איבוד בתולין או: חזרה בשאלה

סיפור

 
פורסם לראשונה בכתב העת "מסמרים"

*

 

עם השנים הוא כבר נהיה מיומן בבניית הסוכה וכעת גם אחיו הקטן, שכבר אינו קטן כל כך, יכול לסייע לו בבנייתה. בלילה, בסוכה, ריח סכך האקליפטוסים מלמעלה והדשא הרטוב מלמטה מושך ומעלה בנפשו את זכר יעל, ואת העצב המנחם שצרור בחורף הקרב. הוא מניח את המזרן על הדשא בזווית הסוכה ומנסה להירדם, אך אינו מצליח. הוא מדליק בסיבוב את הנורה החשופה, המשתלשלת ומיטלטלת מלב ענפי הסכך, ומתיישב לשולחן שעליו המפה הלבנה. הוא ממקם במרכז השולחן הצחור את הספר האדום שהחליט לעיין בו בחול-המועד הזה. הספר היה שייך לאבא שלו, ספר הגות של פרופסור אליעזר שבייד על היהדות והתרבות החילונית. פרקי הספר מסודרים לפי ההוגים הנידונים בו: אחד העם, בובר, הרב קוק, א"ד גורדון, פרנץ רוזנצווייג. הוא אוהב את אופן הסידור הזה. אדם אדם והגותו. כמו, להבדיל, "אישים ושיטות" של הרב זווין, שגם בו סודרו הרבנים רב רב ושיטתו.

אולם כשהוא קורא בפרק על הרב קוק הוא מתחלחל. הפרק מתאר נאמנה את הדברים שהם שומעים כמעט מדי יום בישיבה הגבוהה. קדימותה של גאולת הארץ הפיזית לגאולה הרוחנית, התפקיד החיובי שמילאו בוני הארץ החילונים, החילוניות כחושפת צדדים חומריים שהוזנחו על-ידי הקיום הגלותי, המצוות והתורה שאינן סותרות את החומר ואת רצונו הפנימי של האדם. איך אדם כמו פרופסור שבייד יכול להבין כל-כך טוב את ההשקפה שלהם ולהישאר לא דתי? (האם הוא באמת לא דתי? הוא מעיין שוב בביוגרפיה הקמצנית שעל כריכתו האחורית של הספר האדום) ואיך הוא יכול להעמיד את ההשקפה של הרב קוק בשורה אחת עם השקפות אחרות? פרופסור שבייד מעריך מאוד את ההשקפה של הרב קוק, ההשקפה שלהם, ההערכה ניכרת בספר, אולם בסוף הפרק אומר פרופסור שבייד שחלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב קוק מתסכלים את בן-השיח שלהם, כי הם סבורים שהם יודעים משהו שבן-שיחם אינו יודע על עצמו והם אינם מתייחסים אל הדברים הנאמרים מפורשות מפיו ברצינות. זה נכון! הוא מהרהר מזועזע, כך בדיוק אנחנו חושבים! החילונים אינם חוטאים, הם רק טועים, החילונים מקיימים רק את החלק החומרי, כמו שהחרדים רק את החלק הרוחני והם יכירו בעתיד בכך שיש צורך לחבר בין השניים. אבל אם מישהו כמו פרופסור שבייד הזה יודע שיריביו חושבים שהשקפותיו אינן מבוססות ובכל זאת הוא אוחז בהשקפותיו אז – אז זה כמו בשחמט: אם אני רואה שני מהלכים קדימה והיריב שלי רואה שלושה… הוא נע בכיסאו באי-נוחות. הרהוריו נתקעים בגרונו כמו נתח גדול של בשר-בקר סיבי. הוא מכחכח, מחזיר את הנתח לפה ומנסה ללעוס אותו כדי שיחליק בגרון.

כיפת הלילה סביב הסוכה הקטנטנה המוארת מוחשת לו פתאום. הוא מציץ החוצה מהסוכה, ואז יוצא אל הדשא המטולל ומביט אל האורות במזרח, בכיוון המשוער של הר גריזים והר עיבל, שאבא שלו לימד אותו אי אז לזהותם באופק. הוא מחדד את עיניו ומדמה לראות את הרי הברכה והקללה בחושך. הוא נושם את אוויר הלילה ומרגיש את הבל ההתעלות המוכר של שעת התפילה עוטף ומחמם אותו. הוא מרגיש את הוויית הקדושה החמימה אופפת אותו. הוא שוב לא לבדו.

*

עם תחילתו של זמן החורף הארוך בישיבה הגבוהה הוא מייחל להסתערות על הגמרא ועל ספרי האמונה. אבל הוא לא מצליח להתרכז. הוא יושב שעות מול הגמרא, מסתכל בעל כורחו בשעון כל כמה דקות, לא מצליח למצוא טעם בסוגיה שלפניו. לבסוף הוא פורש לחדר זמן רב לפני סוף הסדר. ההליכה הבודדה לחדר מאוששת אותו, אבל החדר הריק עצמו מרתיע. מה קורה לו? למה הוא לא מצליח ללמוד?

הוא מתיישב על השולחן בחדר הפנימייה הריק, מוחו מזמזם. מה קורה? מה קורה לי? כמו הפרץ החם והסמיך, הלבנבן, שפרץ מתוכו אז לפני שנים, הוא מרגיש שהוא אינו מסוגל יותר להכיל משהו בתוכו. כמו סהרורי, הוא מגשש אחר עט ונייר בין המדפים בחדרו, מתיישב בחזרה בכיסא הפלסטיק, שמשענתו גמישה מדי, ומתחיל לכתוב בשטף, כשמדי פעם, בלי משים, הוא עובר בלהיטות, אפילו בזעם, לשורה חדשה. הוא, בהתחלה, אינו יודע מה הוא עושה, מה קורה לו, מה הוא מבקש להשיג. אבל, מיד, כשהדברים נפלטים מתוכו, ומנוחה זמנית נחה עליו, הוא יודע מה קרה. הוא כתב שיר. והשיר מדבר עליו.

למחרת מתרחש הכול באופן דומה. אבל מוקדם יותר. ברגשות-אשם אבל בלב פועם הוא מסתלק באמצע הסדר לחדרו. הוא אפילו רץ במטרים האחרונים עד לפנימייה ומתיישב בחדרו. שוב נובעות המילים, שוטפות, מידרדרות בשאון על הדַף. הוא כותב על כך שהוא מחפש וכושל, על כך שהוא יודע שהחיפוש מסוכן, על כך שהוא רוצה למצוא את האל, על כך שהוא בודד בחיפוש הזה. הוא רואה לראשונה את עצמו: נבוך, גדוש כאבים, מי שאביו התאבד ואהבה נכזבת עתיקה מאמללת אותו, מי שנולד מהול, שנחשב לעילוי, שסדקים נסדקים כעת בעולמו.

צר לו המקום בחדר והוא יוצא החוצה. בין ערביים כתמתם ביישוב ההררי. הוא מסתכל לכל עבר ומרגיש את איבריו הפועמים על האדמה ומתחת לשמים כמו לב שביר בתוך גוף חסון ואדיש. הדקות שחולפות, אפשר לחוש בהן אחת אחת.

 

*

הוא מחליט לנסוע לבית סבתו בהתנחלות הסמוכה. לחברותא שלו הוא אומר בחיפזון שמשהו עובר עליו. הוא מעביר בחטף את מבטו על פני החברותא שלו, אבל החברותא רק נראה מופתע ואולי אפילו מודאג. סבתו מקבלת אותו כאילו לא אירע דבר והוא, במאמץ, מספק לה את מרכולתו הרגילה: מה הם לומדים כעת בישיבה ואיזה דבר תורה ששמע. כשסבתו הולכת לישון הוא נובר בספרי השירים שלה, שמעולם עד עכשיו לא מצא בהם עניין. כל מילה בספרים הדהויים מקבלת את מלוא משמעותה. המילים בוהקות על הדף הלבן, או הצהוב. הוא מוצא את מקומו בין השירים שהוא קורא, נוטה אוהלו בשורות ובין השורות, ושוב כותב שיר במחברת ריקה שהוא מוצא אצל סבתו. אליה הוא מעתיק גם את שני שיריו הקודמים. בראש השיר הוא מציין את התאריך העברי של כתיבת השיר. הוא לא מצליח להירדם. הלילה הדומם והצונן וריח המרווה ביישוב ההררי מאפשרים לו, ביתר קלות, לחוש כמו אדם הראשון.

 

 

*

הוא קם בבוקר ושוב מצטלל לנגד עיניו בחדות, כך שביכולתו לומר על עצמו מהצד: זה וזה קם בבוקר. בחור צעיר ומחפש-דרך קם בבוקר. בחור צעיר ומחפש-דרך משוחח עם סבתו בלי שהיא מרגישה מה עובר עליו. בחור צעיר ומחפש-דרך לא רוצה לחזור לישיבה שלו כל-כך מוקדם. הבחור הצעיר מסתובב ברחובות ההתנחלות אחרי התפילה וחש בְּעונג, כמה יפה יכול להיות בוקר סתמי העובר בבטלה.

אבל הבחור הצעיר חוזר לביתה של סבתו וברעבתנות קורא כעת את ספרו של הלל צייטלין. על פרשת דרכים הוא ניצב. ואולי לא יהיה רב כפי שתכנן, אולי יהיה הוגה דעות? הוא קורא את ביאליק, המצוי גם הוא בספרייתה של סבתו. בתפילת מנחה הוא מתרפק על אלוהיו, עיניו שטופות דמעות, מבקש שיורה לו את הדרך האל המסתתר.

הוא שואל מסבתו כמה ספרים ושב אל הישיבה. הוא מסדר אותם על השולחן בחדרו ומחליט שמעתה ילמד בחדרו. אחרי התפילה וארוחת הבוקר, במין פשרה מוזרה עם אורח חייו עד כה, הוא מתיישב לסדר-בוקר עצמאי בחדרו הריק. קורא מספרי השירה וההגות שלפניו ומדי פעם כותב.

 

*

הוא חוזר לביתו בכפר עוד לפני תום שבוע הלימודים. בעיירה הסמוכה, הוא זוכר, יש חנות ספרים יד שנייה. הוא מגיע לחנות בבוקר יום חמישי. מאות ספרים מצהיבים ומוכתמים בכתמי קפה וכתמי זִקנה ושימוש מסודרים במדפים והוא מאתר בחוש את אלה שידברו אל לבו. בעיקר הוא מחפש רומנים רוסיים עבים וספרי מופת עבריים מתחילת המאה. הרוסים בזקניהם מזכירים לו רבנים. בסופרים העבריים של תחילת המאה הוא מוצא אחים להתלבטות בין אמונה לכפירה. הספרים העבריים הישנים נראים כמו כרכי תלמוד ענקיים. הוא מריח את פנים הספרים, שלעתים מוטבעת בפנים הכריכה שלהם חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי, לא מתעכב על משמעות הימצאותם בהמוניהם בחנות יד שנייה. יש לו קצת כסף עכשיו, מכיוון שהוא זכאי, כיתום, לקצבת שארים. הוא רוכש עשרות רבות של ספרים. הספרים מגלים לו כי נפשו רחבה ועשירה.

גם על העיתונים הוא מתנפל ברעבתנות. הוא לא מחשיב אותם כמו את הספרים, ברור, אבל מתוך האזכורים והרמזים ליצירות תרבותיות שיש בהם, הוא מעשיר את ידיעותיו. הוא תולה על הארון בחדר שלו רשימה של שלושים הדברים שצריך לקרוא, לשמוע ולצפות בהם עד גיל שלושים, שיאיר לפיד מפרסם באחד העיתונים. לפיד נראה לו אדם משכיל מאוד. הוא מתחיל לקנות ספרים לפי הרשימה, לקנות קלטות, להוציא סרטים מספריית הווידיאו בעיירה הסמוכה. בימים שהוא בבית הוא צופה לפעמים בשני סרטים ביום. מהר מאוד הוא מגלה שחלק מהדברים אינם לטעמו. הוא מנסה ליהנות מחלק מהסרטים או הקלטות, לא יכול להיות שהם סתם ברשימה, ועדיין הוא לא מתרשם מהם. אבל מהר מאוד הוא נהנה מהאפשרות האחרת, מכך שהוא חולק על יאיר לפיד. הוא מוסיף גם את הרגש הזה לאוסף רגשותיו החדשים, המצטופף והולך.

חלק מהספרים שרכש הוא נוטל עמו לישיבה ועורם אותם על השולחן בחדרו, אליו הוא מתיישב בוקר בוקר כדי "ללמוד". בראש פנים הכריכה של ספרי החול הוא כותב "לה' הארץ ומלואה בחזקת…", כפי שנהג בספרי הקודש. הוא גם מקפיד לכתוב בפנים הכריכה את תאריך הקנייה.

לחבריו בישיבה הוא אומר בגאווה מהולה בחשש שמשהו עובר עליו ולכן הוא לומד בחדר. רק עם בנו של ראש הישיבה, היושב בחרישיות בספסל הקדמי, המאווש בעוצמה, כמנוע כביר, הוא רוצה לדבר ומבקש לבסוף לשוחח איתו. הבן של ראש הישיבה בוחן את פניו בעיניו הטובות, לעתים מסתכל נכחו מהורהר, לעתים מחכך את קצה זקנו השחור בזרועו, מענג אותה בבלי דעת, ואז שוב מביט במתייעץ, ונראה כאילו האנרגיה שרושפת ממנו, המתייעץ, מזהירה ומלהיטה גם את בנו של ראש הישיבה. ומה אתה מתכנן לעשות, לוחש באוושה מלאת און כבוש בנו של ראש הישיבה. בנו של ראש הישיבה אינו מחווה דעה לטוב או לרע על מה ששמע, רק כמו משתתף בהתלהבות של הבא להתייעץ עמו. וגם נראה מעט מודאג. לא חשבתי על זה, הוא עונה לבן הרב. לחשוב מה הוא יעשה עכשיו נראה לו תפל כל-כך.

