מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בסוף הביקור של עמוס עוז בעופרה, שתועד בספרו "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982", פונה המחבר אל מאזיניו בהתנחלות בשאלה: "ובאמת, מה קורה אצלכם בתחום היצירה הרוחנית? מדוע רוב האנשים היוצרים בארץ הם 'שמאלנים', רחמנא ליצלן? האם זו קונספירציה? […] מדוע זה אצלכם מדבר-שממה יצירתי?"

ובכן, מדבר השממה הפך לאחרונה – אם לא לגן פורח אז למרחב ובו מָגֵן ומסתור מִשמש. וההכרזה בשבוע שעבר על שלושת המועמדים לפרס ספיר לספרי ביכורים ל-2024 – כולם (הספרים, הסופרים) קשורים הדוקות לדת ורובם לציונות הדתית – רק מיקדה לרגע את המבט בתופעה. אכן, סיפורת שעוסקת בציונות הדתית ו/או נכתבת בידי סופרים שבאים מתוכה הפכה להיות תופעה ספרותית משמעותית מאד בשנים האחרונות. אזכיר רק כמה שמות (ובתוכם כמה שהם לטעמי): אמונה אלון, חיים סבתו, שהרה בלאו, יאיר אגמון, יאיר אסולין, יונתן ברג, נעמה דעי, אריאל הורוביץ, צבי בן מאיר, רבקה רוזנר, אהוד פירר, ליאור אנגלמן. תמונת הציונות הדתית העולה מהיצירות שכותבים הסופרים האלה מורכבת יותר מאשר התמונה שעלתה מיצירות בנות תקופות קודמות או אף מקבילות-בזמן שעסקו בה והדגישו את הפן "המשיחי" והימני-קיצוני שלה, גם יצירות שנכתבו על ידי אנשים שבאו מתוכה (דוגמה ליצירות שעסקו ב"משיחיות" של הציונות הדתית: "עת הזמיר" של חיים באר; "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין; "השלישי" של ישי שריד; "הגבעה" של אסף גברון). וגם אם, ככלל, היבול הספרותי של הציונות הדתית הינו אמנם טוב, אבל אינו מעמיד קורפוס יצירתי שאין להתעלם ממנו, נשאל ומי כן מעמיד קורפוס כזה היום? אינני חושב שקם בעשור וחצי האחרון בספרות הישראלית קורפוס יצירתי כזה (למעט, אולי, מאיה ערד); ככלל, יש לא מעט ספרים טובים בספרות הישראלית וכמה טובים מאד – אין ספרות גדולה.

מה ההסבר לנוכחות ההולכת וגוברת הזו, בכמות ובאיכות, של סופרי המגזר בספרות הישראלית? ההסבר הראשון הוא פשוט ומתבקש. הציונות הדתית אכן הפכה לאליטה החדשה של הישראליות. אליטה משרתת. כפי שמדגימה בצורה חד משמעית סטטיסטיקת הנופלים בקרב במלחמת "חרבות ברזל". כפי שהדבר התבטא גם בהגעתו של איש הציונות הדתית למשרה הרמה של ראש הממשלה (ושהסקרים הנוכחיים מבשרים על תמיכה גדולה בו אם יתמודד גם בבחירות הבאות). צמד הרומנים מהשנים האחרונות של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו" ו"סופר צללים", רלוונטיים להסבר זה. הורוביץ מציב במרכז הרומנים שלו דמויות שאפתניות בתחום הפוליטיקה והתרבות, חלקן ימניות וחלקן שמאלניות, אך כולן שייכות לציונות הדתית, המגזר השאפתני-ראסטיניאקי ביותר מבין המגזרים. בכלל, דומה ששאפתנות חברתית – הלחם והחמאה של הרומן כז'אנר – היא נושא שהספרות החילונית בישראל ממעטת לעסוק בו, בגלל הרוח האגליטרית, המוסרנית ונמוכת-הקומה של הליברליזם המערבי כיום.

