מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד הדברים היותר מעניינים ביחס לרומן הזה הנו תאריך פרסומו. הוא ראה אור ב-1958, כאשר קובה נשלטה עדיין על ידי הרודן בטיסטה ולא הייתה עדיין קומוניסטית. המהפכה של קסטרו, שהחלה כבר אמנם, טרם נחלה את הצלחתה. אך העיקר ביחס לתאריך פרסומו הוא שהרומן הזה התפרסם יותר משלוש שנים לפני שהפכה קובה למוקד למתיחות בינלאומית ולמצע גאוגרפי לרגע הקרוב ביותר, אולי, שבו הפכה "המלחמה הקרה" לחמה: “משבר הטילים בקובה" (1962). זה מעניין כי הוואנה של גרין היא כבר, ב-1958, מוקד לרחישות ריגול בינלאומיות, כשאחד משיאי הרומן הוא תהייתם של שירותי הביון הבריטי מה משמעותם של תרשימי מתקנים חשודים שמספק להם "האיש שלהם" בהוואנה. האם אלה מתקנים של נשק סודי חדש? אולי טילים?
אבל הרומן הזה רחוק מאד מלהיות רציני כמו שהיה בשעתו משבר הטילים בקובה. זוהי מהתלה משעשעת ומהנה לקריאה, לפרקים מצחיקה ממש, אך חסרת ערך שאינו בידורי. גראהם גרין (1904-1991), סופר פורה שהיה גם מבקר ספרות, תסריטאי (הוא כתב את התסריט לסרט המופת “האדם השלישי”), איש ביון ותייר נמרץ, כתב גם כמה רומנים רציניים, כמו למשל "העוז והתפארת" המתרחש גם הוא בדרום אמריקה. זהו אינו אחד מהם. אם כי בכוונת-מכוון הוא אינו כזה; גרין בהחלט כיוון למהתלה וזה בהתאם מה שיצא. אגב, גם הרומנים הרציניים של גרין, אלה המוכרים לי ובהחלט לא כולם מוכרים לי, שעוסקים בחומרה בסוגיות של דת ומוסר, מהנים לקריאה אך אינם רומנים גדולים. ופרט אחרון מקדים: הקתוליות משחקת תפקיד משמעותי ביצירה של גרין, הרצינית והבידורית כאחת, והיא נוכחת גם כאן. גרין המיר את דתו לקתוליות בצעירותו ומעניין להשוות בינו לסופר בריטי סטירי נוסף, בן דורו ממש, הסופר הגדול אוולין וו, שאף הוא היה קתולי. האם יש קשר בין האאוטסיידריות הקתולית (באנגליה) לבין נקודת המבט המרוחקת של הסטיריקן?
הרבה הרבה שנים לפני הפרודיות על סרטי ג'יימס בונד (ושלוש שנים לפני סרט ג'יימס בונד הראשון, “ד”ר נו” עם שון קונרי), שם גרין את עולם הריגול ללעג ולקלס. הגיבור שלו הוא ג'ים וורמולד, בריטי שחי בהוואנה, בה נישא לאישה קובנית שנטשה אותו והותירה אותו עם בת יפהיפייה בת 17, בת שנעה בין פרצי דבקות דתית קתולית לגחמות של מתבגרת יפה ומפונקת. וורמולד הוא טיפוס מופנם ועגמומי, בעל חנות לממכר שואבי אבק. המודיעין הבריטי בוחר בו להיות "האיש שלנו בהוואנה" למרות שאין רחוק מוורמולד העצי כעולם הריגול. אבל דאגות הפרנסה שנובעות, בין השאר, מגחמותיה ופזרנותה של בתו, מביאות אותו לקבל את ההצעה המוזרה (ואת הכסף). וורמולד, כמובן, אינו מעלה בדעתו כלל וכלל לעסוק בריגול. במקום זה הוא בודה ממוחו רשת ריגול שפרש כביכול ברחבי האי הקובני, רשת שתובעת כמובן משכורות וחשבונות הוצאות. את פעולת ההמצאה הזו ממשיל וורמולד לעבודת הסופר, הממציא דמויות בדויות ומעורר את הקורא להאמין במציאותן. נקודת המפנה הראשונה במהתלה מתרחשת כאשר המודיעין הבריטי דווקא מתרשם מאד מהדיווחים המומצאים ולוחץ לקבלת עוד מידע. במיוחד הוא מתרשם מתרשים הבסיס הסודי ובו כלי הנשק המוזר שסיפק להם וורמולד. כלי נשק זה הנו, למעשה, הגדלה של מנגנון שואב האבק שוורמולד מוכר. ואכן, כלי הנשק מזכיר לכל המומחים של הביון הבריטי "משהו", אבל הם אינם מצליחים לפענח מה בדיוק הוא מזכיר להם. נקודת המפנה השנייה ברומן היא ששירותי ביון מתחרים, שהמידע של וורמולד הודלף להם, מתחילים אף הם להאמין ברשת הסוכנים הבדיונית ומחליטים לחסלה. כך מוצא את עצמו וורמולד אחראי לשלומם של אנשים שאין להם מושג מה התפקיד הדרמטי שמיוחס להם בעיני שני שירותי ביון של שתי מעצמות לפחות. כל הסטירה הזו מתרחשת על רקעה של הוואנה, עיר של דקדנס נהדר ולא נהדר, עיר של אלכוהול, סמים וזנות.
