"לילי" הוא רומן חריג, מעורר כבוד אך גם גיחוך. רומן מעמיק ומקומם, ארכאי ומעודכן. כתבוֹ שלמה קאלו, איש רב פעלים, יליד 1928, שלפני כמה עשורים עבר מהפך רוחני.
הגיבור המספר נקרא אדוֹן (שם מגלומאני מרתיע), החי בגפו ביפו, לאחר שפרש מאשתו. אדון הוא נזיר עצמאי. בפתח הרומן מציל אדון זונה מסרסורהּ האימתני. הזונה נקשרת אל אדון, שלתדהמתה אינו נוגע בה ולו בזרת, וגם סרסורהּ, רוצח שטני מיוסר, נקשר אליו: הוא מתרשם מאדון כדי כך שהתקווה לרוצחו נפש הופכת אצלו לתשוקה מטפיסית. בכישרון סיפורי וריאליסטי מרשים משרטט קאלו דמויות-משנה נוספות בעולם היפואי והתל אביבי המקיף את אדון. מטרת עיצוב הדמויות הללו – הממונה על אדון במקום עבודתו המנהל רומן עם אחת מעובדותיו הנשואות; נזיר יווני-אורתודוקסי שמכור לתענוגות בשרים ועוד – היא להמחיש כי תאוות הבשרים היא – בניסוחה הבוטה של אחת הדמויות – "פיתולי-בשר עלובים, כפיתוליהן של זוג תולעים ערומות על פני גוש צואה מצחין".
הפילוסופיה של אדון מעורבת. אדון מצהיר על עצמו כי "איני משתייך לכנסיה שהיא – יהודי אנוכי". אולם קשה להתעלם מהיסודות הנוצריים במפגיע שיש בתפיסתו: ראיית השעבוד לבשר כמקור הרע; התפיסה ש"אלוהים הוא אהבה"; רעיון המחילה "עד אינסוף". מאידך גיסא לא ברור אם האלוהים הזה הוא אל פרסונאלי, או אולי לפנינו תפיסה פנתיאיסטית: "אלוהים בכל, גם באדם, גם בתולעת". מפתה לראות במשנת אדון גרסה מסוימת, קיצונית, של הבודהיזם, אם כי משתמע שאדון מאמין בהישארות הנפש המונותיאיסטית. דבר אחד וודאי: התשוקה שמניעה את אדון להשתחררות מהבלי העולם הזה היא תשוקה לחירות. בקשת האי-תלות, שניתן לעשות לה רדוקציה פסיכואנליטית (כניסיון הינתקות קיצוני מהאם?), מרשימה בכל זאת.
מה שמאפשר ליצירה הזו למסור לנו את הפילוסופיה שלה הוא מעטפתהּ, כלומר סגולותיה הספרותית המובהקות. קאלו כותב בביטחון, בשפה ארכאית-למחצה, אסתטית ומוזרה, אך יציבה (מוזר ויציב הוא גם השימוש בסימני פיסוק). הסופר רגיש לעברית כשם שהוא רגיש לעולם המראוֹת: לים, לעיר, לטבע: "על רקע כחול עמוק, הציץ לתוך החדר כוכב גדול, מזקין, בלא שמץ של עניין, בענווה מושלמת". הדמויות עומדות לעצמן, ואינן רק כלי שרת להצגת משנתו של הסופר. אלה דמויות חזקות, שמבטאות לעתים אמיתות קיומיות מצמיתות: "וזה ההישג הגדול ביותר בחיים – להתרגל לחיות לבד!". המבנה של הרומן, הארכיטקטורה שלו, ללא רבב, ועלילתו, למרות הרובד ההגותי, מתוחה. ישנן כאן כמה וכמה דקויות אנושיות שחושף סופר שער ומתענג על דקויות. הנה אחת, מפתיעה, גזרה שווה שמותחת לילי, הזונה, בין מקצועה לנזירוּת: "אתה עושה כמוני (…) כשאני עובדת…אני – 'מתעלפת'…(…) אני לא נמצאת במקום…מפליגה…רחוק! הגוף – במקום, אבל אני – לא".
סצנות שלמות כאן כמו נלקחו מרומנים רוסיים של המאה ה – 19. דיונים מטפיסיים ווידויים תהומיים של רוצחים, זונות, כמרים. התחושה מוזרה, ארכאית (האם תקופתנו יכולה בכלל לייצר לבטים תהומיים כאלה? האם היא לא מאלחשת אותם בטיפולים פסיכולוגיים ובתרופות פסיכיאטריות?). העמדה של אדון נוקשה, צחיחה. הרומן מציג פסקנות, לא ספקנות. נעדר מהרומן הצחוק המשחרר והפטליזם, המבטלים הן את הבלי העולם הזה והן את היומרות להתגבר עליהם.
ואף על פי כן הרומן מעניין. השילוב בין הספרות, ההתענגות הגלויה על תיאור המציאות, לפילוסופיה, מעלה על הדעת את האבחנה שערך הפילוסוף ישעיהו ברלין בין הוגים "קיפודים" להוגים "שועלים". הקיפודים, טען ברלין, מתמקדים ברעיון אחד גדול, השועלים מרחרחים פה וגם שם, הם אנשי הפרטים, אנשי הקונקרטי. קאלו מציג כאן יכולת שועלית וקיפודית בו זמנית. ואולי הקיפוד שבקאלו מאפשר את השועל? אולי התקת המבט מהסקס היא זו שמשחררת את האנרגיות להתבוננות בניואנסים שבהוויה?
מבקר חופשי 