הסבר נוסף לנוכחות של סופרי הציונות הדתית בספרות הישראלית היום נוגע לעמדה הליברלית הדחופה שסופרים אלה מבטאים. "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר, אולי הספר הבולט ביותר של השנה האחרונה (מבחינת תשומת הלב הציבורית והביקורתית) ואחד מהמועמדים לפרס "ספיר" לספרי ביכורים, רומן המספר על הומו דתי-לאומי שהתחתן בהמלצת החברה שגדל בה ונאלץ לבסוף להתגרש, ממחיש את הדחיפות הליברלית שצומחת באופן אותנטי בציבור שחלק מתביעותיו מבניו הם להתיישר ולהתכנס לאורח חיים אחיד (דילמה דומה, בצדה הנשי, על לסבית דתייה, הציג הרומן "בבת אחת" של רבקה רוזנר מלפני שנים אחדות) . הרומן כז'אנר צמח על רקע של התפשטות האינדיבידואליזם המערבי במאות ה-18 וה-19 (הרומן הוא ז'אנר "פרוטסטנטי", הגדיר זאת פעם אורוול במאמר ביקורת) ובציונות הדתית יש לפיכך צורך אותנטי בכלי הביטוי הזה לגילום העימות של היחיד מול החברה. אך לא רק להט"בים או חוזרים בשאלה (כמו הגיבור של בן מאיר או אלה של יאיר אגמון ויונתן ברג וחלק מדמויותיו הראשיות של אהוד פירר; "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון, מ-2017, מבטא את העימות בין היחיד לחברה באופן מעניין במיוחד) נושאים את נס היחיד. גם סופרים דתיים שנותרו דתיים מבטאים עמדה ליברלית ואינדיבידואליסטית שהפכה להיות עמדה המותקפת גם משמאל, בעידן פוליטיקת הזהויות והמוסרניות החדשה. כך, למשל, אצל יאיר אסולין. ולמוטיב ה"ליברלי" הזה יש לייחס, אולי, גם את הבחירה של אייל חיות-מן לשוב ולעסוק בכופר הגדול, אלישע בן אבויה, בספרו "מסכת תהום" (גם הוא במועמדים לפרס ספרי הביכורים השנה).

סיבה שלישית למרכזיות הגוברת של סופרי הציונות הדתית בספרות העברית קשורה בשפה. מו"ל ותיק אמר לי פעם שהוא מזהה תוך עמודים אחדים אם הכותב בא מקרב הציונות הדתית לפי הריבוד הלשוני של כתב היד. הקשר האינטימי עם העברית שיכול להיווצר מהיכרות עם טקסטים פולחניים וקיום מצוות לימוד התורה ובסיוע – יש להוסיף עובדה טריוויאלית, כביכול, הנוגעת בעצם ליחס לטקסטים בכלל – נוכחותה של השבת, בה פתיחת ספר היא אחד מצורות פעילויות הפנאי המותרות הבודדות.

בהקשר לכך, אומר אמירה פרובוקטיבית: הספרות העברית המודרנית היא ספרות של חוזרים בשאלה. של אנשים שמרדו בקיום הדתי אך לא רצו ולעיתים לא יכלו להתבולל בחברה הכללית. "מסביב לנקודה" של ברנר מ-1904, המספר על סופר עברי שמתחבט אם עליו לעבור ולכתוב ברוסית, הוא הרומן שביטא בעמקות הגדולה ביותר את המציאות הזו. בפועל, בגולה, בניהם של המשכילים פורצי הדרך של הספרות העברית המודרנית עברו פעמים רבות לחיות ולדבר בשפות האירופאיות השונות. ובארץ? מה באמת מעמד העברית בארץ היום בקרב הציבור הכללי? המשכילים, אנשי האקדמיה, נושאים עיניהם לפרסום באנגלית ואינם מצטיינים בכתיבה בעברית. ההמונים מאזינים ב"כוכב הבא לאירוויזיון" לשירים באנגלית וזונחים באופן תמוה את אחד מפלאי היצירה הישראלית, הזמר העברי. ובעיר העברית הראשונה מפגין השילוט העירוני בורות רבת משמעות כשהוא כותב כהסבר לשם "שדרות ההשכלה": "הנאורות שהתפשטה באירופה במאה ה-18". את ספרות ההשכלה העברית – שכולנו נשענים על כתפיה, בהחייאתה את העברית ובמלחמתה לקיום תרבות יהודית חילונית – שביקש שם הרחוב להנציח (בסמוך לשדרה ניתנו שמות רחובות לכמה סופרים חשובים בתקופה הזו) החליף השילוט הבור בהשכלה הכללית, הכלל-אירופית. יש כאן סמל עגום ליחס לתרבותנו ולשפתנו הלאומיות.

