על "החתול" (מצרפתית: משה רון, 182 עמ') ו"מכתב לאמי" (מצרפתית: עמית רוטברד, 78 עמ') של ז'ורז' סימנון בהוצאת "בבל".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא כבר כתבתי כאן על סימנון והנה רואות אור בעברית עוד שתי יצירות של הסופר הפורה הזה, הבלגי הכותב בצרפתית (1903-1989).

ומתוק וטוב לעיניים העבריות שתורגמו היצירות. כי, ראשית, הראשונה שבהן, "החתול", נובלה מ-1967, היא, נדמה לי, יצירת מופת.

זו יצירת מופת נטורליסטית, כלומר כזו הפורשת את החיים מצד הביטנה שלהם, מצידם המחוספס, הדהוי והלא מצודד. אמיל ומרגריט הם זוג פריזאי בני שבעים פלוס הנשוי נישואים שניים ללא ילדים. הם כבר לא מדברים ביניהם ומלאי שנאה זה לזו הם מתקשרים בפתקים בהם מוטחים בלקוניות האשמות הדדיות. אמיל מאשים את מרגריט בהרעלת החתול שהביא עמו לנישואיהם ואילו מרגריט נוטרת לו על אחריותו לגורלו המר של התוכי שלה. כל אחד מהשניים מחזיק מזווה נפרד, נעול במפתח, ובו שמורים לו מזונותיו והם חיים בצוותא חדא כבני פלוגתא, באוקסימורון אנושי.

סימנון לא מזייף לרגע. לא לוחץ על פצעים באופן מעושה על מנת להדהים אותנו בשפלות האנושית אך גם לא ממתיק במלאכותיות. ומדוע זה מהנה כל כך? מדוע פרישה אמינה של יחסים נעדרי אהבה כאלה, של סלידה הדדית וגם של מתח מעמדי (מרגריט באה מבית אמיד שירד מעט מנכסיו ואילו אמיל ממוצא צנוע יותר), הצגת דמויות נעדרות סקס אפיל, מדוע כל זה כל כך טוב?

כשהנטורליזם (שנדמה שהספרות הצרפתית מתמחה בו, מבלזק, עבור לפלובר, זולא, מופסן ועד זמננו; אין ברובה, לפחות במאה ה-19, את הסנטימנטליות והנוצריות הבריטית, או את התהומיות הפסיכולוגית הרוסית, שמעניקה "גובה" לנומך הנטורליסטי) אותנטי הוא יוצר רווחה מיוחדת בסוגה בנפש. כן, אלה הם חיי אדם! ללא אשליות ויומרות! האדם הוא (גם) יצור אנוכי, קטנוני, מגוחך, עלוב ומרושע. איזו הקלה זו להפסיק להעמיד פנים! אמנם בתולדות הספרות העברית מצוי לקח נפלא על מגבלותיו של הנטורליזם. את הקריירה של יהושע קנז (1937-2020), מבכירי סופרינו, אפשר לשרטט בצורת פרבולה. ראשיתה נטורליזם וסופה נטורליזם. נטורליזם משובח לרוב. נטורליזם המושפע, יש לשער, גם מסימנון (שכמה מספריו גם תרגם קנז). אבל לשיאו, שיא הפרבולה, הגיע קנז ב"מומנט מוזיקלי" (1980) וב"התגנבות יחידים" (1986), באמצעה של הקריירה שלו. וזאת בדיוק משום שחרג מהנטורליזם, הוסיף עליו גיבורים בעלי יכולת התבוננות עצמית ובעלי אידיאלים, או עסק בדמות המתבונן על המציאות הנטורליסטית, בדמות האמן. כך נוספה עוד קומה לנומך הנטורליסטי. כי אכן הוא אינו כל האדם.

ובחזרה לסימנון. מה שעוד הופך את הנטורליזם שלו לחזק כל כך היא שבאופן מקורי ביותר הוא פורץ כאן ממנו. המוקד של הנובלה, הרגע הדרמטי ביותר, שאותו לא אחשוף, חושף בעצמו חלק לא צפוי באישיותם וביחסיהם של גיבוריה. גם יחסים רעילים מכילים רגעים של יופי ורגש. ואפרופו "רעילים", שם התואר שעושה כֹה חיל בזמננו. חלק מההנאה הגדולה לקרוא בסימנון הוא היעדר הקיטש האופייני לתרבות זמננו. אין אצלו רעים וטובים, חזקים וחלשים, גדולים מול קטנים. ישנם כל אותם מישורי שדות נרחבים של התנסות אנושית שהתרבות המוסרנית של ימינו זונחת לטובת ההרים על שפת התהומות.

