מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זו יצירה מיוחדת במינה. אולי אף מאורע ספרותי. וכך הוא למרות שלעתים היצירה אינה שומרת על הרמה הגבוהה של חלקיה הטובים לכל אורכה. המוטיבציה הספרותית יוצאת הדופן שעומדת מאחורי היצירה הזו, היא זו שמחפה על חלקיה החלשים יותר.

הכרך שלפנינו, שתורגם כעת לעברית, ראה אור בנורווגית ב-2009. זה הוא הכרך הראשון בלבד, אך העומד בפני עצמו, מבין שישה שכתב קרל אוּבֶה קנאוּסגוֹרד, יליד 1968. מדובר ברומן אוטוביוגרפי בן כ-3,500 עמודים. הכרך הזה מתמקד ביחסיו של הסופר עם אביו, ובעיקר בתגובתו למותו. אביו של קרל אובה הינו דמות טראגית ולא זוהרת אם כי מעט מאיימת, מורה שאחרי שהתגרש מאמו של קרל אובה שקע בחיים של שכרון וניוון ודעיכה מכוערת אל המוות. עם זאת, הכרך הזה עוסק גם בנושאים רבים אחרים. בולט ביניהם בייחוד, תיאור ארוך של ליל סילבסטר שבשיאו הייתה אמורה להתקיים מסיבה של הנערים המקובלים בכיתתו של קרל אובה הנער, אשר מנסה להשתחל אליה אך לשווא.

מדובר בפרויקט פרוסטיאני מובהק ומוצהר. האמביציה הזו – על הפניית העורף הבוטה שבה לתרבות הספרותית של ההווה, זו המלודרמטית ו/או המשועבדת לבניית עלילה מותחת ו/או הקלה לעיכול – כבר היא, חריגה מאד בנוף הספרותי העכשווי. אך השאפתנות, כשלעצמה, כמובן אינה מספיקה. אבל נלווית לה, ראשית, חלישה מרשימה ביותר, כמעט מפלצתית, על פרטי מציאות וחיים שנשלפים לעינינו ממעבה הזמן האבוד, כמו קוסם שמוציא יונים לאין מספר מכובעו. חלישה זו עצמה מייגעת רק לעתים רחוקות מאד, וזה נס ספרותי בפני עצמו – יצירות מרובות פרטים נוטות הרי לטרחן, ולא כך קורה כאן ברוב הפעמים. בנוסף, מלא הספר בתובנות קיומיות כלליות מסוגננות ומלאות יופי, גם אם יש צורך ביותר מקריאה אחת על מנת לקבוע את מידת תקפותן. ועל כך יש להוסיף את הכנות והישירות המרעננות של הכתיבה האוטוביוגרפית, של סופר שאינו מסתיר את נגעי עצמו, אך גם אינו מנפנף בהם בענווה המבליטה את אישיותו או על מנת לספק צרכים אקסהביציוניסטים.

אבל העיקר הוא משהו אחר שקיים כאן, יסוד מסתורי נוסף. ישנה כאן סוג של פנטיות אדירה, נדירה ביותר בספרות העכשווית. מדובר בפנטיות דו-שלבית. השלב הראשון הינו שיכרון אדיר מעצם הקיום שלנו כאן על פני האדמה, שיכרון פגאני מהמראות, הריחות, הטעמים, הקולות, המגע של המציאות היומיומית הרגילה שברגילות שאנו חיים בתוכה, הן זו האנושית הן זו הטבעית. הצעד השני בפנטיות יוצאת הדופן הוא התשוקה ללכוד את כל ההוד הזה של הקיום השגור, השבור, השחוק, בתוך מילים ולשימן בתוך ספר. הצעד הזה, כך משתמע מן היצירה, אינו מעמעם את החוויה הלא מתווכת של הפגישה עם המציאות, אלא דווקא מחריף אותה. אני משתמש בכוונה במילה בעלת קונוטציה דתית, "פנאטיות", כי התפיסה הזו של הספרות הופכת את הספרות לפרקטיקה דתית ("הספרות היא הדת שלי", כמו שאמר ג'ונתן פראנזן לפני כמה שנים; ויש קשר בין החיפוש הספרותי של פראנזן או פוסטר וואלאס לבין החיפוש של קנאוסגורד). הספרות הופכת כך לפרקטיקה דתית, מכשיר להעלאתה ואז ללכידתה במילים של "אפיפניה", התגלות – מונח דתי אף הוא, נוצרי, שבביקורת הספרות השתמשו בו להגדרת כמה קטעים מפורסמים בקאנון (עוד מילה דתית, אגב) של הספרות המודרניסטית. מדובר בהתגלות לא של אל או כוח על-טבעי, אלא בהתגלות מסנוורת של המציאות עצמה, המציאות היומיומית, הנדושה, המתערטלת ומגלה את מלוא קסמה. מה שהופך את הספר הזה למאורע כל כך יוצא דופן הינו שהוא מבטא גישה כזו ומצליח ליישמה באופן משכנע אחרי עשורים ארוכים-ארוכים שהתפיסה הזו נדחקה לקרן זווית, התפיסה שהספרות היא בעלת ערך כמו-דתי, ולא בידור על שלל צורותיו או משחק-שפה אינטלקטואלי, עקר או קר.

הנה קטע שמקפל בתוכו את התפיסה האפיפנית החריגה שהספר ממחיש לכל אורכו: "בחצר בית הספר שהייתה דחוסה בין שני בנייני מגורים כעשרים מטר במעלה הרחוב מהמשרד שלי, גוועו לפתע צעקות הילדים, שרק באותו רגע שמתי לב אליהן. ההפסקה נגמרה. הצלילים כאן היו חדשים ולא מוכרים לי, כך גם המקצב שבו הופיעו, אבל עד מהרה אלמד להכיר אותם, ואיטיב להכיר אותם עד כדי כך ששוב ייעלמו. אתה יודע מעט מדי, וזה לא קיים. אתה יודע הרבה מדי, וזה לא קיים. הכתיבה פירושה להוציא מהצללים את הידע שיש לנו. זאת מהותה של הכתיבה. לא מה קורה שם, לא סוג העלילות המתרחשות שם, אלא שם בפני עצמו".

כאן הרחבתי על הספר