כמה ביקורת ביעף

כמה רשמי קריאה אחרונים בלקוניות שרק הכתיבה בבלוג מאפשרת:

"החצי השני" של פיליפ רות – רומן מבריק וקצת צחיח רגשית של פיליפ רות משנות השמונים. חלק נכבד ברומן מתרחש בהתנחלות ישראלית אליה עבר אחיו של הגיבור נתן צוקרמן, כשנטש את ביתו, אשתו וילדיו בארה"ב. רק בגלל החלק הישראלי של הרומן שווה כבר לקוראו. ניסיונו המוצלח של פיליפ רות בכתיבה פוסטמודרנית בת-הזמן (ישנם כמה קווי עלילה חלופיים). סקסי ונרקיסיסטי. דייויד פוסטר וואלאס צדק: רות, מיילר ואפדייק הם "נרקיסיסטים גדולים", אבל גם סופרים גדולים. ונרקיסיזם הוא אתגר רוחני ולא רק קללה.

"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט – רומן מופת מהמאה ה-19. אני קוראו פעם ראשונה, לבושתי, בגין איזו דעה קדומה נגד הרומן הבריטי של המאה ה-19. דיקנס משעמם אותי, למשל, ותמיד חשבתי שמול הצרפתים ובטח הרוסים אין לאנגלים מה להציע. ובכן, זו דעה קדומה שמוטב לבחון את תקפותה לאחר הקריאה ולא לפניה (אני מוכיח את עצמי). מרטין איימיס טוען ש"מידלמארץ'" הוא הרומן האנגלי הגדול ביותר. אני נוטה להסכים. מאותם הספרים שאתה חוזה בהם במוח שאתה מרכין ראש בפניו ומודה בקלות בעליונותו, כיוון שזו כה ברורה. חמלה ואכזריות יש כאן – תכונות נדרשות לסופר גדול. התשובה הבריטית לטולסטוי מרשימה ביותר ולא משעממת לרגע (זו סוג של קלישאה, אבל אחרי מחשבה קצרה לבדיקה עצמית: היא נכונה. לפעמים הרומן מעייף – אבל הוא לא משעמם).

The Evolution of Human Sexuality של Donald Symons – ספר עיון של אנתרופולוג המשתמש בכלי ניתוח אבולוציוניים להסביר את ההבדלים בין המינים. הגעתי אליו בעקבות קריאה בבלוג של גיל גרינגרוז שם צוין הספר כאחת היצירות הקלאסיות בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית. זה ספר מרשים מאד, מ-1979, כתוב בחומרה מדעית אך שיש בה שגב סטואי ואלגנטיות מאופקת. הוא עוסק בסוגיות החשובות ביותר של ההבדלים בין המינים ומבטא באופן מופתי את העמדה המתנגדת לעמדה הרווחת במדעי החברה והרוח שנוטה לייחס ל"תרבות" משקל מכריע בחריצת ההבדלים הללו. קריאה בספר הזה מהווה תיקון להפרזה הקיימת בענפי הידע המוזכרים בדבר כל-יכולתה של התרבות כביכול בעיצוב המגדרי. שתי תכונות של הספר שתורמות להנאת הקריאה: מבעד לחומרה ולאובייקטיביות ברורה (או משוערת בתחושת הסתברות גבוהה) לקורא זה המרירות המובנת של הכותב פרי התנסות ביחסי גברים ונשים שהביאה אותו להתריס ולהצביע על קיומם של הבדלים קשים לגישור בין המינים. המרירות המשוערת שניצבת מאחורי הספר אינה, חשוב לומר, פוגעת בתחושה שהטענות שלו מוצקות, אלא רק מוסיפה לעניין בקריאה. השנייה: אהבת הספרות של המחבר. הוא מרבה לצטט מיצירות ספרות רבות לאורך הספר.

