הערת הבהרה על עוקצנות שהפניתי כלפי מנחם פרי ותוצאותיה

ביקורתי החיובית על "כשהלילה", שהוציאה "הספרייה החדשה", כללה פתיח עוקצני, ברוח טובה אמנם, על העורך פרופסור מנחם פרי. פרי נפגע מהפתיח הזה ( הנה כאן) ואני מצר על כך. אני מפרסם כאן את התגובה שכתבתי לרשימתו של פרי שכללה התייחסות לנושא (ותפורסם, אני מניח, באתר "הספרייה החדשה" בקרוב):

"אני מצר על כך שהערתי בפתיח הדברים לביקורתי נחוותה כעלבון גדול כל כך וכיריקה. אקח זאת בחשבון בפעמים עתידיות.
עולם הספרות משול לדשא גדוש ממטרות שבו יורקים וסובלים יריקות כפעם בפעם. אפילו מבקרים, תארו לכם, סובלים מיריקות כאשר, למשל, ביקורותיהם נחשבות לגרועות ולשטחיות כאשר אינן הולמות את טעם המבוקר או העורך ולטובות רק בהתאימן לטעם זה. אני פיתחתי סוג של חסינות לביקורות הביקורות שלי, שאינן עדינות תמיד בלשון המעטה, ולפיכך אולי הרשיתי לעצמי עוקצנות יתירה ברוח טובה. אך גם את הערכתי הרבה לפועלו של מנחם פרי הכנסתי ל"הכנסה" שלי. מבקרי המבקר – שפועלו ודאי קטן לאין שיעור אבל בכל זאת, לא יפה, הוא הרי מנסה כל כך וכמיטב יכולתו – לא מעניקים לו תמיד חסד כזה.
ספציפית, מה שעורר אותי לעוקצנות היא המחשבה שיש סופרים מעניינים מאד מחוץ לאיטליה שטרם תורגמו כמו שצריך לעברית: מרטין איימיס, למשל. חוויאר מריאס, למשל. סלין – לבטח. או סופרים אמריקאיים גדולים שראויים לתרגום מחדש (את אוגי מארץ' לא ניתן לקרוא בתרגום הקיים ונורמן מיילר לא מתורגם בחלקו הגדול).

בכל אופן, אולי אכן כדאי להפחית מעט את יריקותינו ואני אעשה חשבון נפש בעניין הזה. מאידך גיסא, הסכנה של הביקורת הישראלית היום אינה דווקא ריבוי הרוק המוטח אלא הרוק הנובע מפעולה אחרת הנעשית בלשון: לקקנות. אז אולי נתיר לעצמנו מעט לירוק ולחטוף רוק? אני מוכן לחטוף לא מעט אם יתירו לי להחטיף מעט… יש משהו בריא בזה למערכת ספרותית, כל עוד לא חוצים את הגבול.

שוב, אציין ביתר בירור את הערכתי הרבה והכנה לפועלו של עורך (ולא מו"ל!) "הספרייה החדשה". את אשר יעריך – יוכיח, זו הייתה אחת מסיבות העוקצנות בביקורתי".

פברואר 22, 2012 – 8:54 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (5)

שתי הערות על המסורת ההגותית האנגלו-אמריקאית

הנה כאן

פברואר 22, 2012 – 7:40 PM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "כשהלילה", מאת כריסטינה קומנ'ציני, "הספריה החדשה" (תרגום: אלון אלטרס)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

