מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

בביקורת מתפעלת על "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שפירסם ב-1985 ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, אירווינג האו, עם תרגום הרומן לאנגלית, העיר האו ששבתאי משתמש בספרו ב"אחת הקונבנציות של ספרות המערב: מיתוס של שקיעה היסטורית ומוסרית". לפיכך, בשום אופן, מעיר בחריפות האו – שאולי, כאוהד ישראל, נחרד מעט מהתמונה המצטיירת ברומן של שבתאי – אין להתייחס ל"זכרון דברים" כתיאור ריאליסטי נאמן למציאות. התבנית הספרותית, או המיתוס, או הקונבנציה התרבותית, של השקיעה, שימשו בידי שבתאי לכתיבת האלגיה, הקינה, הקודרת והלא-סנטימנטלית שלו על החלומות שהכזיבו.

נזכרתי בהאו לנוכח ההצלחה הביקורתית ואף ההצלחה המסחרית המסתמנת של "היינו העתיד", ספרה של יעל נאמן, על ילדותה ונערותה בקיבוץ יחיעם של השומר הצעיר. אם שבתאי דיבר על שקיעת מעמד ההסתדרות העירוני בשנות הששים, הרי שנאמן – להבדיל גם מבחינת הרמה הספרותית – מדברת על שקיעת הקיבוץ בשנות השבעים (נאמן נולדה ב-1960 ועזבה את הקיבוץ ב-1980). "חשבנו שהמונים יצטרפו אלינו. גרעיני השומר הצעיר, מתנדבים מעבר לים, פועלי כל העולם. לא ידענו שב-1960 נולדנו לכוכב שאורו מת מזמן, והוא נמצא בדרכו אל הים. לא ידענו שהתנועה הקיבוצית היתה בשיא יוקרתה בתקופת חומה ומגדל, בשנות ה-30; ושלפני הקמת המדינה, ב-1947, שיעור אוכלוסיית הקיבוצים הגיע לשיא של כל הזמנים ועמד על שבעה אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית. ב-48' כבר הלכנו והתמעטנו, ובשנות ה-70 היה שיעורנו 3.3 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה" (עמ' 15). הרומן הנאה הזה נהנה, אני חושב, מכך שנושאו מעוצב מראש בידי המציאות לפי "אחת הקונבנציות של ספרות המערב: מיתוס של שקיעה היסטורית ומוסרית". טון הקינה החרישית, והרק-קצת-סנטימנטלית, שבו כתוב הרומן, קורץ כך לקוראים. יש דבר מה מנחם בסיפורי שקיעה מלנכוליים, יש דבר מה מחייה בהם.

מלבד קונבנציית השקיעה, הקורצת לקוראים, דבר מה בהצלחתו המסתמנת של הספר (כמו בהצלחת ספרו הטוב של אסף ענברי, "הביתה", שדווקא נכתב בטון סאטירי ולא אלגי) קשור לסוציולוגיה של הספרות. סוגיית ההתקבלות של "הביתה" ו"היינו העתיד" נובעת לא רק מכך שאלה ספרים טובים אלא, כמדומה, מכך שקהל היעד שלהם מפולח היטב, אנשי קיבוץ ועוזבי קיבוץ ("העוזבים נשארו במובן מסוים חלק מהקיבוץ. אפילו תוארם המוזר, הכפול, שתי מילים מנוגדות זו לזו אך מאוזקות זו לזו – עוזבי-קיבוץ – סימן כאותו סימָן על בגד מהקומונה שהם מכאן" – עמ' 205), קבוצה שמחפשת פשר למצבה וזהות, ולו זהות משותפת הנוצרת אצל קבוצה שאיבדה באחת את זהותה. בכלל, היותך מיעוט בשדה התרבות הינו יתרון. למיעוט יש מה שאין לרוב: מובחנות. מיעוטיות היא מוצר שיש בו מחסור. לרוב אין אותו. השוק חסר מיעוטיות, ולפיכך עבור המיעוט מדובר בשוק של מוכרים.

