מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שתי טענות מרכזיות ועוקבות עומדות, כמדומה, בלבו של ספר המסות הנבון והמסוגנן והלא הכרחי הזה של הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית, פניה עוז-זלצברגר. הטענה הראשונה היא שחשיבות האמיתוּת ההיסטורית של האירועים המתוארים במורשת היהודית-עברית (לא רק אלו הנסיים, אלא גם אלה "הריאליסטים") היא משנית לעובדת רציפותה של המורשת עצמה. כלומר, לא כל כך חשוב, למשל, אם ממלכת דוד ושלמה הייתה אכן ממלכה גדולה, או, כדעת כמה ארכאולוגים עכשוויים, פרובינציה זניחה. מה שחשוב הוא הטקסט הגאוני מבחינה ספרותית, שבתוכו ניתן תיאור מופלא של דמות מרתקת כמו דוד המלך וייוחסו טקסטים מופלאים ושונים כל כך זה מזה כשיר השירים, קוהלת ומשלי לדמות שנקראת שלמה. כנגד טענות שהשמיע שלמה זנד, למשל, בשנים האחרונות, על "המצאתו" של העם היהודי, טוענים המסאים עוז טענה ניצחת, לטעמי: אין זה משנה אם היה או הומצא, העובדה שההמצאה, אם אכן הייתה זו המצאה, הפכה למורשת טקסטואלית של כל כך הרבה דורות – היא עצמה כבר עובדה היסטורית. זו טענה ותיקה ונכוחה שטען כבר אחד העם במסתו המבריקה "משה": אין זה משנה אם משה רבנו היה קיים, טען אחד העם, קיומה של מסורת שהעמידה במרכזה איש כמשה במשך כל כך הרבה שנים היא העובדה ההיסטורית המרכזית. יש דבר מה מגוחך בניסיון הפוסט-ציוני לקעקע את הלאומיות היהודית, אחד העמים בעלי הוותק הלאומי הרב ביותר, והעוזים משכנעים בטענת-הנגד שלהם נגד מגמה זו.

אבל בני שבט המסאים-עוז ממשיכים לעוד טענה, שונה במהותה. גם היא, אגב, אחד העמית, למעשה, אם כי היא לא מוצגת ככזו. וזוהי הטענה: הלאומיות היהודית מושתתת על טקסטים. רציפות של טקסטים קנוניים, או טקסטים מסוימים שמתווכחים עליהם, רציפות של יחס מכבד לטקסטים וללימוד בכלל – זוהי לוז הלאומיות העברית-יהודית. לא גנים ולא ארץ ואף לא היסטוריה קיבוצית משותפת, כי הרי היהודים היו פזורים בארבע קצוות הארץ, היא ליבת הלאומיות היהודית, אלא התעמקות בטקסטים משותפים ויחס הערצה לטקסטים, הערצה מסוג מיוחד, שאינה פוסלת ויכוח ואף כפירה. גם זו טענה אחד העמית, כיוון שהיה זה אחד העם שתפס את היהדות כתרבות. אם כי, בשונה מאחד העם, התפיסה של השניים, היא תפיסה של היהדות כתרבות רב-קולית, רבת-מחלוקת, ולא כאיזו מהות הגליאנית קוהרנטית, של "רוח האומה". זו טענה שונה באופייה מהטענה הראשונה, האנטי פוסט-לאומית, מכיוון שהיא במובנים מסוימים פוסט-ציונית בעצמה: הרי גם בתפוצות ניתן לשמור את הלאומיות הטקסטואלית הזו (ואגב, ניכר בטקסט שהוא נכתב במקורו לקהל לא ישראלי, יהודי ולא יהודי).

