נוכחות פיזית של אב וגם הסמכות התרבותית התערערה.

שטרנגר שואל את עצמו מה מקומה של הפסיכואנליזה במציאות כזו. הוא מציין שבניגוד לשדות מדע אחרים בהם מוערך החידוש, הפסיכואנליזה עסוקה מאד ברציפות התרבותית שלה והיא מסורה בדרך כלל ל"קאנון" שלה-עצמה (עמ' 132). מתוך כך עומדת הפסיכואנליזה בניגוד חריף לתרבות הא-היסטורית והאנטי-סמכותנית של ההווה (עמ' 133). הדחיפות שמדריכה את שטרנגר בספרו נובעת מהתחושה שאופייה של התרבות העכשווית, "העוטפת" את מוסד הטיפול הפסיכואנליטי, מחייב שידוד מערכות בקורפוס התיאורטי הפסיכואנליטי ובפרקטיקה הטיפולית. בנקודה הזו נעוצה המעלה הגדולה של הספר של שטרנגר: הדיון התיאורטי המתקיים בו שמחבר בין אובדן הסמכות ההורית, אובדן ה"קאנון" והסמכות התרבותית ואובדן הסמכות של המסורת הפסיכואנליטית עצמה ושל דמות המטפל.

שטרנגר, כמובן, אינו הראשון או החשוב מאלה שייבאו לפסיכואנליזה את הספקות הפוסט-מודרניים. קדמו לו מייסדי  הזרם "ההתייחסותי" בפסיכואנליזה; הזרם שרואה ביחסים בין המטפל למטופל יחסים הדדיים, אינטר-סובייקטיביים, בהם אין עליונות לצד המטפל בכל הנוגע לשאלה לאן יש להוליך את חיי המטופלים. אולם שטרנגר, שנותן תקציר מרתק בסוף הספר של הזרמים העכשוויים בפסיכואנליזה, מבקש להפליג הלאה ובאופן מסקני מנמלהּ של הפסיכואנליזה ההתייחסותית ולטעון שהפסיכואנליזה נעה מ"מדע" לכיוון של "קהילה" (עמ' 126); קהילה שהנרטיבים הפסיכואנליטיים שרווחים בה הם "מגוון של אסטיקות קיומיות שעוזרות במשימת היצירה-מחדש של העצמי; וכמו בעולם האמנות, אסתטיקות שונות יכולות להתקיים זו לצד זו בתחרות מאושרת, במקום לאיים זו על זו בהשמדה הדדית" (עמ' 156). כלומר, הפסיכואנליזה אינה גוף ידע בעל טענה לערך "אמת" אחד, אשר בא לכפות על המטופל את אורח החיים "הבריא", אלא דו-שיח באמצעותו מוצא המטופל את הדרך לעצב בעצמו את אורח החיים המתאים לו ביותר.

בהתאם לכך מערער שטרנגר על כמה תפיסות מושרשות הנוגעות לטיפול הפסיכואנליטי: למשל, שטרנגר מסכים שייתכן והטיפול הפסיכולוגי יכול להיות מתואר כשיחה פילוסופית יותר מאשר כריפוי (עמ' 93); הוא טוען שהטיפול הפסיכואנליטי הוא "מערכת יחסים" אנושית, ולא טכניקה טיפולית, ולכן יש בה משקל מכריע לאישיותו של המטפל וליחסים שנוצרים בינו למטופל (עמ' 96); הוא סבור שכאשר המטופל מתמקד בשינוי חיצוניותו ולא בעבודה על האני "הפנימי" ו"האותנטי" שלו לא תמיד נכון להפעיל את סמכות המטפל על מנת להביא אותו להכיר בכך (עמ' 40), זאת כיוון שאין למטפל סמכות לטעון שהבכורה שייכת לאני ה"אותנטי" או אף הסמכות לחרוץ שאני כזה קיים. יש בתפיסה הזו, המחייבת את הפסיכואנליטיקאי בענווה וחשדנות כלפי היומרה שלו לדעת מהי הדרך הנכונה לחיות, משהו משחרר. אולם הרצון להיטהרות פנימית על ידי הימנעות מהפעלת "סמכות" יכול למלא את צרכיו של המטפל יותר מאשר של המטופל שלפעמים זקוק להפעלת סמכות כזו.