ב"בבל" תרגמו גם ממואר קצר של סימנון על אימו שנכתב ב-1974, כבר אחרי מותה בגיל מופלג. הממואר לא מופתי אבל מעניין מאד, ומעניין מאד בייחוד לקריאה בסמיכות ל"החתול". ועל שום מה? קודם כל מתגלה לנו מהיכן שאב סימנון את הרעיון על בני זוג שמתקשרים רק באמצעות פתקים ואינם חולקים אפילו מזווה משותף! מסתבר שאימו ובעלה השני (לא אביו של סימנון) נהגו כך. אבל הקשר של הממואר ל"החתול" מהותי יותר. ניתן ללמוד ממנו על שורשי הנטורליזם והיעדר הרגשנות של סימנון. "מעולם לא אהבנו זה את זו בחייך", כותב סימנון לאחר מות אמו, "את יודעת זאת היטב. שנינו העמדנו פנים". כשסימנון בא לערש הדווי של אמו אומרת לו אמו "למה באת, ז'ורז'?". אבל, שימו לב, לא מדובר כאן במלודרמה זולה של בן ואם מתנכרים. סימנון דאג לאמו בימי חייה אך אמו מצדה דחתה כל עזרה ופעם אף החזירה לסימנון במקובץ את הכסף ששלח לה לתמיכה. האם הייתה אישה קשה וכך גם בנה וכך גם יחסיהם. אבל סימנון מנסה באמפטיה גדולה להבין את אמו. הוא בוחן את השפעות ירידתה של משפחתה האמידה מנכסיה ומותו של אביה בילדותה, עובדות שצרבו בה גאווה ורצון לא להיות תלויה באיש, את מאבקה הסמוי עם הטירוף שעבר בתורשת המשפחה וכן את יחסיה עם אביו של סימנון ועם ילדיה. יש פאתוס מיוחד, לא שגרתי, מגומגם מעט לוגית אבל מובן רגשית, בהארה ביחס לאמו שמגיע אליה סימנון לקראת סוף הממואר: "המשכתי לנסות להבין אותך. והבנתי שכל חייך, היית טובה. לא בהכרח לאחרים, אבל טובה לעצמך, טובה עמוק בתוכך. נאבקת להשיג את המטרה שהילדה הקטנה בת החמש הציבה לעצמה. חשקת שיניים. אבל היית חייבת, תמיד היית חייבת להיות טובה, להרגיש שאת טובה. ולכן, אמי, העברת את חייך בהקרבה עצמית".

פיצוחים

פיצוחים, בקטנה, אצלנו בעם קורא:

איאן קרשו, "אישיות ושלטון" ("עם עובד") – על מנהיגים במאה ה-20, בעיקר אירופאיים. חלטורה של קרשו. אין ממש התעמקות והתעמתות עם הסוגייה הידועה של היחיד הבולט בחברה. אבל, עדיין, עתיר בידע ומעניין. איך לא?

אגתה כריסטי, "אחרי ההלוויה" ("עם עובד") – כייף.

כריסטיאנה ריטר, "אישה בקוטב" ("אסיה") – למרות המיסגור האופנתי האנטי-גברי בדברי ההקדמה של עורך גרמני עכשווי (כמדומני), ואולי ההתעניינות המחודשת בספר באה כולה מההקשר האנטי-גברי הזה, הרי הספר כשלעצמו, משנות השלושים, יפה, מרתק בנושאיו ומעודן בכתיבתו. מומלץ תחת הפוך, הקור הארקטי מענג יותר כך (כפי שהבחין כבר לוקרטיוס, כשדיבר על התבוננות מרחוק במצוקה של אחרים).

על "רווח של חמש" של טלי כהן-צדק (הוצאת "שתיים", 223 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש ספרים שמושתתים על איזה רעיון מבריק, מקורי, מפתיע. אך, לרוב, רומן – אותו מֶשֶך סיפורי בשרני בין כמה עשרות אלפי מילים לפחות – לא יכול להישען על רעיון אחד. ואם הוא נשען עליו בלבד, תחושת הקורא היא שמדובר לא ב"רעיון" כי אם בגימיק גרוּם.

"רווח של חמש" נשען על הברקה, הברקה שנולדה מתוך כאב חיינו בארץ נשוּבת המלחמות, כאב אם על בנה יחידה אשר אהבה, שאותו אינה רוצה להוליך בעתיד אל ארץ המוריה, לעקידתו. בעקבות מבצע "צוק איתן", מבינה נתי, נשואה ואם לשלושה, מזכירה ביישוב פסטורלי בצפון, שבנה בכורה עידו, בן השש עשרה, צפוי מן הסתם בשירותו הצבאי להילחם בעזה. זאת משום שניתן להבחין בדפוס של "סבבים" בעימות הזה. ומה אם, חולף בראשה של נתי רעיון, תזרז את פריצת ה"סבב" הבא כך שיקדים את גיוסו של בנה? "הם ילכו ליחידות קרביות ואנחנו לא נצליח לשכנע אותם שלא כי חינכנו אותם שזה מה שצריך לעשות, אבל אנחנו יכולות לדאוג שהשירות שלהם יהיה ברווח [שבין הסבבים]. שהמלחמה הבאה, או המבצע, כמו שקוראים לזה עכשיו, יתחיל ויסתיים לפני שהם יתגייסו". מבחינה מוסרית, חושבת נתי, ניתן להצדיק איכשהו מעשה כזה כי הרי בין כה וכה ייהרגו מספר דומה של חיילים. אז מדוע שאֵם לא תנסה לגונן על בנה? ישנה כאן הברקה מסוימת וישנו כאן פתח ללבטים מעין אלה של המחזה "אנטיגונה", על הנאמנות לעם ולממלכה לעומת הנאמנות המשפחתית.

אך האם זה מספיק לרומן שלם?