זהו ספר בורגני מאד. ובאומרי בורגני אני מבקש לאפיין אותו יותר מאשר לשפוט אותו. בורגנות היא מילה שכרוכות בה אסוציאציות רבות, ולא כולן שליליות: מתינות, שאננות, פנאי, רציונליות, אטימות, עידון, מותרות, שביעות רצון עצמית, השכלה, אי-קדחתנות, פלורליזם. הוא בורגני, ראשית, בהלימתו לטענה של יאיר שלג בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" על הרנסנס היהודי של העשורים האחרונים, שהספר הזה בהחלט שייך אליו. שלג מאבחן שמדובר בשני מסלולים בשיבה הזו ליהדות: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". שלג טוען שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. הספר הזה של האב והבת עוז שייך במובהק לתפיסה של היהדות כתרבות, תפיסה שמובילים, כדבריו של שלג, אשכנזים, נשים וכאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה (מש"ל). ניתן בהחלט לצַוות לזה את הכינוי "בורגנים" – הן כניגוד לבני המעמד הנמוך והן כניגוד לנובורישים. הספר הזה "בורגני" בבסיסו כיוון שכל התפיסה של היהדות כתרבות, כל התפיסה המתפעמת מ"תרבות" בכלל, היא תפיסה של מי שצרכיו הדוחקים יותר מולאו, צרכים נמוכים יותר בפירמידת הצרכים של מסלאו: פרנסה, קורת גג, אהבה ופנסיה. או אז אפשר להגות במותרות, כלומר ב"תרבות". גם כלפי אחד העם עצמו השמיעו כמה מדוברי הציונות הסוציאליסטית הערות ארסיות (וצודקות) על בורגניותו הויסוצקאית (אחד העם היה מנהל עסקיו של ויסוצקי, איל התה), שהיא זו שאפשרה לו לתפוס את היהדות כתרבות, בעוד צרת היהודים העניים בוערת ואינה קשורה לעניינים שברומו של עולם. השידוך בין רות קלדרון, נציגה בולטת של הזרם הזה של היהדות כתרבות, ומפלגת השבעים הבורגנית של יאיר לפיד אינו מקרי.

אבל הספר הזה בורגני לא רק במובן המעמדי, אלא גם במובן הנפשי. יש בו משהו לא בוער ולא קודח. ישנם אנשים שכל דיבור על "תרבות" נראה להם זר ומוזר, אנשים שמשתעממים מכל דבר שאינו קיומי ודוחק ואינסטינקטואלי ונוגע לתמצית החיים, מכל דבר שניתן להשילו ועדיין להיוותר בן האדם שהנך. רק במקרים הנדירים מאד ש"תרבות" הופכת להיות עניין של חיים ומוות – שועים אנשים כאלה ל"תרבות" ולדיבורים עליה. כל עוד ה"תרבות" היא עניין לשיחה נאה, לחידושים מקוריים יפים, לאיזו שנינה בריטית רבת חן, לידע נרחב ומעורר רושם, לעמדות נכוחות בסוגיות לאומיות לא אקזיסטנציאליסטיות– כפי שהיא אכן בספר הזה! – האנשים עליהם אני מדבר מתחילים לפהק.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספרות (והתרבות) הגרמנית של השליש הראשון של המאה העשרים, עוד לפני עליית הנאצים (או ממש בסמוך לעלייה זו), מלאה בתיאורים של ניוון והידרדרות ופחד מהידרדרות לדקדנס, שאיני חושב שיש להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. "בית בודנברוק" של תומס מאן (1901), וכן "מוות בונציה" (1912) ובמובן מסוים גם "הר הקסמים" שלו (1924), "פרופסור אונראט" של היינריך מאן (1905) והסרט "המלאך הכחול" שנעשה בעקבותיו (1930), "מפיסטו" של קלאוס מאן (1936), יצירותיו של קפקא וביניהן "הגלגול" (1912), "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין (1929) ו"סנוורים" של אליאס קנטי (1935), "התנוונות" העיוני של מקס נורדאו (1892) ו"שקיעת המערב" (1918), החיבור הפילוסופי המשפיע ביותר של אוסוולד שפנגלר – אלה הן כמה דוגמאות (ועליהן יש להוסיף, כמובן, את עיסוקו הנרחב של ניטשה, לקראת סוף המאה ה-19, ב"דקדנס", עיסוק משפיע מאד). בני האדם מתוארים בספרים האלה (שבהחלט לא את כולם קראתי, אם כי קראתי על כולם) כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות יצורים כאלה, או, במקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. "השתיין" (שראה אור בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" ובתרגום מגרמנית של יוסיפיה סימון) שייך למסורת הזו, כלומר למסורת של הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה.

"השתיין" נכתב על ידי האנס פאלאדה (1893-1947) בכתב מקודד ב-1944 בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, אליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות) אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.

זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. משם מידרדר זומר לפשיעה (ארווין גונב מאשתו ומכה אותה על מנת לממן את התמכרותו), להסתופפות בקרב אנשי העולם התחתון ממש, ומשם למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין. מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי והריאליסטי של ההידרדרות לשתייה שארווין המספר מייחס לחולשת אופיו ("מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש"). אי הצלחה זמנית בעסקים מביאה אותו לפנות לעזרת הבקבוק. מרכזיות בפסיכולוגיה של השתיין זומר מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים, למעשה כבת תחרות שלו באותם עסקים עצמם. גם פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי של זומר. ישנם כאן גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, במוסרו, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של גיבורו.

מעלתו השנייה הבולטת של הרומן נמצאת בתיאורים הרבים, המשכנעים, המעניינים והמספקים, של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. ההשפעה של "כתבים מבית המוות", היצירה בה תיאר דוסטוייבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בקרב פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כמדומה, כשפאלאדה מתאר בסקרנות וביכולת התבוננות של אמן את רעיו של גיבורו לישיבה בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל בעוד דוסטוייבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכלו לשחרר את האנרגיות שהכלואים אוצרים בקרבם והתפרצו בפשיעה למטרות קונסטרוקטיביות, הרי שפאלאדה חף ממטרה פוליטית כזו ותיאורו ניטראלי יותר. אמנם הוא מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד בו נכלא גיבורו, אבל אין הוא סבור שחבריו כלואים שם לחינם ולפרקים יושבי בית המעצר השיקומי כביכול מתוארים כאויבי החברה ללא כחל וסרק.

"השתיין" מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי הרחב של הרומן. לכאורה, אין קשר בין היצירה הזו ליצירתו האחרת של פאלאדה, בראש ובראשונה ל"לבד בברלין", שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים, אם הבנתי נכון, ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ בכך שהצביעו על התנהגותו של ארווין זומר, ה"אאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. לטעמי, הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה היא הפרשנות ההפוכה לחלוטין, לפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי בכללותו כעלייתם לשלטון של אלמנטים משולי החברה, כמשטר של עבריינים, די עלובים אם כי מסוכנים בכל זאת.

עלי להודות כי את "לבד בברלין", שהיה כאן, כמו בארצות הדוברות אנגלית, רב מכר גדול, נמנעתי מלקרוא זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לספר הזה להפוך לרב מכר בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו (וחשוב להבין שזה היה מסלול ההתקבלות: הוצאתו לאור ב-2009 באנגליה וארה"ב היא זו שהביאה להוצאתו לאור אצלנו; בגרמניה הספר ידוע כבר עשורים רבים). ברית לא קדושה של אינטרסים הביאה, כך חשבתי, להעלאתו לכס הנישא של רבנות-המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של שני בני זוג ממעמד הפועלים למשטר האיום, ניסיון שהתבטא בהנחת גלויות ברחבי ברלין המשמיצות את המשטר הזה. האמריקאים והבריטים ששים הרי על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה העשרים כי, בעקיפין, הוא מצדיק את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם. בבחינת: ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית – קומוניזם או פשיזם מטורף. אנחנו עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו שלנו הידועים, חלקם לגיטימיים (ניסיון נוסף לעכל את הבלתי ניתן לעיכול) וחלקם לא לגיטימיים (ניסיון למוץ עוד פררוגטיבה מהאסון הנורא שאירע לנו). ואילו הגרמנים בוודאי עטים על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי, כמו "לבד בברלין".

אבל בעקבות קריאת "השתיין" קראתי כעת גם את "לבד בברלין", והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מלבד ההתרשמות שלי מהספר עצמו, שהתגלה, אם כי בהחלט לא כיצירת מופת, כספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, המשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה הנידונה ובעיקר הנו ספר מותח מאד (ומיד אשוב לזה). הקריאה הצמודה של "לבד בברלין" אחרי "השתיין" הייתה מאלפת זאת משום שפאלאדה מתאר את הרייך השלישי באופן דומה מאד לתיאור העולם התחתון המופיע ב"השתיין". הרייך השלישי של פאלאדה הינו כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט ואינם קיימים. גם "לבד בברלין" דומה, אם כך, לתיאורים הדוחים במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה, שתיארו כביכול רק את הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב"לבד בברלין" מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, כשהוא נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חבריה של כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.