המאפיין המרכזי של עבודתו של שטרנגר, מאפיין שהופך אותה לייחודית ומעט מרתיעה, הוא קבלתה של המציאות והתרבות העכשוויות כעובדה מוגמרת. שטרנגר מתעמת כמה פעמים בספר עם מבקרי תרבות (שאסגה-סמירז'ל, קריסטבה) שרואים בחלק מהתופעות של העולם הפוסט-מודרני (הכחשת ההבדלים בין הדורות ובין המינים, ביטול ההבדלים בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין עומק לפני שטח) תופעות פתולוגיות (למשל, עמ' 60). העלאתם החוזרת ונשנית על מנת להתעמת אתם חושפת שהאופציה הביקורתית הזו מטרידה את שטרנגר, אולם הוא, כאמור, מקבל את המציאות הפוסט מודרנית העירונית כמציאות שהאפשרות לתאר אותה כפתולוגית משולה לטענה שהחיים עצמם פתולוגיים. עם כי ההתלהבות הנרגשת של שטרנגר מאורח החיים המערבי העירוני מעט פתטית (ואם כבר, כך גם הענווה המודגשת האופיינית לז'אנר: איך טעה שטרנגר בטיפול והפעיל את סמכותו הגברית הדכאנית, איך העמידה אותו המטופלת במקום, איך נתגלתה לבסוף פריצת הדרך הטיפולית ובא לציון גואל), יש בקבלת המציאות הזו והניסיון לפעול עם מטופליו "בתוכה" משהו מרענן. מאידך גיסא יש בה גם משהו שיכול לגלוש בקלות לעיוורון. לדוגמה: ההתלהבות "הניטשיאנית" של המטפל מפולחן הגוף העכשווי יכולה בקלות לגלוש לאיבוד היכולת להכווין מטופל שסובל ממנו לפנות לעבר קיום שמחוץ לעריצותו.

במהלך הקריאה גברה אצלי התהייה עד כמה באמת דרמטי השינוי הנפשי שאנחנו מייחסים לעצמנו שעברנו בדור האחרון. החופש הבלתי מוגבל ששטרנגר מתאר והבעיות שהוא יוצר הוא נחלתם של מעטים (וקשור גם הדוקות למעמד כלכלי); מעטים שבעיותיהם האופייניות מיוחצ"נות מעבר למשקלם הממשי באוכלוסייה בדיוק על ידי ספר מסוג "העצמי כפרוייקט עיצוב". אולם גם אצל אותם בני "דור האיקס" המפורסמים, נדמה כי הבעיות הקונקרטיות ששטרנגר מתאר בסופו של דבר בספר, בחלקן הגדול, ובניגוד להצהרות החגיגיות, אינן מעידות על איזה דיפוזיות הנובעת מעודף אלטרנטיבות אלא מתסכול "פשוט" ו"פריודיאני", של אנשים שחייהם לא עומדים בציפיותיהם (ציפיות שמועצמות בגלל דימויים רווחים של הצלחה פנומנלית). בקיצור: לא בעיה אופנתית וסקסית של עודף חופש אלא בעיה שנובעת מאשליה של חופש שהתרבות שלנו מייצרת, אשליה שבגינה נאלץ שטרנגר להטעים לאחד ממטופליו את התגלית המרעישה "שלכל בחירה בחיים יש מחיר" (עמ' 55). ואם כך, הצורך בשידוד מערכות תיאורטי שמוצג כדרך להתמודד עם דור האיקס העכשווי ומצוקותיו הייחודיות, מושפע יותר מהשיח הפילוסופי הכללי מאשר מצורכי השטח הטיפוליים.

קצרים

1. יאיר לפיד כותב בטורו היום, ב"שבעה ימים", עד כמה הוא נמלא חדווה לראות שספרו החדש (באנינות ראויה להערכה מתונה-מאד הוא לא נוקב בשמו) מצליח, מצליח למרות היעדר יחסי ציבור מצדו.

משם מפליג לפיד ושונה את משנתו הידועה פעם נוספת: מי שטוב בתחומו – מצליח לבסוף. יחסי ציבור אינם יכולים להסתיר או ליצור היעדר-כישרון או מציאותו (בהתאמה).

 

לפיד, אחזור ואומר, אינו שייך (עדיין) ל"רעים" במציאות הישראלית. הוא יושב על הגדר ואולי יש עוד תקווה. דווקא משום כך, צריך להזכיר לו עד כמה הוא מיתמם, באופן שגובל בחוסר-יושר אינטלקטואלי, ואף חוצה את הגבול, ועל הדרך להזכיר כמה אמיתות נשכחות.

 

ראשית, העובדה שספרו מצליח אינה קשורה לטיב הספר (שלא קראתיו) אלא למיתוגו של "יאיר לפיד". אנשים קונים את ספרו בגלל שמו (שנבנה הן מכישרונותיו הברוכים – אולם שאין סיבה להפריז במיוחד בערכם, כמו שלא לבטלם – והן כתוצאה מיח"צ במאותיהם ואלפיהם, ישירים ולא ישירים, מהעבר; "לא ישירים", כלומר פשוט בגלל שהוא "האיש מהטלביזיה").

בכלל, אנשים מוכשרים לאין ערוך מלפיד ככותבים (לא כמקדמי-עצמם ובעלי יכולת קליעה, אותנטית, ועל כך מייד, לטעם רחב), כמו יהושע קנז, גדול הסופרים העבריים החיים, הגיעו למכירות מרשימות הרבה-הרבה אחרי שעברו את שיאם האמנותי, בדיוק כתוצאה מה"מיתוג" – הלא מכוון מצד קנז במקרה הזה – שנוצר להם עקב הקריירה המתארכת שלהם. וקנז הוא, כמובן, דוגמה טובה הרבה יותר מלפיד להיעדר מוחלט של יחסי-ציבור.