אוקטובר 7, 2012 – 2:45 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)

אנקדוטה על אדמונד וילסון וסקוט פיצג'ראלד

לאחרונה אני קורא בהנאה מרובה את ביקורות הספרות של אדמונד וילסון (1895-1972), מבקר ספרות אמריקאי אגדי, בעל ידע ספרותי אדיר, יכולת התבוננות ואנליזה וכישרון כתיבה גדול, שביקורותיו ומסותיו כונסו בהוצאה היוקרתית "The Library of America". ישנן בכרך שבידי, הכולל מסות וביקורות משנות השלושים והארבעים, שפע מסות מאלפות וחלוציות. למשל, מסת ביקורת קטלנית על ז'אנר ספרי הבלשים; מסה על מרקסיזם וספרות; מסה על סארטר הצעיר והעוד לא כל כך מוכר (לא מתפעלת במיוחד); מסה נגד הערצת קפקא ההולכת וגוברת בחוגים אינטלקטואליים בארה"ב בשנות הארבעים; מסת ביקורת אוהדת לרומן הראשון של סול בלו.

מסה אחת כאן, מסה מפורסמת, "Thoughts on Being Bibliographed" שמה, מכילה זיכרון מעניין של וילסון מידידו הטוב, עוד מימי לימודיהם בפרינסטון, סקוט פיצג'ראלד.

"אני זוכר איך סקוט פיצג'ראלד אמר לי זמן קצר אחרי שעזבנו את הקולג': 'אני רוצה להיות אחד הסופרים הגדולים ביותר שחיו מאז ומעולם, האם אתה לא רוצה להיות כזה?'. לא השתעשעתי בפנטזיה הזו בגלל שקראתי כבר את אפלטון ואת דאנטה. סקוט, לעומת זאת, קרא את בות' טארקינגטון, קומפטון מקאנזי, ה.ג' וולס וסווינבורן".

אבל למרות שפיצג'ראלד הכריז ברהבתנות הכרזה כזו בגלל שלא הכיר את יצירות המופת של ספרות העולם אלא רק כמה מהכותבים הבולטים, והבינוניים לדעת וילסון, של זמנו, למרות ש"חשבתי שההערה שלו טיפשית", אומר וילסון, היא בכל זאת, בשאפתנותה הגדולה, הביאה לכך "שאכבד אותו".

אוקטובר 3, 2012 – 6:10 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

אוגוסט סטרינדברג ואוננות

מתוך מאמר מעניין על המחזאי השבדי אוגוסט סטרינדברג (1849-1912).
עוד דוגמה לאובססיה שיש לדתות עם אוננות והשפעתה הכבדה (של האובססיה; אם כי, גם לאוננות שמורה השפעה מסוימת) על נערים:

Like many other teenagers the young August was tormented by a book that, in Prideaux’s words, “galloped through Sweden like the Four Horsemen of the Apocalypse, spreading terror and misery”: A Warning Against the Enemy of Youth by a Friend of Youth, by the Pietist Karl von Kapff: “Possibly unique in extending the consequences of masturbation to politics, von Kapff suggested that the favorite practice of revolutionaries spread their poison through society.” Terrified by von Kapff’s admonitions, August began spending many hours in church, longing for salvation; he even contemplated taking Holy Orders, though this religiosity proved short-lived.

אוקטובר 2, 2012 – 11:57 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

קצר

מה שמכונה "ניסיון חיים" אמור להבשיל בנו ככל שחיינו מתקדמים והולכים וזמננו חולף. אנו אמורים להיות נבונים יותר, לא-ילדותיים ובוגרים יותר – בקצרה, אנו אמורים להיות לאחרים.

אבל פעולתו המרכזית של הזמן על חיינו היא כנראה התשתם. מה שאנו רוכשים במרוצת החיים אינו "ניסיון חיים" אלא מתינות, שפירושה העיקרי הוא אולי עייפות. איננו הופכים לאחרים – אלא לגרסה מותשת של עצמנו הצעיר.

ועם זאת, דבר אחד אני, לפחות, חש שרכשתי בעקבות הזמן החולף, הכרה אחת יש לי שהינה בגדר "ניסיון חיים" – והיא הידיעה שכל הרגשה חזקה וטוטלית לגבי עצמי או אורח חיי שחשתי אי פעם יכולה להתגלם תוך ימים ספורים בהיפוכה.