(תמונה: ויקיפדיה)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנה כמה רגעים ראויים לציון בקובץ המסות הזה של מורקמי על כתיבה (קובץ שראה אור במקור לפני כעשור).

את טיוטת הרומן הראשון שלו, "שמע את הרוח שרה", תרגם מורקמי בעצמו לאנגלית בסיסית למדי ואחר כך חזר ותרגם את התרגום ליפנית. וזהו הנוסח שפורסם. כך נוצר, פחות או יותר במקרה, סגנון כתיבה חסכוני ו"רזה" (המטפורה אינה של מורקמי), "סגנון כתיבה 'ניטרלי' זורם, נקי וללא קישוטים מיותרים". מורקמי מתייחס לביקורת נגדו ש"הכתיבה שלך נשמעת מאד מתורגמת" (ובכלל, כפי שעולה מהטקסט, הוא רגיש לביקורת; כלומר, במחשבה נוספת, הוא אנושי), אך טוען שרצה לחמוק מספרותיות יתר, טוען כי "לא ביקשתי לכתוב פרוזה יפנית 'מדוללת', אלא להשתמש ביפנית מהמקום המרוחק ביותר ממושגים כמו 'שפת הרומן' או 'מבנה ספרותי נאות'".

מורקמי מדמה את הכתיבה הטובה להאזנה ליצירת מוזיקה טובה: "אפשר אולי לומר שאיני כותב פרוזה בראש, אלא מתוך תחושת הגוף. אני שומר על קצב ועל צליל הרמוני יפה ומאמין בכוחו של האילתור". זו, כמובן, קלישאה של כותבים, האמירה הזו. ומה שמחלץ אותה מעט מהקלישאתיות כאן היא התוספת הגופנית שמורקמי מוסיף לה ("תחושת הגוף", ובכלל הדגש על הגופניות של הכתיבה שמצוי בטקסט שלו; במקום אחר הוא מספר, ללא חרטה כמעט, כי פעם בראיון טען ש"ברגע שסופר משמין, הוא גמור"). אבל כדאי להתבונן בקלישאה הזו, מה היא אומרת, בעצם. היא מבכרת את הצורה של הכתיבה (הקצב, החופש שבאלתור, ההרמוניה) על התוכן, על מה שהמילים "אומרות"; היא כמו מעט-מתביישת במדיום של המילה ורואה בו דבר מה נחות ביחס למוזיקה. אבל בהקשרים היסטוריים אחרים ניתן לדבוק במילה ביתר גאווה, כפי שעושה, למשל, המספר של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, שמנגיד את ההומניזם של המילים לדמוניות של המוזיקה.

מורקמי מדווח על כך שהוא נהנה מאד מהכתיבה. "אפילו פעם אחת לא הרגשתי שהכתיבה גורמת לי מורת רוח". אני מאמין לו. ויש דבר מה מלהיב בהכרת התודה העמוקה שהוא מביע על כך שנפלה בחלקו הזכות להיות כותב רומנים. מורקמי גם טוען שאינו מוטרד מההתרחקות מקריאת ספרים עליה מדברים רבים. הוא מעריך ב"הערכה גסה" שכחמישה אחוז מהאוכלוסייה זקוקים לספרות באופן קבוע והדבר לא עתיד להשתנות. מעניין.

נדמה שמעל הכל מעריך מורקמי אצל כותבי הרומנים את יכולת ההתמדה. הכתיבה של רומן אחר רומן אחר רומן נראית לו יכולת ייחודית. הוא טוען שאנשים חדי שכל לא מצטיינים בכתיבת רומנים, התובעת סבלנות ויכולת הסכנה עם החלקים האפורים של הקיום והעלילה. זו תובנה שמזכירה את הבדיחה של מרטין איימיס זכרו לברכה (משום מה אני חווה את אובדנו הטרי של הסופר והמבקר הבריטי השנון הזה באופן חמור יותר מאשר אובדנם של אישי ספרות אחרים) שענה כך על השאלה מה נדרש על מנת להיות סופר טוב? "עדיף לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה מזיק".          