 

*

ההתמזגות שלו עם אלוהים מסוכסכת, צצה ונחבאת. התגלות האור האלוהי שעוטף את נפשו, קצת מעל ראשו, היא לעתים כמו מנורת הלוגן רבת עוצמה, לעתים כמו תאורת חירום עמומה וחלושה, לעתים כמו אור דלוח בסופו הקודר של היום שרק מדגיש את הזוהמה בחדר ולעתים היא נורה כבויה בחדר חשוך. כמו החסידים הראשונים הוא מבטל את כל המצוות המעשיות בתשוקה שלו לאור האלוהים, כאשר הן מפריעות לו בבקשת ההתמזגות עמו. בהתרגשות, בחרדה ובתחושת שחרור, הוא מפסיק באמצע את אסירת גופו בתפילין של יד ומשחרר את ידו בתנועות סיבוביות הפוכות מרצועות העור המיוזעות. הוא מנענע את ידו והעור נושם את האוויר שסביבו. הוא מתפרץ לצומת ודורס ללא מחשבה את רמזורי-הברכות לפני האכילה, נוגס במזון בתאווה. הוא מציין לעצמו שהדלקת האור לראשונה בשבת אינה מסעירה אותו ורואה בכך עדות לייחודו. הוא אינו עוד מתפקר. הוא מבקש את אלוהיו לא מתוך התרפסות, קורא לו לצאת ולהתגלות כשווה מול שווה. עניינים של שמירת שבת ביני ובינך מה הם, הוא פונה במחשבתו לאלוהיו, כשהם מסתובבים בחשדנות זה מול זה וידיהם על מותניהם מוכנות לשליפה או לחיבוק. אתה הרי יודע שהסבל שיצרת בעולם הזה הופך את הפחד מעונש בעולם הבא למגוחך.

 

*

כשהוא חוזר פעם נוספת במפתיע לכפר, אמא שלו מבקשת לשוחח איתו על שהגיע שוב מוקדם כל-כך, באמצע השבוע כמעט. אני קצת לא יודע בדיוק מה קורה לי, הוא מגמגם. הוא נזכר במה שסיפרה לו על אבא. איך יצא מהישיבה לחיים והיה הלום מכך שהושיבו אותו בכיתה אחת עם אקסטרנים בני שש-עשרה כדי שישלים בגרות במתמטיקה. זה אחרי שנחשב עילוי בישיבה, על-פי מה שאומרת אמו והחברים של אבא שלו, אם אפשר להאמין בכלל לסיפורים שלהם. האם גם אבא שלו כתב שירים? נראה שלא. הוא גם לא קרא כמוהו, לפי הספרייה המצומצמת יחסית שהותיר אחריו. אבא שלו גם לא היה מודע כמוהו, כנראה, ואולי זה ההבדל הגדול ביניהם?

הוא מבקש מאמו את מפתחות הרכב. הוא דוהר ברכב אנה ואנה, ללא מטרה. נעים לו לנסוע במהירות ולהתאים את הדהרת הרכב לסחרור שמתחולל בתוכו פנימה. הוא קונה קלטת של שלמה ארצי ומשמיע אותה לעצמו במכונית. השירים, שפחד מהם ותיעב אותם בעבר, נראים לו כעת הולמים, הולמים גבר צעיר אך מיוסר שנוסע כך במהירות.

כשהוא חוזר לכפר הוא רואה מחלון הרכב את יעל יוצאת מביתה. לו רק ידעה מה עובר עליו, איך השתנה. אם רק היתה יודעת שהוא מאזין לשלמה ארצי, קורא ספרים שערורייתיים ברעבתנות, שואף את החורף במלוא החזה. הוא מאזין ליהודה פוליקר ברדיו שר פחות אבל כואב, עם תה ורקיק אפשר להמתיק ובערב אני כותב, ומרגיש שהשיר נכתב עליו, על אהבתו הנכזבת ליעל. הוא קונה גם את הקלטת של פוליקר, מעט מאוכזב אמנם שלא הזמר כתב את המילים ששר, שלא כמו שלמה ארצי.

ובאחד מערבי השבתות הוא נתקל ביעל, היורדת ממדרגות עזרת הנשים, ביציאה מבית-הכנסת. היא מהנהנת לעברו בלהט מתאפק, כאילו היא יודעת משהו, כולאת משהו, ואומרת לו, אתה יודע שאנחנו צריכים לדבר פעם. הוא מאדים, מרטיט, מנסה לשלוט בעצמו. כן, בהזדמנות, הוא אומר כאילו באגביות. והיא אומרת גם, כן, בהזדמנות, ומסתלקת לה. למה היא התכוונה? הוא חוקר את עצמו. על מה היא רוצה שנדבר? האם היא חושבת שעשתה טעות? אז, לפני שנים? ובגלל מה שקורה עכשיו? לא, לא יכול להיות שהיא כבר יודעת מה עובר עליו, אף אחד לא יודע, להוציא את בן הרב, ואפילו אמו לא יודעת. ואולי היא מרגישה אשמה על מה שאירע ורוצה לנחם אותו, את היתום? רוצה לכפר על נטישתה, ששימשה בדיעבד חזרה גנרלית, ואולי קשורה בדעתה כבדעתו איכשהו לדבר האמיתי, לנטישת אבא שלו? הוא הוזה ביעל שבאה לשוחח איתו ומתוודה על טעותה, מצהירה על כך שהם נועדו זה לזה, מבקשת מחילה על אכזריותה, רוצה שיתאחדו.

אבל הוא שומע אחרי כמה שבועות שיעל עומדת להתחתן. הוא מאזין שוב ושוב ל"פחות אבל כואב".

 

*

המוכרת בחנות הספרים מיד שנייה, בעיירה הסמוכה לכפר, היא כבת ארבעים. שערה המִידלל-מעט אסוף לעורפה בקוקו, והיא מחייכת אליו כשהוא נכנס לחנות ומיד ממשיכה לעשן ולקרוא. הוא מגיע לחנות כבר כמה שבועות ברציפות והוא מתאכזב שהמוכרת אינה מביעה התפעלות מהספרים שהוא רוכש. רק מבט חוקר שואל היא מרפרפת לכיוונו. הרי בוודאי לא רבים הצעירים בגילי שקוראים ספרים כאלה, הוא מתמרמר.

הוא מנסה לנהוג באדישות כשהוא ניגש אל המוכרת הבוהמיינית למראה והמעשנת עם השלל היומי, והיא רק מחייכת ונוקבת בסכום הקנייה. פעם אחת הוא מנסה להתווכח על המחיר, לא כל-כך בשביל להוריד אותו אלא בשביל לראות אם תנהג בו באופן מיוחד, אבל היא רק מחייכת ואינה מוכנה להתפשר. היא בוודאי לא רוצה להראות לו עד כמה היא מתפעלת ממנו, הוא מגשש.

ופעם אחת הוא נכנס לחנות וצעירה חייכנית יושבת במקום המוכרת המבוגרת. גם היא מעשנת וקוראת וגם היא נראית אדישה לבחירות המסעירות שלו, אף כי החיוך שלה רחב יותר כשהוא שואל אותה על ספרים מסוימים שהוא מחפש. כשהוא סוקר את אחד המדפים הפנימיים הוא שומע את המוכרת המבוגרת נכנסת ומצחקקת עם הצעירה. המבוגרת מכינה קפה לשתיהן והן מפטפטות ביניהן. הן אם ובת, הוא מבין, ומדמה לעצמו את חייהן עוברים בעישון, בקריאה וברכילות משועשעת על גברים. ושוב צצה יעל בזכרונו. יעל, שאף כי גדלה כמוהו בכפר הדתי, בטח היתה משתלבת בשיחה בקלילות. יושבת וקוראת איתן, אולי גם מעשנת, מפטפטת איתן על גברים ולא מתפעלת מהקונה חמור-הסבר שעורם לפניהן את הספרים חמורי-הסבר שלו.

 

*

עם כמה תלמידים מהישיבה הגבוהה הוא נוסע לשבּת-חתן של אחד מחבריו לשיעור בי"ת. הם מתארחים בביתו של החבר בקריות ולתדהמתו, בערב שבת, הוא פוגש בבית-הכנסת את הבחור הצדיק, המבוגר ממנו בשנתיים, בעל פאות הלחיים המשייות, שנהג אי אז בישיבה התיכונית ללמוד בחרישיות ב"משמר", בעוד ציציותיו הארוכות מתלוות בטלטולן לניעותיו החרישיות. הוא מבחין מיד שהבחור אינו לובש ציצית, שכיפתו קטנה באופן משמעותי ושהוא מעיין בספר כלשהו, שאינו סידור, כל זמן התפילה. אחרי התפילה הוא ניגש אליו, מזכיר לו מי הוא ומבקש לשוחח איתו עוד הערב או למחרת. הבחור נעתר והוא חוזר ומצטרף אל חבריו שבאו לעשות שמח בבית החתן. אחרי הסעודה הוא נפגש עם הבחור במקום המפגש של הצעירים הדתיים בעיר.

הוא משוחח בלהט עם הבחור, מנסה לתחקר. עברתי שינוי, אומר הבחור מהורהר, כשהוא בוחן את בן-שיחו. לא, בסוף לא הלכתי לישיבה, אני עכשיו בצבא, עונה הבחור. אני אפסנאי. אני לא יודע אם אני לא דתי, ממשיך הבחור, הבנתי, פשוט, שזה לא מעניין אותי. רק עכשיו, בעצם, עם חברה שלי, פסקו קצת הסערות. הוא שואל ושואל, מרגיש שהבחור החיוור והמהורהר שפגש במקרה יוכל לסייע לו, להבהיר לו לאן הוסטו חייו באלימות כזאת, מבקש את הטלפון של הבחור. אבל הבחור עוצר אותו. תשמע, הבחור אומר לפתע, זה לא נוח לי לדבר על זה. אנשים כמונו, דברים כאלה, עוברים לבד.

 

*

הוא ניגש עם כמה משיריו לעורך של כתב-עת קטנטן, מקומי, בהתנחלות של סבתו. העורך מעיין בהם ומודיע לו שיפרסם שניים. ההתרגשות שמציפה אותו אורכת יום בלבד, והוא מוסיף את ההתאדשות הזריזה שלו לפרסום לאוסף הרגשות שהוא מלקט מתוכו.

וכעבור חודשיים, עמוק בתוך זמן חורף, נצנוצי הרהורים מהעבר, שתמיד לחשו כמעיינות גייזר, שהוא התיישב באלימות על גב השסתומים שלהם, מתפרצים: אולי אין כלום מסביבי? אולי ענן החוֹם הלבן שאני מכוון אליו בתפילה הוא כיס אוויר חם שיוצא בעצם ממני עצמי, כמו הבלונים בקריקטורות?

הוא נרעד מהמחשבה אבל מוקסם מכך שהיא מחרידה רק בהתחלה. כמו מישהו שזינק לתהום באפלה וגילה שצנח רק חצי מטר. הוא מוקסם משרשור המחשבות עצמו. והוא מוקסם גם מכך שמתחילה כל-כך מהר תקופה חדשה. עכשיו, בתחילת החודש השלישי, גילה שאין זה משנה אם אלוהים קיים, כל עוד נפשו וחייו עשירים כל-כך. המחשבה שאין כלום מחרידה רק אם העולם והוא ריקניים. כן, הוא מתלהב, ייתכן שאלוהים הוא המחזאי אבל ההצגה יכולה כעת להמשיך לרוץ גם בלעדיו!

הוא חוזר ומתרפק על אלוהיו בתפילה, מבקש ממנו עזרה בדרך החדשה שהוא צועד בה, דרך שבחלקה פסולה בעיניו של אותו אלוהים עצמו. כמו צייטלין, כמו ביאליק, גם הוא רוצה לנהל עם אלוהים מערכת יחסים קרובה וסוערת. אם ירחיק בדרך הכפירה יאבד את הסערה בחייו.

אבל בחלוף זמן-מה, הוא לא מוכן לעצור. המחשבה שהוא יכול במחשבה להביא על עצמו אובדן סופי כזה אינה מניחה לו. אולי יצעד בדרך עד סופה? יצעד בדרך הכפירה בעוז עד שזו תאבּד מקסמה? ואז ישאב עונג סודי מהאומץ להכיר בתִפלות שנותרה?

 

*

ימיו בישיבה מתקצרים והולכים. הוא חוזר לכפר כבר בתחילת סוף השבוע, באמצע השבוע, ולבסוף ביום שני, יום אחד בלבד אחרי שהגיע אליה. חבריו בישיבה נראים כמו מלווים שנותרו על הרציף, שמרימים ידיהם בהיסוס ובאי אמון מסוים כדי לנופף לו לשלום. מה הם חושבים עליו?

הוא כבר לא פונה לאלוהיו, אלא מדבר עליו בגוף שלישי: אין לו את הזכות להעניש על אי הנחת תפילין, על היעדרות מתפילה, אם הוא יצר את הנשמה שלי מעונה כמו בד רטוב שמסובבים ומסובבים אותו כדי לסחוט ממנו עוד מים. ולבסוף הוא לא פונה יותר לאלוהיו אפילו בגוף שלישי, אלא מוריד אותו באחד הרציפים המום וכועס ורוקע לשווא ברגליו כשהוא ממשיך בדהירתו.

 

*

הוא נותר לבדו בקרון הריק.

הוא וגופו.