כל אותם רגעים נדירים בהם הצטללה בבהירות התמונה ובהם ידעתי בדיוק מי הוא "אני" האמיתי ומה הוא אורח-החיים הרצוי ל"אני" האמיתי הזה; כל אותם רגעים מעטים שבהם אתה נוכח בוודאות בלתי מצויה מה אמת ושקר בעצמי האותנטי שלך – כל אותם רגעים יקרי מציאות הם על אף הכל יחסיים.

תוך ימים אחדים תוכל לצייר, ברגע צלול ובהיר אחר – תמונה הפוכה לחלוטין. תוכל להיווכח בוודאות בלתי מצויה – באמת ושקר אחרים.

ולא שאין כזה דבר עצמי אותנטי. להפך. יש כמה.

ספטמבר 28, 2012 – 10:08 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)

על "זייתון", של דייב אגרס, הוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" (מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

דייב אגרס הפך למעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא עורך כתב עת בשם "מקסוויני'ז", בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, תסריטאי ואדם שאובמה קורא בכתביו. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד 1970, מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמי-תיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.
יצירת הביכורים של אגרס מ-1999, "יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה", היא רומן המבוסס ישירות על חייו של הסופר. הרומן נרקיסיסטי במוצהר. אגרס מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית". הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר (בכריכה הפנימית), ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי של MTV, על מנת לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים". הרומן, כפי שמעיד כבר שמו, מודע-לעצמו ומבטא מודעות זאת במרוצתו. רומן הביכורים הזה, לא בלתי שנון ופקחי, היה אחת הדוגמאות המובהקות האחרונות לכתיבה במסורת הרומנים הפוסט-מודרניים האמריקאים. אך שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן "מהו המה", מ-2006, שמספר את קורותיו של פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן ("מסתנן" היו קוראים לו אולי אצלנו), וכעת "זייתון" (במקור 2009), שמספר את עלילותיו של אמריקאי ממוצא סורי שגר בניו אורלינס כשהגיעה "קתרינה". שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים.
אבל כשם שחסידות יתירה ופריצות אינן בהכרח הפכים, אלא נובעות ממקור אחד, כך גם קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות (מלבד התיעודיות שקיימת בכולן ברמה משתנה). ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט בחדות רבה מדי מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שיוצרת סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז ביצירות המאוחרות: "ראו כיצד וויתרתי כליל על עצמי. ועוד אני!". חשוב מכך: כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. הן בונות על גירוי בלוטת הדמעות שלנו. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי – גם יצירת הביכורים היא אסונית, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד בגיל 21 את שני הוריו באותה שנה.
קשה לגנות את אגרס על "זייתון" (כמו גם על "מהו המה"). זו הרי יצירה כל כך הומאנית, "חברתית", "חשובה". מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת את קורותיו עבדול-רחמן זייתון, קבלן שיפוצים מצליח מניו-אורלינס, שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים לכודים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה שלה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית ביחס לאנשים ממוצא מוסלמי, גזענות שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון? והכל בכתיבה מגובת תחקיר מקיף, כתיבה רהוטה ומותחת למדי.
ואכן טוב שרואים אור ספרים כמו "זייתון" או "מהו המה". אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל, ולו לשעה, את הסתירות (חלקן בלתי פתירות) של חיינו; אם בספרות אנו מחפשים עיצוב אסתטי שיאפשר להציג גם רגשות מביכים; אם בספרות אנו מחפשים גם יופי לשמו; אם בספרות אנו מבקשים חדירה לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ו"הטוב" ו"הרע" בהם כה ברורים כך שהם לא מספקים את התשוקה לספרות טובה.
רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. עיינו, למשל, ב"להרוג בעלי חיים" של ספרן-פויר. או בהתמקדות של הספרות האמריקאית העכשווית בעשוקים, ניצולי שואה או ילדים. ראו עוד את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס, בן הדור הצעיר, על "הנרקיסיסטים הגדולים" בספרות האמריקאית שלפניו: רות, מיילר ואפדייק. עוד כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך רק להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוות אותם לאגרס. "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין" של מיילר, הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. מלבד זאת שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, שסגנונו ב"זייתון" למעשה אינו קיים, ההבדל המרכזי בין היצירות הוותיקות ליצירות החדשות הוא, שבמרכזן של הראשונות ניצבות דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא, לנסות לחוש אמפטיה לגיבוריהן, בלתי ניתן להשוואה לאגרס.
מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם?
שלוש השערות, אחת כללית ושתיים ספציפיות. הכללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות הששים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהיליזם, חש השמאל האמריקאי, אליו שייכים רוב הסופרים האמריקאים, בצורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים, ושהאנרכיה של שנות הששים אינה מקובלת עוד גם עליו. ההשערות הספציפיות: המוסרנות הספרותית מושפעת מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים". בתמצות: בשנות השמונים, פוקו הפוליטי החליף את דרידה האנרכיסטי כצרפתי המשפיע במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. תרבות "הפוליטקלי קורקט" שייכת למגמה הזו. והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה: היחלשות השפעת הספרות בתרבות הכללית. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי גלימת הסופר עצמה הייתה בזמנם רחבה. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעתם הממשית של הסופרים בתרבות הכללית, כך נחלש הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין וגבר לעומתו הפיתוי לכתיבה מוסרית ואף מוסרנית. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