 

אבל זה עניין שולי. העניין המרכזי הוא הטענה של לפיד על הקשר בין כישרון להצלחה. ובכן, לפיד מבלבל כאן בלבול קלאסי בין סיבה למסובב. כיוון שהוא סבור, בחביוני נפשו, שמה שמצליח טוב הוא, לכן הוא טוען גם  שמה שטוב בסוף יצליח. 

שתי הטענות אינן עומדות במבחן המציאות והערכיות. משחר ימי המחשבה על הדמוקרטיה התרו הוגים פוליטיים על התוצאה המסוכנת של הדמוקרטיה והיא עריצות הרוב (כך אפלטון, או אריסטו, כמדומני, וניטשה ודה טוקוויל, בספרו הקלאסי על אמריקה, ועוד ועוד). לפיד מיישם בתרבות בדיוק את הסכנה הזו: סכנת עריצות הרוב. העובדה שספר מצליח אומרת רק דבר אחד: הרבה אנשים אוהבים את הספר או שוכנעו לקנותו בדרכים שונות.

הערכה של ספר אינה קשורה להצלחתו ולא כל מי שטוב גם מצליח (אם להיות דמגוג לשניה: היטלר לא היה "טוב" כי הוא "הצליח" בבחירות בינואר  1933, וצ'רצ'יל לא היה "גרוע", לאורך שנות השלושים, כשנדחק ממוקדי הכוח בגין ההיסטריה-כביכול שלו ביחס להיטלר; ובתחום הספרות: מלוויל, ניטשה, גנסין, אינם סופרים גרועים במיוחד כי לא "הצליחו" בימי חייהם; גנסין, סופר שספק אם יש 10000 איש בישראל כיום שקראו אותו, נחשב על ידי חמישה דורות של קוראים בעלי השכלה ספרותית רחבה לגדול הסופרים העבריים לצד עגנון).

 

מניסיוני כמבקר ספרות נוכחתי לדעת שהספרים המצליחים נחלקים לארבעה סוגים (מלבד אלה המצליחים בגין פאקטור ה"מיתוג" המוזכר, שהוא רב-עוצמה בקביעת הצלחה של ספר):

א. ספרים קלים לעיכול ו/או זולים בתכניהם (כמו טלנובלות).

ב. ספרים שנהנים מיחסי ציבור ומשיווק אגרסיביים (למשל, מיקום בחלונות הראווה ובשולחנות הספרים החדשים). 

ג. סופרים וספרים שהם מה שאני מכנה: בינוניים באופן אותנטי. אלה אנשים יקרים ושוחרי-טוב, שאינם מבריקים במיוחד או עמוקים במיוחד, אך הנם, לרוב, בעלי מלאכה טובים מבחינה ספרותית, ובעיקר-בעיקר יש בין נפשם הממוצעת ושוחרת-הטוב ונפשם של רוב האנשים קווי דמיון רבים.

ד.  ספרים ממש ממש ממש טובים, שאי אפשר להתעלם מהם. אלה הספרים שגם אם אינם מוכרים הרבה, זוכים להצלחה דרך המסלול הקאנוני להצלחה; מסלול צנוע מבחינת מכירות אבל מתגמל מבחינות אחרות.

 

כעת, רוב הספרים אינם מתאימים ל"טיפוס האידיאלי" – אם לשאול מהסוציולוג מקס וובר, כמדומני – של אחד מהארבעה הנ"ל. כלומר רובם הם קומבינציה של התכונות הללו פלוס תכונות לא מלבבות של אי-נגישות, אי-עניין, אי-כישרון. כלומר, ייתכן בהחלט ספר שיש בו הרבה תכונות מסוג ד', אבל לא באופן מקסימלי, אך הוא אינו כלל וכלל "בינוני באופן אותנטי", ולכן הוא יימוג באפלה. ייתכן גם, למשל, ספר שיקודם ביחסי ציבור ממוצעים אבל הוא אינו טוב כלל וכלל, לא בינוני באופן אותנטי ואינו קל לעיכול, כך שגם השיווק לא יעזור. בקיצור, ההצלחה אינה מדד לדבר.

 

 

2. אבל זה רק חלק מהעניין עם לפיד. ושוב, אני חושב שללפיד יש תקווה עדיין (אם כי אינני חושב, כמו ידידי מנחם בן, שצריך להתפלל לכך שהוא יהיה ראש ממשלה, אם כי ייתכן גם ייתכן שלכך הוא חותר). לפיד מתרעם על הקנאה ב"מצליחנים" בחברה הישראלית, כבר לאורך שנים. אבל לפיד אולי אינו מבין, שמה שכל כך מקומם ב"מצליחנים" הישראליים אינו ההצלחה כשלעצמה אלא העיניים הגדולות שלהם, או במלים אחרות: החזירות. כמו, סתם דוגמה, אדם שכותב טור משפיע, מנחה את "אולפן שישי" וגם מפרסם את הבנק הגדול במדינה. חוסר האלגנטיות והסטייל התאוותניים האלה, של "מצליחני" ישראל לסוגיהם, ולפיד הוא ההגון יחסית שביניהם, הם אלה שמקוממים. והם גם אלה שישראליים מאד.