הביקורת שלי מסתמנת כקנטרנית. לכן אדגיש שוב שזה רומן נאה. נאמן משתמשת בהברקה מתבקשת (אוקסימורון אמנם) ומספרת את סיפורה, ברובו, בגוף ראשון רבים, גוף הרבים של כיתת "נרקיס", אליה השתייכה. הטון האלגי המוזכר מכמיר לב ועבודת ההיסטוריון והארכיון שמגבה את הרומן בעובדות נעשתה כאן באחראיות. בספר תובנות נבונות, ביטויי ליריקה רגישים, טון יציב, ניסוחים יפיפיים. ואולי גם ההתקבלות האוהדת של הספר באה ממקום אחר. אולי העניין בקיבוץ אינו מגזרי ואינו נובע מ"פילוח" וכו'. אולי הניסוי הקיבוצי מטריד אותנו כי הוא בעל משמעות מטפיסית, הנוגעת לכולנו. אולי הניסוי הקיבוצי ביטא את כמיהותינו העמוקות לאנושות לא מצולקת בצלקות התחרות והאינדיבידואליזם הפוצע והנפצע. באחד הקטעים היפים בספר כותבת נאמן: "מגדל הסילוֹ שלנו, של קיבוץ השומר הצעיר […] נבנו למרגלות המבצר [מבצר יחיעם], בדומה לאופן שבו נוצרים או מוסלמים שכבשו חבל ארץ חדש בונים את הכנסייה או המסגד שלהם בצמוד לכנסייה הישנה יותר, השייכת לזרם אחר, או על חורבות המסגד שכבשו. אבל המבצר הצלבני נשאר עומד על תלו מתחת לשמים, בראש הגבעה, צופה על כל הנוף שמסביב, מסגיר בעצם קיומו את ההיסטוריה – גבוהה, נוכחת ויפה, ממשיכה להתקיים במקביל לדת שלנו, שכוונה לעתיד שיהיה שונה מכל מה שידעה האנושות אי-פעם ויביס את העבר" (עמ' 39-40). הקיבוץ היה דת, וכל מי שמוטרד ממשמעותו העמוקה והמסוכנת (בצד זו המשחררת) של החילון לעתיד האנושות יתעניין בסיפורו.

ב

כגבר מעשן בפרט וכאדם חמור סבר בכלל, אבל כזה שרוצה להפסיק (להיות חמור סבר), הייתי אסיר תודה לנאמן שחרגה מהטון האלגי של סיפורה לטובת פרק קורע מצחוק שעסק בעישון האובססיבי בקיבוץ יחיעם, בעיקר עישונם האובססיבי של יוצאי הונגריה בקיבוץ. כשמת אחד מההונגרים נהגו לומר "איקס הפסיק לעשן". "ולא היו אי-הבנות", מספרת נאמן, "אף הונגרי לא הפסיק לעשן באותן שנים, אלא אם הוא מת" (עמ' 78). בשיחת קיבוץ ב-46' התחננו הישראלים שההונגרים יגבילו את העישון ויעשנו מחוץ למבני הציבור. על כך מחה אביה של הסופרת, והדברים מובאים כלשונם מהפרוטוקול: "עוד אף אחד לא מת מעישון, אבל מקור מתו מיליונים" (עמ' 79).

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

המספר מאיר (מוקי), נולד ב-1965 וגדל בחולון למשפחת ניצולי שואה ובבניין גדוש שורדי שואה. עיקר הסיפור מתרחש בסוף שנות השבעים ומתמקד – לא בדיוק מתמקד, ועל כך מייד – ביחסי מוקי עם אמו טינקה, אחרי מות אביו מדום לב כשמוקי היה בן 12. הסיפור לא בדיוק מתמקד, זאת משום שהוא מתפרש הן לתיאור חבריהם ושכניהם ניצולי השואה של ההורים, והן לתיאורה של חולון בשנות השבעים ותחילת השמונים, פרובינציה מאובקת, מסויטת ואלימה במידות לא מבוטלות, לאומנית באופן נוירוטי (מול מפגן של חיל האוויר, קוראת האם: "טוב מאוד, שיראו לערבים איזה כוח יש לנו") ומלאה במתחים עדתיים (המספר מסרב להצעת החברות של רוחה, אליה הוא נמשך, והיא מאשימה אותו, ובצדק, שהסירוב נובע "כי אני מרוקאית ואתה אשכנזי").

כמו הרבה יצירות בשנים האחרונות גם הספר הזה הוא בעל אופי של ממואר יותר מאשר של רומן. אין הכוונה שהאירועים המסופרים בו קרו "באמת", אם כי ניכר שיש יסוד אוטוביוגרפי חזק ביצירה הזו. האופי הממוארי קשור יותר למבנה. המבנה אינו של עלילה מחושלת שאירוע משתלשל בה מאירוע, אלא סיפור קורותיו של אדם. כדי להתגבר על בעיית ההאחדה של הממואר, כלומר כפיצוי על היעדר העלילה, משתמשים ממואריסטים בשתי אסטרטגיות. אחת היא אחדות נושאית: הם צובעים את הסיפור שהם מספרים בצבע נושאי אחיד, על מנת להעניק לו לכידות. במקרה הזה: זיכרונות הילדות נצבעים בצבע האחיד של חוויית הדור השני. צריך להבין שזה אמצעי אמנותי, לא פחות משזהו תיאור "אובייקטיבי". ייתכן בהחלט שבחוויית החיים הקונקרטית המקום של השואה בחיי מספר הממואר היה קטן יותר, לבטח היה לא מודע יותר, מאשר הוא נוכח ומודע בחייו כפי שהם מסופרים בממואר. אגב, ספר כמו "ימי הפופ", של עמיחי שלו, שיש דמיון בינו לבין היצירה הנוכחית, הוא טוב מהספר הנוכחי בדיוק בגלל ששלו מספר על ילדות בפרובינציה מאובקת בלי להיעזר בקביים התמטיים של "הדור השני". שלו, לפיכך, מתאמץ ומעמיק יותר מזונדר והקורא יוצא נשכר. האסטרטגיה השנייה בה משתמשים ממואריסטים על מנת להעניק לכידות ליצירתם היא יצירת עלילה מדומה: מספר הממואר בונה את חוויות חייו כמטפסות לקראת שיא, כך שנוצר הרושם ששלבי החיים הם שלבים בעלילה שמגיעים לשיאם באירוע מסוים. במקרה דנן: הסלמה ביחסי הקרבה שאינם במקומם בין הבן לאמו ניצולת השואה היפה.

עמדתי כלפי הרומן אמביוולנטית. מלבד בעיית המבנה המוזכרת, אני חש שנושא "הדור השני" מעט ממוצה בספרות הישראלית. אין זאת אומרת, חלילה, שהכאבים הנפשיים במציאות "התמצו" באיזשהו אופן. אני מדבר על הייצוג שלהם. זונדר דווקא התחיל מהלך של פריצה למקומות מעט חדשים בהקשר הזה. הוא נוגע באזור המורכב והמודלק של התנהגות לא מוסרית (על פי אמות המידה המקובלות בפלנטה שלנו) של חלק מהניצולים. אחת מחברותיה של האם הייתה קאפו. ואילו הדוד יאנק, מאהבה של האם אחרי מות האב, היה זונדרקומנדו באושוויץ. "כשגדלתי קצת למדתי כיצד השיג סמיון, כמו דוד יאנק ואחרים בזונדרקומנדו, ירקות ונקניקים בלב מלכודת הרעב והמוות של הנאצים. כשהייתי ילד לא העזתי לשאול אותו איך עשה זאת, איך שכנעו הוא וחבריו משפחות שלמות, נשים, גברים וטף, להתפשט ולהיכנס למקלחות בתואנה שעליהם להישטף ולהיות נקיים". גם סוגיית יחסי העריות בין הבן לאם (שוואריאציה אחרת שלהם נמצאת ב"ורד הלבנון" של לאה איני, העוסק גם הוא ב"דור שני") קשורה להתפוררות חישוקי המוסר בשואה. אבל המהלך הזה אינו מפותח פה. עם זאת, ברמת המיקרו, רמת המשפט הבודד והסצנה הבודדה, הרי שזונדר הנו כותב מדייק, בעל יכולות המחשה ודרמטיזציה, בעל יכולת לתיאורים חושניים ועסיסיים. תיאור לוויית האב מכיל כמה משפטים מזעזעים בפלסטיות שלהם (למשל: "דוד יאנק קילף בקושי את הז'קט, ירד לתוך הקבר, דורך על אבא לא בכוונה, והרים בשתי ידיו את אמא"), ולהבדיל, הנה דוגמה לתיאור חושני-עסיסי של יחסי מוקי הילד והבייביסיטר המעט פרברטית שלו: "היא תפסה בשתי ידיה את קצות האסלה והרימה לעבר פי את כף רגלה הקטנה. 'תלקק לי את האצבעות ותכניס כל אחת לפה'. ליקקתי את האצבעות, והוספתי עליהן את גב כפות רגליה ואת קרסוליה. מאז לא חוויתי שיא ארוטי דומה".

ב

על ההבדל שבין סיפור לבין ממואר-ביוגראפי  דיבר כבר אריסטו ב"פואטיקה", במאה הרביעית לפני הספירה, כשהסביר את ההבדל בין ה"אודיסיאה", יצירה עלילתית, לביוגרפיות על חיי הרקלס (הרקולס). הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס (…) בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית (…) שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין).

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011

בסיום הקריאה ברומן חלפה בגבי צמרמורת. זה לא קורה תמיד. אכן יש ברומן הביכורים הזה ייצוג של פיסות חיים חיות, אפילו רוטטות, המביאות לעתים את הקורא לרגעי שכחה עצמית.

הרומן מסופר בגוף ראשון מפי עירית, אישה ואם ומורה, בשנות השלושים לחייה. הזמן הוא שנות האלפיים. עירית מספרת על ילדותה החיפאית כבת למשפחה דלת אמצעים ומזרחית; על חברותה ארוכת השנים עם רוזי, שבאה מרקע דומה; על התייתמותה המוקדמת מאביה; על יחסיה עם בעלה אריק, האשכנזי והארכיטקט, שהחלו בזמן שלמדה באוניברסיטה העברית; על בגידתה באריק, אותו היא אוהבת יש להדגיש, עם אחסאן הערבי, בעל חברת הגינון שמטפח את גינתה. אותם רגעי שכחה עצמית של הקורא, הקורא הזה, אירעו בעיקר בתיאור חייה של עירית הבוגרת.

למרבה הצער זה לא מספיק.

נצעד מהקל לכבד. יש ברומן השמטה די שיטתית של כינויי גוף ("רגליו של אריק נטועות בקרקע. ידיו מפלשות בירכיו כפי שנוטה לעשות בשעת כעס או מתח"). לא ברור אם זו סוג של מניירה מיותרת ומעצבנת, טעות בעברית או שיש כאן כוונת מכוון ואם כן מהי. הלאה: נקודת התצפית ממנה מסופר הסיפור אינה יציבה או גמישה. לדוגמה: אביו של קובי, חבר ילדות, נהרג במלחמת יום הכיפורים. "כיף לו שהוא יתום צה"ל, יש לו קייטנות בקיץ", מהרהרת עירית מנקודת תצפית של ילדה. ובסמוך ממש: "רוזי ואני רוכבות על האופניים של חמדה, אימא של קובי. חמדה מגיעה כל יום לעבודה שלה, כאחות חדר מיון ברמב"ם, על אופניים. מה שממצֵב את קובי כיתום משני הצדדים". המילה "ממצב" היא כבר של עירית המבוגרת, כמובן. ועוד דוגמה: "היא עקרה. כמו אימא של שמואל א' ושמואל ב'", מהרהרת עירית הילדה בילדותיות. ומייד אחר כך: "מאחורי, מגיח איש […] בגד ים קטנטן בקושי מכסה את איזור חלציו". "איזור חלציו" הוא ביטוי של עירית המבוגרת. המעבר משפת הילדה לשפת המבוגרת תזזיתי ואינו חלק, גמיש או מובנה. ככלל, הרומן אינו מדויק ותמציתי, לא מבחינה עלילתית (על כך מייד) ולא מבחינת שפתו, ובגלל אי תמציתיות השפה גם אין מוזיקליות לפרוזה הזו.

נעבור הלאה, לבעיה מקיפה יותר. סמוך לתחילת הרומן ניתנת סצנה ארוכה מהילדות. עירית מבקרת עם הוריה במסיבת יום העצמאות בביתה של צופיה, מנהלת בית הספר העשירה והאשכנזייה שהאם עובדת בו כמזכירה. "אנחנו נכנסים אל הסלון דרך מבואת אבן משובצת אריחים מצוירים, ו[שוב, השמטת כינוי הגוף המוזכרת – א.ג.] מאבדת כמה נשימות. 'וואו. איזה יופי!' אני צועקת ואמי מושכת בידי". בביתה של צופיה יש משרתת/עוזרת. "'יופי. אני רואה שאנשים מתחילים לטפטף', צופיה אומרת. מה טוב בזה שהם מטפטפים? המשרתת סתם תצטרך לנקות", מהרהרת עירית הילדה. כשמתגלה לעינינו הילדה רוזי, לימים חברתה של המספרת, הרוקדת בכישרון במסיבה, אומרת צופיה:"'נכון שהילדה הזאת לא נראית מרוקאית?"". אביה של עירית סירב לבוא למסיבה ועירית תוהה: "אני לא מבינה מה אכפת לו לבוא לכאן. דווקא כייף". הסצנה הזו, מדובר בעשרות עמודים, אינה כתובה היטב. ראשית: הדיכוטומיה עשירים/עניים, אשכנזים/מזרחים, כמו גם ההתנשאות האשכנזית, מוטחות באופן ישיר. אין כאן את המשחק הקוגניטיבי שהסופר הטוב משחק אם קוראו, בו מחלץ הקורא את "המסר" ולא מקבל אותו "לָפּנים". אגב, "מסר" שניתן בעקיפין, בתזמון מדויק, ובמשורה, הוא גם אפקטיבי יותר, לעתים. שנית, השימוש במבט הילדי נעשה כאן אף הוא במודגש. הדגשת התום הילדי בדאגתה של עירית לעוזרת, דאגה שגם בנויה על אי-הבנה ילדית ("מה טוב בזה שהם מטפטפים? וכו'"); האירוניה המודגשת בכך שהילדה לא מבינה מדוע האב אינו חפץ להתרועע עם אמידי חיפה. הסצנה כתובה כאילו עם פירוש רש"י באותיות קידוש לבנה תחתיה: "ילדה תמה שלא מבינה את עולם המבוגרים ועוולותיו המעמדיות-עדתיות".

וכעת למבנה. הסיפור כאן הוא בעצם סיפור החיים של המספרת ולכן אין לו ממש צורה של סיפור. האם הבגידה המאוחרת באריק קשורה לכך שכפה עצמו עליה בצעירותם? האם הבגידה קשורה בכך שאחסאן מזכיר לעירית את אביה? שתי האפשרויות נרמזות כאן וכמובן שתיהן יכולות להיות נכונות. אך כאן ניכר היסוס של הסופרת. היא לא משוכנעת ולכן גם לא משכנעת. ואף יותר מכך: חשופה העובדה כי הקישור בין האב, האונס והבגידה אינו נובע דווקא מהמציאות המיוצגת אלא מהצורך לקשר את חלקי הספר, לחשלם ליחידה אחת.

ב

ניכר כי הכותבת ביקשה לעסוק בספר בנושאים גדולים: במתח בין אשכנזים למזרחים. בקשר של הפלשתינים למתח הזה. בפמיניזם. הנושאים חשובים, ללא ספק. אבל לכתיבה יש סטנדרטים. ספרות זו אמנות, ובאמנות לא "הכל הולך". טקסט ספרותי צריך להעניק לקוראו תחושה חגיגית, תחושה של "קדושה" אפילו, שנובעת מכך שהסופר ברר את מילותיו בקפידה, חישל את עלילתו כהוגן, חשב על הדרך הנכונה והמעודנת בה יעביר את רעיונותיו וכו'. כאן אין תחושה כזו.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011

ניאל פרגוסון (מוזר ששמו תורגם ל"ניל"; ישנן גם תהיות נוספות במהלך קריאת התרגום), הוא היסטוריון צעיר (יליד 1964), סקוטי במקור, שמלמד כיום באוניברסיטאות עלית בארה"ב ומתמחה בכתיבת סיפורים היסטוריים רחבי יריעה, באופן נגיש אך לא פופוליסטי. בהנאה קראתי בעבר את ספרו (שטרם תורגם) על עלייתה ושקיעתה של האימפריה הבריטית. כעת (כלומר ב-2008), בעיתוי מוצלח בגין המשבר הכלכלי, הוא כתב את הספר הזה, על ההיסטוריה הפיננסית של העולם. הספר מחולק לששה פרקים העוסקים (לפי הסדר הזה) במערכת הבנקאות וההלוואות, באגרות חוב, בשוק המניות, בביטוח, בנדל"ן ובארה"ב/סין. הפרקים משרטטים את התפתחותו ההיסטורית של כל אחד מהתחומים השונים שהם מתמקדים בהם, ומגיעים עד להווה ולמשבר הכלכלי האחרון.