לפני שאנסה לענות על כך אמנה עוד כמה היבטים של ועל הרומן. הרומן כתוב בשפה דיבורית מאד, בגוף ראשון של נתי, כשהיא פונה כביכול אל הבן עידו (שאולי יקרא את הדברים בעתיד), מסבירה את עצמה. סוגיית האמינות כאן גם היא חשובה. והיא נחלקת לכמה חלקים. האם הדרך בה בחרה נתי לזרז את פרוץ הסבב הבא ישימה מבחינה טכנית? ואם היא ישימה מבחינה טכנית האם היא גם סבירה מבחינת התוצאה שנתי מקווה לה? ואם התוצאה סבירה (או יכולה להיראות סבירה לאישה כמו נתי) האם סביר שנתי תגבר על עכבות מוסריות ורגשיות שכרוכות בה? על סוגיית האמינות הטכנית גוברת כהן צדק בתיאור ריאליסטי מפורט של ההכנות והעבודות שעמלה עליהן נתי לצורכי תוכניתה. התיאור מפורט מדי, לטעמי, מייגע, ואולי מסגיר את התחושה שלה שהאמינות בשאר האגפים (דהיינו שאישה כמו נתי תאמין באמת שהמעשה שלה יפעל לשינוי המדיניות הישראלית ושהיא תגבר על עכבותיה המוסריות ופחדיה) רעועה, ולכן יש לפצות על כך בהדגשה יתרה של ההיתכנות הטכנית. האמינות קורסת לגמרי בהתרחשות שבסופו של הרומן שאימנע מלחשוף אותו כדי לא לקלקל לקוראים. רגע מעניין ורלוונטי מאד נגלה לפתע באמצע הרומן, כשנתי מהרהרת בהבדלים בינה, אישה חילונית, לציונים דתיים ביחס לסוגיית סכנות המלחמה, וזאת כשהיא חושבת על קהל היעד שעליו נועד להשפיע המעשה שלה: "הדתיים אוהבים את הארץ ממקום אחר. לא יותר, אל תטעה. אולי הם חושבים שהם אוהבים אותה יותר אבל הם לא, פשוט, יש כל מיני סוגים של אהבות, והן אחרות […] כן, אוהבים ממקום אחר. אז יש את המקום האחר הזה, שבחיים אני לא אבין מהו כי אני לא מבינה את כל מה שקשור לזכות אבות, ויש את העניין, שיש להם הסבר לכל דבר, ללמה הדברים קורים, וזה לא טוב לי, יכולת קבלה […] אני צריכה ישראלים רגילים". ההקרבה הלא פרופורציונלית של בני הציונות הדתית במלחמה האחרונה תהיה, להערכתי, בעלת תוצאות מרחיקות לכת על החברה הישראלית ועל המגזר כאחד, חלקן לא בהכרח צפויות (יש לזכור ש"שיח לוחמים" נוצר בקרב קיבוצניקים חילונים בעקבות מלחמת ששת הימים אחרי שרבע מהנופלים במלחמה ההיא היו בני קיבוצים, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה). גם הביטוי "ישראלים רגילים" מעניין ולא מובן מאליו. אבל הנושא לא מפותח כאן, זה אינו הנושא של הכותבת.

אז הבה נחזור על השאלה: האם יש בשר שנרקם על גב הרעיון המבריק אך הגרום שיש כאן או שהרעיון ניצב לבדו בעצם לובנו ברומן הזה? ואם כן, האם הגימיק מספיק? התשובה המיידית היא שהרעיון אכן ניצב חשוף לבדו. לקראת אמצע הרומן, הרומן מעט נפתח, יוצא מעט למרחב, כאשר הסופרת מעבה מעט את הרומן בתיאור היחסים שבין האם לבן ואף מעט שבמעט בתיאור האב; בתיאור הגישות השונות של השלושה לקראת הגיוס הקרֵב; בתיאור החשדות של הבן באימו. יש גם עיבוי מלאכותי ולא מוצלח בעלילת משנה על נער בן המושב שעוזר לאם בעבודות כפיים במזכירות המושב והיא חוששת שיגלה את תוכניותיה. אך ככלל הרומן נשען על הרעיון בלבד.

ובכל זאת איני מצליח לומר בפה מלא שהספר כשל. כי איכשהו, למרות צנימותו הגימיקית, למרות הבעיות באמינות, למרות שאין בו יופי לשוני או עמקות רעיונית, יש בספר "משהו". וה"משהו" הזה אינו פחות מגילום אותנטי ועז של אהבת אם פראית שמשתלהבת ברוחות הסערה של המציאות הישראלית הנוכחית.

על "אדם מהולל" של משאדו די אסיס (מפורטוגלית: אביתר אורן, הוצאת "ספריית פועלים", 213 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

משאדו די אסיס (1839-1908) הוא קלסיקן של הספרות הברזילאית שכתב בסוגות רבות (רומנים, כתיבה עיתונאית, שירה ועוד) והקובץ שלפנינו מאגד כמה מיצירותיו המפורסמות בשדה הסיפור הקצר. ואכן זה קובץ חי, פיקחי, מהנה. האם יש דבר מה שעובר כחוט השני בסיפורי הקובץ או לפחות בחלק ניכר מהם? אני מבקש להשתמש בבורותי בספרות הברזילאית על מנת לזהות דפוסים שאולי נוח יותר לראותם דווקא ממרחקים.