הוא מביט בגופו ונזכר לפתע בנוסע הסמוי שמסופח אליו. ארבע שנים הוא כבר מסתיר אותו בין רגליו. רק בלילות, אחת לכמה חודשים, הוא מוציא אותו להקיא בחופזה את כל מה שנצבר בו בימי המחנק ומיד חוזר ומסתיר אותו. במרירות ובזעם הוא נזכר איך רצה להרוג את עצמו ביום קיץ אחד, לפני כמה שנים, כשלא משל ברוחו והוציא את זרעו לבטלה. איך קרא בדמעות ובדבקות את "התיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב כל אימת שכשל. איך דימה שתחושת החולשה שפקדה אותו בתום ההקאה היא עונשו של המוז"ל. שהריח הרע שדימה שיוצא מפיו הוא תוצאה של הוז"ל. איזו איוולת. למי יש את הזכות לאסור עלי לעשות ככל העולה על רוחי בגופי. איזה עוד נחמה נותרה לי חוץ מאשר גופי. בתיעוב הוא רומס את המילים "הוצאת זרע לבטלה" ומחליף אותן ב"אוננות". מילה מדעית, טבעית. הוא ממשמש בהתלהבות באיברו, משלהב אותו לנקמה ברודן האכזרי שנזרק ללא גינונים בתחנה הקודמת, רוכב על גבו המתקמר ומתקשח של איברו, שוורידיו בולטים ממאמץ, אל החירות. הפורקן אדיר והוא מקפיד להתענג גם על היעדרם של רגשי אשמה, שניצבו כמו צלליות בפינות החדר. כן, זה טבעי. כן, כך, רק כך, צריך לנהוג. והוא ממשיך וממשיך בפעילות הטבעית שלאלוהים ולאדם אין את הזכות לאסור עליו. הוא סוחט את האיבר שוב ושוב, מאונן שלוש וארבע פעמים ביום, חמש, ופעם אחת אפילו שמונה. הוא לא חושב כלל על נשים, אלא רק על פלא האיבר, פלא הגדילה וההתקשות והפלא המזנק ממנו. רק באופן תיאורטי הוא יודע שנשים או זכרן אמורים לגרות ולעורר את האיבר לפעולתו. הוא לא נזקק להן. האיבר עצמו, המודע לפתע לקיומו, מעורר את עצמו. ידיו שלו המלטפות אותו טובות ומפתיעות יותר מידי אלף נשים. האיבר תשוש ומתכנס בין רגליו, מסב ביגיעה על כריותיו, אבל הוא לא נותן לו מנוח. במרירות ובאכזריות הוא רוצה למוץ מהחיים את כל העסיס שלהם מיד, בלי שהיות. יותר מדי שנים חיכה. כל הטחת זרע היא יריקה בפניו של אלוהים, כל מנת זרע לבנבן מתווספת לכף הזכות של מאזני חייו, הפקדה לפלוס בחשבון חייו.

כעת הוא חש איך הוסרו כל הכבלים באמת, איך מתחילה הדהירה האמיתית. כל מה שהוא זקוק לו כדי לצאת לדרך נמצא איתו, בין רגליו. הוא לא זקוק למשאות מיותרים, לא לספרים, לא לחברים ולא לאלוהים. הוא דוהר על איברו כמו על סוס, נעצר רק לפרקים כדי לאכול, לשתות ולנוח, רק כדי להזין את סוסו להמשך הדהרה.

 

*

הוא קודח, נפשו מזיעה, מוחו הומה, איברו תשוש. רגעי ההפוגה אחרי הגמירה זרים כל-כך, כמו אי שליֵו שהוטל לחופו מְים סוער, כך שאורכות כמה דקות עד שהוא מסוגל להתמצא בחבל הארץ החדש, לגלות את מקווי המים המתוקים, את עצי הקוקוס, לבנות את המחסה המאולתר. אבל כעבור כמה שעות נעלם האי תחתיו בפיצוץ גרעיני אי שם בשורשו והוא שוב באוקיינוס המין הרוגש.

כשאין איש בבית הוא מטלפן לקווים הארוטיים, שמספריהם מתפרסמים בלוויית ציטוטי גסות מדהימה, לא תשוער, בעיתונים. השיחות הארוטיות המוקלטות עצמן, שחלקן באנגלית שנדמית לו מלאת חדוות זימה וחודרנות שערורייתיות, מדהימות אף יותר. כאילו לעומק הזימה אין שיעור, אין קץ. כל נקב גוף מסתיר מאחוריו נקב גוף נוסף, מרעיש יותר, נוזלי גוף שאינם נוגעים לכאורה למין נוגעים פתאום, אתרים מהוגנים הופכים לזירות הפקרות. הוא מסתחרר מהעומק, יודע שהציפה מעלה תהיה קשה יותר ויותר. הוא צריך לא להפריז בשיחות הללו, הן יקרות והוא חושש שאמו תגלה אותן בחשבון הטלפון, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו.

הוא מרגיש שהוא מאבד שליטה. עליו לזנק לתוך התהום כדי לעמוד סוף סוף על קרקעית כלשהי, ליטול את העוקץ מהמדרון הלא מסתיים, לגלות שגם למדרון הזה יש תחתית, שיא שאחריו מגיעה סוף סוף התפכחות.

*

באחת החתונות, התוכפות יותר ויותר בקרב חבריו בשיעור בי"ת, המזרזפות אט אט לקראת קילוח יציב, הוא פוגש במפתיע בחבר המתאבד שלו מהישיבה התיכונית, החבר שסיפר לו שבכוונתו ליטול את חייו והוא רץ לספר על כך לאם, רץ להצילו. הוא לא יכול להימנע מלספר לכל מי שהוא נפגש איתו מה עובר עליו. הוא כבר לא בחור ישיבה חיוור ולמדן. החבר המתאבד מאזין לו בשקיקה. החבר שהשתקם מרוצה מהמעמד המיושב שהוא זוכה בו, כל-כך במפתיע, על רקע ההתפרצות הרוטטת של חברו, התלמיד הטוב. אתה יודע מה, אומר החבר המתאבד, כאילו מתוך אמפתיה שמלווה בהרהור ארוך ומעמיק, יש לי מישהי שמתאימה לך. ידידה שלי, ציירת, דתייה, אבל מתלבטת, היא בטוח תבין על מה אתה מדבר. מה? מי? הוא מתבלבל, נרעש כבר לקראת הבחורה האלמונית, ידידה שלך? היא היתה חברה שלך פעם? לא, לא, מרגיע אותו החבר, רק ידידה. כמה ימים אחר-כך הוא לוקח מחברו את הטלפון אחרי שהחבר הודיע לו שהבחורה מסכימה להיפגש.

 

*

הוא הוזה עליה. כן, זה הדבר שהוא זקוק לו. אהבה גדולה. רֵעת נפש שתעריך עד כמה הוא מיוחד, חברה שתשכיח את חרפת יעל, שתמחק אותה. הוא מאזין לשירים של שלמה ארצי, מדמיין לעצמו את האהבה, איך לצדו נמצאת מישהי מסעירה, יפה, מורכבת, שתיסע יחד איתו במהירות בכבישים. היא תצייר והוא יכתוב.

הוא נוסע לאסוף אותה מביתה בפתח-תקווה. הם קבעו בשיחת הטלפון ללכת יחד ליוטבתה בטיילת בתל-אביב. יש שם תעודת כשרות והמקום גם ליד הים. כשהוא מגיע לבית הפרטי המטופח הבחורה יוצאת לקראתו. הוא מחניק בכוח את אכזבתו. הבחורה לובשת שמלת אוהל שמאהילה על גופה המלא, מרכיבה משקפיים על מבט ערני אך מעט חשדן. זו לא ידידת הנפש שהוא חשב עליה, זו שתחלץ אותו מכלא הבדידות. אבל למה? בגלל שהיא שמנה? הוא מנסה לחנוק למוות את המחשבות שלו, שנראות לו מזעזעות. הבחורה סוקרת את פניו בעיון ונדמה לו שגם בבדיחות דעת. הוא מרגיש מורת רוח קלה.

אז מה, אתה רוצה לחזור בשאלה? היא שואלת, מיד עם כניסתה לרכב. הוא פותח לדבר, וככל שהוא מדבר הוא נסחף יותר ויותר. לא, הוא לא יודע, הוא דווקא מחפש אלוהים, אם היא מבינה למה הוא מתכוון. היא מהנהנת. היא מבינה. הוא רק גילה שהחיים מורכבים כל-כך ואולי אפשר להגיע לאלוהים בדרכים אחרות. ואולי זה לא כזה חשוב להגיע לאלוהים. הוא לא יודע, הוא מבולבל, אבל הוא התחיל לכתוב. כאן הוא משתתק לרגע ומציץ בפניה. הבחורה שותקת והוא ממשיך, משתדל לנווט את הרכב בלי יותר מדי הססנות ברחובות תל-אביב הזרים. ומה איתךְ? הוא נזכר שעליו להתעניין גם בה, נראה לך שתישארי דתייה? כן, אני חושבת שכן, היא אומרת והוא מתרעם בלבו על החבר שתיאר אותה כחילונית. בטח שהיא תישאר דתייה, הוא חושב לעצמו בנחשול טינה, מה היא תעשה בתור חילונית. הוא מזועזע מהמחשבות שלו. אבל בעצם, הוא מהרהר מיד, אלה הן מחשבות מסוג המחשבות המעניינות שהוא נהנה להכניס לאוסף החדש שלו.

היא לא מאמינה בלשבור מסגרות, ממשיכה הבחורה, זה נראה לה מיותר, העיקר מה שקורה מבפנים. הוא מחנה לבסוף את הרכב, אחרי חיפוש חנייה מתיש, תפל, והם נכנסים ליוטבתה ומזמינים. הטיילת והמסעדה מהממות את חושיו. הוא ממשיך לספר לה על עצמו, לא פוסח על דבר, כפי שהתרגל להתוודות בחודשים האחרונים. היא מקשיבה בעניין ובסוף הפגישה הם קובעים להיפגש פעם נוספת.

למה הוא קבע איתה לפעם נוספת? הוא מוכיח את עצמו בדרך הביתה, הרי הוא לא רוצה אותה, הוא מוליך אותה שולל. אבל מצד שני, היה לו נעים איתה, היא הקשיבה לו בעניין, והיא גם באמת ציירת, אמנית, הבטיחה להביא כמה ציורים לפגישה הבאה.

אבל בפגישה הבאה הוא לא מצליח להחניק את התמרמרותו, שותק יותר מדי, מחייך בעקמומיות לשאלתה מה קרה לו. הבחורה מרגישה בזה. נראה לה שהוא עוד לא סגור על עצמו, היא אומרת. הוא משתדל לא להנהן, לתת לה את ההרגשה שהיא זו שאינה מעוניינת בו.

הוא חוזר לבית בכפר בהקלה עצומה, אבל דבר-מה מתחיל לבעור בו.

 

*

למה החבר המתאבד חשב שהיא מתאימה לו? למה הוא עצמו לא נהיה חבר שלה? בגלל שהיא שמנה? כן, רק בגלל זה. לו, "הרוחני", החבר חושב שהיא מתאימה, לו, הרחפן, החבר חושב שלא יפריעו עניינים כאלה, לו, החלש, החבר חושב שלא מגיעה מישהי יותר טובה. אבל זה כן מפריע לו והיא לא מתאימה לו וכן מגיעה לו מישהי טובה יותר. הוא לא ייתן, לא ייתן, שיתייחסו אליו כך. כן, הם רוצים לסגור אותו בשמורה הרוחנית, ככה זה מגיל אפס, ככה זה מאז יעל. הם רוצים שיתנחם בכך שהוא תלמיד טוב, "בוגר לגילו", תלמיד חכם, רב, איש שענייני העולם הזה לא מעניינים אותו כפי שהם מעניינים אותם, כפי שהם מעניינים את כולם. ובצדק. זה הדבר היחיד שחשוב אבל הם רוצים להסתיר את זה ממנו כי הם חושבים שהוא לא יכול לעמוד באמת הזאת, הם חושבים שהוא לא מוכשר להצליח בדרך העולם הזאת. גם אבא שלו היה רוחני, גם הוא היה מסור לארץ-ישראל במקום לענייני העולם הזה, וכולם שיבחו אותו על הטוהר שלו ועל הענווה שלו ועל מסירותו ועל נאמנותו רק כדי להסתיר ממנו את האמת.

הם חושבים שהוא בדיוק כמו אבא שלו, לכן אמא שלו מודאגת, לכן יעל רוצה לדבר איתו, לכן החבר המתאבד שידך לו את הציירת הלא-יפה הזאת. לכן הם היו רוצים שיישאר בישיבה, בסביבה מגוננת, שבה סוג הכישרון המסוים והלא-חשוב שיש לו זוכה להערכה. הם חושבים כולם שהוא לא מתאים לחיים. כן, הם רוצים לסגור אותו בישיבה, מזייפים כולם הערכה ללימודים בישיבה בעוד שהיא, בעצם, עיר מקלט לאנשים חלושים, שאינם יכולים להתמודד עם החיים. כולם מזייפים הערכה ללימודים הללו אבל אף-אחד בעצם לא מאמין בזה. צריך להציל את האנשים החלשים והרוחניים בדרך כלשהי אז מזייפים הערכה לרוחניות. כולם, כולם, יעל והדודים שלו, המוכרת בחנות הספרים והחבר המתאבד, כל העולם, כולם, כולם, יודעים מה חשוב באמת. חשוב להיות חזק, חשוב להיות עשיר, חשוב להיות יפה, חשוב להיות ערמומי, חשוב להיות חצוף, חשוב להיות חילוני, חשוב לדעת לנצח, לרמוס, לתחמן, לשכב, לזיין, לאכול ולשתות, להרוויח. אבל יש כאלה, חלושים, שמסתירים את כל זה מעיניהם ומנסים בטוב-לב דוחה לדחוק אותם לשמורה, בה ידַמו לעצמם שהם חשובים והסביבה תשתף עם זה פעולה ותעריץ אותם כביכול. זה המס שהסביבה משלמת לאנשים מסוגו כדי שלא יתמרדו והם, החזקים, יוכלו להתפנות לעסוק בדברים החשובים באמת.

כן, רצו לדחוק אותו להיות רוחני, עניו, למדן, חיוור, רב, לקבל את זה שכל היעלות של העולם לא ירצו אותו אף פעם. אבל הוא לא מוכן שיכלאו אותו, הוא לא ייתן, הוא יראה לכולם שהוא לא רוחני, הוא לא "ישיבה בוחער", איזה גועל, עם דבלולי זקן, רכון על ספרי לימוד. הוא לא כמו אבא שלו. גם הוא רוצה שיפחדו ממנו, שיאהבו אותו, שייפלו לרגליו.