בצד קווי המתאר הסטיריים הגדולים ששורטטו זה עתה, יש ברומן כמה רגעים מקומיים יותר של הומור גדול. למשל, כאשר וורמולד בא להזהיר את אחד ה"סוכנים" שלו, פרופסור סאנשז, שהוא עומד להירצח על לא עוול בכפו, הוא מגלה שה"סוכן" מצוי עם מאהבת צעירה ולוהטת, שמתנהגת כלפיו, עם זאת, בגינונים פולניים של רעיה חוקית פגועה. המאהבת הלטינית-פולנית סבורה שוורמולד נשלח מטעם מריה. וורמולד ממהר להצטדק: "אין לזה שום קשר למריה – לסניורה סאנשז, התכוונתי". על כך עונה הפרופסור בחדות: "איך לעזאזל סניורה סאנשז קשורה לזה?". מריה, מסתבר, אינה אשתו של הפרופסור אלא מאהבת נוספת.
למרות אופיו הקומי הבסיסי של הרומן יש בו גם רגעי רצינות נוגעים ללב. למשל, כשוורמולד, שבקושי יודע להפעיל אקדח נדרש להשתמש בו לראשונה, הוא מגלה כמה לא טריביאלית הפעולה הזו כאשר אתה צריך לחסל בנאדם שאינו אנונימי בשבילך, אפילו עם היעדר האנונימיות נובע משניים שלושה פרטים אישיים שאתה מגלה עליו במשך היכרות קצרה.
אך ככלל זה אינו רומן חשוב משום בחינה, אלא רומן חביב המספק בידור יעיל.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יובל בן-עמי כתב ספר אוטוביוגרפי קולח, כן, משעשע ונבלע בגמיעה, על הבוהמה הספרותית התל אביבית של שנות האלפיים. הספר נפתח בחוסר מנוח של גבר צעיר כבן שלושים אך כבר נשוי. משם הוא ממשיך לפרידה מאשתו, תוצאת חוסר המנוח המוזכר, ולצלילה מצפון העיר לתוך עולם השירה הצעירה שבדרומה ולהתאהבויות שונות במשוררות או במוזות משוררים. המשוררים, המשוררות, המוזים והמוזות, מופיעים כאן בשמם המלא ומוסיפים עניין לקוראים המכירים את הנפשות הפועלות. לבסוף ממשיך בן-עמי לגילוי תשוקתו ללבישת בגדי נשים, תשוקתו של גבר סטרייט חשוב לציין, תשוקה שמתוארת כאן באומץ ובחן אם כי לאו דווקא בעמקות מיוחדת (וזו תופעה פסיכולוגית מרתקת שמשוועת לקצת עומק).
יש בכתיבה של בן-עמי אירוניה והומור דקים ומשובבי-נפש במידה, אירוניה והומור דקים שהנם כמעט נוסחתיים בכתיבה של הדור הצעיר התל אביבי, מרועי צ'יקי ארד ועד עודד כרמלי. אלה הומור ואירוניה הרבה פחות תוקפניים וצורבניים מאלה של עוזי וייל או קסטל-בלום, הנציגה הגדולה של הדור הקודם בספרות העברית, דור שנות התשעים, ואני מעדיף אותם בהרבה. אני מעדיף אותם בהרבה כי הם ויטליים ואינם מעודדים אימפוטנציה, כפי שהיו האירוניה המיואשת וההומור השחור של בני הדור הקודם.
הניסיון של בן-עמי בכתיבת ספרי תיור (הוא כתב כמה כאלה) מסייע לו להתבונן בסצנת השירה התל אביבית העכשווית בעיניים משתאות, עיני תייר. בן-עמי הנו, לפי עדותו, תייר בורגני, בורגני-לשעבר, בבוהמיה. התיירות הזו הופכת אותו למשקיף שמזהה נכונה את מיוחדות התופעה. אבל מה שנעדר מהספר הוא ההדגשה שהבוהמה התל אביבית העכשווית היא לא רק תופעה משעשעת, אלא סוג של נס, תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. כי הבוהמה, ובייחוד הבוהמה הספרותית, לא הייתה קיימת בתל אביב בשני העשורים שקדמו לשנות האלפיים. מדובר ברנסנס מפתיע מאד. גם אני הייתי פעם תייר בתל אביב, בשנות התשעים, וחוויית התייר שלי הייתה של אכזבה עמוקה מהיעדרה של בוהמה, מהפיכתה של העיר העברית הראשונה לעיר יאפית מסריחה ונטולת עניין כלשהו בספרות ובטח שלא בעברה הספרותי המפואר, בחיים הספרותיים הדי סוערים שהתנהלו בה משנות השלושים עד שנות השבעים.
במרוצת הרומן הווידויי בן-עמי מתאר כמה מהסערות שהסעירו את ביצת השירה התל אביבית בשנים האחרונות. פרשת צאלה כ"ץ, המשוררת המומצאת ששיריה כיכבו בכתב העת התל אביבי “מעיין”; יהודה ויזן ועודד כרמלי, המשוררים הצעירים, שהטמינו דמה של מטען-נפץ בפתח משרדי עמותת השירה "הליקון", במחאה על התנהלותה האנטי-ספרותית לטענתם; הטענות כלפי אפיגוניות של משורר צעיר אחר שעוררו מהומה זוטא וכדומה. אבל למרות שהסערות הן סערות בביצה, כאמור, הרי שהופעת השירה התל אביבית היא תופעה חשובה ביותר, שהסיבות לה והשלכותיה גדולות בהרבה מאיכותם של השירים הנכתבים באותה ביצה. השירה התל אביבית הצעירה של שנות האלפיים, יותר מאשר הנה תופעה שהינה בעד משהו, כתיבת שירה, היא, לטעמי, תופעה שיצאה נגד משהו. זה מרד צעיר נגד הבורגנות והמטריאליזם המחניקים שנפלו כמו אובך על הישראליות בשנות התשעים. השירה, כמוצר רוחני שלכאורה אין שום צורך בו, "אין לו שוק", הוא המוצר המתאים ביותר להתנוסס כדגל על מרד כזה. השירה הפכה לצורת המחאה הנמרצת המועדפת נגד העבודה המנוכרת שרוב הישראלים נאלצו להתמכר לה בעשורים האחרונים. במרקסיזם מדברים על עבודה מנוכרת כעבודה שאינה נובעת מצרכיו של העובד ושפרותיה גם נלקחים ממנו עם תומה. השיר הוא ההפך המוחלט מכך. ראשית, השיר תואם בדיוק את צרכיו הנפשיים של הפועל-הכותב ונובע רק מהם. השיר לא מנוכר גם מבחינה זו שהמשורר אחראי על כל תג ותו בשירו, בניגוד למהנדס היי טק או פועל בבית חרושת שאחראי רק על פיפס מתוך מוצר כולל שלא תמיד הוא אף יודע או מבין מהו. ולבסוף, השיר גם לא מנוכר בכך שהוא אינו יוצא מתחת ידיו של המשורר עם פרסומו, בניגוד לכמעט כל עבודה שכירה, שבה אמצעי הייצור וההפצה אינם תחת ידו של העובד וגם המוצר הסופי ניטל מידיו ונמכר בשוק. השיר המודפס או המועלה ברשת אינו ממש אובד לפועל-השירה שייצר אותו. בתמצות: השיר לא מנוכר מכיוון שהוא מוצר אישי, הוא אינו נזקק לחומרי גלם שמצויים בידי בעל הון והוא גם לא נלקח מהמשורר עם תום העבודה. במילותיו של המשורר הלאומי: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא.
כך שהשירה התל אביבית הצעירה היא הרבה יותר משירה. היא מחאה. ובפרפרזה על אותו משורר גדול: אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבה המחאה התל אביבית של הקיץ האחרון את תעצומותיה – סורה אל בית המדרש הישן נושן של השירה.
כך שיובל בן-עמי כתב על חוויותיו המשעשעות כתייר על מורדות הר ירוק וססגוני, מבלי להרגיש שזה בעצם הר געש פעיל; הוא כתב קומדיה תל אביבית מבלי לשער שהיא פרק בדרמה ישראלית גדולה בהרבה, הרת משמעות ותוצאות.