ספטמבר 12, 2012 – 1:51 PM קטגוריות: Uncategorized, שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (5)

על "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", של דיוויד פוסטר וואלאס, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: אלינוער ברגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשנת 1995 נשלח הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין האמריקאי "הארפר'ס" לשיט בן שבעה לילות באניית פאר שיוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. הנסיעה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית הזו: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית). אולם וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3000 דולר, אך וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העלית". סביר יותר אולי, אחרי שקוראים את תיאורם במסה, לתארם כאמריקאים, דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית אותה מייצגת בעיניו ההפלגה. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי". אבל עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון של וואלאס נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים שונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה", כותב וואלאס, "ששיטי תענוגות 7לק [שבעה לילות בקריביים] מושכים בעיקר אנשים מקשישים". לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות […] הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7לק, האדרנלין, הריגוש". הטיעון הזה הינו בעצם טיעון נגד מושג "הבידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה". המילה "לפנק" (to pamper), מעיר וואלאס בברק, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים (pampers). האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית. "מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף-סוף, לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים". וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי (כפי שניכר בכתביו האחרים), משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך, כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. אלא שוואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
אבל חשוב לי להדגיש שקורא של המסה, קל וחומר קורא שמודע להתאבדותו של וואלאס ב-2008, חש שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב כי "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא […] הרגשתי ייאוש […] כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות", כשוואלאס כותב זאת יכול הקורא לשער שסלידתו משיט התענוגות אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה-מוקדמת שוואלאס הביא מהבית. אין בכוונתי להמעיט בכך מערכה של הביקורת החברתית של המסה. אולי ההיפך. בכוונתי להדגיש עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, הוא חיובי לעתים ומשחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד מערכות עצומות. לולי היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות שעומדות מאחורי שיט התענוגות ושלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
אבל וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא סופר. והטקסט הזה משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ראשית, הטון: הטון היסטרי-בהול ונועד ליצור את הרושם שלדובר יש הרבה מה לומר אך הוא לא בטוח שיספיק. לוואלאס אכן יש הרבה מה לומר, אבל הטון הזה מחושב ונועד ליצור קשב דרוך אצל הקורא. שנית, וואלאס מרבה להתעסק בטיפוגרפיה של הטקסט: בגודל ועיצוב הגופנים, ומעל לכל בולט השימוש שלו בהערות שוליים. מה המשמעות של המשחק הזה? אני חושב שהעיצוב הטקסטואלי, כמו הטון שהוזכר, הם אמצעים ספרותיים שנועדו לאפיין את "המְספר" של המסה הזו. והם, הטון והעיצוב הטקסטואלי, מאפיינים אותו כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, הרצון הילדותי לומר הכל בבת אחת אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של הרצאת דברים. והטיפוגרפיה? היחס של וואלאס לגופנים הוא כמו יחס של ילד לצעצועים: הוא מגדיל אותם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. ואילו הערות השוליים המופיעות פה אינן כבדות ראש כמו בטקסט אקדמי "מבוגר", שהוא הרי מקור השראתן. להיפך. הן קומיות ובעיקר מופרזות במספרן. הערות השוליים נועדו להציג פרודיה שעורך בלא כוונה ילד פלא על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס כי: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה". בעמוד 74 וואלאס עצמו כבר משתמש בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות". המסה בכללותה מעצבת את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום.

