מבקר חופשי

א

זה ספר המשך לספר "שלך, סנדרו", שזכה בפרס ספיר ב – 2008. ב"שלך, סנדרו", ספר מרגש ומעניין, אך שלא הגיע לו לזכות בפרס הספרותי החשוב בישראל (כלומר, אם הפרס הזה מעוניין להיות החשוב בישראל), סיפר צבי ינאי, איש מדע ואינטלקטואל רב פעלים ועתיר זכויות, על ילדותו המוקדמת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. בספר הקודם טען ינאי כי התוודע לאחרונה לקיומו של אח אובד בשם רומולו, שננטש על ידי אמם ונמסר לאומנת בשנות השלושים של המאה שעברה. הספר שלפנינו הוא סיפורו של אותו רומולו.

רומולו בֶּנוֶונוּטי הוא כיום פרופסור לביולוגיה שסובל ממחלת הסרטן. רומולו יצא לטנזניה למשימת מחקר, הוא התבקש לחקור את התפשטותו של עשב רעיל המאיים על האיזון האקולוגי בשמורת טבע ענקית במדינה האפריקאית, ואחרי זמן מה נעלם לפתע. האם נטרף על ידי חיות בשמורה? האם התאבד כי הבין שימיו ספורים? סיפור חייו של רומולו, כמו גם ההשערות על שאירע לו, נפרשים לעיני הקוראים באמצעות מכתבים (מכתב של עוזר המחקר של רומולו לבתו של האחרון, מכתב של הבת לדודהּ שהוא כאמור צבי ינאי עצמו, מכתבים של סייר שטח קשוח ומיתולוגי בשמורה האפריקאית ושל המאהבת הצעירה של רומולו הממוענים גם הם לינאי), ולבסוף באמצעות יומנו של רומולו עצמו.

זהו, ראשית, ספר על ינקות ועל זקנה. רומולו מתמודד כל חייו עם העובדה שננטש בינקותו על ידי אמו. ראשיתם של החיים מקרינה על כל המשכם. ואילו בזקנתו מתמודד רומולו עם מחלת הסרטן ועורך את חשבון חייו. זהו גם ספר על יחסי אב ובת כאובים. רומולו האינטלקטואל (שהיה גם אמן בצעירותו) ניסה במשך שנים רבות, וללא הצלחה, להתקרב לבתו, שמאמה התגרש, אומברטה, בתו הלא אינטלקטואלית, המתריסה, למעשה, את אי-אינטלקטואליותה.

ינאי כותב ספרות מיינסטרים, אולם ספרות מיינסטרים מזינה, בהחלט לא ג'אנק-פוד ספרותי. הדיון שלו בזקנה וביחסי האב והבת מרגש ונבון. התיאור המפורט והרהוט של התפתחות מחלת הסרטן שמצוי כאן, יכול לקסום לסוג מסוים של קוראים (הדברים נכתבים כמעט בלי אירוניה). התובנות המדעיות המאלפות המפוזרות כאן בנדיבות מלכותית, של מי שיודע לא רק מדע אלא הוא גם בעליה של הסגולה היקרה מפנינים: היכולת להנהיר את המדע  להדיוטות, יקסמו לקוראים מסוג מסוים. קוסם למשל הקטע הבא, בו המדע הופך לפיוט מהמדרגה העליונה. מדובר בו על מין מסוים של פרפרי חורש, שהזכרים בני המין נאבקים ביניהם על השליטה ב"טריטוריה", שהנה למעשה כתמי האור החודרים מבעד לעלוות החורש: "לא אחת קורה שכתם האור שעליו נלחמים שני זכרים נעלם תוך כדי מאבקם, ואז הם נעצרים במקומם במה שאפשר לכנות מבוכה, משום שעילת מאבקם התפוגגה לעיניהם כבאבחת קסם". דוגמה נוספת לקטע יפהיפה הוא הקטע המתאר את הרגע בו החליט רומולו הצעיר שברצונו להיות צייר. הקטע הזה מפגין התענגות אמיתית ומדבקת של אינטלקטואל-אמן על העיסוק האינטלקטואלי-אמנותי.