 

3. בכלל, אני לא מתפעל מהעניין בתנ"ך של כותבים סבירים ובעלי חן (לפיד), או כותבים מוערכים (יובל שמעוני), או זמרים מוערכים (שלמה גרוניך), ושאר דוגמאות. התנ"ך הוא רב-מכר אדיר. וכל אחד רוצה להיות מקושר לרב-מכר אדיר. בדיוק כמו שזמר אלמוני עושה קאבר לשלמה ארצי. זה הכל.

 

4. המשגל הקונקרטי אינו מוציא את התשוקה הגברית; אין חפיפה בין השניים. התשוקה הגברית הוזה על רבבות פיות, גפיים ואיברי מין, העושים מלאכתם בו בזמן. ואילו המשגל הקונקרטי –

 

5. אם יש ארבעה פיליטוניסטים מוכשרים באופן בולט בארץ, רענן שקד הוא אחד מהם. ואם יש שלושה – גם כן (ולפיד לשלשה לא ייכנס). לכן הצטערתי שטורו נעדר השבת מ"שבעה ימים" (ולא, איננו מכירים).

 

6. רם אורן, בניגוד לרבי-המאכעריסטיות האחרות שלנו, מעולם לא ביקש לטעון שהוא יותר מרם אורן. לכן אני מחבב אותו (כאדם).

 

7. באמצע החיים, באמצע השבוע, ברשת גימ"ל, שיר שְכול, שלו הקדמה של בני משפחה על נסיבות כתיבתו, בעקבות נפילת קרוב משפחתם החייל. לא יום הזיכרון ולא כלום.

זו, בעיניי, עדות מרתיעה לקריסת מערכות תרבותית. כשחברה נותנת לשכול לפעפע לחולין שלה, כשהיא זקוקה לרגש העז ביותר על מנת לחוש משהו. תרבותית – זו הסכנה בהשתלטות הקיטש. הקיטש מצביע על קהות חושים. כשזקוקים לפטישי "חמש קילו" על מנת לתקוע מסמר תרבותי קטנטן.

 

8. הלכתי לראות את "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון. סצינות חזקות יש בסרט הזה, אבל התקווה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקאי נגוע עד השורש בחולאים של התרבות האמריקאית. בראש ובראשונה: הצורך ליצור אירועים ודמויות "גדולים מהחיים", ולכן, למעשה, קטנים מהם. למה הגיבור צריך להיות רוצח גם? האם לא היה הסרט חזק הרבה יותר לו היה ממחיש את האטימות הרגשית, שאינה נעצרת בדלתות המשפחה, של היזם הקפיטליסטי? לו היה מסתפק במונולוג המצמרר של דניאל דיי-לואיס על השנאה לאנושות, העומדת בשורש תאוות הבצע שלו?

על האולמרטונים של הספרות; על הספינולוגים של הרפובליקה הספרותית

לכאורה, ספינים בתחום הספרות הם מהאחרונות שבדאגותינו –  

לכאורה, מציאותם בתחום הספרות של מעמידי-פנים, האמונים על יצירת מראית עין של עמקות ספרותית; תעתוע של עניין אמיתי בתרבות גבוהה; מקסם שווא של אינטגריטי וסמכות אינטלקטואליות; פטה מורגנה של אכפתיות, רגישות ואחריות תרבותיות; כזב של ענייניות חסרת-פניות וצניעות הנובעת מעולם פנימי עשיר שאינו זקוק כביכול לכיבודים חיצוניים –

לכאורה, אשפי הנוכלות הללו ורבי האמנים, בהסתרת הריקנות הפנימית ותאוות הכוח, אובדי הדרך הללו –

לכאורה, הם רק חיקוי דהוי וזניח של התופעות הללו בבימה המרכזית הרבה יותר של הפוליטיקה הארצית. מעין מוקיון גרוטסקי שמחקה להנאת הצופים בעיירת שדה זנוחה את הדיקטטור השועלי בעיר הבירה. או עסקן זוטר שבזוטרים שמחקה ב"שדידת" קופת האש"ל המקרקשת בצריפו את השחיתות של המזכ"ל המפוטם במרכז המפלגה. 

 

ולא היא –

כי הספרות  היא המקום הכמוס ביותר בנפש החברתית, היא הלב של הלב. ואילוח הפוקד את הלב הזה מפעפע את ארסו אט אט בכל הגוף.

 

הגוף סבור שהוא מסתדר מצוין בלי הלב. למעשה, זה קרוב לשלושים שנה, הוא מסתדר לכאורה היטב, הגוף, בלי הלב הספרותי, פה בארץ חמדת אבות.

הגוף סבור שהנה הוא רץ, הוא בועט, הוא מזיין, הוא זולל וסובא, הוא מוכר וקונה. והכל הכל – בלי לב.

אבל יום אחד – אולי ממש בעיצומה של ריצה, או, כמה רומנטי, בעיצומו של זיון – הוא יאחז בחזהו, הגוף, וייווכח שהלב איננו.