כן, מגיל צעיר הם מכוונים אותו לזה, מאזינים כאילו בשקיקה לדברי התורה שלו, מתמוגגים כביכול מהרצינות שלו, מתפעלים מהציונים הגבוהים שלו, לוחשים באוזניו בהתפעלות שהוא בוגר לגילו, לוחשים כאילו לעצמם, אבל מכוונים טוב טוב שהוא ישמע שהוא נולד מהול, כביכול בעל ייחוד וייעוד, מסתירים ממנו את טבעו של העולם מתוך אמונה שהוא לא יעמוד בזה, שטוּב העולם לא מגיע לאנשים כמוהו.

הוא לא רוצה להיות בוגר, לא רוצה, הוא רוצה להיות ילד, ילד לא אחראי שעושה מה שבא לו. הם רוצים להפוך אותו מהר מהר לאבא, לכן השידוך הזה עם הציירת שמחפשת לה בעל, הם רוצים להפוך אותו לאבא לפני שהיה ילד, כשלו עצמו לא היה אבא, כשלא היו לו בכלל נעורים, כמו שלא היו לביאליק. הם רוצים להפוך אותו למבוגר, אחראי, מסור לאשה לא יפה, מגדל ילדים, ועוד ילדים, אומר דבר תורה, ועוד אחד. הוא לא מוכן, לא מוכן. הוא לא ייתן להם.

 

*

הוא מדפדף בקדחתנות חרֵדה בעיתון ונעצר מול מודעות שירותי הליווי. לבו דופק כשהוא מתקשר. קול משועמם עונה לו שעליו להגיע לטלפון ציבורי ברמת-אביב ורק משם להתקשר. הוא מבקש מאמו את הרכב ונוסע לרמת-אביב. בדרך הוא מגלה ששכח את העיתון עם מספר הטלפון בבית. הוא כועס על עצמו אבל בעצם נאחז בזה, כאילו בכך אותתו לו שעליו לחזור על עקבותיו. אבל האש כבר אחזה בו בקצהו ושום דבר לא יוכל לכבות אותו עכשיו. עוד מעט יהפוך ללהבה רוקדת ומשתוללת בתוך מכונית לבנה שהנהגים מביטים לעברה בחרדה כשהם חולפים על פניה. הוא מגיע למרכז המסחרי ברמת אביב ג', מסתכל סביבו בזרות, ומחפש עיתון. הוא חושש שמוכר העיתונים יודע בדיוק מה הוא מחפש. הוא רואה על פניו, המוכר, שכל חדשות היום, כל עמודי הכלכלה, כל ידיעות הספורט וכל מדורי הדעות, מעניינים אותו כקליפת השום. רק מודעה קטנה בעיתון מעניינת אותו. אם היה אמיץ דיו היה מציץ בעיתון בדוכן עצמו ומצלם בזכרונו את הטלפון וחוסך את השקלים של קניית העיתון. מצד שני, הוא חושב באירוניה, הוא הולך לשלם עוד מעט הרבה יותר. הוא מתקשר מהטלפון הציבורי שהקול הנשי המשועמם, שנדמה שבעליו לועס מסטיק בזמן שהוא מדבר, הפנה אותו אליו. מה המספר של הטלפון שאתה מדבר ממנו, אומר הקול בקוצר רוח. למה היא רוצה לדעת? הוא תוהה. היא נשמעת מרוצה כשהוא קורא את המספר באוזניה ומיד הוא מבין שהיא רוצה לדעת אם אכן הוא נמצא היכן שהוא אומר שהוא נמצא ולא סתם מטריד אותה מביתו. הוא חש גאווה על כך שעמד במבחן, שהוא בסדר. האשה, היא לא נשמעת לו בחורה, אומרת שזה עולה מאתיים שקלים. הוא נבוך, יש לו רק מאה ושמונים והכספומט לא יוציא לו יותר מזה היום. איך הוא שכח בבית לשאול את הפרט הכי חשוב? יש לי רק מאה ושמונים, הוא מגמגם, אבל מיד הוא מוסיף בביטחון של נואשים, אני אתן לך גם את השעון שלי, זה שעון טוב. היא שותקת, מתלבטת, אבל משהו בנואשות שלו כנראה משכנע אותה. היא מורה לו להגיע לאחד החדרים בקאונטרי קלאב, מכוונת אותו מכיוון שהוא לא מכיר את המקום כאילו היתה דודה המסבירה לאחיינה היכן מתקיים האירוע המשפחתי. הוא מחנה את הרכב בחניון העפר שליד הקאונטרי קלאב, ואומר לשומר, כפי שהורתה לו לומר, שהוא מבקר מישהו באחד החדרים. הוא דופק על הדלת ודווקא הדלת שמאחוריו נפתחת לרגע ומיד נסגרת. נדמה לו שראש של גבר הציץ לכיוונו אבל אולי רק נדמה לו כך. הוא דופק שוב והדלת מולו נפתחת.

*

פותחת לו אשה כבת שלושים וחמש. מבטה אירוני וערני. שערה המגיע לקצה אוזניה בלונדיני, שפתיה צבועות באדום והיא לובשת מכנסי ברמודה וחולצה שקופה שמבעדה בולט פס אטום של חזייה שחורה. היא נאה למדי אבל יופייה אינו משתק. אז הגעת בסוף, היא מחייכת ומושיבה אותו על הספה לידה. זה פעם ראשונה שלי, הוא פולט וחש מלאכותי, כאילו הוא משחק תפקיד. אה, ככה, היא אומרת, והוא לא בטוח אם היא מתפעלת או אדישה. איפה המתנה שלי, היא שואלת בלי להקשות את קולה, ברכות. הוא מוציא בחיפזון רוטט ומעט מעושה, אינסטינקט שנועד להרבות את התענוג, הוא מהרהר במטושטש, את הארנק ומניח בידה את מאה ושמונים השקלים ומוריד מפרק ידו את השעון. היא מחייכת אליו ועם זאת בוחנת בעיניה את השעון הגברי. טוב, זה יהיה בסדר.

הוא מבקש ללכת לשירותים לרגע ובחדר השירותים הקטן של חדר המלון, שנראה לו מפואר, הוא ממשמש באיברו, בודק אם הוא כשיר. הוא חוזר לחדר הגדול והאשה כבר שוכבת על המיטה, את החולצה השקופה הסירה והיא אוחזת בידיה בשולי מכנסי הברמודה, מקפלת את ברכיה לבטנה ומורידה את המכנסיים ואת התחתונים. בוא, תראה, היא לוחשת לו. הוא מקרב את פניו לעבר איבר המין שלה ולוחש, אז ככה זה נראה. להפתעתו הוא לא מופתע ממה שהוא רואה למרות שהפעם הראשונה והאחרונה שראה ערווה, כך הוא עדיין קורא לזה במחשבתו, לא "כוּס", היתה בעיתון "לאישה" שבחדר-ההמתנה במרפאה שבה עובדת אמו. אז ככה זה נראה, הוא אומר ומרגיש איך הוא מזייף מעט את השתאותו. אפשר ללקק את זה, הוא שואל בקול בתולי, בתולי כמעט במכוון, וכעת האשה מביטה בו בעיון. אתה רוצה? טוב, אם אתה רוצה. שיער הערווה שלה מסולסל כמו בלורית גלית שחורה סביב הפתח. השיער המסתלסל נעים למגע הלשון שלו והוא מלקק הלוך ושוב סביב הלוע האדום.

אבל האשה הופכת פתאום קצרת רוח. היא מרחיקה את האגן מפניו ומורידה את חזייתה השחורה. שדיה מתפרצים קדימה, מושכים יותר ופחות בו-זמנית, כאשר הם חשופים ואינם דחוסים ומוגבהים, והוא מבקש בקול בתולי לינוק מהם. היא נעתרת בקוצר רוח מסוים והוא יונק.

בוא, תתפשט, היא פוקדת. הוא מוריד את בגדיו והיא נותנת בידיו קונדום. מה, מה עושים עם זה? הוא שואל, במבוכה אמיתית כעת, והיא מורה לו לשכב על הגב ונוטלת מידיו את הקונדום. היא לוחכת את איברו כמה לחיכות חטופות ומנסה להלביש אבל האיבר שלו לא זקוף מספיק. בוא, תירגע, היא מניחה את ידה על חזהו ויורדת בידה למטה, לערוץ העמוק והמיוער. איברו מתאושש והיא מלבישה את הקונדום. כעת היא מתהפכת על גבה ומסמנת לו לעלות עליה. היא אוחזת באיברו ומחליקה אותו לתוכה. ומה עכשיו? הוא שואל, שוב, במבוכה אמיתית. קדימה ואחורה, האשה אומרת, וצוחקת בגסות פתאום, פשוט קדימה ואחורה, כל אחד יכול לעשות את זה. הוא נע קדימה ואחורה אבל אחרי ההנאה שנמסכה עם ההחלקה לַתוך החמים שלה הוא לא מצליח ליהנות ונע בצורה מכאנית. בוא, נעשה את זה אחרת, אומרת האשה וכורעת על ארבע. הוא רואה את אחוריה הלבנים מולו, ואת נקביה, ומכניס את האיבר לנקב התחתון. באותו קול בתולי ומתפעל שרכש לו בדקות האחרונות הוא אומר לה, זה כמו חיות ככה, זה יפה. היא משועשעת, כן, זה כמו חיות, אבל בוא נמהר קצת, טוב?

אחרי שגמר הוא חש אסיר תודה ונושק לה בהתלהבות מבוישת על הלחי. היא מחייכת וטופחת על כתפו והוא יוצא לאור המסמא שבחוץ. מאוכזב, משבא על סיפוקו, הוא בכל זאת גאה. לא רק על עצם המעשה אלא על כך שהמעשה מסמן את המרחק העצום שגמא, הביצה העמוקה שבה שקע כולו, עד לנחיריו, הדרך שבה פנה, שאין ממנה יותר חזרה.

האם כעת סומן ההבדל בין חייו לחיי אבא שלו?

 

*

והחורף הזה, שבו חזה בכל חודש בתקופה חדשה בתכלית, הנמתחת לנגד עיניו בפועל ממש, שבו הוא ניצב במרכז וברא עולמות חדשים והחריבם מדי כמה שבועות, החורף הזה מתקדם ללא רחמים לקראת התבהרות. באביב מתגייסים בני גילו הלומדים בישיבות ההסדר. האם יתגייס איתם? הרי כעת הוא יודע בוודאות שלהישאר עשר שנים בישיבה הגבוהה ההררית כפי שתכנן אין בכוונתו, להיעשות רב אין הוא חפץ, לקבור את עצמו בקבר שכרו לו אין הוא מוכן. ואולי יתגייס לבדו, לשלוש שנים? כמו כולם? כמו החילונים? המחשבה קוסמת לרגע, לגזור את עצמו מכולם, לקרוע את כל הבגדים שלבש בתשע-עשרה השנים האחרונות, להשליך אותם בערימה בחוף ולצלול לשלוש שנים באגם הצבאי.

אבל לא, הוא לא מסוגל, הוא מפחד, מפחד מלהתעסק בנשק, במדים, בטנק או בנגמ"ש, מפחד מעמיתיו החיילים, מהפקידות הצחקניות. הוא לא מפחד מהערבים או מלבנון, הוא מפחד מכך שהחטא הקדמון יתגלה. יתגלה חטא המגושמות שמסמל בעיניו את החולשה שעברה לו בירושה. הנכות הזאת שקשורה בעיניו לנישואיו המאוחרים של אבא שלו, לגובהו המופרז, לגבו הכפוף, לדיבורו המהוסס, למשקפיו העבים, ללהיטותו האידיאולוגית.

מה יעשה אפוא? להתגייס או להמתין? עזות המצח של המציאות, שבאה ושוטחת בפניו את תביעותיה, מקוממת אותו. ומה עם החופש שניתן בידיו זה עתה? האם הוא תעתוע בלבד? אשליה שמחזיקה מעמד חודשים ספורים בלבד? האם מה שהתרחש בתוכו פנימה, במוחו, בגופו, זניח כל-כך ביחס לדרישות של העולם הכביר שמודד אותו כמו ענק שמודד חגב? מה היו שוות סערות הנפש? חיבוטי האמונה? כתיבת השירים? האוננות? איבוד הבתולים? מה היה המחול המשוגע שחולל כל החורף הזה אם בהקשת אצבע צרידה יכולה המציאות להעמיד אותו בדום? והעובדה שהגילוי הזה מצטרף לאוסף הגילויים שלו על חייו אינה מעודדת הפעם, מכיוון שהגילוי הזה ממחיש כמה אפסית תאוות האספנות עצמה. מדוע הוא, שאוצר בתוכו מחשבות נעלות והרות גורל כל-כך, צריך בכלל להתגייס? הוא יודע שהוא חי בזמן דמדומים, עוד לא נודע לכולם, לא נודע למשפחה, לא נודע בכפר, על השינוי שחל בו, וכשייוודע לא יוכל להוסיף עליו חריגה בוטה נוספת.

כמי שיודע שהוא עולה על פס ייצור שמסלולו נקבע מראש, אלימותו בלתי נמנעת והתקדמותו אינה ניתנת לעצירה, הוא נרשם לבסוף לאחת מישיבות ההסדר ומצטרף לחיול שנקבע כמה ימים לפני הפסח. הוא לובש את המדים שנותנים לו, נעמד בשלשות כפי שמלמדים אותו, מנסה לתחוב את הדיסקיות לנעליו כראוי, קונה בהתלהבות בורקס משומן בשקם כדי להתנחם לשעה קלה ולחוש מיוזע ושמן מיד אחרי הבליסה. את גערות המפקדים ואת צעקותיהם הוא מקבל בסרקזם. כן, כך נראה החופש שחלמת עליו, זהו הייחוד שאותו דימית לעצמך, אלה חיי ההוגה שביקשת לעצמך. לבוש במדים, מושא ללעג ולצעקות של נערים אטומים, מלקט דקות שבהן יוכל לקרוא משהו, לצאת מכל הטירוף הזה, מגניב מבטים נמקים בתשוקה לחיילות הצחקניות בבסיס הקליטה. כן, כאלה הם החיים. לא אלוהים ולא שטן, לא התאבדות ולא לידה מחדש. רק חודשים ארוכים ואפורים, מדים ירוקים וצייתנות, אדישות גמורה כלפיך ואי-יכולתך להיות אדיש כלפיהם, חלומות על שחרור שמקיצים מהם בעודם נחלמים.