למנחם פרי מ"הספרייה החדשה" יש חוש עסקי לא רע. הרי זו מן המפורסמות. דוגמה נוספת שלו היא מיתוג חטיבה נכבדת מספרות התרגום של הוצאתו כ"ספרות איטלקית איכותית שנכתבת בידי נשים". האם זה מקרי שאחרי שהפכו, בתיווכה של "הספרייה החדשה", שתי סופרות איטלקיות מצוינות, בנות אותו דור (שנות העשרה של המאה ה-20), אלזה מורנטה ועמיתתה הטובה ממנה לטעמי, נטליה גינצבורג, למוכרות כל כך לציבור המשכיל בארץ, מצטרפות אליהן בשנים האחרונות, ובאותו תיווך עצמו, שתי סופרות איטלקיות נוספות, גם הן בנות אותו דור (ילידות שנות החמישים; כך היא, כנראה, גם פרנטה שנותרה אנונימית)? הסופרות הן אלנה פרנטה וכעת כריסטינה קומנצ'יני. כמדומה, אתה ממש יכול לשמוע את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה כאן, באחד מחדרי המוח של העורך רב הפעלים, שם ישב בא כוחו העסקי של איש הספרות השנון ותוך כדי שהוא מחכך את ידיו בהנאה עצמית הכריז: “הם, ואולי דווקא 'הן', ייקנו את זה כמו לחמניות טריות, ייקנו אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג, למעשה, כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה". אבל העוקצנות שלי נאמרת כאן ברוח טובה. "ימי הנטישה", של אלנה פרנטה, הוא ספר מצוין וחריף מאד, העוסק בנשיות פגועה בעקבות נטישת גבר. ואילו "כשהלילה", הרומן שלפנינו, שהנו אמנם ספר הרבה פחות מרשים מ"ימי נטישה", הוא בכל זאת רומן מוצלח, העוסק הפעם בצד אחר של הנשיות: הסירוב להיות אם, או "אם טובה דיה", כלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (בתימה זו עוסק גם ספר אחר של פרנטה שטרם קראתיו).
הסיפור, המתרחש בחלקו הגדול בשנות התשעים כמדומה, מסופר באופן מעניין כשני מונולוגים שזורים זה בזה, כך שלכל מונולוג מוקדש פרק, פסקה, ובהמשך כמה משפטים בלבד או אף פחות – והם נמסרים כך לסירוגין. נושאי המונולוגים הם מרינה, איטלקייה צעירה ממוצא צועני, נשואה ואם למרקו בן השנתיים, ומנפרד, בן כארבעים, מדריך טיולים באלפים האיטלקיים, שאשתו נטשה אותו ועברה לעיר עם ילדיהם. מרינה מגיעה לחופשה בכפר האלפיני, במצוות רופאו של בנה, ומתארחת בביתו של מנפרד. מרינה היא אישה פשוטה יחסית, מזכירה יותר את גיבורותיה הנוירוטיות, הזעיר-בורגניות והמשכילות-למחצה של נטליה גינצבורג, מאשר את גיבורתה המשכילה והבורגנית יותר של פרנטה. יחסה לאמהותה ולפיכך לבנה אמביוולנטי ביותר. בשני מקרים לפחות היא אף איבדה את עשתונותיה ובהתקף זעם על בכיו הלא פוסק של הבן ובעצם על אות הקלון שהדביק לה (“אם”), כמעט והסבה לו נזק. למקרה השני, והחמור יותר, שהתרחש בחודש בהרים שבו מתרחש עיקר הספר, היה מנפרד חצי-עד. כלומר הוא מנחש מה אירע מתוך שמיעה אך לא מתוך וודאות גמורה. זעמו של מנפרד ניצת. האישה הזו מסוכנת לבנה והוא נחוש להוציא מפיה את האמת ולגרום לכך שבנה של מרינה יילקח ממנה. זעמו של מנפרד ניצת לא סתם כך. מנפרד הוא שונא נשים, אך כמו כמעט תמיד שנאת נשים (או גברים) היא השם שאנחנו נותנים לשילוב בין תלות מועצמת, כעס ופחד ביחס לבן המין הנגדי. מנפרד כועס כמובן על אשתו שנטשה אותו. אך יחסו כלפי נשים מושפע מהמאורע המכונן של ילדותו וחייו והוא נטישתה של אמו, אחריה היה כרוך במיוחד, ועזיבתה את הכפר האלפיני בלוויית תייר אמריקאי שהתאהבה בו. כעת, יש משהו "פאזלי" כמעט מביך – כלומר פין של חלק סיפור אחד המותאם בקלות רבה מדי לניקבה של חלק הסיפור האחר – באופן שבו מפגישה קומנצ'יני בין האם שמבקשת להיפטר מבנה והגבר שאמו נטשה. זה הופך את מעשה האמנות כאן לקל מדי, סוג של "דאוס אקס מכינה" שעומד בתשתית הרומן. ועם זאת, קומנצ'יני מצליחה לרגש מאד בתהפוכות שעוברות על שתי דמויותיה הראשיות: הן למדות במפגשן החזיתי לסלוח לאחרים ולעצמן ולמצוא אולי תיקון לפצעי חייהן: זו לאמהותה וזה לנטישת אמו וליחסו לנשים.
המתח הבסיסי של הרומן מורכב מהמתח הארוטי שנגדש בין מנפרד למרינה ומהשאלה האם יצליח לחלץ מפיה הודאה בכך שהיא סיכנה את חיי בנה. שילובם המתהדק של מונולוגי השניים הוא מקבילה צורנית נאה לאותה משיכה מתעצמת ביניהם. ואף על פי שהסופרת מעט עוזרת להתפתחות הרומן ביניהם, בהתערבות מזרזת ומעט גסה, ואף על פי שהסוף של הרומן מעט הוליבודי, כלומר סוף של סרט הוליבודי "איכותי" (לא התפלאתי לקרוא שהסופרת היא גם בימאית), הרי שהתוצאה היא רומן מושך לקריאה שעוסק בסוגיות חשובות וטעונות (הקושי באמהות, שנאת נשים) וזאת הוא עושה בלוקיישן האטרקטיבי של האלפים האיטלקיים המושלגים.

* באתר "הספרייה החדשה" השיבו לי כגמולי בעוקצנות ברוח טובה והעירו על שתי טעויות שנפלו בטקסט המקורי ותוקנו כעת.

פברואר 20, 2012 – 5:39 PM קטגוריות: Uncategorized, שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

שונות

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

טלוויזיה, ספרות ובני אדם

אחד מיתרונות הקריאה על פני הצפייה בטלוויזיה נעוץ בנוכחות האנושית המועצמת שהטלוויזיה, מטיבה, כופה עליך. הייצוג הישיר של הטלוויזיה, ייצוג איקוני, כופה על הצופה נוכחות אנושית המזכירה במידה מקסימלית את הנוכחות האנושית שבעולם האמתי. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת זקוקים פעמים רבות לבדידות. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת מתקשים משום כך לפעמים לצפות בטלוויזיה פשוט משום שניבטים ממנה עוד אנשים. לצפות בטלוויזיה הנו בעבורם להשתתף במסיבה רעשנית. וכל מי שהשתתף אי פעם במסיבה כשרק רצה להיות עם עצמו יכול להבין עד כמה זו חוויה לא נעימה. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת זקוקים פעמים רבות לבדידות. אך לא תמיד הם זקוקים לבדידות דוממת וריקנית. הקריאה בפרוזה, בדומה לטלוויזיה, מפגישה אותם גם כן עם אנשים. אולם מכיוון שאלה אנשים שיוצרו בעמל רב על ידי עינם המביטה ומוחם המפענח של הקוראים, הרי שאלה לא ממש אנשים אחרים, הם שלוחה של "האני", מתוך כך שאותן "דמויות" יוצרו בעבודה שתובעת הקריאה ביחס לצפייה הפסיבית-יותר במסך הקטן. אם הגיהינום הוא הזולת לפעמים, הרי שכף-הקלע היא הטלוויזיה.

ספרות ופילוסופיה

כשהייתי בשנות העשרים שלי – וזה היה, ילדים, בחלקו, במאה שעברה! – רחשתי בוז חרישי כלפי הפילוסופיה וגאווה גלויה בספרות. הפילוסופיה נראתה לי עסק חיוור ותלוש שאינו עומד במבחן הקונקרטיות של הספרות. הספרות היא החיים ואילו הפילוסופיה היא צלליהם. הפילוסופים היחידים שעניינו אותי היו האקזיסטנציאליסטים וגם אותם, כלומר את פעילותם ההגותית (ולא הספרותית), למעט ניטשה, לא קראתי לעומק. ניסיתי אמנם את קירקגור, שהייתי אמור לאוהבו לפי כל המאפיינים שיוחסו להגותו בספרות המשנית שקראתי עליו, אך מעולם לא התחברתי אליו ממש, הוא נותר עבורי איזו הבטחה שלעולם אינה מתממשת (וזה נכון, אגב, עד היום). היחידים שעניינו אותי היו האקזיסטנציאליסטים וזאת בדיוק על שום כך שהם דיברו בשבחה של ההתנסות הקונקרטית בקיום ולפיכך גם ראו בספרות כלי-ביטוי ממדרגה ראשונה שהולם את הפילוסופיה שלהם. ואכן, חלקם היו סופרים גדולים (סארטר וקאמי, למשל). כשקראתי את שכתב קאמי בפתיחת "המיתוס של סיזיפוס" (“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדי לחיות את החיים האלה, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות, אם לעולם שלושה ממדים, אם לרוח תשע קטגוריות או שתים עשרה, באות אחר כך. כל אלה משחקים", תרגום: צבי ארד), הנהנתי במרץ. “כל אלה משחקים"; כלומר, כך חשבתי, כל מה שהינה הפילוסופיה. על מהות החיים, ובעקבות כך על טעמם או חיובם, מלמדת הספרות יותר מאשר כל חקירה מופשטת.
אבל בשנים האחרונות אני חש רעב גדול לפילוסופיה דווקא. ואף מנסה להשקיטו בקריאה פילוסופית בשעות שאינן יום ואינן לילה ואני מעט פטור בהן מדאגות היומיום. יש כמה סיבות לרעב הזה. אבל בהקשר של העימות בין הפילוסופיה לספרות, ישנה סיבה אחת עיקרית. ריבוי הספרים הרואים אור ושאת חלקם אני קורא, יוצר אצלי תחושה של חוסר-משקל של היצירה הבודדה. עצם הריבוי מלמד על – אם להשתמש בשפה פילוסופית – ה"קונטינגנטיות" של היצירות, כלומר על אי-הכרחיותן. פתאום מקור כוחה של הספרות, הקונקרטיות שלה, מתגלה לי גם כמקור חולשתה: התמקדותה בצירופים השונים והאינסופיים שבמציאות על חשבון חתירה להבנת עקרונותיה.

חינוך לסולידריות

ביום לחוץ במיוחד בשבוע שעבר תכננתי בשעה מדויקת, היחידה שהייתה פנויה אותו יום, ללכת לדואר ולקבל חבילה שציפיתי לה מאד. דוהר ברחובות העיר הגעתי לדואר אך הוא היה סגור. השביתה! טפחתי על מצחי. ובין רגע הפכתי לאחרון הראקציונרים: איזו מדינה! ביורוקרטיה עצלה ושביתות מופקרות! צריך לעשות כאן סדר ומהר!
אבל לכל אדם יש גם יצר טוב, ברוך השם. נזכרתי שהשביתה היא לטובת עובדי הקבלן. לכל אדם יש יצר טוב, ברוך השם, ואם לא יצר טוב אז אינטרס עצמי: נזכרתי שגם אני סוג של עובד קבלן.

פברואר 18, 2012 – 6:42 PM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (7)

הרהורים בעקבות קריאת "עד שיום אחד", של שמי זרחין ("כתר")

כאן מופיעה הרשימה

פברואר 15, 2012 – 2:29 PM קטגוריות: Uncategorized | תגובות (4)

על "טירזה", של ארנון גרונברג, הוצאת "ספריית פועלים" (תרגום מהולנדית: רחל ליברמן)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה שקרה לי עם הספר הזה לא קרה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות. אך 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. יכולתי לכאורה לומר שאם קרוב ל-90% מהרומן הם טובים מאד לא יכולים קצת יותר מ-10% שלו להרוס אותו. לכל היותר יכולתי לומר שהם העבו על התרשמותי. אבל אצלי זה לא עובד כך. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה, בד בבד עם חקיקה בה של טקסט מוצלח, גם דמות של סופר אשף. זו לא דמות קונקרטית. זה לא ארנון גרונברג הביוגרפי. זו דמות שהקורא, במקרה הזה אני, יוצר בדמיונו מתוך הטקסט. דמות של סופר אשף ומשרה ביטחון שעליו אני יכול להישען בבטחה. אולם מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שלפתע נחשף בדמות של אדם שאנו מכירים, מוקירים ואף מעריצים. הקסם פג בבת אחת. האדם חדל להיות האישיות הפלאית שדמיינו שהנו. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו. ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות זאת בחיים – אבל בספרות איננו (אני) מוכנים להתפשר.
הסופר, ארנון גרונברג, בן ארבעים ואחת, הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. גרונברג הוא סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי של ספר פרי עטו לעברית. קראתי בעבר את ספרו "מבקש המקלט", שעשה עלי רושם גדול. ספר פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות. את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופאי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופאי של מפנה המאה העשרים). לגל הזה שייכים סופרים כמו וולבק ואמילי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי פטר הנדקה. הכתיבה של הסופרים הללו סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנטרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אך מהעיסוק בדוחה, ברקוב ובמדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. הקורא מתחייה אחרי מותו-כביכול בזמן הקריאה, כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים. במובן הזה הניהיליזם הזה, חשוב לומר, הוא חלק מהתרבות, למרות שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי-חברתי מובהק. הספרות הזו מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה פורקת העול חוזר הקורא אל החברה והתרבות כשהוא רענן יותר.
350 העמודים הראשונים מציגים את הניהיליזם האירופאי החדש במיטבו. הגיבור (הרומן מסופר בגוף שלישי) הוא יורגן הופמייסטר, כבן שישים, עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו של הופמייסטר נטשה אותו, חסכונותיו כלו בעשן ב"קרן גידור" (מושג, שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו), הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו והוא חי למעשה רק למען בנותיו, ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת, טירזה. חלק גדול מהרומן מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה-18 יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידאליסטים, אכפת להם מאפריקה, מהרהר הופמייסטר, אבל הם ייגמלו מזה. היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב"מבקש המקלט". כאן הופמייסטר מתעקש לכנות את שוקרי מוחמד עטא, שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.אבל העיסוק בגזענות אינו צדקני ומשעמם, אלא מעמיק ומצחיק. הומור הוא הרי סוג של אינטליגנציה.
גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שאינו נעדר חמלה עם זאת. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא-קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, בה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארח-המשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות מספקת. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי בוטה, מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק (וזו מחמאה), אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למונטיין), קתרטית. הרומן חריף מאד ואינו משעמם לרגע.
אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. לטובת אותם קוראים שיבחרו לקרוא ברומן, אנסה לדבר באופן מופשט שלא יחשוף יותר מדי. הקלקול בסוף מורכב מקלקול קטן וגדול. הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש שלה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה "מודבק" לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך הרומן באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, אם כי נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות המסוגלות לכל מעשה שלא ייעשה. פלובר כתב באחד ממכתביו שלעולם לא יכתוב על עצמו, כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא-נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר ודאי טעה ביחס לעצמו, ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו (אולי יותר). אבל ככלל, אני סבור שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.

פברואר 14, 2012 – 8:48 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

הסקר על מידת הדתיות של היהודים הישראליים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הסקר שנערך בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ולפיו, נכון ל-2009, 80 אחוז מהישראלים מאמינים באלוהים, עורר ריגשה באגפים הליברליים שלנו. הסקר מצביע על מגמת עלייה במידת הדתיות בעשור האחרון. אני אדם לא מאמין. אבל אני מסרב להתרגש. עוד לא שוכנעתי שמאי אמונה באלוהים צמחה טובה גדולה לאנושות. לא צריך להיות קיצוני כמו דוסטוייבסקי ולסבור שהכפירה הנה אסון מוסרי, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", בכדי לפקפק בהישג-כביכול שיש לאנושות שהגיעה להכרה בכך שהיא לבדה כאן על פני האדמה. גישתו של פרויד, שראה באבדן האמונה בגרות נפשית של האנושות, בגרות שלפי תפיסתו המפוכחת כרוכה תמיד בוויתור כואב על פנטזיות הילדות, מתקבלת יותר על לבי. אבל כיוון שסוגיית ערכו של הוויתור על פנטזיות הילדות הנה סוגיה לא פתורה אצל רובנו – אם אלו פנטזיות גרנדיוזיות, פנטזיות על ייחודנו או אחרות – סוגיה לא פתורה, כמדומה, גם בהגות הפסיכואנליטית שאחרי פרויד, אני משתמש בתפיסתו של פרויד נגד פרויד עצמו וסבור שטרם הוכח שהוויתור על הפנטזיה הזו הופך את הקיום האנושי ככלל למספק יותר. לא מזמן ראה אור ספר שיחות עם סופרים ביחס לאמונה באלוהים בשם “מי מאמין”. באחת השיחות בספר סיפרה הסופרת האמריקאית פאולה פוקס, שמגדירה את עצמה כלא מאמינה, שיום אחד כשהתנגשה בטעות בשליח ביקשה ממנו סליחה. השליח נזף בה: “לעולם אל תבקשי סליחה, זו עדות לחולשה!”. אני חושבת, אמרה פוקס, שההערה שלו מסגירה היעדר חינוך דתי. אני מזדהה עם הטענה הזו. הרי כשאנו, חילונים ודתיים, מבקשים לתאר מישהו שהתנהגותו שחצנית ואנוכית, אנחנו אומרים ש"פלוני – אין לו אלוהים". אנחנו לא אומרים: “פלוני – אין לו ערכים ליברליים". איננו אומרים "פלוני – אין לו סופר-אגו". השפה מכירה בכך שיש קשר מסוים בין אמונה להתנהגות מוסרית.
אבל דווקא משום כך, כלומר משום שהאמונה באלוהים אכן יכולה לשמש כרסן מוסרי, מצאתי את עצמי מודאג מנתון אחר שבסקר. לפי הנתון הזה 70 אחוז מהיהודים הישראליים מאמינים שהיהודים הם "העם הנבחר”. כעת, בתוך עמנו אנחנו יושבים. אנחנו יודעים שאולי איננו גרועים משאר העמים, אבל קשה-קשה לטעון שאנחנו טובים מהם. גם רבי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורן של ישראל", אני משוכנע בכך, היה מתקשה לטעון כך היום. אנחנו מדינה עם הפערים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי. אצלנו – ידו של איש באחיו, ואם לא באחיו ממש הרי שבכיסו. אנחנו שוללים זכויות בסיסיות מעם אחר, וגם אם אנחנו בעלי השקפה ימנית וסוברים שאין לנו ברירה אלא לעשות זאת, אני סבור שאנחנו יכולים להכיר בכך שהמצב הזה רחוק מלהיות אידאלי. אפילו מבחינה אסתטית גרידא, חוצותינו אינן נאות ואיננו יודעים לשמר את יפי ארצנו. לטעון שאנחנו העם הנבחר סתם כך, ואינני מתייחס לגישות מתוחכמות יותר ולפיהן אנחנו העם הנבחר בפוטנציה בלבד (“אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן עולים עולים עד לכוכבים, כשהן נופלין נופלין עד עפר”, כדברי חז”ל), גישות שאינן, יש להניח, מוכרות למרביתם-ככולם של משיבי הסקר, הרי זו הכחשה מגוחכת מצד כל מי מאיתנו שביקר ולו ליום אחד באחת מארצות המערב המתוקנות, שהנן "נבחרות" הרבה יותר מאיתנו בפרמטרים רבים. אמונה נאיבית שאנחנו "עם נבחר" מעודדת התנהלות נרקיסיסטית ואטומה. התנהגות שהינה גם מסוכנת מבחינה קיומית גרידא: מי שחושב שהוא "עם נבחר" עיוור לסכנות האורבות לקיומו מתוך אמונתו המופרזת והמופרכת בכוחו. אם כל ערס, פרחה או פקאצה ישראליים מצויים, גם אם לא רצויים, אם כל סתם-אחד מאיתנו, שמשתדל לגמור את החודש ולהתנהל איכשהו בחיים האלה, חושב שהוא עם נבחר, התוצאה יכולה להיות בדיוק אותה התנהגות שחצנית, אנוכית ודורסנית, שאותה אמונה באלוהים יכולה כאמור לסייע במניעת צמיחתה.
בקיצור, יש סתירה בין שתי תוצאות הסקר: מי שחושב שהוא "עם נבחר" יכול בקלות להגיע לכך ש"אין לו אלוהים".

פברואר 11, 2012 – 8:40 PM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (12)

טור פרשני על ענייני אקטואליה

כאן טור פרשני על ענייני אקטואליה

פברואר 9, 2012 – 9:23 AM קטגוריות: Uncategorized | תגובות (19)

על "סטונר", של ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (תרגום: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

התופעה המו"לית המעניינת ביותר בשנה החולפת היא התקבלותו המפתיעה של הרומן "סטונר" בקרב הקהל הישראלי. הרומן, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" רק בספטמבר האחרון (בתרגומה הטוב של שרון פרמינגר), מכר עד היום 25,000 עותקים. הוא נמצא כבר 16 שבועות בטבלת רבי המכר של החנויות הפרטיות, כשבארבעת השבועות האחרונים הוא במקום הראשון, 16 שבועות בטבלה של סטימצקי (שם הוא נמכר במבצע) ו-4 שבועות בטבלה של צומת ספרים (שם הוא אינו במבצע). אי אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהמבצעים בסטימצקי דחפו את הרומן, אבל מכיוון שהרומן נוכח בשלוש טבלאות רבי המכר (ומכיוון שיש עוד ספרים רבים במבצע) – אי אפשר לתלות את התקבלותו רק במבצעים.
מה שמעניק לניסיון-פענוח חידת התקבלותו החמה של "סטונר" מוטיבציה מיוחדת, הנה העובדה שזהו פשוט ספר טוב מאד. רומן כתוב בחומרה לא מצויה, נעדר סנסציוניות, ושנושאו, במידה רבה, אליטיסטי.
"סטונר", של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס (1922-1994), ראה אור בארה"ב כבר ב-1965, אך טבע שם בים רומנים אחרים או נידף ברוח-התקופה שעיינה את סגנונו הפשוט והישיר. הוצאתו מחדש לאור ב-2003, בסדרת הקלסיקות של ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", הניבה בארה"ב התייחסות ביקורתית רבה. הרומן מספר בגוף שלישי ובפשטות כמעט מתריסה, כמו-טולסטויאנית (הפשטות הביוגרפית של "ילדות, נעורים, עלומים" לטולסטוי), על חייו של המרצה לספרות ויליאם סטונר מנערות מאוחרת עד מותו בשנות החמישים. הרומן עוקב בצורה כרונולוגית קשיחה, מפליאה באי תחכומה, אחרי חיי הגיבור, הכוללים הכבשות לא צפויה בקסמי הספרות, נישואים אומללים, תככים אקדמיים, סיפור אהבה שמחוץ לנישואין, גסיסה ומוות. ישנם ברומן כמה הגיונות מאלפים על מהותה ואופייה של הפעילות האקדמית, כמו תיאור יפה מאד, תיאור התגלותי, של רגע המרה של אדם לספרות. אך עיקר מעלתו של הרומן אינה בהפרזות הגותיות או ברגעי אפיפניה, אלא דווקא ביובשנותו כביכול, בצעידה עקב בצד אגודל אחר חייו של אדם. הבינוניות-לכאורה של ויליאם סטונר, הופכת באמצעות החקירה והדרישה המדוקדקות של ויליאמס, לחד-פעמיות. אחרי מותו של סטונר ועם תום הקריאה ברומן, מעניק המחבר לדמותו הראשית חסד של אמת והופכו אכן ל"גיבור". לא הייתי מפריז ואומר ש"סטונר"הוא "רומן מושלם", כפי שטוענת אחת הביקורות האמריקאיות שבכריכתו, אבל זהו בהחלט רומן מצוין.
מניין המשיכה של עשרות אלפי קוראים ישראליים אל הרומן הזה? רומן שצאתו לאור לא לוותה בכתבה "חושפנית" בעיתונים, שכותבו אינו סלבריטאי, שקריאתו אינה דווקא קלילה ואף אינה כומסת תפניות תזזיתיות "מפתיעות" ותיאורים "עסיסיים"? מכיוון אחר: מדוע הוטב גורלו מספרים מצוינים רבים אחרים שרואים אור אצלנו ונותרים בחשכת האנונימיות?
שני מאפיינים מרכזיים של "סטונר" יכולים אולי לשפוך אור על הקושיה הזו.
הראשון הוא יושרו הקיצוני של הרומן. הדרך בה בחר ויליאמס לספר את הסיפור הנה, כאמור, לינארית במפגיע. למשל, אין כאן מצד אחד שום ניסיון מתוחכם לפתוח במה שכונה בפואטיקה של העולם העתיק "In Medias Res”, כלומר: באמצע הדברים, ומצד שני אין כאן שום ניסיון לרמז על סוד כלשהו שיתגלה בעתיד. האמצעי הראשון, שכל רומן בלשי כמעט משתמש בו (הגופה בפרק הראשון שולחת אותנו לעבר), נועד לפתות את הקורא להמשיך בקריאה וכך לגלות את מה שקרה באותו עבר. האמצעי השני, שגם הוא מצוי בטהרתו ברומן הבלשי, מפתה את הקורא בהבטחה לפתרון התעלומה בעתיד. אבל אצל ויליאמס – ההפך המוחלט. כך נפתח הרומן: “ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן 19. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה לספרות באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב-1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו". הרומן מתחיל בפשטות בהתחלה, ולא בשום "אמצע הדברים". אך הרומן גם "מגלה" לנו מיד בפתיחה את "הסוף"! היושר הקיצוני הזה, המתבטא כבר בפתיחה, הוא ביטוי תמציתי ליושר המאפיין את מכלול הרומן (יושר שנוכח אפילו בשמו הישיר). חייו של סטונר מתוארים ללא כחל וסרק מייפים, אך גם ללא בוץ וטינופת מכערים, שסופרים משתמשים גם בהם כדי לעורר עניין. היושר הזה זכה להיענות הקוראים כי הוא מנוגד כל כך לראוותנות, למניפוליטיביות ולהפוך-על-הפוך, המאפיינים חלקים נרחבים בספרות העכשווית. במילים אחרות: סוד המשיכה של הרומן נעוץ דווקא באי-פתיינותו המופלגת.
סיבה נוספת לכוח משיכתו של "סטונר" הנה עיסוקו של הגיבור הראשי: הספרות. ויליאם סטונר נכבש בידי הספרות באופן בלתי צפוי, בהתחשב במוצאו החוואי הפרובינציאלי. הוא רואה בספרות את מרכז קיומו ומסור לה בלב ובנפש כל חייו. אני חושב שחלק מקהילת קוראי הספרות הרצינית בישראל מצאה בו סמל ודמות להזדהות אתה. הקריאה הרצינית בתרבות העכשווית הפכה לפעילות מיעוטית, פעילות לא מובנת מאליה. אנחנו נמצאים בקו פרשת מים היסטורית בה ייתכן ופעולת הקריאה תיטה לאחת משתי מגמות עתידיות. האפשרות הטובה יותר: הקריאה תחזור להיות פעילות אליטיסטית, כפי שהייתה בזמן העתיק, בימי הביניים ולמעשה עד המאה העשרים. האפשרות המלבבת פחות היא שפעולת הקריאה תהפוך לעיסוק של קבוצת מיעוט לא אליטיסטית, דומה לפעילויות-נישות אחרות בתרבות כמו חיבת רוק כבד או התמכרות למשחקי מחשב.
המיעוטיות של אוהבי הספרות יוצרת חוסר ביטחון. ויליאם סטונר, שהספרות תשוקתו, הפך להם לסמל שניתן לשאוב ממנו השראה ונחמה.

פברואר 6, 2012 – 8:23 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (13)

בחזרה לפרויד

כאן כתבתי על "הצגת הנרקיסיזם" של פרויד

פברואר 4, 2012 – 8:01 PM קטגוריות: Uncategorized | פרסם תגובה