כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".
להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:
1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).
ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.
2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.
צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.
3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.
4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.
בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.
5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?
המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.
6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.
מבקר חופשי 