לפני שהם משתחררים לסוף השבוע הראשון בשירות מקבלים החיילים כמה מאות שקלים. מענק גיוס. הוא יודע כיצד יבזבז אותם.

 

קצר על המחצית השנייה של חיינו

במחצית השנייה של חיינו, כשכבר איננו חדשים וספונטניים לעצמנו, כשאנחנו כבר מכירים את עצמנו הכר היטב, הכר עד דק, הכר לעייפה, אנחנו מתבוננים בעצמנו כמתבוננים במכונה נוצצת-לשעבר ואטומה-לפנים שפירקנו ופענחנו עד תום, שאותנו כבר לא מפתיעה וגם לא תפתיע. ועם זאת, לפליאתנו הקלה, המכונה המפוענחת והמוּעמת ממשיכה לפעול.

 

משולים אנחנו, במחצית השנייה של חיינו, לאותו אדם שירד רועד במדרגות אבן לולייניות עם נר בוער רוטט בידו האחת, וכף ידו השנייה מחפה עליו. כל מדרגה חושפת לנשימתו הרוטטת והמשתאה של היורד ציורי קיר מוזרים, מסתוריים, עתיקים, סוטים. ולבסוף, כשמגיע היורד למין מרתף, הוא מגשש בקירו וחש במפסק חשמלי. וכשהוא לוחץ על המפסק מציף את המרתף כולו ואת פיר המדרגות שמעליו אור יקרות פלואורסנטי. אור לבן, מסמא, מחטא, חילוני, משעמם.

 

או אז, במחצית השנייה של חיינו, אנחנו הופכים למקיאווליסטיים, כמעט בעל כורחנו. תכונותינו, פנימיותנו האינטימית, המוכרות לנו, המודעות לנו כעת, הופכות לחיילים פשוטים בצבאותינו, משרתות ושפחות למטרותינו ותשוקותינו, קביים למהלכינו בעולם הגדול, הסואן.

מעולם לא עשינו שימוש כה יעיל בתכונותינו, טרם הכרנון-כה, כמו שלפיכך מעולם לא נלווה בוז-עצמי קל להצגתן, להצגת תכונותינו בעולם, שאכן הופכת לסוג של "הצגה" המועלת בחוסר חשק בעיירת שדה פרובינציאלית בפעם האלף ובשביל הכסף, כמו במחצית השנייה של חיינו. 

 

ולתשוקות, לתשוקות הגדולות העצומות המייסרות שלנו, אנחנו מתייחסים כעת, במחצית השנייה של חיינו, בסלחנות ובאירוניה. כמו לקרוב משפחה מביך שהסכנו לנוכחותו.

ועם זאת, תשוקותינו במחצית הזו, השנייה, למרבה הפלא, לא נחלשו; הסלחנות והאירוניה לא התגלו כקטלניות מבחינתן.

הן, התשוקות, במחצית השנייה של חיינו, קיבלו את ציביונה של הכפייתיות. מה שהסעיר אותנו בעבר כבר לא ניתן לשירוש, נקרש, חוזר באופן מכאני, מודע לעצמו, אובססיבי.

לפיכך, אולי אפילו אכזרית ורודנית יותר השפעת התשוקות עלינו, כעת במחצית השנייה של חיינו.

 

קצרים על "האח הגדול" ועוד

1. ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.

לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אנחנו/אתם, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.

ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, כלומר להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.

במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם כרעיהם להגם ושאר אביזרייהו.

בקיצור, "האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

1א. בתוך מנגנון התעמולה האדיר הזה, הסמי-פאשיסטי, שמור מקום של קלון לשני משתפי פעולה זניחים, מין מרשלי פטן דה-לה שמאטה, אך שהתרפסותם בפני, ובכן, האח הגדול, מעוררת סלידה מיוחדת: הסוג הראשון הוא אותו גדוד של "מבקרי תרבות" שמְשווים סוג של יוקרה (עאלק) לתוכנית בניתוחים מלומדים אודות הדמויות ויחסיהן עם המציאות הישראלית (מה המתמודדת ההוא או המתמודד הזה אומרים "עלינו"?).

הסוג השני הוא מובלעת מרתיעה במיוחד בתוך הסוג הראשון, אבל יש לה שם פרטי: עיתון "הארץ". 

אנשים אינטליגנטיים, בעלי רקורד אינטליגנטי מוכח, שמשתפים פעולה עם "המשחק" (הרי זה רק "משחק", תקליל בן אדם) בכתיבת מאמרים מלומדים אודותיו.

והמהדרין, בהשתתפות ישירה בו.  

 

2. פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים (או יותר? אני מדמם זמן לאחרונה בקצב שמחריד אותי), בעקבות הכרזתו הדבילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (או משהו בסגנון, בסיגנון שלי).

רות צודק.

עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.

קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.

וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.

כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"? חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.

3. אנחנו עוברים תהליכים של פרימיטיביזציה ואינפנטיליזציה (ולאומניזציה; לאומנות שהיא "לאומנות חדשה", כזו שקשורה ל"האח הגדול" ותקשורת ההמונים ואבדן יכולת הקשב שנובע מהמדיה החדשה, ולא לאומנות מסורתית). אחת הדוגמאות לתהליכים הללו הוא פרסונליזציה ילדותית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפקד משטרת דובאי מאשים אישית את מאיר דגן. ואילו אנחנו, שבועות מספר לפני התפוצצות הפרשה, ואולי אף שבוע בלבד, פיארנו ורוממנו את אותו מאיר דגן. "המוסד", בילדותיות השנייה שלנו, הוא כבר לא מוסד – הוא איש גדול עם גדול.

(וכאן המקום להזכיר את הסצינה האלמותית ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", של סול בלו, כשהכייס השחור הענק שמר סאמלר, האינטלקטואל היהודי הקשיש, תפס אותו בשעת גניבה ברכבת התחתית, עוקב אחר מר סאמלר ובמקום חשוך משכיב אותו על הרצפה, שולף את איברו, ובשתיקה דמומה מנפנף בו נגד פניו של איש הרוח המעודן, כאומר: אל תסתבך, חבל, אני יש לי את זה, אני פשוט יותר גדול, ואז עוזבו לנפשו).   

באותו אופן, בלוויית קורט אווירה מאפיוזית, שגם היא חלק מהפרימיטיביזציה, מדברים "חברים" על סגולותיו האישיות של תת אלוף צ'יקו תמיר, ועל כך שעשו לו זובור, בלי להבחין שהעניין הפרסונלי אינו ממין העניין. יש כאן עקרונות מופשטים: קצין בצה"ל לא יכול לשקר ולצאת בזול מהשקר שלו. בלי קשר לזה שיש לו "חברים", ושהוא אחלה גבר שיודע להרוג הרבה ערבים ואף שיש לו גדול. אבל ממש.

4. על פרוייקט הספרות העברית של "ידיעות ספרים" אכתוב בהזדמנות, כשאגמור בדעתי מה דעתי. כרגע, מעורר בי הפרוייקט אי נוחות שאנסה להגדיר אותה לעצמי ולכם בעזרת בודריאר.

בודריאר מדבר על שבט נידח בפפואה גיניאה (כך?), שהנו השבט האחרון שטרם בא במגע על הציוויליזציה ולכן החליטו האנתרופולוגים לכתר את שטח מחייתו כדי לשמר את ה"אותנטיות" שלו, כשבט שלא בא במגע עם המערב החקרני. אבל ה"אותנטיות" הזו נפגמה לעד מרגע שהיא אותנטיות שמיוצרת באופן מלאכותי.

באופן דומה, הערך הסגולי של יצירות הפרוזה הישראליות החשובות עובר פיחות חריף, אך באופן חמקמק, מרגע שאיבד מתומתו, משעה שמנסים לייצר להמונים באופן מלאכותי את הערך הסגולי הזה.

דורש הבהרה (עצמית, קודם כל) והרחבה. 

על "סחף", של אבי בן בסט, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

הסופר מרטין איימיס כתב פעם שתולדות הספרות העולמית הם סיפור הידרדרותה של הדמות הראשית. מאלים במיתולוגיה העתיקה עבור לגיבורים באפוסים הקדומים ומשם לאבירים ימי ביניימים; בהמשך, דמויות ממוצעות ברומן הריאליסטי, משם לאנטי-גיבורים ברומן המודרני, ולבסוף פעיות חלושות בחושך של רסיסי דמויות מפורקות ברומנים הפוסטמודרניים.

נזכרתי באיימיס כי הרומן של בן בסט, כלכלן בכיר שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד האוצר, הוא רומן חריג בכך שהוא רומן שגיבוריו הם בני אליטה. הדמויות הגבריות הראשיות ברומן הן זכרי-אלפא ישראליים, טיפוסיים לזמנם. אני משתמש בביטוי העכשווי והשכיח (והבוטה), "זכרי אלפא", למרות שהוא אנכרוניסטי ביחס לתקופה בה מתרחש הרומן, שנות השמונים, בשביל לאפיין דרך האנכרוניזם הזה את סוג האליטה בה מדובר. בניגוד ללגיטימציה לאגואיזם שמעניק הביטוי הביולוגי "זכר אלפא", מדובר כאן על בני אליטה משרתת. אלה אינטלקטואלים יפי בלורית ונפש, אידיאליסטים פוריטנים ובוקים, מצ'ואיסטים מעודנים, ציונים שמאליים, בנים פטריוטיים לניצולי שואה. הם מצויים בקונפליקט עם הקרייריזם שלהם עצמם ועם תשוקותיהם העמוקות, שבהיותן תשוקות הן כאוטיות ואנטי-אידיאולוגיות; הם מצויים בהכחשה חלקית של אותו קרייריזם ואותן תשוקות. הרומן הזה מזכיר את "קופסה שחורה", הרומן הלא טוב של עמוס עוז, המתרחש בשנות השמונים הסוערות ובמיליה דומה. יש משהו נאיבי, פתטי, יפה, מכעיס, צבוע ומכמיר לב באליטה הישראלית הזו, שטרם פנתה "לעשות לביתה" במצח נחושה, כפי שיפנו האליטות הישראליות בשנות התשעים והאלפיים.

עוזי שטיין הוא אקדמאי מזהיר בתחום מדע המדינה המתמחה בחקר הטרור ואילו איתן אבני, חברו הטוב, הוא חוקר מרכזי במכון למחקרים גיאופוליטיים המייעץ לממשלות ישראל. השניים הנם, כנראה, באמצע-סוף שנות השלושים שלהם. הרומן הוא רומן מכתבים הנפתח ב-1981, כשעוזי ואשתו ריקי יוצאים ללימודי פוסט-דוקטורט בסטנפורד ומתחילים בהתכתבות עם איתן ואשתו דינה. הצלע הנוספת במחומש, אבל שמרכזיותה ברומן משתווה למרכזיותם של צמד הגברים, היא גליה, ידידתו הטובה של עוזי. גליה בת שלושים ושלוש, מורה אידיאליסטית החולמת ללמד בבית ספר פתוח, ובינתיים מחפשת ללא הצלחה קשר יציב עם גבר ונתונה להתקפי דיכאון. התכתבותם של החמישה נמשכת על פני למעלה מעשור.    

כתבתי פה בעבר שבישראל יוצאים רומנים רבים שניתן לכנותם "רומנים של תוכן". הרומנים הללו נכתבים על ידי אנשים שאינם סופרים, אבל ספריהם, לעיתים, בעלי ערך בגלל שכותביהם הם אנשים נבונים ורהוטים ויש להם מה לומר. גם כאן, האינטליגנציה והרהיטות המילולית של כותבי המכתבים גורמת למכתביהם להיקרא בעניין. מעניינת, למשל, חוות הדעת השלילית של בני האליטה המשרתת על שלטון בגין (הגיבורים אינם בדיוק "מפא"יניקים", הם יותר אליטה ביורוקרטית-טכנוקרטית "ממלכתית"), מעניינות תגובותיהם הביקורתיות למלחמת לבנון ולמשבר הכלכלי של שנות השמונים, מעניינת חוות הדעת של עוזי וריקי על ארצות הברית בהשוואה לישראל, מעניינים תהליך היגררותם של עוזי וריקי לירידה דה-פאקטו מהארץ, מעניינים תהליכי הפונדמנטליזציה שהדמויות החילוניות למדי הללו עדות להן, מעניינים לבטי הקריירה-מול-אמהות של ריקי ודינה וכדומה.

תוכן מעניין ישנו, אבל צורה ספרותית לא. כשמדברים על היעדר צורה ספרותית אין הכוונה שהטקסט לא כתוב "יפה". במקרה הזה הטקסט, כאמור, רהוט ואינטליגנטי (אם כי לא חושף רגישות מיוחדת לשפה). בעיית הצורה מתבטאת כאן בעיקר בהיעדר מבנה קוהרנטי. לרומן שלושה נושאים מרכזיים עוקבים. בתחילה הנושא המרכזי הוא מאבקו של איתן בבוס שלו במכון המחקר, בוס שהנו מינוי פוליטי של שרון. לנושא זה נספחים רשמיו של איתן מהפיאסקו הישראלי של מלחמת לבנון הראשונה. הנושא המרכזי השני הוא רומן האהבים שמנהל איתן מחוץ לנישואין אותו הוא חושף באופן אקסקלוסיבי לעיניו הקוראות והמתפלצות של עוזי הויקטוריאני. הנושא השלישי הוא חזרתה בתשובה והקצנתה הפוליטית של בתם של עוזי וריקי, ורד, העולה ארצה ומצטרפת להתנחלות קיצונית למגינת לבם של הוריה.

כל הנושאים מרתקים וזוכים לטיפול אינטליגנטי, אבל הכותב לא חישל את הרומן שלו, את שלוש התמות, למקשה אחת. התחושה היא שכשם שהרומן נפתח ב – 1981 ונחתם ב – 1993, ולכן עוסק במה שהעסיק את הדמויות באותן שנים, יכול היה הרומן לפתוח ב – 1977 ולהיחתם ב – 1998, ואז לעסוק בנושאים נוספים שהעסיקו את הדמויות בשנים שהתווספו.

 כאמור, "רומן של תוכן". רומן מעניין לקריאה במידה דומה לזו שבה מעניין להאזין באוטובוס לשיחה בין שני משוחחים אינטליגנטיים, רהוטים וגלויים.

 

ב

הייתה זו טעות הגהה שהפרידה סופית בין ברנר לגנסין, כלומר בין שניים מגדולי הסופרים העבריים. ברנר, בממואר המזהיר שלו על גנסין, תיאר את האירוע הקומי-טרגי שהתרחש בלונדון לפני כמאה שנה, כשגנסין שיבש, הדפיס ואף הפיץ, קטע שברנר היה חתום עליו.

טעויות הגהה הן שיכולות להפריד גם בין הקורא לרומן "סחף". הטעויות מתחילות במילותיו הראשונות ממש (ו"ו מיותרת לפני שם משפחה) וממשיכות לטעויות מעצבנות ומבלבלות בתאריכים שבראשי המכתבים ועוד. טעויות חוזרות ונשנות וחוזרות חלילה. לפני שדנים בערכו של ספר צריכה להיות רמת הפקה מינימאלית של המוצר. כאן כמעט והידרדר הספר מתחת לרמה הזו.

על "בטוב וברע", של נילי לנדסמן, הוצאת "חרגול"

הרומן מתחיל בלוויה. זו קלישאה לפתוח בסוף. אבל מהפתיחה השחוקה הזו במוות, הרומן קם עד מהרה לתחייה.

המוות הפותח הוא מותו של יוסף, שנפטר ספק מאירוע לב ספק מהתאבדות. יוסף הוא פרודהּ של שלומית, בת ארבעים ושלוש. השניים היו נשואים כעשרים שנה ולהם שתי בנות. שתי האופציות שהוזכרו לסיבת מותו נובעות כאחת מלבו השבור של יוסף על כך ששלומית, אהבת חייו, עזבה אותו. שלומית היא הגיבורה המרכזית של הרומן, המתרחש במהלך השנה שאחרי מותו של יוסף. סיפורה, בהתאם, הוא היחידי המסופר בגוף שני ("הנה את באה, קרבה והולכת"). ואילו בגוף שלישי מסופרים סיפוריהן של דמויות המשנה. בין השאר, סיפוריהם של שמואל, אביו רודף השמלות של יוסף, וסיפורה של מעיין, חברתה הטובה לשעבר של שלומית שאהבה את יוסף אך ניהלה רומן דווקא עם אביו. על אף שאין בידול סגנוני מספק בין הדמויות, הרי שהרומן מתזמר את סיפורי הדמויות היטב.

שלומית ויוסף חיים בשולי תנועת הניו-אייג' הישראלית. אחרי שהשתתפו בקבוצה רוחנית (שווא בחי"ת) חלוצית, שניסתה להקים קיבוץ רוחני (כנ"ל) בגליל, ולהחיות כך גם את המסורת הסוציאליסטית הדועכת, נותרו מחלומות החיים האלטרנטיביים רק ההתמכרות לגראס והסירוב להתברגן. גם דמויות המשנה ברומן קשורות באופן כזה או אחר לתנועה הרוחנית הישראלית, וניתן לקרוא את הרומן, לפיכך, כרומן ריאליסטי כן על אודות הניו-אייג' הישראלי.

שלומית עזבה את בעלה לטובת חבר כריזמטי בקהילה הרוחנית בה היו השלושה חברים. ברגע של קרבה למאהבה, רגע ששלומית בוחנת אותו בביקורתיות במבט-לאחור, הדריך אותה אותו חבר בפרקטיקה רוחנית ידועה. אני מעוניין להתעכב מעט על הרגע הזה: "ואת נזכרת איך ישבתם יחד, אז, כשבאת אליו כדי להילקח וסיפרת לו על הגוש הזה שרובץ בתוכך, אטום, חסום, סתום. איך הוא ביקש ממך להתבונן בגוש הזה, לא להרחיק אותו ולא לטפח אותו, למשש אותו בעיני רוחך כמו שממששים חתיכה של בד (…) ולנשום. להמשיך לנשום ולהתבונן". בפרקטיקה הזו טמונה מורכבות מעניינת, על סף סתירה פנימית: הוויתור על ה"אני" לטובת התבוננות שלווה ונטולת-רצייה, מעצים באופן פרדוקסאלי את ה"אני" הזה, בדיוק משום שה"אני" הופך להיות מושא לצפייה. במילים אחרות: האדם הרודף והחושק הופך, לעתים, בהשראת הניו אייג', לאדם היושב בלוטוס, המתבונן בעצמו ולפיכך לאדם הנרקיסיסטי. אני משתמש במילה "נרקיסיסטי" לא בהכרח במשמעות שלילית. נרקיסיזם, כמו כולסטרול, מלמדים אותנו הפסיכולוגים, יכול להיות טוב ויכול להיות רע.

מה שהופך את הקטע שציטטתי לבעל משנה חשיבות, הוא שהנרקיסיזם הזה, ההתבוננות העצמית שמעודדות פרקטיקות מסוימות של הניו אייג',  קשור הדוקות לא רק למילייה בו מתרחש הרומן,  אלא גם לז'אנר בו הוא כתוב. הז'אנר הזה, ז'אנר "הרומן הפסיכולוגי", מושתת על ניתוח דקדקני של תחושות ובנות-תחושות. השיא הגאוני של הז'אנר הוא "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, שבו ניתוחים של גווני רגש משתרעים על פני עמודים ארוכים. הז'אנר הזה הוא למעשה נרקיסיסטי בייסודו. הנה, למשל, אותה שלומית, הנמלטת מביתו של אותו מאהב: "ורק אחרי שאת מתרחקת, נוסעת באיטיות במורד ההר, את יודעת להגיד לעצמך שמה שעכשיו מתרחש בתוכך זו תאונת שרשרת מזוויעה שבה רגש מתרסק ברגש, ואת נותנת בהם שמות – העלבון, הזעם, האימה והפיכחון". נרקיסיזם במיטבו.

הנרקיסיזם הזה יוצר מגבלה מסוימת של הרומן. במהלך הקריאה נזכרתי במערכון של "החמישייה", שבו קרן מור מספרת לנו בקול מתנשם על הפרידה מבן זוגה, שקם ככה סתם והלך, בלי לומר מילה, וכמה זה נורא. בסיום של המונולוג המתנשף צץ שי אביבי ומפטיר: "לא היה להם מרלבורו". לשלומית אמנם יש יותר הצדקה מקרן מור לטעון שחיי הרגש שלה סוערים, אבל בסופו של סיפור,  סיפור חייה בנלי למדי: חיי נישואין שהאהבה בהם תמה. התחושה כאן, לעיתים, היא של התפעלות עצמית מתנשפת מחיי הרגש וסערות הנפש, התפעלות שצידוקה לא ברור עד תום (ואף התבשמות של הסופרת מיופייה של הגיבורה קיימת כאן שמעוררת אי נוחות).

אבל הנרקיסיזם גם הופך את הפרוזה של לנדסמן לבעלת אותה מתיקות צוּפית ייחודית, שקוראי פרוזה טובים תרים אחריה בתשוקת יניקה. רק אמנות הפרוזה היא בעלת הפוטנציאל למתיקות הייחודית הזו, המורכבת מהתוודעות אינטימית אל קודש הקודשים, אל קפלי הנפש של הזולת, ומתוך ההתוודעות הזו אל צפונותיו של הזולת, חזרה פלאית של הקורא אל עושר תחושותיו שלו. הצוף הנדיר הזה מצוי כאן. כאמור, נרקיסיזם במיטבו.  

ב

הגישה של הרומן לתנועה הרוחנית הישראלית אמפאטית, אינטימית וביקורתית בו זמנית. זו גישה ראויה לשבח. ביקורת מעניינת שעולה מהרומן כלפי הניו-אייג' היא אוזלת ידו של הניו אייג' להתמודד עם דיכאון חריף, אותו דיכאון לתוכו נפל יוסף. קריאה מרקסיסטית של הרומן תציין לעצמה כי שלומית ויוסף מרשים לעצמם להיזרק ככה מכיוון שהוריהם אמידים. העידן-החדש מצריך לעיתים כסף-ישן. לנדסמן ערה גם לעובדה הזו ולא מטייחת אותה וזו נקודה נוספת לזכותו של הרומן הזה.

 

 

קצר על אחמדינג'אד

תראו, אני כמעט לא כותב בבלוג (ולא מחוצה לו) על עניינים פוליטיים. קשה מאד לכתוב על פוליטיקה בלי להיות קלישאי או מבלי לחזור על עצמך. הכתיבה הפובליציסטית על פוליטיקה, בניגוד לכתיבה על ספרות, היא כתיבה ברזולוציה מאד נמוכה, ולכן לטעמי לא מעניינת במיוחד.

גם אמביוולנטיות, שהנה ערך ספרותי וערך גם בכתיבה ביקורתית על ספרות, היא מכשול בכתיבה פובליציסטית-פוליטית. פובליציסט טוב צריך לחתור לשורה תחתונה. הוא פוליטיקאי באמצעים אחרים. במקום לשנע אנשים, כספים וחפצים, הוא משנע רעיונות ומילים שישנעו אנשים, כספים וחפצים. לפיכך, אמירות בסגנון "מצד אחד אך מצד שני" אינן מסגולות מקצוע הפובליציסטיקה. הפובליציסט הוא כותב "ביצועיסטי".

בנוסף, אני חש גם תחושת רמייה ואי-אותנטיות כשאני כותב על פוליטיקה. זו תחושה סובייקטיבית שלי, וברור שאינה יכולה לעמוד בכללי המוסר של קאנט ולהיהפך לחוק כללי (כי פובליציסטיקה צריכה להיכתב וחשוב שתיכתב): אבל כל עיסוק במה שחורג מגורלם של אנשים יחידים וספציפיים מורגש לי כלא-אותנטי.

אבל אני רוצה לרגע לחרוג מהרגלי, ברשותכם.

כי תחושה רעה מרחפת-מרפרפת בחלל האוויר בשבועות האחרונים, תחושת סכנה גדולה, תחושה של מלחמה ממשמשת ובאה, ומלחמה גדולה. מישהו – אנחנו או הם – מכין משהו, ומישהו אחר – אנחנו או הם – מכין משהו בתגובה; בזירה הפלשתינית, בזירה הסורית-לבנונית ובזירה האיראנית.

ואני לא רגוע, לא משוכנע שההנהגה שלנו בעת הזאת (ביטוי של פובליציסטים) מספיק מתוחכמת על מנת לחלץ אותנו מהפינה המסוכנת שההיסטוריה דחקה אותנו אליה. והרי ייתכן גם שלא אנחנו ולא הם רוצים בעימות, אבל ההיסטוריה עשירה בדוגמאות של עימותים שפרצו מבלי שאף אחד מהצדדים רצה בהם, אלא בגין סוג של שלומיאליות מדינית או בגינן של טעויות בהבנת כוונות היריב. צריך כישרון פוליטי גאוני (כזה שכולל גם יכולת ניתוח של מבקר ספרות גדול ורגישות עילאית של מטפל פסיכולוגי דגול) על מנת לפענח את כל האירוניות ודו-המשמעויות של הצהרות מנהיגי המדינות ומעשיהם, לפרק את כל הרגישויות והפתולוגיות הפסיכולוגיות-לאומיות-דתיות, שעוטפות את המציאות הפוליטית הנוכחית כמו חוטי פצצה סבוכים.  ואינני בטוח שהכישרון המדיני החריג הזה שנדרש כיום, מצוי בידי ההנהגה הישראלית הנוכחית.

 

 

ובאותו עניין.

תראו, אני מתעב, פיזית ממש, את אותו חלק של העיסוק הישראלי בשואה ש: א. בגין קהות רגשית וחוסר יכולת לעסוק בחיי הרגש היומיומיים, הניואנסיים והאפרפרים לפרקים, נצמד לשואה כדרך להרגיש משהו; העיסוק בשואה כתשובה הישראלית הייחודית לטלנובלה הדרום אמריקאית. ב. נאחז בשואה על מנת לשמר מה שניתן לכנות "פנטזיית אימפוטנטיוּת" (כניגודה של "פנטזיית אומניפוטנטיוּת"); הכחשה של הכוח, חוסר היכולת להתמודד עם הכוח והשלכותיו, הכחשה וחוסר יכולת שמובילים לאטימות מוסרית כלפי אחרים כי הרי אנחנו הקורבנות האקסקלוסיביים.

(אגב: אני אמנם חושב שאיננו חלשים כפי שאנחנו מפנטזים לפעמים, אבל אני בהחלט לא סבור, כמו שסבורים חלקים בשמאל הישראלי, שאנחנו החזקים בסיפור. המציאות היא דיאלקטית, אירונית ומרובת שכבות. אנחנו חזקים מול הפלשתינים. חלשים ביחס למרחב הערבי בכללותו. חזקים כי לצדנו ארצות הברית. חלשים כי אנחנו סופגים את הטינה הכלל עולמית כלפי ארצות הברית. וניתן להמשיך עוד את הדיאלקטיקה).

ולמרות ההקדמה הזו והסלידה מנסיגה ילדותית אל השואה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי (שהפך בפיתול מוזר של ההיסטוריה לסכסוך ישראלי-פרסי), הרגשתי צמרמורת אתמול מדברי אחמדינג'אד בביקורו בדמשק:

"הציונים ומגיניהם הגיעו לדרך ללא מוצא. אני מדגיש כי היישות הציונית עתידה להיעלם, פילוסופיית הקיום שלהם תמה. הכובשים הציונים הגיעו לדרך ללא מוצא, וכל איומיהם כלפי הפלסטינים נובעים מחולשתם. אם הציונים יחזרו על טעויות העבר שלהם, כל עמי האזור יעמדו מולם ויעקרו אותם משורשיהם".