"לבד בברלין" מציג, כאמור, את הנאציזם כסוג של עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורם לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. זהו הרי היסוד המעניין ביותר ב"לבד בברלין": היותו רומן בלשי. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים לתיאור המרדף אחר בני הזוג, אותם מניחי הגלויות האנטי-נאציות, ועל שרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם. כך נוצרת אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אך הוא אינו אידיאולוג פנאט. והוא מתאבד כשהוא מבין את השלכות מעשיו, שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג. כלומר, ניתן לפרש את התאבדותו של אשריך כך: הוא הבין שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים", אלא ההיפך הגמור: הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.

התיאור של החברה הנאצית כחברה בריונית, "עולם-תחתונ-ית", עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא תיאור לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא יוצלחים, הם נפוחים ויומרניים, הם נטולי אתוס מחייב והנם בעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה (למשל, לאחרונה, בתיאור של ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד"). היא אף אינה אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה אך חסרי עקרונות, כפי שהיא מתוארת בתיאורים אחרים (אייכמן בתיאורה של חנה ארנדט). גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה אינה זו של טירוף רעיוני ו/או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה – אלא של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה ב"השתיין".

מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב"לבד בברלין", אוֹברגרופּּנפיהרר פְּרָל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי". כשמעיר אשריך שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! […] פּרוֹסט [לחיים], אשריך – לחיי הפיהרר שלנו". "השתיין" של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח באופן שגעוני. הוא סמל למשטר עצמו לפי תפיסתו של פאלאדה, משטר שהתמכר ליצרים הנמוכים ביותר של האדם, משטר עברייני, אגואיסטי ("כל אחד מת לבד" הוא הרי שמו המקורי של "לבד בברלין") ומנוון.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זו יצירה מיוחדת במינה. אולי אף מאורע ספרותי. וכך הוא למרות שלעתים היצירה אינה שומרת על הרמה הגבוהה של חלקיה הטובים לכל אורכה. המוטיבציה הספרותית יוצאת הדופן שעומדת מאחורי היצירה הזו, היא זו שמחפה על חלקיה החלשים יותר.

הכרך שלפנינו, שתורגם כעת לעברית, ראה אור בנורווגית ב-2009. זה הוא הכרך הראשון בלבד, אך העומד בפני עצמו, מבין שישה שכתב קרל אוּבֶה קנאוּסגוֹרד, יליד 1968. מדובר ברומן אוטוביוגרפי בן כ-3,500 עמודים. הכרך הזה מתמקד ביחסיו של הסופר עם אביו, ובעיקר בתגובתו למותו. אביו של קרל אובה הינו דמות טראגית ולא זוהרת אם כי מעט מאיימת, מורה שאחרי שהתגרש מאמו של קרל אובה שקע בחיים של שכרון וניוון ודעיכה מכוערת אל המוות. עם זאת, הכרך הזה עוסק גם בנושאים רבים אחרים. בולט ביניהם בייחוד, תיאור ארוך של ליל סילבסטר שבשיאו הייתה אמורה להתקיים מסיבה של הנערים המקובלים בכיתתו של קרל אובה הנער, אשר מנסה להשתחל אליה אך לשווא.

מדובר בפרויקט פרוסטיאני מובהק ומוצהר. האמביציה הזו – על הפניית העורף הבוטה שבה לתרבות הספרותית של ההווה, זו המלודרמטית ו/או המשועבדת לבניית עלילה מותחת ו/או הקלה לעיכול – כבר היא, חריגה מאד בנוף הספרותי העכשווי. אך השאפתנות, כשלעצמה, כמובן אינה מספיקה. אבל נלווית לה, ראשית, חלישה מרשימה ביותר, כמעט מפלצתית, על פרטי מציאות וחיים שנשלפים לעינינו ממעבה הזמן האבוד, כמו קוסם שמוציא יונים לאין מספר מכובעו. חלישה זו עצמה מייגעת רק לעתים רחוקות מאד, וזה נס ספרותי בפני עצמו – יצירות מרובות פרטים נוטות הרי לטרחן, ולא כך קורה כאן ברוב הפעמים. בנוסף, מלא הספר בתובנות קיומיות כלליות מסוגננות ומלאות יופי, גם אם יש צורך ביותר מקריאה אחת על מנת לקבוע את מידת תקפותן. ועל כך יש להוסיף את הכנות והישירות המרעננות של הכתיבה האוטוביוגרפית, של סופר שאינו מסתיר את נגעי עצמו, אך גם אינו מנפנף בהם בענווה המבליטה את אישיותו או על מנת לספק צרכים אקסהביציוניסטים.