נדמה לי שתו אופי מרכזי בסיפורים הוא הרתיעה שלהם מריאליזם, למרות כוונה כביכול לכתוב בסוגה זו. הבריחה הזו מהמציאות מאפיינת גם את הגיבורים, לא רק את הסיפורים. ולעיתים הבריחה מהריאליזם מלווה בעיסוק מטה-אמנותי או פרודי, כלומר בייצוג של ייצוג: דיון על יצירות אמנות קיימות, פרודיות על ז'אנרים מדעיים, או דיון בייסודה של שפה חדשה (בורחס הושפע מדי אסיס בעניינים אלה). בסיפור השנון הפותח נאלץ בחור צעיר משכיל להאזין למחזה ארוך ומייגע שכתב ידיד משפחה ותיק. מחשבתו של הצעיר נודדת בשעת הקריאה וקורות הנדידה הזו היא עצם הסיפור. כלומר יש לנו כאן התרחקות כפולה מהמציאות: מחזה והזיה. בסיפור אחר ("מריאנה"), גבר מאוהב הוזה ארוכות באישה המחזירה לו אהבה. בסיפור אחר, טרגיקומי, מתוארים געגועי הגיבור לאשתו המתה כך: "הנה דבר משונה: בחייה, הבדלי האופי בינינו רופפו את הקשר בינינו, שנותר בעינו בעיקר הודות להכרח ולהרגל. מותה, בכוח הרוחני האדיר שבו, שינה הכול; רופינה נגלתה לי עתה כמו הכלה מלבנון בשיר השירים". בחייהם נפרדו גם נפרדו בני הזוג, אך במותה, כלומר בדמיון – לא. סיפור משעשע אחר מתאר את העלאתו באוב של אלקיביאדס, המדינאי היווני הממולח בן המאה החמישית לפני הספירה, בברזיל של המאה ה-19. "זאוס מת"! מתפלץ לשמוע אלקיביאדס את החדשות המודרניות. אבל זה עוד כלום לעומת הירתעותו מצמד הצינורות השחורים שהמודרנים מכנים "מכנסיים". ביצירה אחרת, שהינה סאטירה מחוכמת נגד האמירה הידועה של מבוגרים על כך שהלוואי והייתה בידם חוכמת הזקנים כשהיו צעירים, מתאר אדם מטורף כיצד שב כביכול לתחייה עם תבונת זקנים וחי חיי שעמום. שתי יצירות כאן עוסקות בייסורי יצירה של מוזיקאים. באחת מהן מלחין מחונן של פולקות, ז'אנר שנחשב נחות, שביקש להלחין נוקטורנו, מגלה שלחנו הוא בעצם גניבה מוזיקלית משופן. יצירת מפתח כאן, להבנתי, היא "סודו של הנזיר" המספרת על מגלה ארצות שהגיע למחוז נידח במזרח ובו נזיר אחד מסביר לו שגילה שהדבר היחיד החשוב הוא מה שהבריות חושבים, לא מה שקיים באמת: "הרהרתי בעניין זה, והבנתי כי אם דבר מה יכול להתקיים בדעתם של הבריות מבלי להתקיים במציאות, ולהתקיים במציאות מבלי להתקיים בדעתם של הבריות, משמעות הדבר כי מבין שני אופני הקיום המקבילים, היחיד שנחוץ הוא זה שבמחשבה".

די אסיס הוא סופר מתוחכם ומהנה. לדוגמה: בסיפור אחד אישה שמאסה בכובע השגרתי והנמוך של בעלה יוצאת להרפתקה ומגלה מחדש את קסם היציבות. הכובע הופך בידיו של הסופר למטפורה ארוטית ואז למטפורה של שגרה ואי-שגרה. אבל הוא בפירוש, בקובץ זה לפחות, שונה ממקביליו האירופאיים, מופסן, צ'כוב, פלובר או טולסטוי. הסיפור היפה "מעשה במקל" הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל בהיותו סיפור צ'כובי, מופסני או דיקנסי על עוול חברתי.

לקורא בעל הידע המוגבל שמביט על הספרות הברזילאית מרחוק ברור לאיזו מסורת הספרות הזו שייכת. כן, למסורת האיבֶּרית, למסורת של סרוונטס. לדון קיחוטה המכניע את המציאות בכוח דמיונו. המסורת הזו נוכחת מאז אצל יוצרים כמו אונמונו, בורחס, קורטזר, סופרי הריאליזם הפנטסטי ובולניו, אם למנות דוגמאות בולטות הניכרות גם מאותו מרחק.

אבל מה הסיבה לכך שהמסורת האיברית רחקה מהריאליזם? הנה השערה: ב"בית מאיה", רומן פורטוגלי מרכזי מ-1888, בן זמנו של די אסיס, כותב אסה די קיירוש על שגעון הגדלות הפורטוגלי של מי שאינם מפנימים שהם "מי שהיו". בסצנה סאטירית, פוליטיקאי פורטוגלי בכיר מביע את דעתו על כך שאנגליה מקנאה בפורטוגל: "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה". ואכן, במאה ה-19 ואף הרבה קודם לכן חדלו ספרד ופורטוגל להיות מעצמות אירופאיות וקולוניאליסטיות מרכזיות, וזאת לאחר שהיו כאלה בראשית העת החדשה, עת ספניהן האמיצים חילקו בין השתיים את העולם. תודעת השקיעה או השוליות העולמית היא אולי זו שמבדילה בין הכותבים במסורת הזו לכותבים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים או הרוסים בני התקופה. ולהבנתי די אסיס מעניק לכך משל, "אלגוריה לאומית", באחד מסיפוריו. הסיפור "כתב צוואה" מתאר אדם שסובל מקנאה חולנית. הוא אינו יכול לשאת הצלחות של אחרים. הקנאה מתעוררת בו בהיפגשו עם שר החוץ של ברזיל בעת שזה שמע על נפילת נפוליאון. כלומר, ניתן לפרש, תחושת השוליות של הקנאי הייתה אז כפולה: ביחס לאירופה, הנחווית כמרכז, וביחס לשר החוץ. רקעו הפוליטי של הסיפור הוא הכרזת העצמאות של ברזיל מפורטוגל. הקנאה החולנית של הגיבור היא משל נהדר לתחושת שוליות לאומית שמניבה ספרות שעניינה אינו המציאות אלא הבריחה ממנה.