 

והגוף איננו יחד עמו.  

Reserve Duty

Engaging before disengaging

By Arik Glasner

At the central bus station in Be'er Sheva, as I'm waiting with dozens of soldiers for a bus to Tze'elim, a balding guy with a receding chin and lips that seem to stick out in childlike defiance seeks me out. "I'm not doing this reserve duty," he says to me. I give him an astounded look and he immediately explains the blood ties between us: "You also belong to Yosri, right? You're from Misgav, right?" I'm not too sure that I "belong to Yosri" and I've never been in Misgav, but this exchange prompts me to take a closer look at my reserve duty call-up notice and, sure enough, he's right: I do "belong" to an adjutancy officer by the name of Yosri. I have to admit, it's quite reassuring to know that I "belong to Yosri." To know that someone is watching over you.

The bus glides into the station and the column of soldiers and reservists tenses and straightens like a snake that has just eyed a mouse. "I don't care," says my new friend. "Let me finish 30 days in jail and go home to eat lunch with my family. I'm not going to Gush Katif." We move up to the bus and I put my backpack in the baggage compartment. I hate this part where you have to part from your stuff. My new friend looks and laughs: "I didn't even bring clothes," he says.

The bus proceeds further and further away from civilization, into the desert.

 

 

 

 

Yearning for Rafah

Two days later, before boarding the bus that will take us from Tze'elim to Kissufim, my friend motions me aside. "You see? They're threatening to trial me and saying that I'll be doing reserve duty in another few months anyway. But in another few months, there won't be any Gush Katif – you see? The main thing is that I'll be home with my kids now." I tell him that I have to get back to the bus and he suddenly understands the abyss that has opened up between us. "Take care of yourself, and the next time I'll bring you a military snowsuit from home. I've got everything there."

The concentration of dozens of people around the bus allows for a few brief sociological insights. First, I take note of the very large proportion of immigrants from the former Soviet Union among the soldiers. Second, the very large proportion of kippa-wearers among the officers. What's a little confusing about this statistic is the habit of some religious officers to wear a hat or remove their kippa during training exercises, as if they want to make their presence less prominent. Third, the presence of a woman officer.

It falls to me to do guard duty for Rafiah Yam, one of the two secular settlements in Gush Katif. On the one hand, there will be fewer cakes for the soldiers, I'm sure, but on the other hand, I won't run into acquaintances here and will be able to think in peace about the things I want to think about. It turns out that the woman officer, Renana, will be our commander in Rafiah Yam.

We drive to the Kissufim checkpoint, which looks like part of a movie set of Stalingrad in 1943 (concrete barricades, tanks, a mobile kiosk, makeshift parking) where we are put on an armored bus that will disperse us among the settlements. Renana is not permitted to come with us because a minimum of two women is required on an IDF base, so we say a quick goodbye.

We 15 who are being sent to Rafiah Yam are the last ones left on the bus; Rafiah Yam is the southernmost settlement in Gush Katif. We get off next to a building opposite a concrete tower; the little yard in the middle is surrounded by concrete barricades. About 800 meters away, the outskirts of Rafah are visible. Within a few minutes, before we've had a chance to be brought up to speed by the reservists we're replacing, the ravshatz (Hebrew acronym for the military security officer), who is the local commander, drives up in a field vehicle and urges us to take cover behind the concrete barricades. "There's a sniper here who knows his work, so you ought to find a hiding place," he says.

The security officer is very tan; his face is etched with the lines of life; a shortened M-16 is slung over his shoulder and he carries a pistol in his belt. He chooses a cheerful-looking young man with a small build as his victim and says to him: "You look like you're from Sheinkin." Then he addresses all of us, with the same wooden humor: "First, the good news: Our women will prepare a Shabbat meal for you. Now, the bad news: You're spending Shabbat here." When one of us points out that the officer is standing exposed to the sniper, he replies with a tired smile: "I already have a gravestone with my birth date. Only the date of death is missing."

Now he turns serious: "First of all, no one here is going to go settling scores with Arabs, including anyone who knows someone who died in a terror attack. If Ahmed from Umm al Fahm with a blue ID shows up – you let him through. We're not a militia here. Now follow me."

We're asked to walk in the dunes; the road is exposed to snipers. The officer takes advantage of the trek to stick it to the smiley fellow, Yehuda, again: "Even in Sheinkin they walk faster than that. Come on." Yehuda is from Bat Yam. Our commander has us walk all around the settlement, which is surrounded by dunes and located one kilometer from the sea and hundreds of meters from the Egyptian border. All of the obscure-sounding places from the news are within spitting distance: the Girit outpost, the Tencher road, the Philadephi corridor – and this is not the least bit reassuring. To a quiet and melancholic Russian, he says on the way: "What's wrong? Did your ships sink?"

After the briefing, with four of us already manning positions, we return to our quarters. The building is small and filthy – two bedrooms with four bunk beds each; the bathrooms are right off the kitchen and on their lockless doors, someone has hung up a cardboard sign that reads "vacant" on one side and "occupied" on the other.

