קבוצה של תלמידים מהשישית והשביעית נבחרת לצאת למסע לא נתפס – מסע לפולין.

הרב-המחנך, הר"מ, הגברתן שלו מספר לו על הנסיעה, מניח את ידו הכבדה על כתפו, ומציע לו להצטרף למסע בתמיכת הישיבה. הבשורה ניתנת – והרבה יותר מכך מתקבלת – כמשהו היוצא מסדר הדברים הרגיל, כמו חריגה מחוק טבע כלשהו. ובגלל היציאה לחוץ לארץ, כמובן! חוץ לארץ שהאב לא ביקר בו מימיו והאם באה ממנו לפני עשרים שנה ולא שבה אליו מעולם. היציאה לפולין, לתחנות ששמן מוכר כל כך, כמו ורשה, לובלין, ליז'נסק ואושוויץ, הופכת את הנסיעה המסוימת הזאת לחוץ לארץ, לסבירה יותר ופלאית יותר בו זמנית. 

הקבוצה הנבחרת של התלמידים עוברת סדרת-הכנה לנסיעה. ביום ראשון אחד, הם מגיעים מביתם למוזיאון שואה בגבעתיים. מקדים מעט, הוא מסתובב לבדו ברחוב העירוני הזר, הסתובבות שהיא מעין הקדמה לנסיעה הרחוקה. החירות הפראית שבהסתובבות בעיר, שאיש בה אינו מכיר אותו, מהממת, מסממת, בבלי דעת ומודעות לכך. הוא רואה ברחוב מאפייה, שבדוכן הזכוכית שלה פיתות-בזעתר מהבילות. הוא מתלבט אם לקנות אחת. האם ראוי לאכול פיתה מהבילה לפני הביקור במוזיאון? הוא מחליט לא לקנות. להתאפק.

במוזיאון, גבר כריזמטי עם בלורית שיער שחורה, הנראה כמו אלי ויזל מהטלוויזיה (כלומר, בעל גבריות יהודית תיאטרלית, כזו של שחקן מצליח המגלם "גבריות" בקולנוע, ולא גבריות ישראלית, שהינה, כמובן, אמיתית אך אפורה), מסביר להם ברהיטות של מכונת ירייה למה השואה אינה דומה לרציחות עם אחרות לאורך ההיסטוריה. לאחר שורת הבחנות שהוא פוסל בחדות (הבחנות כמותיות, אטיולוגיות, כלומר מבחינת מקור השנאה – הגזענות), כי אינן מספקות את הייחוד המיוחל, ושפסילתן מעוררת חרדה קלה בקרב הנערים, הוא מציל אותם מטלטלה רעיונית מסוכנת ויורה את התכונות המייחדות את השואה. בניגוד למקרים אחרים, לא היוו היהודים סיכון ממשי בעבור הגרמנים בשום מובן. בניגוד למקרים אחרים זהו רצח תעשייתי. זכרו, רצח תעשייתי, הוא זוקף אגודל, ואי סכנה ריאלית מצד הקורבנות, הוא שולף אצבע, זהו ייחודה של השואה, הוא מסכם באנחת ניצחון של מי שעשה זה עתה מאמץ גדול. (הוא מזכיר גם, בדיבור החד שלו, מארב למחבלים בלבנון שהיה נוכח בו ובו סחט ללא נקיפות מצפון את ההדק. מה היה ההקשר? ממבט מכאן, שנים אחרי, בעקבות הגבריות התיאטרלית שלו, נדמה כאילו סיפר בעצם על סרט שהשתתף בו ולא על אירוע ממשי).

לאחר מכן הם שומעים עדות של ניצול. לפני הגירוש לטרבלינקה, מספר להם הגבר שפניו אדומים, היה כל כך צמא שרק לחש בקול וואסר, וואסר. הניצול מתייפח וקולו ניחר, וואסר, וואסר, וחלק מהילד הנואש שהוא היה, מתגלה לעיני התלמידים בפניו המאדימים. כשהם יוצאים מהמוזיאון ניתנת להם הפסקה והוא ממהר לקנות פיתת בצל טרייה במאפייה, שדומה ללחם שנהגה לאפות אמו של יגאל, חברו, ושגירה אותו ביסודי, ושוקו יוטבתה.