הודעה על ארבע הרצאות חורף

ספרות היא התכנסות.

וחורף גם כן.

ארבע הרצאות חורף על ארבעה ספרים בארבעת חודשי החורף הבאים בספריית "בת ציון" ביד אליהו בתל אביב.

ההרצאות בערבי חמישי ב19.30 – הכניסה חופשית.

19.12 – הרצאה על הנובלה "עורבא פרח" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי; מסיפורי האהבה הנכזבת הגדולים בספרות (ניתן לקרוא בנובלה ברשת בפרוייקט בן יהודה).

16.1 – הרצאה על "טרילוגיית קופנהגן" של טובה דיטלסבן (רומן אוטוביוגרפי מפורסם שראה אור לאחרונה ב"עם עובד").

20.2 – הרצאה על "נשות הסְפר הרוסי" של לודמילה אוליצקיה (קובץ סיפורים קצרים מצויינים של הסופרת הרוסייה שראה אור גם כן לאחרונה ב"עם עובד").

27.3 – הרצאה על "במרחבים" של הרנן דיאז (מערבון מעניין של מי שזכה לימים בפוליצר, ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים").

חקקו ביומנים, התכסו בפוכים ותנו עיניכם בספרים!

על "טיול ליפו"

"כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ

ואני יודע שהכל זמני

יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה

פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם"

החורף התל אביבי, שבא סוף סוף, הזכיר לי את השיר הגדול הזה של שלום חנוך, מ-1977, "טיול ליפו". יותר מעשר דקות שיר בתוך אלבום הסולו הראשון שלו (בעברית) "אדם בתוך עצמו".

זה הוא השיר המובהק-החלוצי של העידן הליברלי בישראל (מבעד כנפות אדרתו יצא, שנתיים אחריו, "צוותא" של שלמה ארצי, למשל, שיר גדול בפני עצמו; יש הרבה הקבלות בין השניים, כשארצי מחקה, משווה ולעיתים מעלה, וזו אולי התחרות הפורה ביותר ברוק הישראלי).

זה שיר נועז מאד מינית, אבל שנועזותו עקרונית, בקשת חירות מקסימלית. כמו שמעיד הבית הבא:

"כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם

כמוני וכמוך טפשים מטופשים

בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם

ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית."

וזה שיר אוטוביוגרפי מאד, כיאה לעידן היחיד, וגם שיר שמודע לכך שהחירות מאפשרת פערים בין בני אדם.

בכנותו הגדולה מתייחס השיר לסלבריטאות של כותבו פעמיים (באורח חלוצי ביותר – למעט אולי "כתבו עליו בעיתון", מ"פלסטלינה", 1970, שעליו אחראי גם שלום חנוך ביחד עם איינשטיין – אני חוזר ואומר!):

"פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת

הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים

אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת

בעיקר מאנשים מפורסמים"

האזכור השני מופיע בפתיח לעיל.

וזה שיר שמסמן את תל אביב כמוקד, כלוקוס, של העידן הליברלי.

וכיאה לעידן הליברלי, האזכור היחיד של חיילים בשיר מצוי דווקא – ובאופן מאלף! – בתיאור של אלימות אזרחית!

ולבסוף, העידן הליברלי, כמו שניסח זאת ז'אן פרנסואה ליוטאר ב"המצב הפוסטמודרני" מ-1979 (שהינו בעצם טקסט על ליברליזם במסווה סופיסטי), "שולח כל אחד בחזרה לעצמו למרות שכל אחד יודע שהעצמי הזה הוא די מעט":

"ואני יודע שהכל זמני".

השיר הזה גדול, וגם משום שהעידן הליברלי הוא בעל סגולות בלתי מחיקות, הוא עידן של אמת מסויימת שלא ניתן לעוקפה.

אבל, כמובן, העידן הליברלי יצא מהאופנה. מימין ומשמאל. הפופוליזם האנטי אליטיסטי של הימין שאל את המתקפות השמאליות שפיתחו ניאו-מרקסיסטים נגד ה"הגמוניה" וה"פריבילגים" – והדברים ידועים.

שלום חנוך, בהופעה שראיתי לפני חודשים אחדים, מודע לכך שהשיר לא פוליטיקלי קורקט, כמדומני, ובפיקחות הפתיע ושר בהופעה גרסת ראפ של השיר הזה. ואכן, בהקשר המתריס ומאידך העדכני של ההיפ הופ השיר הזה יכול להחליק בגרון ביתר קלות, כשיר מאצ'ואיסטי.

אבל אני מעדיף את גרסת המקור.

וכאמור, גרעין האמת שקיים בתפיסה הליברלית אינו מחיק.

אין זה אומר שהאדם אינו יצור חברתי, קהילתי, לאומי וכו', בנוסף.

נספח: מילים לשיר "טיול ליפו"

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון

עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות
היתה שמה אחת, ממש על המשקל
הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע
קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל
אווו… הכניסה אל הסל.

המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.

ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?
ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה
פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם
הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה.

אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל
ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס
מותק את יודעת, לא חשוב התוכן
העיקר הצוות ו…איכות הפיפס
או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס

כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע
מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה
הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה
כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה
טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי
כן כן כן כן… כן זרקתי

פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים

כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו
דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה
לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם
ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה
או או או או עובד על חתיכה

כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית
טי טין טי טי
כן כן כן כך חשבתי
כן כן כן כן כן כן חשבתי

כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך
נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה
החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת
הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה

כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם
דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה
פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם
ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה
או או או או, עם או בלי סיבה

כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם
טי טין טי טי
כן כן כן כן שמעתי
כן כן כן כן כן שמעתי

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט
כן על הקורקינט
כן על הקורקינט עליתי

פתחתי את הרדיו – סגרתי…
וכך נשארתי…
העיקר הצדק…
חזרתי…
עוד פעם התלבשתי…
לתפוס איזה שמים…
זרקתי…
ראיתי שם חבר נשוי…
חשבתי…
קצין צעיר עמד שם…

הערה על "חיי הקיסרים" של סווטוניוס

הקיסר קליגולה אצל סווטוניוס ("חיי הקיסרים" שראה אור לאחרונה בתרגום חדש; מלטינית: משה ליפשיץ וברוך מני; הוצאת "כרמל").

כל אפלטון צריך להיזהר מאיזה קליגולה שיפרש את דבריו או יישמם שלא כהלכה. כל איוון קרמזוב צריך לחשוש מסמרדיאקוב.

וגם: מסביב לביקורת הספרות הברוטלית הזו, מונה סווטוניוס שורה ארוכה ארוכה של מעשי זוועה שלא ייאמנו, מחרידים לאין שיעור. חשבו עם מה אבותינו היו צריכים להסכין, איזו ממלכת רשע הייתה בתקופות ממושכות רומי. ועדיין, המרד הגדול ומרד בר כוכבא היו טעויות משיחיות אסוניות. ועם זאת, בסוף ניצחה יהודה, כן, דרך הנצרות.

וגם: סווטוניוס, עד כמה שאני יכול להתרשם מהנשיקה שבעד המטפחת (המטפורה שלביאליק) שהיא הקריאה בתרגום, הרבה פחות אלגנטי בכתיבתו מטאקיטוס, והרבה פחות לִקחי מפלוטארכוס, בני זמנו (הדורות הסמוכים לחורבן בית שני, ביהודית) שכתבו על אותן תקופות. ועדיין, הוא מעניין לקריאה.

על "מקץ שבע שנים" של רון הלד ("אחוזת בית", 190 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשנות התשעים ניטש בשיח הספרותי הישראלי פולמוס "השפה הרזה", בעקבות עלייתו של גל כותבים שעִבריתם גרומה (חלקם הגדול, אגב, גם נטה אל הסיפור הקצר). נשמעו טענות בעד הכתיבה הזו, כדוגמת זו, בעלת המשקל, של גדי טאוב, שגרס שהרזון מבטא חיפוש אחר אותנטיות והתרחקות מסלסולים וזיוף. נשמעו גם טענות נגדה, על כך שכותביה מושפעים מהקולנוע יותר מאשר מהספרות ועל כך שבפשטות השפה הספרותית הרזה אינה יפה. נדמה לי שפחות הושמעה טענה אחרת, נכבדת, על כך שהכתיבה בשפה רזה לא הייתה אצל חלק מהכותבים פרי בחירה, כי אם תולדת כורח, בגלל דלותם הלשונית.

השפה הרזה יצאה מהאופנה. אבל בגרסה מתונה ולא מתריסה היא נוכחת אצל כותבים צעירים רבים. העברית של האחרונים אינה שורשית מספיק. מקור ההשפעה הספרותי המרכזי שלהם הוא תרגומים מלעז במשלב בינוני (תרגומים מצוינים כלשעצמם, לעיתים, כמו של נילי מירסקי). כך נוצר איזה נוסח פרוזה עברי ממוצע, לא רזה אך גם לא כזה שנושם את השפה ולש אותה כחפצו. ישנם יוצאי דופן. שמעון אדף וסמי ברדוגו, למשל, עולים בראשי כדוגמאות בולטות לכותבים עכשוויים יודעי עברית. אבל, ככלל, נדמה שהמשלב הבינוני של כמה כותבים בני דור המדינה, כמו קנז, לוין, שבתאי ויהושע, נוסח שבמקורו עמדה איזו התרסה נגד נוסח עגנון, הפך לַמובן מאליו של הכותבים בני הדורות שאחריהם. ונוסח זה, כאשר יסוד ההתרסה נעדר ממנו, סובל משטיחות ומהיעדר אופי.

כנגד זה יוצא הרומן שלפנינו, שכתבוֹ כותב צעיר (יליד 1988) שזה לו ספרו הראשון. זה רומן שהעברית שלו וירטואוזית והוא מפגין היכרות מעמיקה מאד עם רבדיה השונים: המקראיים, החז"ליים, הימי-בינימיים והמשכיליים. הסיפור הוא סיפור פנטזיה מימי ראשית המדינה, על בניין משותף, אולי בתל אביב (למיטב זכרוני המיקום לא נמסר במפורש). בחצר הבניין נתגלתה אש תמיד, לא תִכבה. הדיירים חוששים ממנה בתחילה ומאשימים איש את שכנו. הבניין מקבץ אליו את גלויות ישראל, ממזרח וממערב, אם כי המתיחויות בין הדיירים אינן על רקע זה. אך עד מהרה עושים הדיירים יד אחת משום שהם מבינים שיוכלו להתפרנס מהאש. האש המסתורית מושכת תיירי פנים וחוץ והדיירים מעמידים מדריכים וגובים ודוכנים בחצרם שהפכה לשכיית חמדה מפורסמת. כל זה, כאמור, כתוב בעברית עשירה מאין כמותה. למשל, משחק המילים המבדח על לשון המשנה בציטוט הבא: "הוסיפה האש לבעור בבור שבחצר הבניין לצד שיח ההדסים. פעמים פנתה לפאה זו ופעמים פנתה לפאה זו, ולא באו הפאות לכדי ריב ביניהן, שכל פאה שמחה על שיעורה שניתן לה כדבר שאמרו, אלו דברים שאין להם שיעור הפאה". או ההדהודים המקראיים שכאן: "החווירו פניו של וסטרייך לשמע דבריו וחיפש ולא מצא רוק בפיו לבלוע, שיבש פיו בן רגע כיד המצורע". ויש גם אזכורים וביטויים אזוטריים, ששלחו אותי אל המילון, מילים כגון "כרוויה" ו"אכרוע" ועוד.