The schedule for guard duty has to be prepared. Idea for a start-up: producing software that can automatically put such a schedule together. Preparing this schedule is an extremely complicated affair, because it comprises countless parameters (variety of posts, consideration of the desire by some to be on duty together, replacements every time someone goes home, and so on). The task requires a volunteer with a mathematical mind – a doctoral candidate in physics, say – who will stay hunched over the rapidly filling pages and mutter aloud to himself as he makes his various calculations.

I'm supposed to go on guard duty at 10 P.M., so I try to sleep. As always happens with bunk beds, I somehow end up with a top bunk. But I derive satisfaction from my ability to leap smoothly (stepping on just one rung!) up to the top bunk. The proximity of the bathrooms to the "dining room" is more disturbing. There's no chance of any real privacy in a place like this. In this way, too, reserve duty takes you back to adolescence. I fall asleep and in my dream I'm a married man, but for some reason, I'm chasing a teenage girl who is not my wife along a long hallway. Suddenly an alarm goes off and I run to look for my bulletproof vest. A strange dream. What could it mean?

Different discipline

My partner on my first shift is the taciturn Russian, Maxim. We climb up into the guard tower together and for the next four hours exchange maybe five sentences. There's something nice about this total absence of prying. I can sit and think in peace and listen to the radio.

One of the few pleasures of reserve duty comes from an appreciation of the difference between the "discipline" here in comparison to compulsory service. In Tze'elim, I derived real pleasure from jauntily and showily slinging my weapon over my shoulder. Here, with all the snipers, the infiltrations, the scares and alerts, I clutch the rifle butt like an American fighter in a Vietnamese jungle. But in the guard tower, after a little while, I'm once again enjoying the difference between this sort of duty in the reserves and in compulsory service: I adjust the radio, sit down on the chair and smoke. A chilly wind is blowing in from the sea. Life isn't so bad here – until the gunfire starts. We suddenly hear shots and jump up. But then the signal operator notifies us that the gunfire is "okay" – as he would report about every half hour over the next couple of weeks – and we go back to our musings.

In the 1 A.M. quiet and darkness, the radio plays song after beautiful song. One gets carried away listening – until the commercial about prostate exams comes on.

Life enters a loop: four hours of guard duty and six hours of rest. It soon becomes clear: Guard duty in the daytime is preferable, because then you can read without interruption, and at night, the best post is at the front gate, because there's electricity there and you can make coffee. Also, at the front gate
, we get to enjoy the company of sand rats (pale white and not disgusting like their gray brethren in Israel proper), who come out of their holes at night and nonchalantly scamper about near us. My regular partner so far is taciturn Maxim. One night, I'm startled from my reverie by a suspicious murmuring, only to discover that it's Maxim singing an old Russian folk song to himself. It's very cold and you have to warm up somehow.

The writing on the wall

One can learn a lot from the graffiti in the army. Ten years ago, when I was stationed in a bunker, the Kama Sutra-inspired etchings that a gifted soldier had inscribed on the walls of the position drove me crazy. Other graffiti was dominated by crudeness and despair. These days, such crudeness is hard to come by. Instead, there's a kind of nerdy, "Talmudic" humor with a clear tendency toward moral homilies. For example: "Endless patience brings immediate results." Or: "Live life as long as you're alive, because you'll never come out of this alive."

There are rhymes like: "Don't want tuna/ don't want halva/ until when?/ August arba (fourth)". Then there are the more optimistic and accepting ones, like: "I've been guarding here for four and a half hours and I'm still smiling." There's also a classic, whose broken Hebrew attests to the author's origins: "We're here and the world is silent." The only coarse graffito reads: "Handsome blond hunk, blue eyes, powerful physique and nice shaved ass" (followed by a phone number; anyone who's interested can contact me). The only straight erotica is romantic: "I can't get you out of my head, 31.12.04". Maybe the reason is the preponderance of religious people serving in the army, or maybe just a general moderation of machismo.

A friendly chat

Relations among the 14 of us (one of the soldiers immediately asked to see a mental health officer when he arrived, because of the sniper), are surprisingly gentle. There's no yelling or hassling and people even try to show up early at their positions. The whole thing seems to be taken with a sort of tired irony that doesn't cross the threshold of despair. We politely pass things to each other at meals. One of the best decisions we made was to appoint one of us as cook and exempt him from guard duty. The maternal presence of someone looking after our meals is soothing.

This is how Andrei, a 30-year-old forklift operator from Holon, described it to me: "At work, I'm stressed. I curse. Here on reserve duty, it's quiet. This is new for me." Andrei immigrated from Kiev, "10 minutes from Babi Yar. So many people were killed there." On guard duty and in between, there is time to talk. Andrei is happy with Ariel Sharon "because he didn't give in to them, even though he's terrible at economics." He reveals to me that because of "economics," there's "a big aliyah to Poland now."

He "sometimes misses the way things were before Gorbachev. You had money, you had whatever you needed. I'm making a decent living now, but there are no luxuries. I used to love being with people. Now, If I happen to not be working, I close the windows. Don't put on the television or anything. I just sit with my legs up, alone, and listen to a little music."