כל מי שבקיא בהיסטוריה היהודית, ובעצם העולמית, נזכר בציטוט מפורסם מאד ודומה להפליא, דומה עד כדי צמרמורת, דברי היטלר ברייכסטאג הגרמני בינואר 1939, ציטוט שמהווה את אחת ההתבטאויות הגלויות המפורסמות של היטלר בנוגע לתוכניותיו ליהדות אירופה:

"דבר אחד הייתי רוצה לומר ביום זה (…) במרוצת חיי הייתי לעיתים קרובות נביא ולרוב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל על עצמי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה…".

הדמיון מטריד ביותר, כמעט עד כדי להיחשד כפרפראזה מודעת של אחמדינג'אד (והנה דוגמה לרגישות ספרותית החיונית למנהיגנו). אותו מבנה תחבירי (משפט תנאי) , תוכני (הכשרת דעת הקהל לסיבוב נוסף, אפוקליפטי, שיישב חשבונות מסיבוב קודם)  ופסיכולוגי ( אם הם יתחילו, ויתגלו שוב  כתוקפנים, אזי אנחנו, הקורבנות, באקט של הגנה עצמית, נשמיד אותם).

 

ימים מסוכנים.

 

 

קצרים

1. ערוץ 10 כסמל לניוון ישראלי: חוסר היכולת להמריא, ההיתקעות בין הפינס מקדימה לנשות הטייסים מאחורה.

(טשטוש ההבדל בין הערצת טייסים להערצת סלבריטאים, כלומר בין פטריוטיות ורצון להשתייך לסגידה לזוהר נוצץ וריקני, ל"רצון להשתייך" מזן אחר; עליית זן בני האדם הדומים לזוחלים, כפי שמתאר זאת וולבק, בעלי האיבר הגדול והמוח הקטן, על חשבון "הזקנים החכמים", לונדון וקירשנבאום).

2. האזנה בגלגל"ץ לשיר "אלטרנטיבי" משולה לגילוי שנחשף לעיניי פעם על כך שאת הסרט העדין "הדוור" (אם זכרוני אינו בוגד בי) הפיק תאגיד אמריקאי גדול על ידי חברה-בת כ"סרט עצמאי", "אלטרנטיבי". בהשמעה של שיר "אחר" בגלגל"ץ יש חשיפה של הקונספט "האלטרנטיבי" כחלק ממנגנון שיווקי, והתחושה לא נעימה. קצת כמו סחרחורת ובחילה שמובילות להקאה בגין התוודעות לרקבון מוסרי.

3. השחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם. 

שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.

אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.

4. הבעייה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים שלא מחזירים לך חום ומבט. קצת כמו לצאת עם נסיכה יפהיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להשיב חום, לעשות לך.

ספר משיב לך חום מכיוון שהוא זקוק לך נואשות על מנת להגשים את חומריותו. אם לא תקרא את המילים על הדף הן ייוותרו מילים על דף ותו לא.

לא, זה לא מדויק. הרי גם בטלוויזיה התוכנית זקוקה לצופה ועלה שנופל ביער ואיש לא ראה כאילו לא נפל.

ההבדל הוא אחר. בספר אתה אקטיבי, ממילים על דף המוח שלך צריך לכונן עולם ומלואו, ולכן לא אכפת לך עם הדמויות מחבקות אותך חזרה. קצת כמו אותו מאהב שתשוקתו מדריכה אותו והוא פועל להשגתה וקרירותה של הנסיכה אינה נוגעת בו. להפך, קרירותה היא סוג של חולשה: הוא כרגע הפועל – היא הפאסיבית.

ואילו צופה הטלוויזיה פאסיבי, מייחל למבט מהנסיכה האקטיבית מולו על המסך, מייחל לשווא. מתכווץ, דוהה, מתנדף, מול המסך הקורן, הזוהר, המתפשט.

ועדיין, צריך חידוד.  

5. סרטו של פולנסקי על פי הספר "סופר הצללים" של רוברט האריס זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בברלין. את פולנסקי אני מאד אוהב ואת הספר "סופר הצללים" שיבחתי פה בבלוג מאד, בלי לדעת (בזמן הקריאה, לפחות) על כך שפולנסקי בחר בו לצורכי עשיית סרט.

6. אני מקווה מאד שההאשמות כנגד יצחק לאור יתבררו כלא נכונות. לאור הוא כנראה אדם לא נעים או חביב במיוחד, ואת חלק מדעותיו אני לא אוהב, בלשון המעטה. אבל דמויות כמוהו, לא אופורטוניסטיות, אינטלקטואלים בשיעור קומתו, נחוצים מאד בעולם הרוח המדולדל והמשעמם של ישראל. נחוצים ומעטים. תהיה זו אבדה גדולה אם ההאשמות תתבררנה כנכונות ואם נאבד פעילות של איש רוח חשוב כתוצאה מהפרשה הזו.

 

 

על "שירת החטאים", של יוסי אבני-לוי, הוצאת "זמורה ביתן"

שלום תלמידי הסדנה לכתיבה יוצרת: היום נלמד כיצד להימנע מכתיבת פרוזה גרועה. פרוזה כזו אמנם אולי תניב לכם הכנסה צנועה ותחושת חשיבות בטווח הקצר, בגין הופעתכם בטבלת רבי המכר, אבל תזכה אתכם באי הערכה מצד אנשים נבונים. ותתפלאו, למרות מה שאתם רואים בטלוויזיה, האנשים הנבונים אינם נדירים כל כך בקרבנו, הם אולי אפילו מתקרבים לרובה של אוכלוסיית הקוראים בישראל. וכשיבינו, לבסוף, שמזלזלים באינטליגנציה שלהם הם יכעסו.

א.       אם אתם כותבים רומן שמתחולל בהווה, אך שולח את גיבוריו לצלול בעבר, למשל רומן על צעיר ישראלי ממוצא כורדי, שמקבל מלגת מחקר לפולין ומשתוקק לאתר את היומן האבוד של רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', בדקו את עצמכם מדוע אתם נזקקים לז'אנר השחוק הזה. האם מפני שיש לכם מה לחדש ביחס לעבר? אם אין לכם מה לחדש הימנעו מהז'אנר. כותבים של רומנים היסטוריים ישראלים בעשור האחרון הם שודדי קברים. למה לי להמציא עלילה ודמויות ותמה, חושב הסופר הישראלי העצלן, כשאני יכול לכתוב רומן על רומקובסקי, והא לכם דמות, עלילה ודרמה מן המוכן!

א2. אם בכל זאת בחרתם לעוסק בנושא טעון כל כך, כמו ניסיון שיפוט מוסרי והערכת אישיותו של ראש היודנראט החשוב (מלבד צ'רניאקוב) ולבטח האניגמטי מכולם, במיוחד אם בכוונתכם לטהר את שמו, ודאו שיש לכם את הסמכות האינטלקטואלית-מוסרית והחומרה הנדרשות על מנת לעסוק בנושא כזה. אם אתם חושדים בעצמכם שאינכם בעלי אוטוריטה כזו, עדיף להימנע מהנושא הנפיץ הזה. גם בהעלאת האפשרות שהיהודים יהגרו חזרה לפולין, אם תבקשו להעלותו בספר, ודאו שחשבתם על הרעיון לעומק אחרת תיחשדו כמי שמשתעשעים ברעיונות גדולים, שגדולים עליהם בכמה מספרים.     

ב.       הימנעו מגודש דרמטי. למשל, אם אתם כותבים רומן שבמרכזו סיפורו של גטו לודז', אין צורך שתצרפו אליו את סיפורו של משיח השקר יעקב פרנק, שהטיף במאה ה-18 לגאולה דרך ביבים ואורגיות. כל אחד מהסיפורים הללו כשהוא לעצמו יכול לפרנס עשרות רומנים.

ב2. הימנעו מגודש מטפורי: "הסצנה הזאת תוקרן מאותו רגע שוב ושוב על מסך הקולנוע הפנימי שלו, מקום חשוך שאין בו אולם, אין בו כורסאות ואין בו קהל, רק בחור חסר מנוחה שרוצה לנסוע לשם, לגעת בנקודה ההיא, להשקיט את השדים שמקננים ביערות העד של הנפש". הנפש המסכנה מומשלת כאן גם לאולם בו מקרינים סרטים וגם ליער בו מקננים שדים.  

ב3. הימנעו מגודש עלילתי. זכרו, אם בחרתם להוסיף עוד ועוד דמויות, הרי שתצטרכו להתיר את סיפורן. ודאו שאתם מסוגלים לעשות זאת, אחרת תתירו את סיפורן בבהילות ובאופן מגוחך, או שאת חלקן פשוט לא תתירו ותסמכו על כך שהקורא לא יבחין בכך. קל וחומר ביחס לעלילה המרכזית: אם בחרתם לעסוק בצעיר מזרחי בעל אובססיית שואה, נושא מרתק לכל הדעות, ודאו שאתם מוכנים נפשית להרחיב בנושא הזה ולהתירו כהלכה.  

ג. אני יודע שבהשוואה לשואה, הכל נראה קטן, אבל בכל זאת: הקפידו על אמינות ודיוק בפרטים. אם הגיבור יוצא מהבית הוא כבר אינו יכול לשמוע את שותפתו מרכלת עליו (עמ' 12); אם הגיבור מאזין לשיחת זקנות על גטו לודז/ בבית קפה ברח' בר כוכבא בתל אביב, הן אינן יכולות לצאת מהקפה ישר לשד' בן ציון, כי באמצע יש עוד רחובות, והוא אינו יכול, גם אם יתאמץ, שלא להשיג אותן, כי הוא הרי צעיר והזקנות זקנות (עמ' 15-16); אם גיבור זקן מספר לצעירים את סיפורו מסמר השיער מגטו לודז' הוא אינו יכול לשאול "אני משעמם אתכם?", זה פשוט לא הגיוני, גם אם מרוויחים כך עוד איזה מאתיים מילה לניפוח הספר (עמ' 342); בתשעה באב, בניגוד ליום הכיפורים, אין תפילת "נעילה", ולפיכך פרנק לא יכול היה לחללה (עמ' 144); במאה ה – 18 לא היו אולפנות לנשים, ולכן "נערות בתי אולפנה" (עמ' 147) לא יכלו להציץ במסתרים בפרנק. 

ג2. גם בגלילת העלילה הקפידו על אמינות. אם בחרתם לתאר התקרבות בין שתי דמויות, ישראלי ופולני נניח, עשו בדיוק זאת ותארו את תהליך ההתקרבות. אל תעשו זאת באופן מואץ כאילו אמרתם לקוראים: "דמיינו שתיארנו כעת על פני שלושים עמודים תהליך התקרבות".  

ב

אבני-לוי הוא כותב מוכשר. אפילו בטקסט הנוכחי ניכר כישרונו: יש חן לגיבוריו הלוזריים; תיאורי הסקס שלו, הומואי וסטרייטי, יצריים ביותר; הרעיון, הגולמי אמנם, של פרנק כמחבר בין אשכנז לספרד (פרנק הושפע מתלמידי שבתאי צבי), המקביל לגיבור המזרחי המתעניין בשואה, הוא בעל פוטנציאל רעיוני כביר. איך, אם כן, יצא תחת ידו דבר כזה?  התשובה היא שאבני-לוי נכנע לעידן הנוכחי בספרות הישראלית: עידן פס-הייצור. בית החרושת לרבי מכר תובע מהפרולטרים הספרותיים שעובדים בו חיפזון, הנמכה מכוונת של כישרונם, שימוש במלודרמטיות ליצירת אפקט מיידי, שקידה על יצירת מראית-עין של רומן על מנת שהקונים לא יזהו שלפניהם קליפת רומן מרוקנת מתכולה.

 

 

ביקורת על "הסיפור של מיכאל", של עידו אנג'ל, הוצאת "אחוזת בית"

הפתיחה לא בישרה טובות: "הוא הולך עכשיו ברחוב (…) שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. הוא נכתב בידי, אך אין לדבר חשיבות יוצאת דופן. שמי עידו". הדגשת מלאכותיותו של הסיפור, כלומר היותו בדוי, לא-אמיתי, הרי הפכה זה מכבר לקלישאה של כתיבה אוונגרדית.

במקורה, הייתה המודעות העצמית הזו שהפגין הטקסט להיותו טקסט, עדות לתחכום אינטלקטואלי. הסופר התרה בנו לעמוד על המשמר, להבחין בין מציאות לבין בדיה, לא ללכת שבי, למשל, אחרי סיפורים שמציגים את החיים הכאוטיים בתבניות ספרותיות סדורות ומארגנות (של התחלה-אמצע-סוף, לדוגמה) ולכן מסלפות. אולם כיום, כשאני נתקל באוונגרדיות הזו, העייפה כעלה חסה שנשכח במטבח עילי, אני חש שבצד היותה מצוות אנשים מתוחכמים מלומדה, ובצד היותה גאווה המתחפשת לענווה (אל תאמינו לסיפור שלי כי אני, אני, אני כתבתי אותו), הכתיבה האוונגרדיות-כביכול הזו היא סימפטום לא מודע לסוגיה אחרת לחלוטין. לטעמי זו המקבילה המתחכמת לכתיבה האוטוביוגרפית הישירה המאפיינת כיום את המיינסטרים. השתיים – הן האוונגרד-כביכול, המדגיש את מלאכותיות מעשה הכתיבה, והן הכתיבה האוטוביוגרפית – מבקשות כאחת לדלג על פני המדיום הספרותי ולגעת ב"חיים". שתיהן מבטאות את אותה מגבלה המאפיינת את התרבות העכשווית שמקשה עלינו להינשא, להינשא באמת, השמימה בסערת הדמיון תוך התנתקות, התנתקות אמיתית, מחיינו. במילים אחרות, הכתיבה האוונגרדיסטית-כביכול, המדגישה את מלאכותיותו של הסיפור, הפכה גם היא לסוג של כתיבה אוטוביוגרפית "אותנטית": הפניית תשומת הלב מהנכתב אל הכותב.