אבל העיקר הוא משהו אחר שקיים כאן, יסוד מסתורי נוסף. ישנה כאן סוג של פנטיות אדירה, נדירה ביותר בספרות העכשווית. מדובר בפנטיות דו-שלבית. השלב הראשון הינו שיכרון אדיר מעצם הקיום שלנו כאן על פני האדמה, שיכרון פגאני מהמראות, הריחות, הטעמים, הקולות, המגע של המציאות היומיומית הרגילה שברגילות שאנו חיים בתוכה, הן זו האנושית הן זו הטבעית. הצעד השני בפנטיות יוצאת הדופן הוא התשוקה ללכוד את כל ההוד הזה של הקיום השגור, השבור, השחוק, בתוך מילים ולשימן בתוך ספר. הצעד הזה, כך משתמע מן היצירה, אינו מעמעם את החוויה הלא מתווכת של הפגישה עם המציאות, אלא דווקא מחריף אותה. אני משתמש בכוונה במילה בעלת קונוטציה דתית, "פנאטיות", כי התפיסה הזו של הספרות הופכת את הספרות לפרקטיקה דתית ("הספרות היא הדת שלי", כמו שאמר ג'ונתן פראנזן לפני כמה שנים; ויש קשר בין החיפוש הספרותי של פראנזן או פוסטר וואלאס לבין החיפוש של קנאוסגורד). הספרות הופכת כך לפרקטיקה דתית, מכשיר להעלאתה ואז ללכידתה במילים של "אפיפניה", התגלות – מונח דתי אף הוא, נוצרי, שבביקורת הספרות השתמשו בו להגדרת כמה קטעים מפורסמים בקאנון (עוד מילה דתית, אגב) של הספרות המודרניסטית. מדובר בהתגלות לא של אל או כוח על-טבעי, אלא בהתגלות מסנוורת של המציאות עצמה, המציאות היומיומית, הנדושה, המתערטלת ומגלה את מלוא קסמה. מה שהופך את הספר הזה למאורע כל כך יוצא דופן הינו שהוא מבטא גישה כזו ומצליח ליישמה באופן משכנע אחרי עשורים ארוכים-ארוכים שהתפיסה הזו נדחקה לקרן זווית, התפיסה שהספרות היא בעלת ערך כמו-דתי, ולא בידור על שלל צורותיו או משחק-שפה אינטלקטואלי, עקר או קר.

הנה קטע שמקפל בתוכו את התפיסה האפיפנית החריגה שהספר ממחיש לכל אורכו: "בחצר בית הספר שהייתה דחוסה בין שני בנייני מגורים כעשרים מטר במעלה הרחוב מהמשרד שלי, גוועו לפתע צעקות הילדים, שרק באותו רגע שמתי לב אליהן. ההפסקה נגמרה. הצלילים כאן היו חדשים ולא מוכרים לי, כך גם המקצב שבו הופיעו, אבל עד מהרה אלמד להכיר אותם, ואיטיב להכיר אותם עד כדי כך ששוב ייעלמו. אתה יודע מעט מדי, וזה לא קיים. אתה יודע הרבה מדי, וזה לא קיים. הכתיבה פירושה להוציא מהצללים את הידע שיש לנו. זאת מהותה של הכתיבה. לא מה קורה שם, לא סוג העלילות המתרחשות שם, אלא שם בפני עצמו".

כאן הרחבתי על הספר

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמו ב"אשמת הכוכבים", ספרו הקודם של ג'ון גרין (יליד 1977), שזכה אצלנו להצלחה אחרי שזכה להצלחה גדולה (מה שנקרא) אצל ידידתנו הגדולה שמעבר לים, גם גיבורי "מחפשים את אלסקה", רומן הביכורים שלו, הם נערים בגיל תיכון. הפעם הם לא חולים בסרטן, תודה לאל, אלא עסוקים בהפקתן של מתיחות מתוחכמות או ברוטליות בפנימייה יוקרתית באלבמה. זה ספר פחות סנטימנטלי מ"אשמת הכוכבים", השבח לבורא, אבל עדיין מלודרמטי כהוגן. המספר של הרומן הוא מיילס האלטר, נער חמוד ומעט מופנם, שתחביבו העיקרי הוא זכירתן של מילים אחרונות של אנשים מפורסמים. בפנימייה, הוא רוכש, לראשונה בחייו, חברי נפש. ביניהם, בחורה יפה ונתונה למצבי רוח העונה לשם החריג אלסקה. מיילס מתאהב בה, אך נראה שאין לו סיכוי. בינתיים, הוא משתתף עם אלסקה ושאר בני החבורה במאבקים ובמתיחות שהוזכרו לעיל, שמופנים כנגד קבוצה של בני עשירים שלומדים אף הם בפנימייה.

לא רק מיילס חמוד. הספר הזה חמוד כולו. הוא כל כך חמוד שהוא מתאים בהחלט לבני נוער ולמבוגרים כאחד (והחיווי הזה הפך לשבח, משום מה, בשנים האחרונות). הוא כל כך חמוד ורוחש טוב, לוקה במובהק במחלת החמדת של הספרות האמריקאית הגברית העכשווית, המלאה ילדים, נערים ואף מבוגרים רוחשי טוב (ע"ע ספרן-פויר או דייב אגרס). האגואים הגבריים הגדולים של הספרות האמריקאית – מיילר, הלר, רות או בלו – פינו את מקומם לְ- ובכן, לאגואים אולי לא בהכרח פחות גדולים, אבל כאלה שיודעים להסתיר זאת היטב. אגב, יש לי חשד שגרין מעדיף לכתוב על בני נוער לא רק מפאת מקדם החמידות הגבוה – ומה יותר חמוד מבן אדם צעיר כל כך שזוכר מילים אחרונות כל כך? – אלא מכיוון שרק על מיניות של בני נוער אפשר לכתוב משפטים כאלה: "[על אלסקה:] הבחורה הכי לוהטת בכל ההיסטוריה האנושית עמדה מולי במכנסי ג'ינס קצרצרים וגופייה לוהטת". למיניות של בני נוער ניתן להתייחס כמשוגות נעורים. הם עוד יתחנכו יפה-יפה במהלך הרומן לא "לחפצן" נשים, כמו שאלסקה עצמה מגדירה התייחסות כזו. בכלל, הרומן הזה מאד חינוכי, ואני לא כותב את זה רק באירוניה או בסרקזם. הוא יכול ללמד בני נוער להבין שאנשים נקלעים לעתים למצבים, או שהרקע המסובך שלהם הנסתר מעינינו קולע אותם למצבים, שהתנהגותם הלכאורה שפלה יכולה להיות מוסברת על ידם. כך, למשל, מתגלה ברומן שאלסקה נהגה באופן לא אתי, והתנהגותה מוסברת בילדותה הקשה שנחשפת לעיני הקוראים וחבריה אט אט. אז מסר חינוכי רגיש יש כאן, סיפור קולח יש כאן, תרגום טוב גם כן – ורק ספרות עמוקה-נוקבת אין כאן.

רצה הגורל וקראתי להנאתי רומן ביכורים נוסף, במקביל לקריאה ב"מחפשים את אלסקה". מדובר ברומן של סופר גרמני צעיר ומבטיח, בן 26, בשם תומס מאן ו"בית בודנברוק" שמו. תומס מאן, בניגוד לגרין, לא רוצה שנאהב אותו ואת דמויותיו (הן בהחלט לא חמודות!). והוא גם, הפלא ופלא, לא רוצה לחנך אותנו. הוא רוצה לשקף מציאות בצלילות, או ליצור תחושה כזו של שיקוף מציאות צלול, תוך העלמת נוכחותו של האמן בספרו. ודאי שתומס מאן לא היה מרשה לעצמו אמצעי פיתוי פרימיטיבי כזה שבו משתמש גרין, בהציבו מעין טיימר הסופר לאחור בראשי הפרקים של הספר ("מאה שלושים ושישה ימים לפני" וכן הלאה).

טוב, זה לא הוגן להשוות את אחד מהסופרים הגדולים של המאה העשרים לספר הזה. אז הנה השוואה הוגנת יותר: באותה שנה בדיוק בה ראה אור "מחפשים את אלסקה", ב-2005, ראה אור בארה"ב רומן ביכורים נוסף, שאף עסק בנושא דומה מאד, של סופרת המבוגרת מגרין בשנתיים בלבד בשם קרטיס סיטנפלד. גם "Prep" (תורגם בארץ ל"במרחק נגיעה") מספר על חיים בפנימייה יוקרתית, מפרספקטיבה של בת המעמד הבינוני. הגיבורה המספרת, לי פיורה, שומעת את המילים הללו מפי מורתה לספרות: "את יכולה לחיות את חייך בניתוק, את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר 'כן'. לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים". אבל לי יודעת שהמורה הנלהבת מפספסת אותה: "היא טעתה בכל […] לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין […] ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי – כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי בינינו, מהאי-שקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית" . לי בהחלט אינה חמודה. היא קנאית ו"טפסנית חברתית" שאפתנית וביישנית באורח לא מצודד והיא לא יפה. היא גם מעניינת פי אלף מהגיבורים של גרין.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תענוג גדול לקרוא ברומן החדש של איאן מקיואן, סופר חכם ומעודן, שעם זאת לא שוכח לרגע את חשיבותה הגדולה של בניית עלילה מותחת. איך ענה הסופר אי.אם. פורסטר, במסתו "אספקטים של הרומן", על השאלה מה הופך רומן לרומן? "אבוי, הרומן מספר מעשה". "אבוי", מבאר פורסטר, כי היינו אולי רוצים להחמיא לאמנות הרומן ולתארה באופן נעלה יותר, כ"מוזיקה במילים", או כ"חתירה ללא פשרות אחר האמת" – אבל האמת היא שרומן הוא קודם כל סיפור-מעשה.

המספרת של הרומן – כך לפחות נדמה לקוראים רוב זמן הקריאה – היא סרינה פרוּם, צעירה אנגליה נבונה ויפה, בראשית שנות העשרים שלה. הרומן מתרחש בתחילת שנות השבעים, על רקע המשבר הכלכלי-חברתי החריף של אנגליה (שביתות ענק, משבר האנרגיה, אינפלציה, התפוצצות הבעיה הצפון-אירית ועוד). סרינה למדה מתמטיקה בקיימברידג', תחום שנשים מיעטו לעסוק בו, אבל אהבתה הגדולה נתונה לקריאת רומנים. עם תום לימודיה באוניברסיטה, סרינה מתחילה לעבוד באם.איי.5, השב"כ הבריטי, בתחילה בתפקידים זוטרים ומנהלתיים, עד שהיא נקראת להשתתף במבצע חשאי, מסעיר מבחינתה, שיקשר בין משלח ידה לתחביביה הספרותיים. סוכנות הביון מחליטה לממן שורה של אינטלקטואלים וסופרים שהיא סבורה שעתידים להשפיע על הלוך הרוחות בציבור ביחס לקומוניזם הרוסי. הסופרים והאינטלקטואלים ימומנו ללא ידיעתם, הם יניחו שהמממנת שלהם היא קרן תרבות לא ממשלתית. על סרינה מוטל לבדוק סופר מתחיל אחד, בשם טום היילי, ולהחליט אם להמליץ עליו למלגה ואז ללוות אותו ולכוון אותו בעדינות לכתיבת יצירות שיהלמו את מטרותיה הכמוסות של הסוכנות. בעיה גדולה נוצרת עד מהרה, כאשר סרינה מתאהבת בסופר, בתחילה ביצירותיו ואחר כך בו עצמו.