He served two years in the Russian army without getting to go home even once. "In Russia there's no such thing as open fire rules. A shot in the air and then boom." In response to my kidding question – I thought it was just legend – he tells me how in the Russian army they made alcohol from shoe polish: You spread the polish on a slice of bread and let the bread absorb the alcohol fumes. Then you scrape off the polish and chew the intoxicating bread. The Kiddush wine was finished off very quickly, thanks to me and my Russian comrades.

On one night shift, I hear shouts from afar in Arabic and turn to Andrei. He has also heard the shouting, but "they said `Yallah' and `Yallah' is Hebrew, isn't it?"

The Russians are coming

If the IDF is the "people's army" then, according to what I saw in Rafiah Yam, in Israel there are three million Russians, 1.5 million Sephardim, a half million religious and a million Ashkenazim (and 1.5 million Arabs). The Israeli elite – according to this mistaken key – is religious. Of the 14 of us, seven are new immigrants: They are divided into two groups between which there is neither hostility nor closeness: the plebes and the intelligentsia. Andrei is one of the plebes.

Mikhail, of the intelligentsia, brought with him to reserve duty a case filled with dozens of books that he reads by candlelight in the tower at night. Alex, a computer engineer from Herzliya, serves as the spokesman for laconic Mikhail and explains that Mikhail developed a technique of "diagonal" reading that enables him to polish off books at record speed. Mikhail emits a small chuckle, but not because of our conversation, which I suspect he doesn't understand, but because of the book he's reading. Alex goes on to explain that Mikhail really loves doing reserve duty and even asked the army for extra reserve duty, but the army told him there was no budget for it.

Mikhail stands up to stretch and smokes one of the cigarettes he's rolled himself. He glances at us and at our small courtyard, looking like Napoleon as he slides his left hand into the opening of his jacket. Alex, the computer engineer, is married with two children. He named his daughter, who was born in Belarus, Darya, but his son, who was born in Israel, is named Yonatan. He has never been to Tel Aviv and wants to know what places are worth seeing there. When one of the Russian reservists returns from a visit home, he brings vodka and dried fish, and we all sit down to drink. Brotherhood.

A week later, the Russians have become cognizant of their power and in a non-violent putsch, Alex takes over responsibility for the guard duty shifts. Now it seems that the Russians are guarding less. But this is apparently a figment of the imagination. Alex claims that "people want to maintain their partnerships on guard duty" and that he's working hard to ensure this.

The relative scarcity of reservists from the elite "First Israel" cannot be ascribed solely to differences in motivation among the sectors. It also derives from First Israel's intimate familiarity with the system and the ways to elude it. At any rate, Assi Dayan's 1977 film "Givat Halfon Ayna Ona" ("Halfon Hill Doesn't Answer") still resonates with the veteran Israeli reservists, and we quote it all the time. The Russians can't figure out what we want from them.

Renana

The anomalous situation of a unit without an officer is resolved after a few days, when Renana is housed in an apartment meant for female soldier-teachers in Rafiah Yam. The most notable change brought about by the presence of our commander is a moderation of the distracted gropings some of us had been doing to that package at the front of their pants. The rest of the changes, if any, are subtle. To the best of my knowledge, there are no sexist comments. It certainly helps that Renana, who is upbeat and quick to laugh, immediately volunteers to help us with guard duty even though she doesn't have to. When the cook is about to go on a furlough, she also volunteers to substitute for him, but warns:
"Cooking, yes. Dishes, no."

The army has its own gadgets. At Tze'elim, we were given the hottest new item: a fleece vest. The cook in Tze'elim offered to release me from my shift in return for it. But Renana isn't pleased with my military appearance. My epaulets are torn and I look like "a sad puppy." I snap that if she's not happy then she can sew them for me. She smiles, my commander, but she rises to the challenge and sews.

Avner

One day, I have a new partner on guard duty – Avner. He's not tall, but handsome, and has a quiet but strong presence. He speaks softly, as if to temper the intensity and fury in him. He is 28, from Ariel, and is studying reflexology at Ohalo (a college on the banks of Lake Kinneret, near Zemah). He was on drugs for years, he says, and tried it all: from marijuana and cocaine in Israel to heroin in Australia. Until he realized that it was all a mask, a pose, to be "the druggie."

He used to be a rabid fan of heavy metal bands, and on his shoulder is a small tattoo of the devil. When we hear a Guns N' Roses song on the radio, he is still overcome with admiration. But he's trying to wean himself from it. He puts on tefillin every morning, but doesn't say anything when we use the same dishes for meat and dairy. He says that yogis in India send Israelis home, telling them that "with a spiritual civilization as developed as yours, you don't have any need to come to us." When he comes back from a visit home, he brings an air purifier for the bathroom and a bottle of whiskey, even though he doesn't drink.

At the end of our shift, at five in the morning, we go back to our quarters and I ask him to give me a reflexology treatment. "Finally, you dared to ask," he smiles. I lay down on the bed and he massages my foot. The guys are a little worked up at first to see this massage, until they see that he is a professional. Anyway, it feels good and I fall asleep in the middle of it.