מורקמי הוא קורא נלהב בעצמו. וההמלצה הראשונה שלו למי שרוצה להיות סופר היא לקרוא הרבה ספרים. הוא מודע לכך שזו המלצה נדושה "אבל אני באמת חושב שזו ההכשרה החשובה והחיונית ביותר לכתיבה". בהינתן עזות המצח של התרבות העכשווית, בה רבים אלה שרוצים להיות כותבים אך אינם קוראים בעצמם, המלצה זו אינה מיותרת. ההמלצה הבאה לחפצים להיות סופרים מעניינת: "להתרגל להתבונן מקרוב מאוד בדברים ובתופעות שאתם רואים. בראש ובראשונה, להתבונן בזהירות ובתשומת לב באנשים ובמה שמתרחש בסביבה". ההמלצה הזו, שלא הייתי מעלה בדעתי שדווקא מורקמי ימליץ עליה, אכן חשובה מאד. אולי במיוחד לבעלי גישה "מודרניסטית" גבוהת-מצח שרואים בספרות אמנות מילולית גרידא ולא אמנות שכוחה במתח שבין המילים למציאות המיוצגת בהם.  

ישנן כאן גם כמה התייחסויות מעניינות לקריירה הבינלאומית של מורקמי ובהקשר זה כמה הערות מפתיעות של "הצופה לבית יפן" שהוא משמיע בביקורתיות על התרבות היפנית.

ההיכרות שיש לי עם כמה מספריו של מורקמי לא עוררה בי התלהבות לקרוא את מחשבותיו על ספרות. את מה שאני מכיר מכתיבתו אני לעיתים מכבד (בייחוד את "יער נורווגי"). אבל הוא לא סופר שאני מרגיש קרוב אליו ברוחי. כשהוא, למשל, מספר כאן אנקדוטה על סכום כסף פלאי שהוא ואשתו מצאו בצעירותם והציל אותם מחובות שהיו שקועים בהם באותה תקופה ("משום-מה, דברים מוזרים כאלה קורים בחיי מדי פעם"), משהו מ"המסתורין" הזה שנוכח גם בספריו מזכיר לי סיבה אחת לריחוק שלי ממנו. אבל הרשימות האלו התגלו כמעניינות לקריאה. הן מציגות, למעשה, דמות מובחנת, דמותו של הכותב. לא רק, אף לא בעיקר,  בעזרת פרטים אוטוביוגרפיים מעניינים (נטייתו לבדידות; הרגישות המוזכרת שלו לחוות דעת של מבקרי ספרות; הצורך שלו להתרחק מיפן לתקופות ממושכות; הגאווה התמימה שלו ביכולת ההתמדה ככותב; נישואיו הארוכים נטולי הילדים ועוד) אלא, חשוב יותר, בזכות סגנון כתיבה מובהק, מובחן, של הרשימות האלה עצמן. ישנו יסוד זורם, חופשי, שוטף וגמיש בכתיבה הזו על כתיבה. היא – כמו מורקמי עצמו – רצה.  

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

קראתי בעניין את הספר הזה למרות שהוא סובל מבעיות צורניות וצורניות-הגותיות משמעותיות. הרומן עוקב אחרי שתי דמויות, גידי ויואש, הנפגשים לראשונה בראשית שנות התשעים בישיבת הסדר, מעט לפני גיוסם לצבא. גידי הוא צעיר מוכשר, שאפתן ולא עניו, המבקש לפלס לו דרך למדנית-דתית עצמאית ונועזת, ואילו יואש, הצנוע בכישרונותיו ובשאיפותיו, יתום מאמו וביחסים עכורים עם אביו, מתרשם מגידי ומעט נרתע ממנו. העלילה מתמקדת בנקודות משמעותיות בחייהם בעשרים השנים שלאחר המפגש הראשוני ביניהם, כשלפרקים השניים נפגשים, לרוב באקראי: בצבא, בהתנחלות, באזכרה למכר משותף שנפל במלחמת לבנון השנייה. יואש נישא והתגרש ואילו גידי המשיך לחפש ולחפש את מקומו בעולם, מסתכן בקריסה תחת למדנותו, שאפתנותו וכמיהותיו הרוחניות והאחרות. בתוך כך חוצה פירר צמתים מרכזיים, צמתי מעשה ומחשבה, בהתפתחות הציונות הדתית בכלל והשכבה התורנית-אינטלקטואלית שלה (לאו דווקא ה"חרד"לית") בפרט: אוסלו, רצח רבין, תורת הרב קוק, המרכזיות של השירות בצבא, הנהייה (לפי הרומן היא תגובה רוחנית לרצח רבין) אחר תורות חסידיות, כניסת ה"ניו אייג'" לאגפים של הציונות הדתית, לעיתים בלוויית הקצנה פוליטית ("נערי הגבעות"), ההתברגנות של בחורי ישיבה לשעבר, היחס ללימודי היהדות באקדמיה ועוד.