אבל החשש הראשוני התפוגג. ראשית, כבר מהמשפטים הראשונים ניכר בכותב שהוא יודע לכתוב פרוזה, ניכר בו שהוא יודע להניח את המילים בזווית המתאימה, באותו אופן נכון וקשה לתיאור בביקורת, כך שהמילים מתחיות ומאירות מתוכן, כאותם פנסי נייר אורז יפניים. נוסף על כך, על אף שהוא מדגיש את היות גיבורו בדוי, התוצאה אינה שכלתנית. אנג'ל מתאר את גיבורו באופן חם, עדין ואינטימי, וחושף פינות רגש רעננות, למשל יחסי האהבה הלא מינית העמוקים בין מיכאל ללואיס, סופר ארגנטינאי שהכיר בטיול בדרום אמריקה. כמו אצל סופרים (גברים) צעירים ישראליים רבים, גם אנג'ל משרטט גברים סנטימנטליים, פסיביים ומלנכוליים, אבל במקרה שלו המינוריות המודגשת של הגיבור הולמת את אופייה המינורי (במובן הטוב של המילה)של היצירה.  

אבל גם בסוגיה התמטית המוזכרת, היחס בין הבדוי למצוי, אנג'ל מצליח לחדש. בצד הטרחנות המוזכרת, ואף השימוש, אמנם האירוני, בהדגשת הבדיון על מנת להרחיק עדות ("אנחנו לא דומים. הוא לא מייצג אותי. אני כותב אותו – ותו לא"), מצליח אנג'ל באופן עדין ומתוחכם, ואני מרשה לעצמי לשער שגם אינטואיטיבי ולא מודע בחלקו, להדגים בחיוניות מרשימה כמה סוגיות פילוסופיות-קיומיות מהמדרגה הראשונה.

למשל, עד כמה תיתכן תפנית אמיתית בחיים שלנו. כך מתאר עידו, הסופר, את המאבק המתחולל בין כפות ידיו הכותבות באשר לגורל המוקצה למיכאל גיבורו: "הראשונה רוצה לכתוב את סתמיותו של מיכאל לנצח, לחרוש את תלמי זרותו עמוק יותר באדמת ה'כך' של הדברים, ואילו כף היד האחרת מבקשת למהר ולהגיע לכתיבתה של התפנית הבאה בעלילה".

לשאלת היתכנות התפנית העלילתית המרעישה בחיי הגיבור קרובה סוגית המרד של הגיבור בסופר שכותב אותו. הגילום הגאוני המוקדם ביותר למרד כזה היא כנראה מחאתו של דון קיחוטה בפתח החלק השני של היצירה, מ – 1615, על הצגתו המסולפת לדעתו בספרות שקדמה לחלק הזה. כמו אדם הראשון שאכל מפרי עץ הדעת, רכש מודעות והתחיל לדבר עם בוראו, כך התחיל אצל סרוונטס גיבור הטקסט לחוש שמישהו יצר אותו ולבטא את מחאתו כנגדו (בהמשך ההיסטוריה הספרותית סוגיית היחס בין בדיה למציאות העסיקה מאד סופר נוסף כותב ספרדית, בורחס, שאנג'ל מושפע ממנו במוצהר).

גם אצל אנג'ל מתמרד הגיבור מיכאל בניסיון להכניס אותו לתבנית סיפורית שאינה מקובלת עליו. והדבר נעשה בתחכום ובעקיפין מרשימים, ולא באופן המתבקש של פנייה ישירה של מיכאל לעידו הסופר. מיכאל, שנוסע לארגנטינה בעקבות חברו לואיס, מאבד את זכרונו בתקרית ירי. חברתו הארגנטינאית מנסה לעצב את זהותו כזהות של מישהו אחר. ניסיונו להימלט מהזהות הכפויה הזו משול למרידה של דמות בסופר המעצב אותה. ושתי המרידות הללו כאחת משולות למרד האקזיסטנציאליסטי של כל אחד מאיתנו ב"נתוניו" הטבעיים, במגבלות הפיזיולוגיות, המנטאליות והחברתיות שלתוכן נולדנו.

ב

כשאנג'ל חושף את הלבטים שלו באשר ליכולתו של מיכאל לחרוג מסתמיותו, הוא מרפרף כאן על פני נקודה אפלה בתת-המודע הקולקטיבי העכשווי: החשד הסיוטי שכיום, במציאות חברתית מאורגנת, מווסתת ומכומתת כל כך (דוגמה מובהקת: המבחן הפסיכומטרי), השואפת למריטוקרטיה טהורה, מצומצמת מאד היכולת להתפתחות לא-דטרמיניסטית. במילים אחרות: אין מקום להפתעות בחיים כי אין מקום כיום לגורל ומקריות מחד גיסא ואין תפקיד לחופש הרצון מאידך גיסא. בחיים האמיתיים, מרפרף הסיוט בסמוך למודעות שלנו, אנחנו נשארים כבולים למעלותינו ולחולשותינו הפעוטות-גדולות כמו אסיר לכדור ברזל, וכל תנועה קדימה מתבררת לבסוף כתנועה מעגלית בגבולות הרדיוס שהוקצה לנו מלידה.

 

 

כמה הערות קצרות בעניין ביקורת הספרות

בויינט התפרסמה כתבה נוספת על מצבה המעורער של ביקורת הספרות. אני כותב "נוספת" כי זו הפכה כבר להיות מעין כתבה עונתית, כמו נדידת הציפורים; אחת לשנה בערך יוצאת כתבה כזו המבכה את הביקורת בדמעות שליש. או תנין.

כיוון שאני כותב דוקטורט בדיוק על הנושא הזה, קרי: מה קרה לביקורת הספרות הישראלית בעשורים האחרונים, וכמובן מכיוון שאני מבקר ספרות בעצמי, אני עוקב אחרי הכתבות הללו. אבל אני עוקב אחריהן לעיתים קרובות בשעשוע. כמה אי הבנה והבל מפגינות הכתבות – הכתבות עצמן, לא רק התגובות – בטיפולן בנושא הזה.

 

העניין דורש כמובן הרחבה גדולה. אבל כאן אסתפק בכמה הערות לאקוניות כאשר יעלה המזלג:

1. אנשים לא נהיים מבקרים כי הם מתנשאים/מתוסכלים/רשעים/טהרנים/צדיקים. בראש ובראשונה, אנשים נהיים מבקרים כי הם פשוט יכולים.

כלומר, מבקרים הם אנשים עם כושר אבחנה מסוים, רב או מעט, בכל הנוגע לספרות, ולא פחות חשוב: יש להם כישרון מסוים לבטא את אבחנותיהם אלה, ויש מי שמוכן לשלם להם על כך, ולהם נראה התשלום, ואם לא התשלום הפרסום, כדאי ומשתלם.   

2. מעבר לסיבה הראשונית, כלומר העובדה שהם פשוט יכולים, מבקרים נהיים מבקרים פשוט כי אכפת להם ו/או הם משתוקקים לכך יותר מאחרים.

זו עוד אי הבנה ביחס לביקורת הספרות. זה לא מוסד אנטי-דמוקרטי. אדרבה: כל מי שמשתוקק להיות מבקר ספרות ויש לו כישורים מינימליים למקצוע (ע"ע הסעיף הקודם; כלומר, כמובן אם הוא יכתוב רשימת מכולת או תוכנה בג'אווה או מאזן רבעוני כביקורת על החדש של גרוסמן הדבר לא יתקבל בעין יפה) ימצא במות תקשורת הכמהות למבקרים.

ההבדל הבסיסי בין המבקר בפועל לטוקבקיסט שזועק כנגד המבקרים האליטיסטיים והרשעים האלה הוא אחד: המבקר רצה מאד להיות מבקר. ולכן הוא גם נהיה כזה. והוא ויתר על דברים אחרים לטובת התשוקה הזו. ואילו לטוקבקיסט הזועק נגד "שלטון" המבקרים היה הרבה פחות חשוב לבטא את דעתו על ספרים. והוא דווקא לא רצה לוותר על דברים אחרים בשביל להשמיע את דעתו בענייני ספרות. ולכן, כמה הולם, דעתו גם פחות נשמעת.

3. ביקורת ספרות, יצא לי לומר כמה פעמים, היא פובליציסטיקה לכל דבר, מלבד זאת שזו פובליציסטיקה שאינה עוסקת ב"חיים" כי אם מנסחת דיעה בענייני ספרות.

וכמו שפובליציסטיקה, קרי דיון פתוח, היא נשמת אפה של דמוקרטיה חפצת חיים, כך ביקורת ספרות, דיון פתוח בענייני ספרות, היא נשמת אפה של רפובליקה ספרותית חפצת חיים.

המבקר, כמו הפובליציסט, מנסה לשכנע; הוא אינו פוסק הלכות. בדיוק כמו שאפשר לכתוב מאמר בעד או נגד הירידה מהגולן, אפשר לכתוב מאמר בעד או נגד החדש של מאיר שלו. אפשר להשתכנע מדבריו של המבקר ואפשר גם לא. הביקורת אינה דיקטטורה של טעם אלא הזמנה לשיחה ודיון על ענייני ספרות.

4. עניינה של הביקורת אינו מתמצה בהמלצה/אי המלצה על ספר זה או אחר. אני כותב את ביקורותיי גם לאנשים שאינם נוהגים לקרוא ספרות עכשווית או ספרות ישראלית עכשווית. הביקורת היא חלק ממערכת ספרותית אורגנית שבה יש שיחה ספרותית. היא חלק מהשיחה ולא מקדמת מכירות או מכריתת מכירות (למרות שעל מבקר לא למעול בתפקידו ולומר האם הוא ממליץ לקרוא את הספר אם לאו).

יש משהו פרימיטיבי ביותר, טוקבקיסטי (כן!), אפילו הייתי מתאר זאת כעולם שלישי-י (גם במובן של חברה ללא מעמד בינוני, כמו בעולם השלישי, חברה ללא מתווכים בין המיעוט העשיר כקורח להמונים, חברה ללא אמביוולנטיות ומורכבות), בתפיסה של המבקרים כיושבי טריבונה האורבים בשקיקה לכשלונם של הסופרים ה"פרפורמרים". ביקורת ספרות חיה, חריפה ונשכנית היא חלק אינטגראלי מחיים ספרותיים. אין כאן עניין מוסרי, אלא עדות לויטליות. מערכת ספרותית שוקקת היא מערכת שיש בה סופרים, משוררים, קהל קוראים ערני ודעתני ומבקרים.  

  5. בשביל להיות מבקר טוב צריך כישרון שאינו זהה לכישרון שנדרש לכתיבת ספר טוב. מבקר אינו סופר-מדולל כשם שסופר אינו משורר-מדולל וההיפך. אלה שלושה מקצועות קשורים ביניהם אך שונים.

לעיתים נדירות סופרים (או משוררים) מחוננים הם גם מבקרים מחוננים (ברנר, אורוול, אליוט, דוסטוייבסקי, בודלר), כמו שלעיתים נדירות משוררים הם גם סופרים טובים (עמיחי, למשל, הוא פרוזאיקון לא טוב. כשלעצמי, אני גם לא מתרשם מהפרוזה של ביאליק או של פושקין).

לפעמים לסופרים (או משוררים) פשוט אין את הכישרון הביקורתי כשלעצמו, אבל פעמים רבות לסופרים הניגשים לכתיבת ביקורת, בדיוק בגלל שהם סופרים מחוננים שיצירתם ממלאת את הווייתם, אין את האכפתיות הנתבעת ממבקר, את היכולת האמפתית שלו להיכנס לראשו של מישהו אחר ולנסות להבינו, אכפתיות ואמפתיה שהם כלים מקצועיים ממדרגה ראשונה ולכן, בעצם, הנם חלק אינטגראלי מכישרונו של המבקר. פעמים רבות נתקלתי בביקורות לא מעניינות של סופרים ישראלים שאני מעריך מאד את כתיבתם הספרותית.

 

אגב: הבלבול בתרבות העכשווית באשר למעמדה של הביקורת, ראייתה כלא נצרכת אל מול הספרות והשירה ה"טהורות", כרוכים, בין השאר, בנטייתה של התרבות בת-זמננו לקיטש ולסנטימנטליות. השירה והספרות נתפסות כעוסקת ברגש, והרגש הוא קדוש, לעומת הביקורת, שהיא מטבעה שכלתנית, אנליטית, מרוחקת-מעט, מאופקת. 

וזו רק עוד סיבה לחשיבותה של הביקורת: ביקורת הרגשנות והקיטש, שפעמים רבות במסווה של טוהר ועוצמת הרגש, שאינו עומד בבחינת השכל, גורמים לעיוותים ולעוול.   

6. עובדת היותה של הביקורת משלח יד המצריך כישרון מובחן גוזרת גם שישנה המון ביקורת ספרות גרועה, משעממת וטרחנית, או בינונית. זהו מקצוע מובחן ובו יש טובים ורעים כמו בספרות ובשירה. או בניהול רשתות ספרים.

7. יש קשר בין כניסתו המרשימה של הקפיטליזם לשוק הספרים הישראלי בעשור האחרון ודלדולה של ביקורת הספרות. אבל הקשר הזה צריך להיות מוצג, בחלקו, באותה נוסחה חבוטה אך כה מדויקת של מרקס קשישא: כהווייה שמעצבת את התודעה.

הקפיטליזם לא רוצה שיפריעו לו למכור ספרים, לא מעוניין שיכניסו משתנים חמקמקים, מעורפלים ובעיקר לא-נשלטים, כמו "איכות" ספרותית, משתנים שייתקעו לו כמו טריזים בגלגלי השיניים של מכונות הדפוס.

ולכן ההתקפה על הביקורת היא – בחלקה, לא כולה! – שימוש כוזב בשם "הדמוקרטיה" ו"קול המון כקול שדי", קרי שימוש (לא מודע בחלקו) באידיאלים טהורים על מנת לא להפריע לקופות הרושמות. על זה נאמר "תודעה כוזבת".

8. דווקא בגלל הקשיים העומדים בפני המבקרים בעולם העכשווי – שהכתבות, כדוגמת זו שהתפרסמה היום, מבטאות, ופעמים רבות בוולגריות –  זה המקצוע המרתק ביותר שאני מכיר.

היותה של הביקורת משלח יד שפועל כנגד כיוון הזיפים של הצייטגייסט תובעת מהמבקר להיות חד במיוחד.

וזה מאתגר.