העמדה של הספר היא עמדה שניתן לכנותה ניאו-ליברליזם נאור. כמו, למשל, עמדתו של מגזין הדה-מארקר במיתוגו החדש, האנטי-טייקוני. מילטון פרידמן, לדוגמה, מאבות הניאו-ליברליזם, נוכח בספר באופן בולט יחסית ומוזכר באהדה. פרגוסון אינו מה שמכונה "היסטוריון ביקורתי". בספרו המוזכר על האימפריה הבריטית, ועל רקע הבון-טון האנטי-קולוניאליסטי השורר במדעי הרוח, הייתה עמדתו מרעננת: האימפריה הבריטית הייתה לדידו לא רק מנגנון ניצול ועושק, היו לה בהחלט שעותיה היפות. בספר הזה אני מוצא את עמדתו האידיאולוגית של פרגוסון אנמית.  "אני עצמי למדתי רבות בעת כתיבת ספר זה, אולם שלוש מהתובנות שרכשתי בולטות במיוחד. הראשונה שעוני אינו תוצאה של ניצול העניים בידי אנשי כספים חמדנים. הוא קשור הרבה יותר למחסור בגופים פיננסיים, להיעדר בנקים, ולא לקיומם. רק כאשר תימצא להם גישה למקורות אשראי יעילים יוכלו הלווים להימלט מלפיתתם של כרישי ההלוואות, ורק כאשר החוסכים יוכלו להפקיד את כספם בבנקים מהימנים ניתן יהיה להפנותו מן העצלים אל החרוצים או מן העשירים אל העניים". אבל בעקבות המשבר הפיננסי האחרון, ובעצם בעקבות החיים שלנו בעשורים האחרונים תחת הכיבוש הניאו-ליברלי, מתחשק להאזין דווקא לרעיונות רדיקליים יותר. כגון מה בדיוק מיוצר בחברות השפע המערביות? האם מה שמיוצר חיוני? איך הפכה כלכלת הפיננסים המערבית לסוג של קזינו ברישיון? האם אנחנו עובדים יותר מהורינו? האם השיטה הקפיטליסטית עצמה מניבה אושר? האם אכן אין לה אלטרנטיבה?

אך, אם נשים בצד את האידיאולוגיה של המחבר, האם הספר טוב?

פרגוסון כותב בהקדמה כי "אחת המטרות של ספר זה היא אפוא להציע לקורא ההדיוט מבוא לפיננסים, ובמיוחד להיסטוריה פיננסית. אחרי ככלות הכל, עובדה מבוססת היא שחלק נכבד מכלל הציבור בעולם דובר האנגלית הוא בור בכל הקשור לפיננסים". נדמה לי שיהיה הוגן לומר שבמשימה זו פרגוסון לא עומד. למשל, סוגיית הצמדת הכסף למצבורי הזהב שברשות המדינות השונות, מה שכוּנה "תקן הזהב", ואחר כך ניתוק הכסף ממנו, כל זה אינו מוסבר באופן בהיר ל"קורא ההדיוט". בהערת אגב: הבנת עולם הפיננסים העכשווי מסובכת למדי ויש אכן צורך בכותבים בעלי יכולות הנהרה להשכלתם של האזרחים הפשוטים. אבל מותר גם לשאול שאלת תם: כיצד הפך האדם המערבי ל"הומו-אקונומיקוס", קרי לאדם שצריך להבין מערכות כלכליות מסובכות ולהשקיע חלק ניכר מחייו ומהפנאי שלו להבנה זו?

בכל מקרה, החלקים ההיסטוריים כאן, ואף מה שניתן לכנות התודעה ההיסטורית, מעניינים מאד וכתובים היטב. פרגוסון יודע לספר סיפור (היסטורי) באופן שאינו מרדד. מרתק, למשל, תיאור הולדתו של שוק המניות בהולנד בתחילת המאה ה-17 (חברת המניות הראשונה היא "החברה ההולנדית המאוחדת להודו המזרחית" המפורסמת). מרתק, לדוגמה, העיסוק בגלובליזציה של שלהי המאה ה-19, שהייתה מקיפה לא הרבה פחות מהגלובליזציה בזמננו, והובילה, כזכור, למלחמת העולם הראשונה. זו סוגיה היסטורית שיש לה השלכות מפחידות ופרגוסון מציגהּ באופן מעניין. התודעה ההיסטורית של פרגוסון מתבטאת, למשל, בדיון על סין וארה"ב, דיון שמוביל לקביעה כי "אנו חווים את אחד השינויים המדהימים ביותר אי-פעם במאזן הכוחות הפיננסיים העולמיים; קץ עידן שתחילתו לפני יותר ממאה שנה, כאשר דוברי האנגלית הכתיבו את הקצב הפיננסי של הכלכלה העולמית".

בתמצות: פרגוסון הוא היסטוריון מעולה ופדגוג בינוני ומטה.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011

א

הרומן הטוב הזה נחלק לשניים. בחלק הראשון מספר ברונו, הנזכר בעברו, את חוויותיו כילד למשפחה מבוססת של יהודים אוסטריים בסוף שנות השלושים למאה הקודמת. אביו של ברונו היה סופר אוסטרי נחשב והמיליה היהודי אוסטרי של משפחתו היה מתבולל למעשה, ולעתים גם להלכה ("הדוד פרום המיר את דתו ויצא ללמוד תיאולוגיה באנטוורפן; אחיין נודע שלנו חיבר כתב-פלסתר על היהדות כדת ללא חסד"). חיבוטי הזהות שנקלעו אליהם יהודים אלה בזמנים ההם, הסתירות הפנימיות, השנאה העצמית, התגובות ההיסטריות, האדישות החולנית מתוארים בדקוּת ובתבונה. על אלה יש להוסיף ניואנס חשוב, חיבוטי הזהות הספציפיים של יהודי-סופר: "אבא חירף את הזעיר-בורגנות היהודית, שאין בעולמה אלא ממון, בתי נופש ודת קלושה. הדוד לומפל לא נשאר חייב. הוא חירף את האמנות המודרנית, שבודה מלבה רפאים, חלומות רעים ופרוורסיות מיניות". החלק השני מתאר בגוף שלישי את שיבתו של ברונו הבוגר, החי כבר בירושלים, לעיירת נעוריו.

מלאכת הפרוזה כאן, כלומר המילים עצמן המצטרפות למשפטים ולפסקאות וכן הלאה, משובחת. לא מזמן המשלתי את הסופר הטוב לאם הנושאת את ילדהּ מבלי לשומטו. אפלפלד מעניק לקוראו חוויית הינשאות מוחלטת; אין אף מילה גסה או מיותרת.

מה ניתן ללמוד ממפגש עם העבר הלא רחוק של הפרוזה הישראלית? ראשית, לפני שלושים שנה יצירתו של סופר עברי מרכזי מהדהדת את יצירתם של אבות הספרות העברית (גנסין, שופמן, עגנון ופוגל נמצאים ברקע). הספרות העברית היא עדיין גוף אורגני שבו כישרון האינדיבידואלי מצטרף למסורת קיימת. אבל זה לא עיקר מה שלמד קורא עכשווי מפגישה מאוחרת זו.

אפלפלד עושה שימוש קונקרטי ומטפורי, לאורך כל היצירה, בניגודים בין אור לצל, יום ולילה, שמש וגשם. לדוגמה: "וכשהֵקיץ האור כבר היינו בתחנה הרדומה. על פניו של אבא נשבו צללים חיוורים". למעשה, אפלפלד עושה שימוש עקבי בנוף ובמזג האוויר החורפי האירופאים על מנת לתאר מצבים נפשיים. הנה דוגמה מני רבות: "מיד באו הטיולים; קצרים תחילה, שהלכו ונסתעפו ונהיו יער אחד מוצל של שתיקות סתומות וצעדים כבושים". הטיול בנוף האירופאי המיוער והמוצלל, מתורגם לתעייה בסבך נפשי אפל.