עשרים עמודי הפתיחה נראים לי החזקים ביותר ברומן. הם מספרים על טיול של בני עקיבא בסוף שנות השמונים כשגידי עודו נער. פירר משרטט בבהירות את שני מוקדי המשיכה השונים של קבוצת הנערים והנערות שיוצאת לטיול בדרום הארץ. מעגל אחד מתקבץ סביב שייקה הגברי: "לשייקה היתה בלורית כהה ומתולתלת שנפלה על מצחו, והוא לבש חולצת תנועה פתוחה, שחשפה חזה שעיר. לרגליו נעל נעלי פלדיום גבוהות. הוא נראה גזעי. כמו איזה קיבוצניק או מפקד מחלקה בפלמ"ח". מולו ניצב מוקד משיכה שני, נריה, המלווה נושא הנשק, שהינו תלמיד ישיבת מרכז הרב. כששייקה מדבר על מאיר הר ציון, נריה, הכריזמטי אף הוא בדרכו, מדבר על שירה ועל הרב קוק, על כך שיש למצוא את הקדושה הנסתרת בכל דבר, בטבע או בהגות ובשירה, גם של חילונים, על כך ש"הרב אומר שבכל רעיון, בכל מחשבה ובכל רגש יש ניצוצות חבויים של אור, ניצוצות חבויים של קדושה ושל יופי". למעשה ישנו עוד מוקד משיכה שמתאר פירר, אך הוא חיצוני לקבוצת הנערים. זוהי התרבות הכללית הליברלית, האינדיבידואלית והמתירנית שאופפת את נערי הציונות הדתית ומופיעה כאן בקולו של הזמר אדם השר על "נערות עומדות בפתח בעיני ניאון" ועל "עיר קורצת, עיר נוצצת"; או שלמה ארצי ששר על "חום יולי אוגוסט" ואחד מהנערים "צעק ספק בצחוק ספק ברצינות, זה שיר שמאלני!". ובתווך של שלושת המגנטים האלה, שעליהם יש להוסיף בעצם את מגנט הנעורים הדופקים בעוז מתוך מעבה הגוף, מצוי גידי, הנמשך אל תמי היפה, אבל חושש שהיא לא מתעניינת בו. ומחליט לצעוד לבדו, בדרך משלו, לא עם הלוחמים והפטריוטים, לא עם הקוקניקים המאתרים קדושה בכל מקום, גם לא עם החילונים. הוא יפעל לבדו, "גיבור בודד, קשוח, חסר רחמים".

הפתיחה הזו חזקה לגופה וחזקה משום שהיא מבארת את המהלך של הרומן כולו, כשצמד גיבוריו מצויים בתוך תוכה של הציונות הדתית אך גם מעט מהצד, אנשי שוליים בדרך המלך.

ניתן לראות ב"כחיות נוהמות ביער" ספר משלים לספרו של אריאל הורוביץ (לא הזמר) שראה אור השנה, "עורך צללים". במוקד ספרו של הורוביץ גם כן אינטלקטואל שקשור לציונות הדתית, אבל במקרה שלו מדובר בטפסן חברתי מהצד הליברלי של המגזר (שלטעמי עתיד הישראליות, לכאן או לכאן, לא פחות, כרוך בכיוונים הפוליטיים-תרבותיים שיתפתחו בו), ואילו פירר מתמקד בצללן תהומות מטפיזיים ונפשיים מהצד התורני שלו.

הדמויות של פירר נוגעות יותר מהדמות הראשית של הורוביץ, אבל ספרו כתוב במיומנות ספרותית פחותה. ניתן לראות זאת באופן הלא מספיק מנומק בו עובר הסופר לסירוגין מסיפור בגוף ראשון לגוף שלישי. אבל אולי עיקר היעדר המיומנות הצורנית טמון בהיעדר הכרעה רעיונית בסוגייה שהיא מרכזית בעיניי להבנת תרבות זמננו, לא פחות. הפתיחה המעניינת שהצגתי לעיל מעניקה לכאורה מפתח להבנת גידי והמפתח הזה הינו מפתח פסיכולוגי. פגיעה נרקיסיסטית (הסירוב של תמי; המִִשניות של גידי לעומת שייקה ונריה הכריזמטיים) היא זו שמניעה את גידי בחיפושיו הרוחניים. ואכן עמדה רווחת בעבר הקרוב שלנו, הניאו-ליברלי והפוסט-מודרני, ראתה בכל חיפוש "רוחני" מסווה למשבר אישי ופסיכולוגי "נמוך". כך, למשל, יצירה מרשימה כמו "החיים כמשל" נטתה להתפרש כיצירה שמבטאת את הנרקיסיזם של הכותב (שאכן דומיננטי בה). בזמננו, הגישה החשדנית הפסיכולוגיסטית מעט התמתנה. כך או כך, חסרה הייתה לי בספר עמדה ברורה של המחבר המובלע בסוגייה הזו וכך תחושה, חשובה לקורא, שהסופר שולט בסיפורו. מצד אחד, כאמור, ניתן לנו המפתח הפסיכולוגי להבנת גידי. אך מצד שני, הפרישה הנרחבת של החיפושים הרוחניים של הגיבורים מעידה אולי על תפיסה אחרת, לא רדוקטיבית, מה גם שההסבר הפסיכולוגיסטי שומט את הקרקע מתחת לרומן.

בקיצור, רומן לא מהוקצע אך מעניין.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן כמה הפתעות בקריאה בספר המפורסם הזה, שראה אור בונציה ב-1653 וסיפר את קורות מרד חמלניצקי האוקראיני בשלטון הפולני, מרד שלווה בפרעות חסרות תקדים ביהודי אוקראינה, בהן נרצחו באכזריות עשרות אלפים.

ההפתעה הראשונה הינה ההתכוונות ההיסטוריוגרפית הרצינית. המחבר, תלמיד חכם צעיר, בעצמו פליט מעיירות אוקראינה, אינו כותב קינה ולא צידוק הדין, הוא מבקש לספר דברים כהווייתם. הוא אמנם סבור שהטבח ביהודים הוא גזירה משמיים, נבואה תנ"כית שנתגשמה, או דוגמה לכך שצדיקי הדור (כאן יהדות פולין כמכלול) מכפרים על הדור. אבל הרצאת האירועים היא על דרך הטבע והמחבר טורח על הסברים וביאורים כלכליים, פוליטיים וצבאיים, לאירועים ולמעשים, כהיסטוריון שפועל במסורת הגדולה של תוקידידס. למשל, הוא מסביר לקוראיו מי הם המורדים, אותם לוחמים אוקראינים שהכתר הפולני נזקק להם: "ועם היונים [האוקראינים] היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פולין וליהודים להבדיל. רק גיבורי החיל שהיו בהם לקחם לו המלך לאנשי מלחמה […] ושמם קוזקין".

הבאתי את הציטוט הזה גם כי הוא מבטא סגולה יקרת ערך נוספת של הספר הזה: אי הסבת פניו מהאחריות המסוימת של היהודים לגורלם (אחריות מסוימת, לא חלילה אשְמה!). היהודים היו בעלי בריתם של הפולנים השולטים, לעיתים ניהלו את אחוזותיהם ועסקיהם, וגם מסיבה זו פנתה הרצחנות האוקראינית נגדם. כמה פעמים לאורך הספר מצוינת הסיבה הזו. למשל: "ושם היה מושל ופקיד על העיר הנ"ל יהודי אחד ושמו זכריה סבילנקי, שהיה שוכר [=חוכר] העיר הנ"ל מן השר הנ"ל – כדרך כל היהודים שבמדינת רוסיא [הכוונה כאן לחבלי ארץ באוקראינה], היו שרים ומושלים בכל מקומות רוסיא אשר מזה נמשכה הגזרה הרעה שנתקנאו בחשיבות היהודים".