אז למה אני קמצן במחמאות? למה "ספרות מיינסטרים"? כי א. הטקסט הזה מפגין פאתוס לא מודע לעצמו מספיק ולא מעובד מספיק. זה טקסט גברי-אריסטוקרטי, טקסט של מחוות גדולות אך מאופקות, שבמרכזו דמות עשויה עשת. רומולו, איש המדע הקר, האתיאיסט המורד, שרגשות סוערים כבושים בו תחת חזות סלעית, שמתכונן למותו הקרב. נושאים גדולים כמו בדידות, זקנה, מוות, נידונים כאן על רקע הסוואנה האפריקאית מלאת ההוד. הפאתוס הזה נעדר אירוניה. אינו מודע, למשל, לכך שיש בגבריות מלאת הפאתוס הזו, כמו גם בייצורה הספרותי, פן משחקי, פרפורמטיבי, מסכה ולא רק מהות. הפאתוס הזה, בניגוד להתכוונותו המקורית, יכול לגרות את החוש הקומי של סוג קוראים מסוים. ב. יש כאן שימוש בסמליות גסה, שמקומה לא יכירנה ביצירה מדרגה ראשונה: רומולו שננטש בצעירותו נמשך לצפייה בקוקיות, הנוטשות את צאצאיהן בקיני זרים.  ג. יש כאן שימוש בדיכוטומיות חדות מדי בתיאור ההבדלים בין הדמויות. ד. ניכרת בספר, כמדומה, השפעה של "אוסטרליץ" של זבאלד. תיאור השפעתה של הילדות המוקדמת על חייו של רומולו נחווית כשאולה מהיצירה המרשימה של זבאלד. סופר גדול הוא אחד מהשניים: מי שמסתיר גם מטובי קוראיו את גניבותיו הספרותיות או מי שחושף אותן בגלוי והופך את החקיינות לנושא יצירתו.

ב

סביב ספרו הקודם, כמו גם זה שלפנינו, יוצרה עננת עמימות לגבי מידת הנאמנות של ינאי לעובדות. בעיקר סביב קיומו או אי-קיומו של אותו אח אובד, רומולו. העמימות הזו מעצבנת. בראש ובראשונה מפני שבעניינים הקשורים למלחמת העולם השנייה, כדאי מאד להבחין בין עובדות לבדיה. שנית, פשוט לא נעים לגלות שמרמים אותך. שלישית, העמימות הזו הוצגה אז כסוג של תחכום ספרותי, כביכול יצר ינאי את סיפור שובו של האח האובד כפתיון מוצלח לקורא. אבל , וזו השערה, נדמה לי שסיפורו של רומולו המומצא, אם הוא אכן מומצא, הוא, למעשה, דרכו של ינאי לכתוב אוטוביוגרפיה במסווה של ביוגרפיה. אם השערתי נכונה, החמקנות הזו מעצבנת.

פרוזה היא אמנות שקליטתה נמתחת על פני הזמן. בניגוד לציור, למשל, שכל פרטיו ניתנים לקליטה בבת אחת. זו הסיבה שדיעה של קורא ביחס לספר יכולה לעבור שינויים מופלגים במשך הקריאה. זה המקרה שקרה לי עם "טיניטוס". השליש הראשון של הספר נדמה לי קלישאתי, כלומר קלישאתי כמו שכתיבה ליטרטית ומעודנת יכולה להיות, לא קלישאתי כמו להיט ספרותי קליל, דליל וחליל. השליש השני התגלה כמקורי ומרתק. ואילו השליש השלישי כמשומש ומייגע מעט אך גם כמרגש ומוזר, במובן הטוב של המילה. הפערים הללו בין חלקיו של הרומן מעידים, לטעמי, על שגיאת עריכה. עריכה מתערבת הייתה מאירה את עיני הסופר למה שמקורי ביצירתו ושולחת אותו לקלף מהיצירה את מה שמייגע ומוכר לעייפה, להסיר את הפסולת על מנת שיתגלה הפסל.  

החלק הראשון של הרומן מספר בגוף ראשון את סיפורו של פיני, שחי כיום בצרפת אך בעבר השתתף במלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכה איבד חבר, נאלץ לירות בילד נושא אר.פי.ג'י. ואף היה עד לתוצאות הטבח בסברה ושתילה. פיני אינו מצליח לזכור את פרטי המלחמה ההיא וסובל גם מטיניטוס (צפצוף שאדם שומע אך אין לו מקור חיצוני), ומטופל אצל מטפלת ישראלית החיה אף היא בפריז. נשמע מוכר לחלקכם? הדמיון לסרט "ואלס עם באשיר" עצום, כמובן. אבל הדמיון הזה אינו מעיד על פלאגיאט, אלא על שימוש של הספר והסרט (המוערך יתר על המידה) כאחד בקלישאות רווחות. קלישאה ראשונה היא קלישאת מוראות המלחמה. העובדה שזו קלישאה "נכונה" אינה סותרת את קלישאיותה. קלישאה שנייה היא קלישאת האדם הקטן והמלחמה הגדולה. קלישאה שלישית היא קלישאת הגברים בוכים בלילה, קלישאת הגבריות המוצקה שנסדקת בגין אותן מוראות המלחמה. קלישאה רביעית היא קלישאת שובו של המודחק. והקלישאה הגדולה מכולן היא קלישאת הטיפול הפסיכולוגי כמי שתפקידו לחשוף אירוע ספציפי הנסתר מתודעתו של המטופל וכך להביא לו גואל, בדומה לסצינה במשפחת סימפסון בה בארט מכריז בטיפול "אני שונא את אבא ואמא" ומחלים באחת. לטעמי החלק הזה פשוט מיותר וגיבור הרומן לא היה צריך להיות פיני אלא גיבורו של החלק הבא.

אבל לפני שאדון בחלק המוצלח אדלג לרגע לחלק השלישי. בחלק הזה מסופר בגוף שלישי על יחסי אמו של פיני ובנה החייל. האם כותבת לבנה מכתבים פיוטיים ומטורפים ומסתגרת במרפסת דירתה עד שובו. יש נגיעה ביופי, כאב וטירוף בחלק הזה, אבל הוא סובל מגודש של מלל ורפלקסיה ומדלילות של פעולה, מאינטנסיביות של רגשות ומחשבות מעניינות-למחצה שאינן מגובות בהתרחשות עלילתית. וגם, עלי להודות, סובל החלק הזה מדמיון מוזר ליצירות, מעודנות אמנם, שעסקו ביחסי ילדים ואמהות, כמו "קול צעדינו" לרונית מטלון, למשל.

החלק האמצעי הוא המוצלח, כאמור. גיבור החלק הזה, המסופר אף הוא בגוף שלישי, הוא הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה. הסופר הגדול והפרובוקטיבי הזה התקרב בשנותיו האחרונות לפלשתינים ולעניין הפלשתיני. כשהוא כבר זקן וחולה, מיהר ז'אנה לביירות ב – 1982 ושהה בה בעת הטבח שערכו הפלנגות בסברה ושתילה וכתב בעקבותיו מאמר רב תהודה "ארבע שעות בשתילה". פינטו ממצה מהדמות והסיטאוציה הייחודיות חלק ניכר מהפוטנציאל הדרמטי שלהן. ז'נה של פינטו הוא דמות מורכבת ומסובכת. משיכתו לסבל הפלשתיני אינה נובעת רק ממניעים הומניסטיים, אלא מצרכים אסתטיים ואף קרייריסטים, צרכיו של סופר למצוא נושא גדול לכתיבתו: "לא לחינם הגיע עד לכאן, הוא מן הדברים האלה ייצור מיתולוגיה". יסודותיהן התיאולוגיים והפסיכולוגיים של המשיכה לפלשתינים והטינה כלפי הישראלים עמוקים: "מדוע הוא בא? זה כבר סיפור אחר, אפל יותר. נגיד רק שהוא נמשך אליהם, משום שהם היחידים שהעזו להתנצח עם אלו המכנים את עצמם 'יחידי סגולה' (…) הוא דבק באלה שנלחמו ב'נבחרים', ומשום שהובסו והוגלו והמשיכו ללחום הוא שב ובחר בהם". גם ההומוסקסואליות של ז'נה, המשותפת לו ולפיני, נושאת תפקיד משלה במשיכתו לסכסוך שלנו. היכולת הדמונית של האמן, של ז'נה, טוען הספר, היא זו שהסיטה את תשומת הלב העולמית ממבצעי הרצח בפועל, כלומר הפלנגות, אל הישראלים.

אינני יודע עד כמה נטל הסופר מכתביו של ז'אן ז'אנה עצמו בחלק הזה, כלומר מה מידת אחריותו לכך שהחלק הזה מעניין. אבל החלק הזה הוא זה שמציל את הרומן בשן ועין.  

ב

ישנה חשיבות חוץ-ספרותית בכך שאחד מגיבוריו של רומן ישראלי הוא סופר צרפתי הומוסקסואל המקורב לעניין הפלשתיני. בשנים האחרונות ישנה תחושה שהמיינסטרים הישראלי הולך ונאטם לראיית העולם של האחר, או לתפיסות מורכבות בכלל, ולפיכך התוודעות לדמותו המורכבת של ז'אנה, ידיד הפלשתינים, הנה מרעננת. להבנתי, ההיאטמות הרעיונית של המיינסטרים אינה נובעת רק מלאומנות ו"פאשיזם", אלא היא תוצר לוואי של האתוס של הקפיטליזם המאוחר. על פי האתוס הזה עליך להיות "אסרטיבי" (כלומר, לא להביע ספק ובטח לא ספק עצמי), עליך למתג את עצמך (ברנדינג שתובע ממך לחדד את עמדתך ולהופכה לקליטה) ועליך, כמובן, להשיג "רייטינג" (כלומר לקלוע לדעת רבים ככל האפשר, גם במחיר השטחת עמדותיך).

אנשים בעלי עכבות, כלומר הרוב, הנתקלים באנשים חסרי בושה, יכולים להיות מוקסמים לרגע. כמו שחתול מתהפנט לרגע גורלי מפנסי מכונית דורסנית. גם חוסר הבושה החצוף שמפגין כאן אמנון ז'קונט, שמתבטא בשימוש צייתני בנוסחה ששירתה כה טוב את דן בראון ב"צופן דה וינצ'י", כמעט מהפנט. הנה אדם שמרשה לעצמו. שלא אכפת לו מה יגידו (ברור שאכפת לו, כמו לכולנו, אבל הוא מרשה לשיקולים אחרים לגבור על החשש).  

הגיבור הוא גדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, פרופסור שהופך לבלש כשמתגלגל לידיו גויל שנכתב ככל הנראה בידי גדליהו בן אחיקם. גדליהו, מ"צום גדליהו", היה הנציב שמינו הבבלים לאחר שהחריבו את בית המקדש הראשון. גדליהו נרצח וכך בא הקץ לקיום היהודי הנסבל בממלכת יהודה לשעבר, עד לשיבת ציון, כשבעים שנה לאחר מכן. בגוויל המסתורי מנבא גדליהו את מותו ומפזר רמזים חידתיים על המקום בו הטמין את החושן, אותו אביזר קדושה שנשא על חזהו הכהן הגדול. גדליהו כמו משלח על מי העתיד מסר בבקבוק שמי שימצאנו, ויימצא ראוי כיוון שיפענח כהלכה את כתב החידה, ימצא את החושן. גדעון והסטודנטים שלו יוצאים בעקבות החושן ונתקלים בגורמים שונים ורבי עוצמה שמנסים להכשיל אותם במסע החיפוש הזה. אחרים דווקא מעודדים אותם משיקולים זרים.

את ההצלחה של בראון ב"צופן דה וינצ'י" ניתן לזקוף לכך שנצחונותיו של המדע המודרני, כולל מדעי החברה, הפכו את העולם למקום נטול קסם, מפוענח, צפוי, משעמם. קצת בדומה לגיבור "המאהב" של א.ב. יהושע, המייחל שאשתו תיקח לה מאהב כדי שחיוניותה תחזור אליה, אנחנו, שהולכים ומכירים את חוקי הטבע ואת חוקי טבע האנושות, כמו בן זוג המכיר עד זרא את אופייה של בת זוגו ויכול לצפות במדויק את התנהגותה, מייחלים בסתר ליבנו ללא צפוי, למסתורין, אפילו לכאוס ולחורבן. כשלא נותרו עוד שבטים פראיים ומסתורין ב"גיניאה החדשה" הציע "צופן דה וינצ'י" את קיומן של כתות מסתוריות ולהן פולחנים מוזרים בלב העולם המערבי, בפריז ובלונדון.   

לזכותו של ספרו של ז'קונט ייאמר שהוא מפתח באופן מעניין את התמה הזאת. ז'קונט, במפוזר לאורך הספר וכחלק מהסב-טקסט שלו, מעמת את המירוץ אחר החושן של הלוריאנים למירוץ אחר הכסף של הישראלים דהאידנא. הילה, עורכת דין חריפה שהחליטה "בשביל הנשמה" לעשות דוקטורט בהיסטוריה והצטרפה לצוות של לוריא, שומעת מבן זוגה את תוכנית החיים הבורגנית: "אם לא תקלקלי, בגיל חמישים כבר נהיה ממש מבוססים". "מה נעשה כשנהיה מבוססים?" נפלטת השאלה מפי הילה שלא חשבה עליה עד כה, ושמוסיפה מייד בפייסנות "נכון שאנחנו צריכים להגיע לגיל חמישים כשאנחנו מלאים בכסף, אבל הדרך לעשות את הכסף הזה כל-כך משעממת ומגעילה". הילה מתאהבת בפרופסור לוריא, וכשהלה שואל אותה מה חסר בחבר שלה ויש בו היא עונה "שיגעון. קצת שיגעון". הילה, שבאה מהעולם הקפיטליסטי, מציגה את הקסם שבעיסוק לא תכליתי, ובעקיפין גם את הקסם שבז'אנר: "המכרים שלי כולם עסוקים בלהתקדם ובלהרוויח עוד כסף כדי לקנות דירה קצת יותר גדולה בהוד השרון או בכפר סבא הצעירה. אין יום שאני לא עוצרת לרגע וחושבת: זהו? אלה החיים? זה הכי טוב שאפשר לקבל בגלגול הזה?". 

הז'אנר של בראון-ז'קונט מבטא את נקמתם המתוקה של אנשי מדעי הרוח, בחברה שדוחקת אותם לפינה. לא זו בלבד שהם מתגלים בספרים הללו כאנשי מעשה, כלומר כבלשים נועזים, באופן פרדוקסלי העיסוק שלהם נתפס כמלא הוד ביחס לעיסוקים התכליתיים, השקופים והמשעממים שמציע הקפיטליזם הנוכחי לבניו המסורים. הפרדוקסליות נובעת מכך שההוד האריסטוקרטי של העיסוק הלא תכליתי מוצג בתוך עלילה שמדגישה דווקא את התכליתיות שיכולה כביכול להיות למדעי הרוח. כאן, למשל, החיפוש אחר החושן, ששווה הרבה כסף ושיש למציאתו משמעות פוליטית רבה.

ברמה פרוזאית יותר, בשבח הרומן יש להוסיף שז'קונט נותן בו "חומרי מילוי", שאינם מתחייבים מהעלילה ותורמים למלאות הריאליסטית, ולמה שמכונה באופן לא מדויק "אמינות". למשל, תיאור יחסיו של הפרופסור עם בתו המתבגרת והסוררת.

אז האם מומלץ לקרוא? אומר כך: לו לא הייתי מחויב כמבקר ספרות לקרוא את הספר עד תום לא הייתי ממשיך בקריאה. אבל לכשנאלצתי להמשיך, הקריאה עצמה לא התגלתה כעינוי ולפרקים הייתה גם מהנה.    

ב

גיור הז'אנר של בראון מוליד וריאציה מעניינת (שהייתה נוכחת גם אצל חגי דגן ב"למלך אין בית"). בראון הציע שמסתורין עתיק מתקיים בתוככי הבירות הגדולות של הרציונליזם, ההווה הבוהק והקפיטליזם המחלן; בראון חילץ את המסתורין ממוזיאון הלובר לרחובות פריז. אבל בישראל, איזה צורך יש בחשיפת מסתורין והיסטוריה במדינה שכולה "מוזיאון ללא קירות"? ניתן לקרוא את הספר של ז'קונט כייצוג של השסע הפנים-ישראלי. גיבורו החילוני והתל אביבי נוסע בעקבות הגוויל לירושלים המסתורית. ואולי, הספר הזה, שחופר מתחת לירושלים הגלויה, חושף שגם ירושלים עצמה איבדה את הקסם. ירושלים של מעלה מאובנת, אפורה וענייה. יש לחפור ולהגיע לירושלים של מטה אם ברצוננו לחוש שוב בקדושה ומסתורין.

א

היא התאהבה בו באחד המסעות של "בני עקיבא", היא מספרת למכרה תל אביבית, עורכת דין דתית ובורגנית, מהיפים והאמיצים, לא אחת כמוה. היא הייתה מדריכה, הוא היה מדריך. חברו היה יפה ממנו, אבל הוא, עם משקפיו העבים שתחתיהם עיניו החכמות, דיבר יפה כל כך על "איש האמונה הבודד", הספר האקזיסטנציאליסטי של הרב סולובייצ'יק, והיא התאהבה. אבל דוד, זה היה שמו, התאהב דווקא בחברתה הטובה. השנים חלפו, היא נותרה ברווקותה, מחפשת את בבואתו של דוד לשווא בכל בחור שפגשה. היא חיה לה בת"א, לבושה באנכרוניסטיות מדהימה, בעיקר בהשוואה לרקע העירוני הפרובוקטיבי, ועבדה כאחות באיכילוב. ולילה אחד רבין נרצח. היא הייתה במשמרת. את מתארת לעצמך מה היה שם? היא אומרת. היא מספרת שבכתה עם כולם בכי גדול. צירוף של בכיות רבות שהצטברו, כמו שתמיד קורה, היא מוסיפה. ולפתע ראתה את דוד ברחבה בחוץ. מזוקן, מבוגר. הוא לא זיהה אותה, רק זיהה שהיא אחות. הוא ניגש אליה ושאל בהיסוס האם היה רב ליד מיטתו של רבין, האם הספיק ראש הממשלה המנוח לעשות תשובה. זה מה שעניין אותו. אלוף נעוריה הורד לטר"ש והתנפץ מול עיניה. איתו גם התנפצו נעוריה וקשריה כולם. היא עברה לניו יורק, התרחקה מהכל. גם מהדת.

הסיפור המתוק במלנכוליותו הזה פותח את קובץ הסיפורים המעניין, בעל ההתכוונות האמנותית הרצינית והבוסרי-בחלקו הזה. סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזוייף. ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה – 20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם. ההומניזם הזה הוא גם בעל השלכה מבנית-עלילתית ישירה על רוב סיפורי הקובץ: רוב הסיפורים נסובים על מפגש בין שניים, מפגש לא צפוי ולא סביר לכאורה, לעיתים בין אנשים ממעמדות כלכליים או ממגזרים או אף לאומים שונים, לעיתים מפגש משפיל ולעיתים מחמם לב. מלבד הסיפור הפותח, דוגמאות נוספות למפגשים כאלה הן סיפור מצוין על מפגש בין חוקר משטרה, שחייו האישיים מעורערים, למשגיח כשרות תם, פשוט ועלוב, שאשתו עזבה אותו והוא הדביק את עצמו במחאה בדבק לצומת בלב ירושלים, או המפגש של יוסוף, עובד המכולת הפלשתיני, עם בני היישוב היהודי בו שוכנת המכולת. מפגש מר ומשפיל הוא המפגש בין העוזרת המזרחית לבעלת הבית האשכנזייה. כנקמה בהשפלתה, מבשלת העוזרת בהסתר בשר בחלב לבני הבית שומרי הכשרות. בספרות, ורסטיליות, בניגוד אולי למקצועות אחרים, היא תכונה חשודה. דווקא העקביות שמתגלה כאן במבנה העומק של הסיפורים חושפת שלפנינו אמנית בהתהוות, שלה "שריטה" ייחודית בקרנית באמצעותה היא מתבוננת בעולם.

מלבד המאפיינים הללו, הקשר בין הסיפורים רופף יחסית. כולם, כמדומה, מתרחשים בגבולות הספקטרום, הרחב למדי, של הציונות הדתית. בנוסף, גיבורי-משנה בסיפור אחד הופכים לגיבורים בסיפור אחר.

הבוסריות נובעת מכמה מקורות. פחות משמעותיים, אם כי ראויים לתשומת לב, הם כמה סרבולי לשון כדוגמת "תוקף אותה קוצר רוח מהסוג של ביטול תורה". בוסריות מסוג אחר היא הקרבה המסוכנת, הקיימת לעיתים, בין הסב-טקסט לפני הסיפור. כך הוא הסיפור על מפגש בין נער ציוני דתי לגבר חרדי, שהסב-טקסט שלו, "שבירת סטיראוטיפים", חשוף. נוסף על כך המבנה של הקובץ, מבנה שכמדומה זכה לעדנה, בקולנוע כבספרות, מאז "תמונות קצרות" של אלטמן, מיצה את חדשנותו היחסית. יש במבנה גם משהו מוליך שולל, כביכול הוא מרמז על חלישה של הסופר על הווייה חברתית שלמה. הקובץ הזה, למרות מעלותיו, לא הגיע להישג הזה. הבוסריות המשמעותית מכל נובעת מכך שחלק מהסיפורים חסר את אותו ליטוש שיסייע לשכנע אותנו שהם קרו "באמת", או, במילים אחרות, לאפשר לנו לשקוע בהם ולשכוח שהם "סיפור".

אבל, בסופו של חשבון, מורכבותם ורגישותם של הסיפורים, שעליהם נוספת היכולת של הסופרת לעסוק בסקטור מובחן בלי לגלוש לסוציולוגיה ולפולקלור, בלי לשכוח את האדם, כדברי צ'כוב, הופכים אותם לראויים לתשומת לב.   

ב

ההומניזם של הספר הזה מעניין מהרגיל כי הוא מתעמת, לפרקים, עם תפיסות דתיות נוקשות (כמו התגובה האטומה לרצח רבין), או מתייחס אליהן באירוניה. למשל, בסיפור "ככה נראית גאולה", מתעמתת הסופרת עם מיתוס הזיווג המוצלח, שגם כשהוא מוצלח וגואל הוא בא, לעיתים, על חשבון האומללות והחורבן הנפשי של צלע שלישית: אוהב שנזנח.  כך מבטא הספר, פעם נוספת,  את התחבטויות הזהות בציונות הדתית בעשור וחצי האחרונים. אולם אם ספר כמו "תריס" של אמילי עמרוסי ביטא את מצוקת הזהות כמצוקתה של הדתייה הפרובינציאלית המוקסמת מתל אביב הזוהרת, כלומר כהתחבטות בין דתיות לבורגנות, לבטי הזהות שמבטא הספר הזה, בין דתיות להומניזם, פנימיים יותר.