באופן ספציפי יותר, הנוף ומזג האוויר האירופאים האופייניים משמשים כאן להעלאת עולם שבו יש חלק מואר וחלק מוצלל, קרי העולם היהודי המתבולל; היהודי נראה כמו כולם אבל משהו מסתתר בתוכו, צללים בנפשו. היהדות מוצגת כמהות פנימית ערטילאית, אפילה ומבישה, או כזו שיש להתגאות בה, למושכה מהצללים ולממשה, ואילו האריוּת והנוצריות היא צלילוּת שקופה: "באותה עת החלו מגיעים מכתביה הראשונים של תרזה מן המנזר. היא סיפרה על הטיפול המסור של הנזירות ועל השקט האופף את צמחי הגן. מכתבים ארוכים, מפורטים, ששלוות המנזר היתה נסוכה עליהם. מין צלילות שהעלתה על הדעת אוויר-חורף חריף". הסביבה שאפלפלד מתאר היא הסביבה ממנה יצא פרויד. יש קשר בין המצב האבסורדי אליו נקלעו יהודים אירופאים חילוניים שהואשמו שבנפשם טמון דבר-מה יהודי ("הלגה היתה חוזרת ושואלת אותי, אם יש ליהודים סודות"), לגילוי "הלא מודע".

אבל כל זה רלוונטי גם לקורא בהווה, לא רק להבנת העבר. המציאות הפוסטמודרנית תוארה על ידי כמה מבקרי תרבות כמציאות של "פני שטח", כמציאות נעדרת עומק וצללים. המציאות הפוסטמודרנית היא לפיכך מציאות "לא-אירופאית", כזו שמציבה אתגר אדיר בפני אמנות הרומן, הז'אנר האמון על חשיפת צללי הנפש. אבל היותה מציאות נעדרת-צללים, היא גם האשמה מקובלת המוטחת כלפי הישראליות; היות הישראליות מציאות של "תכלס" ו"דוגרי" ו"עזוב אותי באמאש'ך, יא חופר", מציאות של "אור התכלת העזה". המציאות הישראלית הפוסטמודרנית מקשה אם כך על אמנות הרומן שבעתיים. הספר הזה, שראה אור ב-1978, שנה אחרי המהפך ורגע לפני פרוץ הפוסטמודרניות אצלנו, בניגוד לתוכנו הגלוי שהנו קינה על גירוש היהודים מאירופה, מבטא בלא מודע דווקא געגועים לאירופה, לאירופה כמטפורה, געגועים למציאות תרבותית-נפשית חורפית ומלאה צללים, שמאפשרת את עצם קיומם של חיים פרטיים סודיים. הספר של אפלפלד, כשהוא נקרא בישראל של 2011, מזכיר כי אירופה החורפית והמוצללת, אירופה כמטפורה, היא גם זו שמאפשרת את אמנות הרומן ("אולי משום שלמלים בלילה, לפני השינה, יש מיסוד השינה, והן נושרות חשופות כאל תוך קרקע תחוחה").

ב

הרומן הזה מעלה בקורא מחשבות על הקשר בין אירופה לאמנות הרומן. כפי שהוצג בגוף הביקורת, הקשר בין ז'אנר הרומן לאירופה נשען על תפיסה מטפורית של אירופה. אבל בהיות אביו של ברונו סופר אירופאי הספר דן גם בקשר בין אירופה הקונקרטית והספרות; "לצאת [מאוסטריה] לעת כזו, כשרוחות רעות משתוללות, משמע להודות כי התבונה שבקה חיים, הספרות לא הועילה מאומה", מהרהר אביו של ברונו. ז'אנר הרומן הוא חלק מפרויקט הנאורות האירופאי, הוא אנלוגי לתבונה הבהירה, הוא לא רק זקוק לצללים. למעשה, הרומן האירופאי יכול להתפרש כעצם תהליך חשיפתם של הצללים. הרומן כז'אנר מאוים כשמתרבים הצללים, כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים, או כשהשמש קופחת, כפי שקורה בזמננו.