מעבר להשפעות רובדי העברית השונים, הרומן מכיל הדים של משלים קפקאיים, קורט קנזיות של בניינים משותפים ושמץ קישוניות בלאומליכית. אך מעל לכל שורים רוחו ונוסחו של עגנון. לא רק היתוך רובדי העברית לנוסח של מתיקות אחידה, כי אם האירוניה, הספקנות, ההיתממות העגנוניות, יראת השמיים הגלויה והספק המכוסה תחתיה וכולי.

אבל כל זה אינו שוֹוֶה לי (וסליחה על כך שאני בתפקיד המן). כי הספר הזה כולו חיצוניות ונעדר פנימיות. כלומר, כשם שהסופר הצעיר ביקש כאן למשול משל אך לא היה ברור לו הנמשל, כלומר, מה משמעות האש שניצתה כך לפתע? האם ביקש הסופר לדבר על תאוות בצע? על הנס והפלא שיכול להפציע בחיינו? על המתיחות בין האנשים הקטנים לרשויות (בשלב כלשהו האחרונות מתערבות בעסקי האש)? כל זה לא ברור. לא לכותב ולא לקורא. ואין כאן מטעמו של המשל הקפקאי, שגם בו לא תמיד ברור הנמשל אבל המשל מספיק טורד מנוחה ומפותל כשלעצמו. ובכן, כשם שלמשל אין נמשל, כך לכסות הלשונית יוצאת הדופן אין תוכן שהיא מכסה אותו או מבטאת אותו. המלך אינו עירום; המלך לבוש מחלצות לרוב, אך אין לו גוף. הרומן לא מסגיר יכולת התבוננות בבני אדם, מחשבה מקורית על העולם, יכולות איתור של יופי או רגש מושכי לב. הסיפור המאולץ הוא רק אמתלה להפגנת יכולותיו הלשוניות המרשימות כשלעצמן של הכותב.

ב-1919, מעט אחרי מותו של מנדלי מוכר ספרים, כתב המבקר החריף שלמה צמח (חברו ובן עירו של בן גוריון) מאמר ביקורת מפורסם נגד הנוסח המנדלאי, "בעבותות ההווי" שמו. בין היתר קבל צמח על השתלטות הלשון על התוכן בספרות זו: "אולם סגנון מנדלי ובית מדרשו מקפץ לפני הסופר כצל-בלהות. אם יראה את החמה, והנה הנרתיק אתה וגם הקב"ה, המוציא את החמה מן הנרתיק. ובאמת אין פה מאומה; לא שמש ולא אלהים, רק מלים בלבד".

עצתי לסופר המתחיל: שליטתך בעברית מעוררת התפעלות. כעת צא וחפש סיפור שתוכל להלביש אותו בכסות פאר לשונית.

תזכורת: הרצאה על נטליה גינצבורג מחר

מחר בערב ארצה בספריית "בת ציון" ביד אליהו בתל אביב על הנובלה "משפחה" של נטליה גינצבורג (ראתה אור לאחרונה בהוצאת "הספרייה החדשה").

ההרצאה מחר ב19.30, בבת ציון 10 תל אביב – הכניסה חופשית!

התחלה של מאמר ב"השילוח" על הסיפור "על סוסו בשבת" והפנייה להמשכו

ב-1947 פרסם הסופר הצעיר בן ה-26 משה שמיר סיפור קצר ומבריק בן תשעה עמודים בסך הכול. הסיפור נקרא "על סוסו בשבת" והוא עוסק בתנא ששנה ופירש, אלישע בן אבויה, "אחֵר" בפי חז"ל. הסיפור הזה נחשב לאחד מסיפוריו הקצרים הטובים של שמיר, ואולי ניתן להתייחס אליו כאחד הסיפורים הקצרים הטובים שיש לנו בעברית.

כל כולו של הסיפור הוא תיאור ביקורו המתריס של בן אבויה, הרכוב על סוסו בשבת (כלומר מחלל שבת), ברובע היהודים בטבריה; פגישתו עם ר' מאיר, תלמידו לפנים; הליכתם בצוותא ושיחתם; ואז חזרתם לבית המדרש, שם פוגש בן אבויה בכמה "תינוקות", כלומר ילדים, הפוסקים את פסוקם בפניו, ופסוקם זה כמו נועד לאוזניו ומבשר לו שלא יוכל לחזור בתשובה כי אין מקבלים אותו.

כדי להבין את תורף החידוש של שמיר, ואת הסיבה שהסיפור הזה מרשים כל כך, צריך לבדוק מה הוסיף שמיר מדעתו על מה שחז"ל מספרים לנו על בן אבויה. ניכר וסביר שהמקורות שעמדו לנוכח עיני שמיר הם עמ' קפ"ז עד קפ"ט בחלק א' של "ספר האגדה", שם קיבצו ביאליק ורבניצקי את האזכורים הבולטים בחז"ל לחיי אלישע בן אבויה.