כך נוצרת, ראשית, דרמה מרשימה ומותחת. סרינה, המציגה את עצמה כשליחת הקרן הנדיבה, גואלת את טום מחיי עמל ומאפשרת לו לבטא את כשרונו. אולם ככל שהקשר שלהם מתהדק, והשפעתה על חייו גדלה והולכת – היילי כבר מתחיל להיות ידוע ומוכר בחוגי הספרות ואף בציבור הרחב – כך מתרחקת והולכת האפשרות לכֵנות ביחסיהם. סרינה יודעת כי כשתגלה להיילי את מקור הכספים שהוא נעזר בהם כל כך – יקיץ הקץ על יחסיהם אלה. אף סופר שמכבד את עצמו לא יהיה מוכן לקבל את העובדה שהוא מומן על ידי הממסד ועוד בתרמית. בצד העלילה והדרמה – שניתן לקרוא אותה כמשל לזוגיות בכלל: עד כמה ניתן לבסס זוגיות המסתירה סודות מהותיים? – משלב מקיואן עלילות-פנימיות נהדרות, הלא הם הסיפורים הקצרים שכותב טום היילי, המשובצים כאן לאורך הרומן.

אבל מקיואן מצליח לבטא כאן שורה של רעיונות מעניינים, שהופכים את הקריאה לא רק למותחת ומעוררת רגשית אלא גם למגרה מבחינה אינטלקטואלית. רעיון אחד כזה נוגע ליחס שבין ספרות לפוליטיקה. מקיואן לא המציא את הסבסוד הסמוי שסובסדו אינטלקטואלים מערביים בזמן המלחמה הקרה. סוכנויות הביון האמריקאית והבריטית נהגו לעשות זאת. מקיואן מראה עד כמה אבסורדית המחשבה שניתן לשלוט בדמיון היצירתי. כל סופר הראוי לשם זה, וטום היילי אכן ראוי, לא יכול "לייצר" יצירות הכפופות לתחזיות שחוזים בסוכנות הביון באשר לעתידו על סמך כתבי השחרות שלו. כך שיצירתו, שהתאפשרה בזכות המלגה שהעניק לו אם.איי.5, מאכזבת עד מהרה את מפעיליו. אבל העלאת הסיפור הזה כיום מאפשרת למקיואן ולקוראיו להתבונן בשורה של שינויים מהותיים שעברה הספרות ביחסה לאידיאולוגיה ולכוח. סופרים בראשית שנות השבעים נחשבו עדיין למספיק חשובים על מנת שסוכנות ביון תהיה מעוניינת בהפעלתם כך ללא ידיעתם. השלטון והממסד עוד נצרכו ללגיטימציה שהעניקו להם אנשי הרוח, לפני שהפיתוי הצרכני החליף את האידיאולוגיה בשמירה על הסדר הקיים, כפי שזיגמונט באומן הגדיר זאת פעם. מקיואן, שבעצמו מפלרטט עם העמדה של "סופר לאומי" – עמדה אנכרוניסטית כביכול, אבל שנראתה פתאום רלוונטית לרגע שוב אחרי 2001 (ע"ע הרומן "שבת" שלו)– מודע לכך שיציאתה של הספרות לחופש של השוק, לאי מעורבות של השלטון בנעשה בה, היא שחרור בעירבון מוגבל, שחרור למציאות של חוסר רלוונטיות פוליטי. כך שספרו מבטא בו זמנית השתאות גלויה – על כך שסוכנות ביון מערבית העלתה על דעתה להתערב כך בספרות – בצד נוסטלגיה סמויה.
רעיונות מעניינים נוספים שעולים כאן מבין השורות ובשורות עצמן: היחס שבין מדע לספרות, שבא לידי ביטוי בניסיון של טום לכתוב סיפור על סמך עקרון סטטיסטי שסרינה, המתמטיקאית לשעבר, מלמדת אותו (היחסים שבין מדע לספרות מעסיקים את מקיואן כבר שנים); הדמיון שקיים בין מלאכת הביון למלאכתו של הסופר, מרגל אף הוא.

הנושא האחרון כרוך בהתרתו המחוכמת של הרומן, שאותה כמובן לא אחשוף כאן. אבל התחכום הזה נוגע גם בחולשה מסוימת בקורפוס של מקיואן. נתקלתי בספרים רבים מהנים ביותר של מקיואן, אך טרם קראתי יצירה גדולה באמת מפרי עטו. ואולי משום שגדולה ספרותית אמתית היא ההיפך מתחכום ספרותי – יש בה דווקא יסוד פשוט.