שני ר"מים יתלוו אליהם למסע והם מכינים אותם להשלכותיו ההלכתיות. ראשית, הכשרות. את רוב האוכל הם יביאו אתם מהארץ. גם לחם וחלב עדיף לא לאכול שם. הלחם בגלל חשש לשומן חזיר (גם מהיהודים עשו שומן!) והחלב בגלל הקפדה על חלב עכו"ם. בימי שני וחמישי הם ישהו בורשה ובקרקוב ויוכלו להתפלל בבתי הכנסת שם. גם בשבת הם ישהו בקרקוב אבל יש לזכור שאין עירוב בעיר ולכן אין לטלטל חפצים מחוץ למלון. הוא קונה בהתרגשות ספרון קטן וכחול בשם "צידה לדרך", המפרט את ההלכות הנוגעות ליציאה לחוץ לארץ. הספר נכתב בימינו אנו, ועטיפתו בורקת, והוא מסמל בעיניו את המגע החי בין ההלכה לצורות החיים החדשות ביותר! כגון הנסיעה לחוץ לארץ! גם תפילת הדרך לנוסעים באווירון יש בו. הוא לומד בספרון בקביעות עם חבר לקראת המסע.

חלק מההכנות כוללות גם שיחה עם המאבטח. בחור כבן שלושים (אלוהים שבשמיים, שלושים היה אז כל כך רחוק!), עם שפם דליל וקול חרישי. הנערים מתלחשים שהוא מהשב"כ אבל הוא לא נראה כך ורזונו מעורר מעט אי נוחות. המאבטח מסביר להם בנהימה לוחשת, שראשית אין ממה לחשוש, ושנית צריך להישאר תמיד עם הקבוצה ולא ללבוש משהו שיחשוף אתכם כיהודים כי אנחנו לא רוצים צרות והיו מקרים. הנערים מתכוננים להביא כובעים ולהכניס את ציציותיהם פנימה למרות שזה ממש אבסורד שארבעים וכמה שנים אחרי השואה יהודים לא יכולים להסתובב בחופשיות בחוץ לארץ! 

בישיבה מקרינים להם ארבעה סרטים נדירים, שצולמו בביאליסטוק ובורשה כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הרחובות של הערים מלאי יהודים שנראים בפעם הראשונה כמו אנשים רגילים המתרוצצים ברחוב. כלומר, כמו אנשים רגילים בסרטי שחור לבן. מיושנים, לא נקיים, מכובדים מדי בלבושם, נחפזים ונעים לכל עבר בתנועות חדות וקשות. הוא מנסה לרגש את עצמו: כל הסרט הזה הרי נגמר בבת אחת! כשהועלה האור על הסרט ופרצה המלחמה.

בשדה התעופה הוא נפרד מהאם ומאֶחיו ומצטרף בהתרגשות לקבוצתו, העולה לבסוף למטוס. פנים המטוס בו הוא עתיד לטוס בפעם הראשונה בחייו מאכזב. פנים המטוס נדמה דחוק יותר מפנים אוטובוס רגיל שברגילים והחלונות צרים יותר. זמן לא רב אחרי ההמראה, המרגשת, מסתבר כי הנסיעה ארוכה מדי והמחשבה שאנחנו עוברים עכשיו את יוון, את רומניה וכו' אינה ממתיקה אותה במיוחד. בנוסף, לילה ולא רואים כלום. אבל בבוקר, כשהמטוס חג לקראת נחיתה בשדה התעופה בורשה, נחשפים מבעד לחלונות המטוס, המוטים לחלופין בזוויות שונות, שטיחי אדמה רחבים ומרהיבים. כל השטח נראה כמו עמק יזרעאל אחד גדול, הוא מהרהר, אדמה שטוחה ומעובדת.

משדה התעופה האפרורי הם נלקחים ישירות לבית הכנסת בורשה. ורשה נראית מבעד לחלונות המיניבוס והגשם קצת כמו העיר חדרה, שבניניה הוגבהו. לאחר התפילה בבית הכנסת, שבו קיבל אותם יהודי זקן וגחכן שדיבר יידיש, הם יוצאים לרובע היהודי של ורשה, לגטו. אבל הכל נשאר חֲדֵרָתִי גם בגטו. כל הגטו נמחק, מספרים להם, והם פוסעים בשעמום קל ברחובות הרגילים ומתקשים לקלף מהם את רגילותם ולהגיע לתמונות הגטו המוכרות שאמורות להיות מתחתן. לבסוף הם מגיעים לאנדרטה של מרד גטו ורשה ומרדכי אנילביץ' האפור בוהק בערומו במזג האוויר החורפי.

גם הביקור, לאחר מכן, בבית הקברות בורשה, שלכאורה צופן בחובו הבטחה למגע עם המוות, מתגלה כתרמית. בית הקברות המפואר הוא בסופו של דבר בית קברות רגיל ולא קשור בכלל לשואה.

לבסוף הם מגיעים למלון והוא ושותפו לחדר נדהמים ואחר כך צוחקים כאשר מברז המלון נפלטים בוץ ומים חלודים. גם הדיבוב לפולנית בטלוויזיה מופרך ומעורר לעג.  

מורשה הם נוסעים בגיחה לטרבלינקה. זה רק שעתיים שלוש נסיעה, מרגיעים אותם הר"מים המלווים. חציית הויסלה הרחב מעוררת את התפעלותו בפעם הראשונה מאז שהגיעו לפולין (האם, שבאה מבואיינוס איירס, הוא נזכר, סיפרה לו על האכזבה הקשה מהירדן לעומת הריו דה לה פלאטה, הנהר הרחב בעולם). גם בטרבלינקה אין זכר למה שאירע במקום, אבל השקט בקרחת היער וספק עצם שמוצא אחד הנערים באדמה מעוררים תנועה קלה בנפשו.

הם יוצאים מורשה לגוּר הסמוכה, לחצר הנטושה של האדמו"רים מגור. זו סטייה מהמסלול של הקבוצות החילוניות, מדגישים הר"מים. הסטייה כדאית. ממקום מושבו של האדמו"ר הם סוקרים את החצר ומנסים לדמיין אותה מלאה, בסוכות או בפסח. הלבנים האדומות של החצר נראות כמו לבנים של בית חרושת, או סלעי בזלת מסותתים מרמת הגולן, סוף סוף לבנים כמו של גטו!

הם יוצאים מורשה לכיוון לובלין ומבקרים בבית הקברות בקבריהם של המהר"ם מלובלין וה"ים של שלמה", מהרהרים מה מוצאים החילונים, שמסיירים במקביל להם, בשמות הזרים להם על גב המציבות. כך גם בבית כנסת הרמ"א בקרקוב. אבל דווקא החילונים והחילוניות מתייפחים בבית הקברות ואחר כך בלובי המלון המשותף להם בקרקוב. בחורי הישיבה מתייחסים באי נוחות ובפליאה להתייפחויות האלה של החילונים. מה הם בוכים כל כך?  

בשבת הם צועדים לבית כנסת הרמ"א בקרקוב וסמטאות העיר היפיפייה והמוארת בצהבהבות מזכירות לו את רמאללה בלילה, כשהוא נוסע לדודתו בהתנחלות, ורחובות העיר המוארים ריקים מתושבים ונראים כמו רחובות תפאורה המיועדים לסרט. הם חוצים גשר וקבוצת החילוניים מתיישבת לשיר עם גיטרה כל העולם כולו גשר צר מאד. משום דרכי שלום הם אינם מעירים להם על הנגינה האסורה בשבת.

את מנות האוכל שלהם מחממים הר"מים בשבילם באמבטיית חדר המלון, כתחליף לפלטת-השבת (בעוד חמש שנים יאמר לו המט"ק שלו, שהעברת חוט העירוב בשבת סביב המחנה היא הפעולה הטיפשית ביותר שראה בחייו, פשוט כך, הטיפשית ביותר!). הדגים הממולאים חוזרים לשחות; עשרים מנות במגשי מתכת צפות נרגשות בתוך אמבטיה מהבילה ונידוֹגוֹת לקראת הארוחה בחדר האוכל התחתון.

שיא המסע מתקרב, הביקור באושוויץ. אבל מסתבר, לאכזבתו הקלה, שאושוויץ אינה בירקנאו. באושוויץ, שמִבניה שרדו בחלקם ובה מתרכז עיקר הביקור, נרצחו עשרות אלפים בלבד ולא מיליונים כמו בבירקנאו שנמחק. אבל הנה השלט המפורסם, "העבודה משחררת", וערמות השיער והנעליים. הם נעמדים לקדיש מול קיר ההוצאה להורג ובאימה, כמו בכניסה לרכבת שדים בלונה פארק, הם פוסעים במסדרון החשוך אל תא הגזים והמשרפות (אבל אלה לא "המשרפות", של בירקנאו, שאינן קיימות עוד, הוא מזכיר לעצמו, באכזבה קלה).

החילונים גם כאן מתייפחים ונראים כמעולפים. בעיקר הבנות, כמובן, אבל גם הבנים. הם נשענים איש על חברו בעיניים נפוחות ובמבט בוהה. האטימות שלו מתחילה להציק לו. למה הוא לא נרעד? הנה הוא באושוויץ. הנה הוא רואה את עצמו, כמשקיף מבחוץ, באושוויץ. והנה הם כבר יוצאים מהמקום, אושוויץ, ועולים על האוטובוס. כבר כששהו במקום חשב על זה שהם עתידים לצאת ממנו ושהותם תיחתם בזיכרון כ"ביקור באושוויץ", ביקור שלא יותיר בו חותם עמוק. האם משהו לא בסדר אצלו?

הם נוסעים שעות על גבי שעות בחזרה לורשה ובאחד הכפרים בדרך נעצר לפתע האוטובוס ושיירה של כפריים, הנושאים מוטות עם צלבים בראשם, עוברת לפני האוטובוס. בראש התהלוכה מיטלטלת גופה. לוויה. הוא מתרגש, באופן מעט מאולץ, מצירוף המקרים של "החיים". אדם שלא הכיר ולא יכיר לעולם והנה – הוא נוכח באחד מרגעי חייו האינטימיים ביותר!

בלובי המלון בורשה הם נתקלים במראה מוכר, משפחה ערבית גדולה. מתפתחים חילופי דברים מהוססים ומסתבר שהמשפחה לבנונית. הם והערבים, כך נדמה, מרגישים כאן, בפולין, כמו ילדים במריבה, שמבוגרים נמצאים  בקרבתם ולכן הם מתנהגים בנימוס ושומרים את התנכלויותיהם לזמן שהמבוגרים יסתלקו (לא מדויק. יש גם סקרנות וניצני קרבה אמיתיים). ואז הספק-שב"כניק מופיע ומפזר אותם בחרישיות ובטשטוש מהמקום ושוב הם תוהים אם הוא נושא אקדח מתחת לחליפה שלו, ואם לא, האם ידיו העדינות מסוגלות לתת מכות? האם הוא שולט באמנות לחימה כלשהי? ואולי הכוח שלו צפון דווקא במסתוריות הזו של גבר רך שאומרים עליו שהוא שב"כניק, אבל אין כאן כוח ממשי?

ביום האחרון משחררים אותם הר"מים להסתובב כמה שעות במרכז ורשה. העיר הזרה והאפורה מפחידה ומושכת והמחירים בחנויות מגוחכים. הוא קונה שתי מערכות שח מעץ, אחד בשבילו ואחד בשביל הדוד חובב השחמט שלו, מתנות לאחים ובושם לאם. כשהם חוזרים לאוטובוס מופיעים שני נערים מהקבוצה כשהם לבושים בחליפות חדשות ועניבות. השניים שייכים לחבורה, שהוא מקבצהּ בראשו כחבורה של הרציניים אבל הגזעיים. כולם צוחקים למראה החליפות, וצמד הנערים מרוצה מעצמו. הוא נמלא קצת טינה (לא לגמרי מודעת) על שהם הצליחו למשוך את תשומת הלב של כולם באופן קליל כל כך. זה לא טיול שנתי כאן! הוא נוזף בהם בלבו. 

הטיסה חזרה נעשית במטוס מרווח ללא השוואה למטוס בו הגיעו, והוא מתחיל להרהר מדוע לא התרגש במהלך הנסיעה הזו (וההרהור יחזור ויציק גם בחודשים הבאים). הוא חושש, במעומעם, שמשהו לא בסדר אצלו. הוא מדבר על זה עם החבר שיושב לידו בטיסה. הוא אומר לחבר בתחושה ונימה בוגרות, שכנראה, בגלל שהם צעירים מדי, הנסיעה לא גרמה להם להתרגשות שציפו ממנה. דווקא השביעיסטים, המבוגרים יותר, הוא מוסיף בבגרות, נראה שיותר התרגשו במסע. אולי, הוא משער, גם הכינו אותם יותר מדי טוב. ראינו כל כך הרבה דברים לפני, אז שכשהגענו לדבר האמיתי כבר לא נשארו לנו רגשות. הסיבות שהוא מעלה מרגיעות אותו קצת. לדעתו הוא גם מנסח יפה מאד את ההסבר, שצעירותו היא המבארת את אטימותו, מנסח את הדברים באופן בוגר שהולם אותו, אותו, מי שבגלל האב שנפטר הרי התבגר מוקדם כל כך!

אבל נראה שהחילוניים במטוס עברו טלטלה אמיתית במסע. הם שואגים שירי ארץ ישראל ואת "כל העולם כולו" וכשהמטוס מתקרב לארץ הם מתחילים בהתרגשות אמיתית – שבתוכה זורם, בכל זאת, נהר של גסות – לשיר "הבאנו שלום עליכם". הוא חושב שהוא מבין עוד משהו ומסביר לחבר שלו: החילוניים, בגלל שהם לא רגילים בדת וביהדות, התרגשו יותר מהם מהמסע. אבל הם, בגלל שהם דתיים, לא יכולים להתרגש מבית כנסת או בית קברות כמו החילוניים.

האם ואחיו מחכים לו בשדה התעופה בזרועות פתוחות והוא מתכרבל בין זרועותיה של האם. הוא נותן להם את מתנותיהם והאם פותחת את המתנה ומחבקת אותו. היא נושקת לו על מצחו. הבאת לי אפטר שייב, היא מחייכת, אבל העיקר הכוונה.