ואכן, מצויה שם הרכיבה על הסוס בשבת לטבריה; כך גם הפגישה עם ר' מאיר והשיחה ביניהם שבה מפציר ר' מאיר בבן אבויה לחזור בתשובה ("חזור בך"); מצויות שם הסיבות (המובאות גם בסיפור המודרני) ליציאתו של בן אבויה "לתרבות רעה". אלישע היה עד לכך שאדם שמילא אחר מצוות שילוח הקן, שלמקיימה מובטחת בתורה אריכות ימים, מת מהכשת נחש – ואילו אדם אחר טיפס על העץ ולא מילא את המצווה האמורה, ועוד טיפס בשבת (וגם בכך יש חילול שבת), אך שרד (חז"ל מתרצים בדוחק שאריכות הימים המובטחת היא בעולם הבא). סיבה נוספת ל"יציאה לתרבות רעה" היא התוודעותו של "אחר" לסופו של אחד מ"הרוגי מלכות" – אותם חכמים שהוצאו להורג בידי הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא: "ראה לשונו של חוצפית המתורגמן נגררת בפי חזיר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר! יצא וחטא"; אפילו התינוקות המבשרים לבן אבויה שאין תקווה אף אם ישוב בתשובה מצויים אצל חז"ל.

אם כן, מה הוסיף משה שמיר?

הטענה שלי במאמר זה היא שהתוספת שהוסיף שמיר עקרונית, והיא אינה מתמצה בעיבוד המקורות באמצעים ספרותיים ודחיסתם לנרטיב הדוק.

כלומר, שמיר בהחלט עושה גם זאת. הוא, למשל, מאפיין את אלישע בן אבויה כמי שנמצא בתווך, בין שתי החברות, היהודית והלא יהודית, באמצעות בגדיו ("גלוי ראש היה, כדרך האלופים, ועליו גלימת-משי להבדיל מטליתם של אֶחיו כרגיל, אולם תחתיה עדיין היה שרוי במלבושים ישנים שלו. סנדלים כסנדליו מוצא היית בפרוזדורו של כל בית-מדרש, והוא הדין בפוזמקותיו") – אמצעי המחשה "ספרותי" שלא מצוי במקורות. שמיר גם מהדק הדֵק היטב את הנרטיב על ידי יצירת התפתחות ברורה בסיפור: בתחילתו של הסיפור אלישע בן אבויה מעוניין להתחכך ביהודי טבריה כי הוא מעדיף להיות שנוא על פני היותו נשכח: "עד שהם צוהבים בו ומטיחים כנגדו קללות ומרבים בו לשון רעה – הוא חי-וקיים". ואילו לקראת סוף הסיפור משתנה דעתו: "שעה שעלה ובא לכאן מן העיר אמר לנפשו, והוא מחלל את השבת: אהיה שנוא בלבד שאהיה קיים. עכשיו, שהוא דורך אסקופה של בית-מדרשו של ר' מאיר התנחם ואמר: איני קיים – ובלבד שלא אהיה שנוא".

חידושו העיקרי של שמיר גם לא מצוי ב"מדרש" המלבב שיצר הסופר על מנת ללכד את שתי הסיבות שהובאו בחז"ל לכפירתו של בן אבויה (המעשה בשילוח הקן ורצח חוצפית המתורגמן): "ראו עיני עשרת-הרוגי-מלכות. והוא [ קרי הקב"ה] עצמו, כלום הוא מטריח עצמו עם האֵם ועל הבנים? מאיר בני… הוא עצמו, כביכול…" (ההדגשה במקור, וכן להלן). בן אבויה מתרעם על כך שהקב"ה, שציווה מצווה המביעה חמלה ביחס לאם בעלת הכנף החסה על בניה (כפי שמפורש טעם המצווה בפי חלק מהמפרשים) – אינו חס על בניו שלו, על עמו. וביד אמן הוסיף שמיר כאן את היחס האבהי של בן אבויה לתלמידו, הוא מאיר "בנו", ואת המחנק שפוקד לפתע את גרונו של בן אבויה לזכר אי-חמלת הקב"ה על בניו, מחנק שאנו עדים לו בעקיפין מעודנים בלי שצוין ותואר במפורש שבן אבויה נתון בסערת רגשות חונקי-גרון כאלה.

התוספת החשובה של שמיר בסיפורו על חז"ל אינה מצויה גם בכך שהעניק עולם פנימי, פסיכולוגי, לאלישע – מעשה שהוא אכן חידוש גדול של הפרוזה המודרנית. ואכן שמיר מעניק לבן אבויה פסיכולוגיה ומסביר, למשל, את הליכתו לרחוב היהודים, בין יתר סיבות שתכף נגיע אליהן, בבדידותו של בן אבויה, בלֵאוּתו מהכפירה שפג טעם חידושה המסעיר, ובכעסו הנובע מהפגיעה הנרקיסיסטית שבהשתכחותו מלב העם. בכלל, חז"ל לא הסבירו לנו מדוע רכב אלישע בן אבויה על סוסו בשבת לרחוב היהודים, ושמיר מביא לנו את המניע, ולמעשה המניעים לכך.

אך כאן אנחנו מתקרבים לעיקר העיקרים של החידוש שבסיפור.

(כתבתי ב"השילוח" על סיפורו של משה שמיר; לחצו כאן להמשך המאמר ב"השילוח"; התמונה מאתר "השילוח").