הפתעה שנייה, מסדר אחר, היא העברית החיה ולפרקים אפילו הממזרית של הטקסט. קודם כל היא בהירה כמעט לחלוטין לקורא מודרני. שנית, היא משובצת בהמצאות ואף בשנינות. למשל, כשהנובר מתאר כישלון דיכוי מרד אוקראיני שקדם למרד חמלניצקי, הוא חותם אותו בביטוי "ויצא העגל הזה". השימוש בביטוי שבו מצטדק אהרון הכהן על יצירת עגל הזהב הוא בעל גוון קומי-סאטירי דק, לא בטוח שלא מכוון, כלפי חמיל או חמליצקי, כפי שמכונה הצורר ("בלשון רוסיא ובלשון פולין" בהתאמה). גם בשינוי הנוסח המקראי הבא יש שנינות דווּיה: "קהילה גדולה וחשובה לאלוהים, של חכמים וסופרים, מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה – נרצחים". סאטירה מרה-דקה מצויה גם בטרוניה כלפי האטיות הפולנית: "והם היו מאספין לאט לאט, כדרך מלכות פולין כשהולכים למלחמה המה הולכים במתון רב ולא בזריזות. להפך הם הקדרים [שבטים טטארים מוסלמיים, שהתפרנסו משוד וביזה] והיונים, שהולכים בזריזות ולא בעצלות". להנובר יש חוש לגרוטסקיות והוא מתאר זוועות בסיועו: "ובק"ק [קהילת קודש] קרמניץ לקח צורר אחד סכין של שחיטה ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים ושאל לחברו אם זה כשר או טרפה, ואמר: זה טרפה, והשליך לכלבים". או כשהוא מספר על יהודים שביקשו שירצחו אותם בבית הקברות, "בית החיים", על מנת להקל על הבאתם לקבורה. והנה שתי דוגמאות לניסוחים עבריים מעניינים של הנובר. "פשר" הינו הסכם פשרה. "שלא יתוכו להם" הכוונה שלא יסגרו עליהם ואותם בתווך.

הפתעה שלישית היא שישנם כאן כמה תיאורים של התגוננות יהודית. ביאליק קרא ל"בעיר ההריגה" "משא נמירוב", נדמה לי מפחד הצנזורה הצארית ועל שם העיר נמירוב שיהודיה נשחטו כפי שמתואר כאן (כביכול הוא כתב קינה על אירוע היסטורי). אבל למרות ש"יְוֵן מצולה" משופע בתיאורי זוועה של יהודים נרצחים באכזריות (שמהם אכן הושפע ביאליק), בצד דיווחים על מעשי אונס, המרת דת בכפייה ומוות על קידוש השם, הרי שלא רק שאין, כצפוי, בספר את המגמה הביאליקית לעורר את היהודים להגן על עצמם (ואת התפלצותו מכך שלא עשו זאת), אלא שהנובר, בדרך אגב, מעיר כמה פעמים על יהודים לוחמים: "וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין". נכון הוא שמסופר כאן גם כיצד בגדו בקהילת טולטשין הפולנים ביהודים ואלה אספו מהיהודים את נשקם ומסרו אותם ביד האוקראינים, בעוד רב הקהילה מפציר בבני קהילתו לא להתעמת פיזית עם הפולנים: "אנחנו בגלות בין העמים, אם תשלחו יד בשרים ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה חלילה".

הקריאה בטקסט הזה מרתקת ומזעזעת. נחמה אחת בולטת מצאתי בו. אל הקוזקים האוקראינים הצטרפו טטרים מוסלמים (המכונים כאן בכינוי המקראי "קֵדָרים"). הברית ביניהם איפשרה את הצלחת המרד. והנה, מספר הנובר, שכשעמדה לפני הקהילות אפשרות לבחור ביד מי ליפול, העדיפו היהודים ליפול ביד המוסלמים. האוקראינים ירצחו אותם או יאלצו אותם להמיר את דתם ואילו הקדרים יאפשרו ליהודי תורכיה לפדות אותם. "כי ידענו, אחינו בית ישראל שבקונסטנטינא [=איסטנבול] ושבשאר קהילות תורקיא רחמנים גדולים הם". וכך היה. ישראל השנייה פדתה את שבויי ישראל הראשונה, או ההיפך, ו"השם ישלם להם גמולם הטוב שגמלו לאחינו בית ישראל וישמרם מכל צרה עד ביאת הגואל".