ספטמבר 4, 2012 – 10:24 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

ציטוט יפהיפה של מרטין איימיס על הזדקנות

הנה הוא כאן

ספטמבר 3, 2012 – 10:52 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)

בזכות הביקורת – מניפסט מומלץ של דניאל מנדלסון

ראו ההפניה כאן

ספטמבר 1, 2012 – 1:06 PM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על רגע אחד בטלוויזיה האמריקאית

הנה כאן

אוגוסט 31, 2012 – 10:11 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (5)

על "אמריקה, אמריקה", של איתן קיינין, הוצאת כינרת-זמורה-ביתן (מאנגלית: אסף שור)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר של הרומן הזה, שראה אור במקור בארה"ב ב-2008 וזכה שם להצלחה, מלמד בסדנת הכתיבה של אוניברסיטת איווה, סדנת הכתיבה הנחשבת ביותר באמריקה. כך נכתב על גבי הכריכה האחורית. אני מקווה שלא תהיה זו אי הגינות רבה מדי מצדי להשתמש בפרט הביוגרפי הזה ולטעון שהספר הזה ממחיש מה סדנת כתיבה יכולה ומה אינה יכולה לעשות. זאת כי הרומן כתוב במקצוענות רבה מאד, במיומנות כמעט ללא רבב, אבל העיקר, העיקר חסר מן הספר. כלומר, הפרטים כאן מוגשים באפיון ובתזמון ואף בסגנוּן מצוינים, אבל הנושא המרכזי של הרומן, מה שיש לסופר לומר, מה שהיה אמור להיות המניע המרכזי שלו לכתיבה – הוא קלישאה אחת גדולה.
המספר של הרומן הוא קורי סיפטר. הוא מספר לנו ב-2006 את קורותיו כנער, בן למשפחת פועלים, בתחילת שנות השבעים. מדי פעם הוא מדלג קדימה בסיפורו ואף שב אל ההווה של הרומן, כשהוא בהווה זה עיתונאי בכיר בעיתון פרובינציאלי אך עצמאי. ב-1971 היה קורי בן 16 וחי עם הוריו בעיירה קטנה במערב מדינת ניו יורק. הוא נקרא לעבודה בבית האדם העשיר ביותר בעיירה, ליאם מטרי, אדם עשיר בקנה מידה ארצי. בביתו של אותו אדם, המתואר כאן באופן חם ואוהד, כעשיר פטרנליסטי שאוהב לעבוד בעצמו ומיטיב עם עובדיו, מתוודע קורי הנער לסנטור הדמוקרטי הנרי בונווילר, ידידו של ליאם מטרי. מטרי מסייע לסנטור להתמודד על נשיאות ארצות הברית, תחילה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים ואחר כך, זו התוכנית, מול ניקסון. קיינין, הסופר, "משתיל" בעצם מועמד דמוקרטי נוסף במערכת הבחירות ההיא. בונווילר הוא "ידידו של האדם העובד", פוליטיקאי בעל אידיאלים דמוקרטיים של שוויון ותומך רדיקלי ביציאה מוייטנאם. אבל עד מהרה מתברר שיש לפוליטיקאי האידיאליסט הזה, האידיאליסט באמת, צדדים אפלים.