Disengagement and connection

The government has approved the disengagement and the residents we meet at the front gate are depressed. The security officer comes over to us to ask how we're doing, and then he says sadly: "They're taking our home from us. You don't get it, do you?"

That evening, he comes to our quarters and asks if everything is okay. To Yehuda he says: "If there wasn't a Sheinkin, they'd have to invent it, believe me. Someone in this country ought to be happy, right? Someone who hasn't heard of child allowances." His phone rings and he says to the caller: "There are three problems, my friend, that put you at the bottom of the Jewish people: You're a settler, you're Moroccan and you're in the regular army." He gets to me, all of a sudden.

On the way to the guard position, kids from Rafiah Yam bombard us with questions, and then, "One, two, three – When will the evacuation be?" From there, they proceed to shouting things like "crazy Arabs" and "I'll peek up your ass." At the front gate, one of the residents comes up and says to us: "Look, they want an evacuation? Okay, but give me what I deserve. Restore me to age 25 and I'll evacuate from here."

I go over to Neve Dekalim, to look at my e-mail in the library there, and it's quiet and sad there, too. I go to see the memorial wall for Yamit that was built in the Hesder yeshiva there and then to the surprisingly well-stocked zoo. One of the peacocks spreads its wings and leaps out of the cage to the dunes outside. Will it return?

In Gush Katif, of all places, relations of coexistence, problematic though they may be, have been preserved between Jewish employers and Palestinian laborers, who have practically disappeared from the landscape of Israel proper. Every day, hundreds of laborers come in from Rafah and one of our jobs is to secure the settlement when they go in and out. A resident of Rafiah Yam was killed by one of his laborers a few years ago. The security officer says that he proposed bringing in Thais, but the Palestinians are cheaper and the government wants to see them come into Gush Katif because this acts as a pressure valve to alleviate some of the economic distress in Rafah.

The laborers are wearing old clothes and some of them are in sandals, despite the cold. When they pass by us in groups, they don't openly look at us, but when they pass by individually, one of them will occasionally look up and wave in greeting, and be greeted in return. They carry see-through plastic bags with tempting pitas inside.

Women's Day

On the radio they're talking about International Women's Day, and Avri Gilad says that women are "the thing." Men are nothing special, and it's too bad he didn't notice this before. In the tower, Yehuda, 24, is telling his life story. His mother died a few years ago. His father left home when Yehuda was a baby and he is now suing him for NIS 350,000 in child support.

When he was 15, he met his father for the first time: "Suddenly he remembered that he had a son. Suddenly, in the middle of your life, a father shows up. No thank you, I told him." The army paid for his college studies, "but I said – shouldn't we contribute a little in reserve duty?" He works as a "nightlife promoter" and sometimes makes as much as NIS 3,500 in a weekend. But he wants to study design. The most important thing in life, he believes, "are connections – at the garage, at the grocery store … " He is only 24, but already "feels like an old man."

Toward the end of my reserve duty, my mother surprises me with the announcement that she will be in Gush Katif the next day. She is going to march with a group of women who were once evacuated from Sinai, from Kibbutz Saad to Neve Dekalim. When she comes to visit me at the front gate, I'm glad, but a bit embarrassed to have the other guys watching and seeing my mother come to visit as if I'm still a baby in compulsory service. She tells me about the hardships of the day, how the army stopped their bus in Kissufim and the police made them turn back, and "What are we, anyway? A bus full of grandmothers! In the end, they finally realized that it was stupid and they let us in."

Occupation and release

On the last night, in the tower, a loud explosion was heard. Probably a Qassam falling, we were told. That's not something that's reported in the news. However, a few days earlier, the news did report on the killing of two infiltrators in the Philadelphi Route, half a kilometer from us. If it weren't for the news, we wouldn't have known about it. On the radio, a female singer taunts, "You're not Solomon and I'm not one of a thousand," and I think about Israeli men, one of the world's most denigrated minorities. What hasn't been said about them? They're rude, they're vulgar, they're insensitive, they're "occupiers." I think about the Israeli "occupation army" that is composed of quiet and softly-singing Maxim, of Mikhail the speed-reader, of smiling Andrei the racing-car enthusiast, of Alex the computer engineer, of Avner the soft-spoken reflexologist, of Yehuda the orphan and so on. The problem with the occupation doesn't lie in the cruelty of the Israeli occupiers, as they try to convince us. The tragedy is that even if the IDF is indeed, and despite everything, a moral army, this far from trivial fact cannot dull the sting of the occupation, unfortunately.

The next day, our replacements arrive early. Reservists who are about to spend three weeks exactly the way we just did. At least, that's what I hope. I ride with one of the officers to the Kissufim checkpoint and go over to the mobile kiosk. I order a coffee and ask the vendor, though I'm certain of the
negative response, if he happens to have any sucrazit
– sweet n low (artificial sweetener). "Sure," he replies, and I pour the sucrazit into my coffee in total astonishment. Back to civilization.