מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן שואל וולטר ברגלנד את חברו, מוזיקאי הרוק ריצ'רד כץ, שניים מתוך שלוש הדמויות הראשיות ב"חירות", איך ההרגשה לזכות סוף סוף בתהילה, כשהוא כבר באמצע שנות הארבעים שלו. ריצ'רד משיב: "אולי הייתי שונא את החוסר של זה, אבל אני גם לא אוהב את הדבר עצמו". הדיאלוג הקצר הזה ועילתו מקפלים בתוכם תיאור של הקריירה המדהימה של פראנזן עצמו והסבר לחלק מסוד קסמו. במסה מפורסמת וחשובה ביותר, שפרסם פראנזן ב-1996, "Why Bother?" שמה (מדוע לטרוח לכתוב רומנים היא כוונת הכותרת), קונן הסופר האלמוני-למדי אז, בן ה-37, על שקיעתה של הפרוזה האמריקאית. במסתו, שנכתבה במתכונת "ברנרית" של קינה שבסופה "ואף על פי כן", ציין פראנזן כי מאז צאתו של "מלכוד 22" לאור, בתחילת שנות הששים, לא לכד אף ספר פרוזה את תשומת לבה של אמריקה בכללותה. והנה, "חירות", שראה אור במקור ב-2010, עשה זאת (לאחר ש"התיקונים", מ-2001, כבר עשה זאת, אך באופן פחות חד משמעי). פראנזן עשה זאת. זו אחת הדוגמאות הנדירות של נבואה-שאיפה פומבית שמתגשמת. אבל מה שמקסים בפראנזן הוא שאתה מאמין שלא נוח לו במיוחד, כמו לריצ'רד, עם התהילה. אכפת לו לא רק מעצמו, אתה מאמין, אלא מאמנות הפרוזה. אכפת לו, אתה מאמין, גם מבני אדם. לעתים נדירות "הטובים" מנצחים בצורה מובהקת כל כך. פראנזן הוא מ"הטובים" ולכן משמח כל כך נצחונו הספרותי.
הבחירה של פראנזן, המבקש להחזיר את עטרת הפרוזה ליושנה, בגיבור רוקיסט, מתבקשת אף היא לאור המסה מ-1996. שיר הרוק או הפופ בן ארבע הדקות הפך להיות צורת האמנות הדומיננטית של העידן בו אנו חיים, העידן הפוסט מודרני (או העידן בעל השם שעדיין אין לנו למה שאולי בא אחריו). בניסיון המוצלח של פראנזן ללכוד דמות של מוזיקאי רוק ברומן רחב יריעה ישנה נקמה מתוקה של אמנות הפרוזה הוותיקה באמנות הצעירה והיהירה, נקמה שנולדה מטינה ארוכת שנים.
"חירות" – שנפתח בטון ג'יין אוסטיני של סאטירה לא מרושעת, של קומדיית מנהגים המתרחשת בפרובינציה, בסט. פול, אך מרחיב עד מהרה את יריעתו לכדי יצירה טולסטויאנית שמנסה ללכוד חברה שלמה – מושתת על משולש רומנטי. פטי, הברווזון המכוער במשפחה ליברלית אמידה מאזור ניו יורק, מכירה בקולג', בסוף שנות השבעים, את וולטר, צעיר אידיאליסט וחנון מהמעמד הבינוני-הנמוך ואת חברו הטוב ריצ'רד כץ, סולן כריזמטי של להקת פאנק שולית. פטי בוחרת בוולטר. אבל בקפיצה שמתרחשת עד מהרה משנות השבעים ותחילת השמונים לשנות האלפיים, שבהן מתרחש עיקר הרומן, פטי משנה את דעתה. סיפור משנה מרכזי ברומן הוא יחסיה של פטי עם בנה האהוב ג'ואי, שהיא לא מצליחה להתאושש מהתנכרותו לה בגיל ההתבגרות ובחירתו בבת השכנים, ממשפחה ווייט-טראשית רפובליקנית.
ככלל, זהו ספר פחות חד וזועם מ"התיקונים", יותר מיושב בדעתו. אך זה רומן משובח. הוא משובח בראש ובראשונה בגלל עיצוב הדמויות עתיר הדקויות, האמפאטי-סטירי. בייחוד משקיע פראנזן כישרון ותשומת לב בעיצוב דמותה של פטי. לעיצוב הדמויות המוקפד, מתווספת תכונה מעט חמקמקה אך רבת חשיבות של הפרוזה הזו, שניתן לקרוא לה "אנרגיה נרטיבית". אתה חש בקריאת המשפטים ובהפיכת הדפים באנרגיה אדירה שהתאפקה זמן רב וכעת נפרקת סוף סוף במעשה גלילת הסיפור, אך נפרקת בכל זאת במתינות הולמת, למרות הלחץ האדיר לשחרורה של האנרגיה הכלואה. התוצאה לפיכך היא, בפשטות, ספר שמתגעגעים אליו בזמן הפסקות הקריאה. מתגעגעים כי גורל הדמויות מעסיק את הקורא, כי הקורא מאמין שיש לסופר דבר מה חשוב או מעניין לומר לו, על הדמויות ובכלל, דבר מה שאותו לא יוכל הקורא לקבל באף מקום אחר, ומתגעגעים מכיוון שהקורא משתוקק להיכנס פעם נוספת לאותו נהר, לזרם העז שמחוללת אותה אנרגיה עצומה ודוחקת הנפרקת עם זאת במתינות.
אבל פראנזן רצה גם לומר משהו על אמריקה בכללותה (ובגלל שאמריקה, עדיין, היא ההווה והעתיד שלנו מבחינות רבות, אמירתו זו רלוונטית גם לקוראים זרים). הדמויות האינדיבידואליות נווטו, לפיכך, לייצג תופעות מרכזיות בעיני פראנזן בחברה האמריקאית או להיקלע לזירות-פעולה מרכזית באותה חברה (ועם זאת "נווטו" באופן מוחלק ושאינו מוחש כמלאכותי). וולטר, למשל, העסוק באופן כפייתי בגורל הכלל או הפלנטה, משמש בידיו של פראנזן כדוגמה עדכנית לאידיאליזם האמריקאי, אותה תכונה שעוררה מאז המאה ה-19 את הערצתם ובוזם של האירופאים: ההתמסרות לרעיונות נעלים, שלפעמים מסתירים מעיני המתמסרים עצמם את שאיפותיהם הקטנוניות יותר ("המלחמה למען הדמוקרטיה" של בוש הבן, שהינה רכיב לא שולי ברקע של הרומן, היא דוגמה קיצונית במיוחד וימנית במיוחד לסתירות של אותו אידיאליזם אמריקאי). באופן ספציפי יותר: עמדתו של וולטר, שמטיף לשימור אקולוגי ולהגבלת הילודה, ניתנת לפירוש לא רק לגופו של עניין, כתשוקה לשימור הטבע, אלא כתשוקה להימלט אליו מהסיבוכיות של החברה האנושית. נדמה כי פראנזן טוען בין השיטין – או שהרומן מאפשר ומעודד פרשנות כזו – כי יחסי האנוש בחברות המפותחות כיום הפכו ליותר ויותר מסובכים. המקום הנכבד שמוקדש ביצירתו לדיכאון מבטא גם הוא את אותה סיבוכיות. הטבע, לפיכך, הוא סוג של מפלט מיחסי אנוש דוויים. ובאופן אירוני, הטבע הזה נצרך ביתר שאת דווקא בזמן שהוא הולך ונעלם.
פראנזן מבקש גם לעסוק בקיטוב באמריקה. אמריקה של שנות האלפיים הולכת ונקרעת בין האגפים הליברליים לאגפים הרפובליקניים שלה (גם בהתקטבות המחריפה הזו מדינת מהגרים מסוימת במזרח התיכון מידמה לה). אך מה שהופך את פראנזן לדמות שיכולה להבין את אמריקה, ואינה כלואה בדוגמות המוסרניות, הגם שצודקות ברובן, של האגף הליברלי אליו הוא שייך במובהק, הינה, אני מבקש לטעון, השאפתנות הספרותית הכבירה שלו עצמו. בגינה של שאפתנות זו הוא מבין משהו בסיסי על "החלום האמריקאי", משהו על אינדיבידואליזם קיצוני, על התשוקה של האינדיבידואל להתעשרות אגדית ולכוח, תשוקה שמפעמת כאן, למשל, בג'ואי.
יש משהו הרואי בניסיון של אדם אחד להבין את תקופתו ולחלוש עליה. ויש משהו משמח בכך שהניסיון ההרואי הזה הצליח כאן במידה מסוימת. אמנם השאלה האם יש לפראנזן תזה על המציאות האמריקאית, או שאולי הוא רק שועל, בניסוחו של ישעיהו ברלין, כלומר מי שמתעניין בתופעות רבות באמריקה העכשווית, אך אין לו תזה "קיפודית", אמנם השאלה הזו נותרת פתוחה. אבל היעדרה המשוער של תזה כוללת לא פוגע ברומן בכללותו.

*
הערה קצרה על פראנזן ווולבק:
"חירות", כאמור, הוא רומן מיושב בדעתו. יישוב הדעת הזה מסביר מדוע, לפחות בעיניי, "החלקיקים האלמנטריים" של וולבק (1998) הוא עדיין הספר החשוב ביותר של העידן שלנו. זאת למרות שפראנזן, הטוען הרציני ביותר לכתר, עולה על וולבק לאין שיעור ביכולותיו הטכניות כסופר ובסקרנות שלו ביחס למגוון האנושי. וולבק הרבה פחות מיושב בדעתו מפראנזן. וולבק כותב במסורת של "כתבים מן המחתרת" לדוסטוייבסקי ופראנזן כותב באמצע קו דמיוני שנמתח בין ג'יין אוסטין לטולסטוי. וולבק שונא את המציאות שהוא מתאר ולכן מערער אותה ומהרהר באופציה אוטופית חלופית. ואילו פראנזן חוקר לעומק את המציאות כמו שהיא אך לא עוקר אותה משורשה. וולבק, לפיכך, הוא עדיין המלך של הפרוזה במפנה המאה ה-21. לטעמי, כמובן. אבל פראנזן הוא בהחלט הסגן.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"טולסטוי נגד רוסיה", כך ניתן היה לקרוא לרומן הגדול האחרון של טולסטוי, שתורגם כעת מחדש לעברית. ביצירה יוצאת הדופן הזו, שראתה אור במקור ב-1899 ועוררה סערה גדולה, לקח על עצמו הסופר הנודע משימה אדירה: הוקעת ציביליזציה שלמה ביצירה ספרותית אחת. “התחייה" מספר על בן האצילים הצעיר, דמיטרי נכליודוב, שנקרא לשמש כמושבע במשפט שבו, להפתעתו, נשפטת קטיושה מסלובה, צעירה מצודדת ממעמד נמוך שאותה פיתה כעשר שנים לפני המשפט הזה. מסלובה, כתוצאה מאותו פיתוי, הידרדרה לחיי זנות, הידרדרות שטולסטוי מתאר במסקניות אכזרית ומשכנעת, בראליזם נוקב אופייני. התיאור של השתלשלות ההידרדרות הזו רלוונטי מאד גם היום, כשנושא הסחר בנשים נמצא בראש סדר היום הציבורי. כעת מסלובה עומדת למשפט על חטא שלא ביצעה. המפגש המחודש עם מסלובה והכרתו באשמתו כלפיה מניעים בנכליודוב תמורה רוחנית גדולה. הוא נרתם להוכחת חפותה של מסלובה ובינתיים מחליט ללוותה במסעה לריצוי עונשה בסיביר. אבל התמורה הרוחנית אינה מסתכמת בהכרה בחטאו הפרטי. נכליודוב מתעורר לראות את העוול הנורא שב"שיטה" הרוסית כולה: האכזריות של מערכת המשפט והכליאה ברוסיה; הריקנות של חיי "החברה הגבוהה"; הטמטום שבדוגמות של הכנסייה הפרבוסלבית ושיתוף הפעולה בינה לבין המעמד השליט בדיכוי העם; ניצול האיכרים והשכבות הנמוכות בידי שכבה דקה של אצילים-עשירים. ברומן "נוטות החסד", נייד ג'ונתן ליטל במיומנות את גיבורו, קצין האס.אס, בכל הצמתים החשובים של מלחמת העולם השנייה ו"הפתרון הסופי". ליטל הוא סופר שמושפע בבירור מטולסטוי. כאן ניתן לראות את המאסטר עצמו בפעולה: כיצד מנייד טולסטוי עצמו את נכליודוב בכל שדרות החברה הרוסית – מבורות הכלא לשדות האיכרים, משם לחוגי המהפכנים ולמסיבות האצולה ועד למדורים הגבוהים של המנהל הרוסי – על מנת להוציא את משפטה של החברה הזו.
התמונה שעולה מהתיאור הטולסטויאני היא של מדינה רקובה, חברה שטופה בשכרות ובזימה, עם פערי מעמדות בלתי נתפסים, חברה מנוונת שהאליטות שלה אוחזות בתפיסות פטליסטיות של מטריאליזם דרוויניסטי גס מחד גיסא ושטופות באמונות טפלות מיסטיות מאידך גיסא. למעשה, ביתרון ההיסטורי שיש לנו היום בקריאת "התחייה", ברור לנו שהתיאור הוא בעצם תיאורה של חברה טרום-מהפכה. לולי ידענו את ההיסטוריה הממשמשת ובאה, קל היה לפטור את עמדתו של טולסטוי כדוגמה להגזמה לא "אורבנית"/מתוחכמת שאינה הולמת את “איש העולם הגדול”, כדוגמה יוצאת דופן ל"מזוכיזם מוסרי", רגשי אשם שיצאו מפרופורציה של בעל זכויות על זכויותיו. אך, בדיעבד, ברור לנו כי טולסטוי תיאר נאמנה חברה שאינה יכולה להמשיך להתקיים באופן שבו היא מתנהלת. וזאת לתשומת לבם של קברניטים בהווה, שאינם מייחסים תשומת לב מספקת לסממנים ברורים של חוסר נחת חברתי ופוטרים קולות של מחאה חברתית כקולות היסטריים ו"קיצוניים".
שלוש הערות על עמדת טולסטוי ברומן:
1. זוהי עמדה רוחנית-דתית, שניזונה מפרשנות מקורית של הנצרות, אך עמדה שמתנגדת לכל הדתות הממוסדות כולל הנצרות. העיקר המרכזי בעמדה הרוחנית של טולסטוי הוא מוסרי: אי עשיית הרע לרעך. עניינים מטפיזיים כמו סוגיית קיומו של אלוהים אינם מעסיקים אותו במיוחד. להאמין באלוהים פירושו לעשות טוב לבני האדם. באחד הקטעים הכבירים ברומן מתמצת נכליודוב-טולסטוי את השקפתו: "כל העניין הוא בכך, שאנשים סבורים שיש מצבים שאפשר לנהוג בהם בבן-אדם ללא אהבה, ואין מצבים כאלה. בעצמים אפשר לנהוג ללא אהבה". מכאן נגזרת השקפת עולם פוליטית אנרכיסטית, השוללת שימוש בכל אמצעי כפייה, לא רק במלחמה אלא גם בחיים האזרחיים. לפיכך, עמדתו של טולסטוי-נכליודוב, כלפי המהפכנים הרוסים, שהיו ברובם בתקופה הנידונה פרה-מרקסיסטיים או אנטי-מרקסיסטיים, אוהדת. אבל הוא מודע לאגפים בתנועה המהפכנית הרוסית שיוקדת בהם תאוות נקמה, תשוקת עריצות ואתאיזם רדיקלי, שטולסטוי סולד מהם. מעניין שהפעם היחידה בה מרקס מוזכר ברומן, מופיעה בתיאור סלידתו של נכליודוב מאסיר פוליטי מרקסיסטי, שאותן תכונות מגונות שהוזכרו מתגלות אצלו. 2. עמדתו הדתית-רוחנית של טולסטוי קרובה מאד לניהיליזם. היא אינה נובעת מנפש תמה ומוארת, אלא מנפש קודרת, מסוכסכת ובעלת יסוד מיזנטרופי. ב"וידוי" שכתב טולסטוי הוא הביע הערצה לשופנהאואר, הפסימיסט, הניהיליסט והמיזנטרופ. שופנהאואר מתאר נכונה את הקיום האנושי, גורס טולסטוי, שממנו ניתן להיחלץ רק באמצעות תמורה רוחנית-דתית. הפתיחה של "התחייה", אחת הפתיחות הגדולות בתולדות הספרות, שמנגידה בין העולם האנושי האכזר לעולם הטבע, חושפת את היסוד המיזנטרופי-ניהיליסטי בהשקפת טולסטוי. 3. השנאה למיניות שמבטא הרומן רבת עצמה ונוראה. במיניות רואה טולסטוי את אחת הסיבות העיקריות לאכזריות ולבהמיות של הקיום האנושי. ברנר, מעריצו של טולסטוי אך גם מי שכל חייו התחבט בשאלה מה מניע מבחינה פסיכולוגית מוכיחים ומטיפי מוסר כמו טולסטוי (וכפי שברנר חשד: כמוהו עצמו), תהה פעם, האם קיים קשר בין הסלידה הגוברת הנוראה מהמיניות לבין הזדקנותו של הסופר הגדול (טולסטוי היה בן שבעים ואחד בזמן פרסום "התחייה"), כלומר הגעתו לגיל כזה שהמיניות ממילא כבר אינה מרעישה כל כך.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשורות הבאות תושמענה כמה השגות על ספרו האחרון של פיליפ רות שתורגם לעברית. לכך יש להקדים שתי הבהרות: אלה השגות על סופר שמגיע לו, לטעמי, פרס נובל. ההשגות הן, לפיכך, השגות על רומן שמצופה ממנו להיות רומן של נובליסט. הבהרה שנייה: גם בין יצירותיו של רות, זהו רומן מאז'ורי, ולכן ההשגות הנן בהשוואה לפסגות של רות, שהרומן הזה נופל מהן.
רות הוא אחרון "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כפי שכינה לפני כעשור דייויד פוסטר וואלאס, את הדור ששלט בספרות האמריקאית לפניו, ובייחוד את אפדייק, מיילר ורות עצמו. ההערה המפורסמת של וואלאס, שהובעה בצירוף של הערצה, סלידה ומרד אדיפלי – קולעת. לטעמי, הסכנה עם הסתלקותם (ונקווה שרות ייוותר עמנו עד מאה ועשרים) של "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כותבים שדנו ביצירותיהם בכנות ובלי בושה בתאוותיהם ובשאיפותיהם, הנה שניוותר עם כותבים-גברים "חמודים", כמו ספרן-פויר ובני דורו, שכפי שהיטיבה לנסח מבקרת ספרות אמריקאית, איליין בלייר, במאמר מעניין שפורסם ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" אך בשבוע שעבר, הנם סופרים-גברים שעושים הכל כדי לרצות את הקהל הנשי המשוער שלהם והתוצאה היא ספרות שבבסיסה חנופה וחוסר כנות.
לרומן עצמו: לכאורה אין מה להתלונן. זה רומן סוחף, קשוח ואכזרי, כלומר רומן אופייני של רות במיטבו, על האני-החלופי הוותיק שלו, נייתן צוקרמן (כך צוקרמן אחר, אמיר צוקרמן המתרגם, החליט בהיגיון לקרוא לו, אחרי שנים שקראנו לו, בפמיליאריות-משהו, "נתן"). צוקרמן, המספר את סיפורו, שב לניו יורק אחרי אחת עשרה שנים של התבודדות בבית כפר מצפון לעיר. הוא כבר בן שבעים ואחת ושב לצורכי הליך רפואי, שאולי יסייע לו להתמודד עם בריחת שתן, שמצידה הנה תוצאה עגומה מניתוח להסרת ערמונית מסורטנת. בכוונתו לשהות בניו יורק זמן קצר בלבד. צוקרמן כבר שבע דיו מהפיתויים והסחות הדעת של הכרך וקנאי לבדידותו. אלא שהעיר מצליחה להדיחו שוב ומערערת את שלוותו היחסית, מתנתה היחידה של הזקנה. הוא מתאהב בסופרת צעירה ונשואה ונקלע לעימות עם ידידה האמביציוזי, שמבקש להיות הביוגרף של סופר גאון אך שכוח, ע"א לונוף, שנפטר לפני חמישים שנה, אך שצוקרמן הספיק להכיר. הידיד טוען שישנו סוד אפל בעברו של לונוף ומבקש לדלות מידע מצוקרמן, המסרב מצידו לסייע בחשיפת קלונו של הסופר הגדול.
החלקים החזקים ברומן, והם חזקים מאד, הנם תיאורי הזקנה האכזריים שישנם כאן, בצד תיאורי הניכור מניו יורק העכשווית ותשוקת ההתרחקות מהכרך, מהפוליטיקה ומהנשים. רות אינו חוסך בתיאורי האימפוטנציה של גיבורו ובייחוד בשיבתו לילדותו שנייה, כלומר להרטבה. בצד הראליזם הבוטה והמשובח ישנה כאן, כמובן, אירוניה ברורה ומכוונת: לגבר טורף הנשים כבר לא עומד. ולא רק זה: הוא שב להיות ילד. אבל איבר המין הגדול ביותר הוא כידוע המוח, וצוקרמן מגלה לתדהמתו שהגבריות שולחת אותו למשימה אבסורדית, לנסות לפתות (?) את הסופרת הצעירה ג'יימי לוגן. אותה גבריות גם שולחת אותו להתעמת עם ידידה, שהוא חושד שהוא מאהבה, אותו ביוגרף שאפתני שהוזכר. ג'יימי היא דמוקרטית גאה, אמנם ממוצא דרומי-רפובליקני עשיר, ושונאת בוש (הרומן מתרחש בשעת בחירתו השנייה של בוש לנשיאות). צוקרמן רחוק כבר מכל זה. הרחק מההמון המתהולל הוא כבר לא יודע, או משים עצמו כלא יודע, מי הוא טום קרוז ועומד משתאה, בקטע נהדר במיוחד, לנוכח אובססיית הטלפונים הסלולריים של הניו יורקרים. החזרה להיסטוריה ומשוגותיה, לעיר והבליה, נובעת ממקור אחד ויחיד: מרצון להתמודד על ליבה, על גופה הרי אין מה לדבר מבחינתו, של האישה הנחשקת. הסלידה מההווה וההימשכות כמעט-בעל-כורחו אליו וסיבתה, מעניקים לרומן כוח רב.
הבעיות הן אלה: ראשית, אפילו בנוגע לתיאורי הזקנה, יש משהו מעט פומפוזי, נפיחות כמעט לא מורגשת אבל, כאמור, מסופר ברמה של נובל מצופה שלא תהיה קיימת כלל, בדיבור ה"דוגרי" והגברי-במודגש על הזקנה והמוות. קיים כאן יסוד מודע מדי לרושם "החזק" שהישירות הזו תותיר בקורא. בנוסף, לא ברורה לי עד תום ההתמרמרות של צוקרמן על גילוי סודו של לונוף. כלומר, ברור שישנו כאן דיון מתוחכם על יחסי בדיון ומציאות: צוקרמן, שחייו מקבילים מאד לחיי רות עצמו, מוחה על אי ההבחנה בין הביוגרפיה לספרות ומנסה למנוע את חשיפת חייו הפרטיים של לונוף. אבל הדיון מורגש כמתוחכם מדי, ובמילים אחרות: מתחכם. בנוסף, ישנו גם איזשהו פגם אסתטי חמקמק, תחושה דקה מיני דק שרות כותב במעין תבנית מוכנה-מראש על "האהבה האחרונה של הגבר הזקן”. איו מדובר בפשטות בקלישאה, לא אצל רות, אבל כן ישנה תחושה אוורירית של יציאה מהפשטה, מתבנית-נתונה, והכפפת הפירוט הראליסטי לאותה תבנית מחד גיסא, בצד עודף מודעות לאיך הטקסט הזה יתקבל כשירת הברבור של הארוס מאידך גיסא. התוצאה היא שלא תמיד הטקסט מדוד ולעתים רות מזרז ומבליט, באופן מעט מלאכותי, את הקונפליקטים שמתאר הרומן, על מנת להתאים את הרומן לאותה ”תבנית”. העימות החזיתי עם הצעיר הביוגרף, למשל, נועד להבליט את מאבק הדורות האדיפלי. ואכן הוא מבליטו, מבליטו מדי.
ושוב, עוצמת הבעיות הייתה נחשבת נמוכה מאד לו היה מדובר בסופר מן המניין. אבל רות אינו מן המניין (וביותר ממובן אחד). אז כיצד לסכם? רומן שהתכוון להיות גדול, אך בפועל הוא רק טוב מאד, של סופר גדול מאד.