בכל מה שכרוך בעיצוב רוב הדמויות, בניית המתח, שליטה בפרטים הריאליסטיים, הרי שהרומן מצוין. מבחינה רעיונית, קיינין דן ברומן בנושאים רבים, חשובים וכבדי משקל, שנוגעים להווה שלנו לא פחות מאשר לעבר. הוא דן ביחסים המעמדיים באמריקה, בהשחתה שמשחית הכוח גם את הטובים והאציליים, בסיבות לתבוסת הרוח הדמוקרטית הרוזוולטית בארה"ב בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים, במעבר של אמריקה מקפיטיליזם פטרנליסטי, קפיטליזם אגרארי ותעשייתי, לקפיטליזם פוסט-תעשייתי וצרכני, קפיטליזם תאגידי נטול פנים וכתובת ברורים. ניכר שקיינין כותב מההווה שלנו, בתחילת המאה ה-21, הווה שחזר לעסוק בסוגיית אי השוויון הקיצוני בחברות המערביות, ובאחד הקטעים המספרים על ההווה ברומן, מבטא אף באופן מפתיע אביו הקשיש של הגיבור השקפה מרקסיסטית. אבל בנושאים החשובים באמת הללו קיינין אינו מחדש כמעט. ואכן צריך כישרון ספרותי אמיתי, כזה שאינו נרכש בסדנת כתיבה, על מנת לחדש בנושאים הללו, כישרון כמו של סקוט פיצג'ראלד למשל, שבסיפורו הגאוני "יהלום גדול כמו מלון הריץ", מפגיש אף הוא, כמו קיינין, נער נטול אמצעים עם עושר אמריקאי אגדי, אלא שבסיפור הזה חושף פיצג'ראלד פן נסתר בקפיטליזם, התשוקה האנטי-סוציאלית העמוקה שמזינה את תאוות הבצע. בנוסף, התיאור של אביו של קורי, עובד הכפיים הגא ואוהב העבודה, "לא היה ולו יום אחד בשמונים שנותיו שלא התאפיין אלא בעבודה קשה, איפוק ואדיבות", הנו קלישאה אמריקאית, שחוזרת בעיקר בתיאוריהם של בנים, שנעו מעלה בסולם החברתי, את אבותיהם ממעמד הפועלים או המעמד הבינוני הנמוך. אפילו פיליפ רות, ב"נחלת אבות" המצוין שלו, לוקה בזה. קלישאי גם תיאורו של מטרי, המיליונר האידיאליסט. גם מבחינה סגנונית, בעצם, ישנה נימה קלישאית בספר: הנימה המפוכחת והמדודה של המבוגר המתאר את נערותו, הנימה הענווה והכנה והמעט מלנכולית של מי שמתחייב לספר את האמת המרה. קיינין מרצף את דברי הגיבור שלו בביטויים כגון "אני מודה ש'", "אני לא חושב שאני מגזים אם אומר ש", ביטויים שמעצבים את המספר ככן, עניו ומאופק, אבל שהשימוש בהם לעתים מכאני. באחד המקרים נחשפת המכניות באופן ברור: קורי עד לתאונת מטוס שהגישה אל מקום התרסקותו קשה. הוא מסייע לכבאים לפלס דרך אל מקום התאונה וכותב: "אני מודה שהיה משהו מעורר ביכולת לסייע". מדוע צריך "להודות" בכך? הרי זה מובן מאליו ולא מביש כלל? אלא שהנימה הענווה שבאמצעותה מעצב קיינין את הגיבור שלו יצאה כאן משליטה והשתרבבה למקום שלא היה בה צורך. אך מעל הכל, כאמור, הסיטואציה הבסיסית של הרומן, דהיינו: כיצד נחשפים "החיים" לעיניו של נער תמים, כיצד הוא מגלה כי הכוח הפוליטי משחית וכי בני האדם הנם כפולי פנים, קרי גם "הטובים" בעלי צד חשוך – הסיטואציה הבסיסית הזו היא קלישאה אחת גדולה.

אוגוסט 29, 2012 – 8:23 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה