מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בלילה שבין ה-27 ל-28 באוקטובר 1910 יצא, למעשה ברח, לב טולסטוי, בן השמונים ושתיים, מביתו, מלווה ברופאו האישי בלבד. לאחר טלטלות ברכבות ובין יעדים שונים נפטר טולסטוי בביתו של מנהל תחנת רכבת זניחה בשם אסטפובו ב-7 בנובמבר. טולסטוי היה אז הסופר המפורסם והנחשב ביותר בעולם, ובריחתו הייתה סנסציה עולמית (או כמו שכתב ברנר פה בארץ, כמה חודשים אחר כך, ובסרקזם, בהספדו המאלף על טולסטוי אותו העריץ: "ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כפי שרצו להשיאנו העיתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העיתונות נתגעש בוודאי"). אך הוא היה, למעשה, הרבה יותר מסופר. מאז המשבר הרוחני שעבר סביב גיל חמישים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,הפך טולסטוי למגדלור רוחני, שהטפותיו נגד הרכוש ובעלי הרכוש, נגד האלימות על כל סוגיה (המלחמה והאלימות הפנים-מדינתית), נגד הנצרות הרשמית ובד בבד נגד המטריאליזם והניהיליזם ואף נגד האמנות והמיניות עצמה, הכו גלים בעולם כולו וטלטלו את רוסיה. טולסטוי אף נודה מהכנסייה הפרבוסלבית ורק פרסומו העצום מנע משלטון הצאר לנקוט תהליכים נגדו.

מדוע ברח טולסטוי מביתו? זו השאלה המרכזית שסביב התשובה לה בנוי הספר הזה שראה אור לראשונה ברוסיה ב-2010. המבנה של הספר לפיכך הוא כדלקמן: בסינסקי מתאר בראש כל חלק מהספר בפירוט שלב משלבי הבריחה של טולסטוי עד למותו, בריחה שהייתה לא מתוכננת כהלכה וחסרת יעד ברור. ביתרת כל פרק הוא חוזר לאחור, לביוגרפיה הארוכה והעשירה של טולסטוי, על מנת למצוא שם את שורשי האירוע הדרמטי שסיים את הביוגרפיה הזו. כך שיש כאן ביוגרפיה בעלת מבנה מעניין: דרך הפרספקטיבה של סוף החיים נפרשים החיים עצמם.

העמדה הבסיסית של בסינסקי בסוגיית עילת הבריחה, שהיא עילת-הקיום של ספר על נושא שכה רבות נכתב עליו, היא גם זו שהופכת את הספר הזה לספר שכדאי להתוודע אליו. לבריחה ניתנו בעבר פירושים שונים, רומנטיים בעיקר. גרסה אחת הייתה כי "טולסטוי עזב על מנת להתערות בעם". זו הגרסה ששלטה בעידן הסובייטי, מספר בסינסקי. גרסה אחרת היא זו: "טולסטוי עזב כדי למות. מצדו של נפיל הרוח היה זה אקט של שחרור מן השבי החומרי, שהיה עינוי עבורו. 'שחרורו של טולסטוי'. כמה יפה! ובגרסה הארצית: כפי שחיה חזקה החשה במותה הקרב עוזבת את הלהקה, כך עזב טולסטוי את יסנאיה פוליאנה משחש בקץ הבלתי נמנע". בסינסקי כופר בפרשנויות הרומנטיות הללו או מעדן אותן. עזיבתו של טולסטוי הייתה בריחה, הוא גורס, בריחה בעיקר מהיחסים המתישים עם אשתו, סופיה אנדרייבנה, ובריחה גם ממעמד הסלבריטאי הנערץ שכולם עלו אליו לרגל ליסנאיה פוליאנה, מעמד שהתיש אותו גם כן.

כך שתיאור יחסיהם של טולסטוי ואשתו, והיריבות שצמחה משנות השמונים של המאה ה-19 בין אשתו של טולסטוי ל"פאולוס" שלו, מי שנטל על עצמו להפיץ את בשורתו של טולסטוי בעולם, ולדימיר גריגורביץ' צ'רטקוב, הוא חלק הארי של הספר. ואיזו מערכת יחסים טראגית זו הייתה! סופיה אנדרייבנה, מעריצתו של הגאון הספרותי, אישה פקחית בצורה בלתי רגילה, אך גם אישה קורבנית שאיימה (וכמעט מימשה) כמה פעמים להתאבד אם טולסטוי לא ייענה לדרישותיה. והוא, מצדו, אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים, מי שהפך את לבו והתמכר לרעיונותיו הדתיים ולעולמו הרוחני, על חשבון אשתו, על חשבון אהבתו לאשתו וגם על חשבונה כפשוטו. איזו תסבוכת. טולסטוי, למשל, ביקש שיצירותיו יינתנו לציבור חינם אין כסף, ללא תמורה, וסופיה אנדרייבנה התנגדה לכך במרץ רב, ובהצדקה גמורה מבחינתה. אחרי שילדה לטולסטוי שלושה עשר ילדים, מתוכם שרדו שבעה, היא לא רצתה להותירם בחוסר כל. הצוואות השונות שניסח טולסטוי ובהם ביקש להוציא את זכויות היוצרים מידיו ולתיתן לכל החפץ בקריאת יצירתו, היו עילה מרכזית לסכסוך בינו לבין אשתו. בסינסקי מצליח לשמור על איזון בתיאור הטרגדיה הזו של הזוג טולסטוי, איזון בלי טיוח של חולשות שני הצדדים, וזה הישג נאה, בניגוד למגמות אופנתיות שמטילות את האשמה על הגבר טולסטוי, או למגמות שמרניות שמדברות על כך שסופיה אנדרייבנה לא הבינה את גאוניותו ונפשו הנעלה של בעלה. למעשה, בסינסקי מצליח להיות הוגן גם כלפי השלישי שבסיפור, צ'רטקוב, "מאהבו" הרוחני של טולסטוי, "המפריד" כפי שכינתה אותו סוניה אנדרייבנה, אדם נוקשה וחסר טאקט אך גם אדם אמיץ ומרשים, ומי שבאמת העריץ את טולסטוי והיה מסור באמת ובתמים לרעיונותיו.

המעלה המרכזית של בסינסקי הוא שהוא מציג את טולסטוי כדמות אנושית מאד, כנפש מיוסרת, קשה, מתוסבכת, גאונית – ועם זאת נפש יפה כל כך, גדולה כל כך. כך שלמדף העברי מתווסף ספר ביוגרפי חשוב על טולסטוי, בהתחשב בכך ש"טולסטוי" של אנרי טרויה, הביוגרפיה הקיימת בעברית, למיטב זכרוני, הוא ספר שערורייתי למדי, בכך שטרויה מתקלס בטולסטוי המאוחר, טולסטוי החוזר בתשובה, במין רגש עליונות מופרך של אנטי-קלריקל צרפתי ציני ושטחי (למרות שורשיו המזרחיים של טרויה), שלא מגיע לקרסולי הענק שהוא טורח על הביוגרפיה שלו (אפילו פלובר, צרפתי משמעותי יותר מטרויה, שקרא בהתפעלות אדירה את "מלחמה ושלום", כתב לטורגנייב, שהכל טוב ויפה, אבל למה הוא, טולסטוי, מתפלסף כל כך בין קטעי הפרוזה האנושיים שהוא כותב?).

לעתים הספר מעט טרחני בהביאו פרט ועוד פרט ועוד אחד מקורות טולסטוי, משפחתו וסביבתו. אבל, ככלל, הוא מעניין ויפה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שמחה לקרוא פרוזה עברית משובחת. ניצן ויסמן, יליד 1956, פרסם לפני כמה שנים קובץ סיפורים מרגש ומעמיק בשם "על גבול יערות הרוזמרין". וספרו זה, השני, "ארוחת בוקר ישראלית", לא מכזיב. חמישה סיפורים יש בקובץ, אך יש חוטים סמויים יותר ופחות שמחברים חלק מהסיפורים אלה לאלה (דמויות שמזכירות זו את זו, אתרים גיאוגרפיים חוזרים, בעיקר חיפה וסביבותיה, אפילו שמות זהים פה ושם). גם במישור התמטי בולטת חזרתו של נושא האבהות או הסמכות הגברית, כך שהסיפורים נסבים על קריסתה ("ארוחת בוקר ישראלית"), על תפארתה המוצדקת ("מענטש"), על חבלי לידתה ("פושטקים"), על נזקיה ועל התעמתות עמה ("הגברים בוכים בלילה"). ניתן לומר באופן כללי שגבריות רגישה ופגיעה – פגיעה שבעתיים במציאות הישראלית, שבגלל כורח הנסיבות ושורשיה ההיסטוריים עודדה גבריות גופנית ואטומה. חלק גדול מהישגי הספרות הישראלית הגברית נעוצים בקיום המתוח הזה שבין גבריות שברירית למציאות שעוינת אותה (יזהר, שבתאי, לוין, קנז). במובן מסוים ויסמן הוא ממשיך של המסורת הזו ומי שמתאים אותה לשנות האלפיים (אצלו הגבריות נסדקת לא בגלל כישלון במלחמה, אלא בגלל כישלון בסטארט-אפ), לטעמי, אולי המסורת החשובה ביותר בספרות העברית (עוד מלפני קום המדינה). אדגים את מעלת הפרוזה של ויסמן בכמה אספקטים בחמשת מהסיפורים.

ב"מענטש", הסיפור הראשון בקובץ, מסופר בגוף שלישי על חייל צעיר בשם עידן שנפקד מהטירונות שלו בגלל התעללות המפקדים בחיילים הפשוטים. הסיפור מתרחש באמצע שנות השבעים ועידן נמלט לבית סבו, פרולטר ובונדיסט לשעבר, שהציל את משפחתו רגע לפני השואה וחי בארץ תוך ביקורת כלפי הממסד הציוני "הבורגני". עידן, שבעצמו שייך לשמאל הרדיקלי ומעריץ את סבו, סבור שסבו יבין את מצבו היטב ויעניק לו מסתור בביתו. מבלי לחשוף יתר על המידה את התפתחות הסיפור: הגדולה של הסיפור נעוצה בהמחשה שהסב ממחיש לנכדו אחריות מה היא. עת להפוך עולמות ועת להרכין ראש. לעתים ההתנהגות המרשימה ביותר היא זו הסתגלנית והפשרנית.

ב"מקדש כפרי", הסיפור השני בקובץ, גם מצוי סיום מפתיע. אבל איכותו של הסיפור אינה משובחת בגלל הסיום הזה, שבהיפוך או בפאנץ' "המהמם" שהוא מציג יש דווקא דבר מה לא רענן. גוף הסיפור הוא המעניין. נושא המונולוג הוא מהנדס שעובד בתעשייה ביטחונית ומחפש עם אשתו בית כפרי לו ולילדיו. מיקי, הגיבור, הוא אדם קשה, מוצלח בעבודתו אך לא מוכשר לפוליטיקה של מקומות העבודה ולכן מעט ממורמר. משבר אישי מעט לפני גיל ארבעים מוביל אותו לתמורה רוחנית ברוח ה"זן בודהיזם". בהתאם למשבר הזה גם עולה תשוקת הבית בכפר. התיאור של המשבר הרוחני והמוצא הרוחני מוגש כאן בצורה רעננה ומאופקת, נטולת התפעמות בורקת עיניים מחד גיסא או ציניות מאידך גיסא. גם הצגת היהירות המסוימת של מיקי על כך שהוא אדם "רוחני" תורמת לחיוניות של הטקסט. וכך גם מפגש עם "רוחניקית" עשירה שנראית למיקי מזויפת וחסרת מודעות עצמית, עם כל הלהג שלה על התבוננות פנימית והסתפקות במועט.

"ארוחת בוקר ישראלית" מספר על עופר, נשוי ואב לשניים, שהסטארט אפ שלו קרס בתחילת שנות האלפיים. זה סיפור על כישלון והתפרקות של משפחה (עופר ואשתו נאלצים למכור את הבית). כאן, בצד הריאליזם הטראגי עצמו, של שכבה חברתית שבצד יישום מתכונים של אהרוני ותכנון על הקמת צימרים וחיי שפע לכאורה חיה על פי תהום, אני רוצה לציין אספקט אחר. בעמ' 70 מסופר אגב אורחא שדלית, אשתו של עופר, קנתה לו ליום הולדת 25 את "משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן. בעמ' 93 מהרהר עופר על חותנתו, שהזקנה קפצה עליה "כמו ערב פתאומי". כעת, כשהוא מובטל, הוא מהרהר בכך שיעזור לה להקים צימרים במושב הצפוני בו היא גרה: "אם בצימרים טוסקניים חפצה נפשה, שיערב לה. הרי התפנה לו זמן, ועבודה פיזית רק תוסיף לו בריאות ושלוות נפש. ההזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו הציפה את ליבו באופטימיות". הסופר סומך על האינטליגנציה של הקורא שיקשר בין עמ' 70 לעמ' 93.

הסיפור הרביעי, "פושטקים", מסופר באופציית סיפור נדירה ומרעננת, סיפור בגוף שני: "ערב ראש השנה, הסופרמרקט חם ורועש וצפוף, עבר עליך שבוע עמוס, 'חירות' של ג'ונתן פראנזן מציץ אליך בהתגרות מהשקית הירוקה של סטימצקי, אתה חושב רק איך תגיע הביתה ותשתחל למיטה". בסופרמרקט, במהלך הקניות לחג, מזהה הגיבור, עידן, עורך דין בן חמישים ושבע, לאחר עשרות שנים, בריון שכונתי שבנעוריהם אירעה ביניהם היתקלות אלימה. הסיפור, שאינו נטול דוק קומי, וניתן לשער שהבחירה הצורנית בסיפור בגוף שני תורמת לקומיות הזו בהרחקה-העצמית שיש בה, מדלג בין החשש של הגבר המבוגר שה"פושטק" יזהה אותו בתור למחלקת הבשר לבין זיכרונות העבר.

הסיפור "הגברים בוכים בלילה" הוא מחווה ל"סוף דבר" של יעקב שבתאי. אלא שההשפעה השבתאית עוברת כאן עיבוד מעניין, זה לא "חיקוי מתוך התבטלות", אם להשתמש במונחיו של אחד העם, כמו שקורה פעמים רבות למושפעים משבתאי, אלא "חיקוי מתוך התחרות". כמו הפרק הנורא וקורע הלב ב"סוף דבר" בו מסתובב גיבורו של שבתאי סחור סחור באמסטרדם, יצירת מופת של קלאוסטרופוביה ונוירוזה, גם מוטי, הגיבור של וייסמן, יוצא להתאוורר קצת באמסטרדם ביחד עם בנו הקטן. מוטי הוא גבר מריר בן כארבעים שאביו הדון ז'ואן הרתיע אותו כילד והוא שמח להצטרף לחיק משפחת אשתו ולזרועות חותנו בעל מוסך חיפאי, שבו עבד מוטי במשך כעשרים שנה. אבל גם החותן, האב התחליפי, הכזיב ומוטי נוסע להתאושש באמסטרדם. הטיול מכיל את אותם סיוטים קטנים ותחושות נחיתות וניכור שתיאר שבתאי כל כך מדויק. אבל ההחלטה של ויסמן היא להציג את הקיום הנוירוטי באופן אחר. בצורה שיטתית ולעתים וירטואוזית מציג ויסמן את גיבורו כמי שמיטלטל בין רווחה, שלווה ואף אופוריה לתהומות דכדוך. אם מאיר, הגיבור של שבתאי, הוא מי שטבעת חבל מתהדקת והולכת סביב צווארו, הרי שמוטי הוא מי שמיטלטל ברכבת הרים רגשית. האפקט לפיכך הוא של סחרחורת יותר מאשר של חנק.

זו פרוזה בדיונית עברית מרגשת אך מדודה. רב שכבתית אך חסכונית. עוסקת בנושאים כאובים אך באופן מרומם רוח בגלל העיצוב שלהם. השמחה בקריאה נובעת גם מהתחושה שמאחורי התכנים והצורות הספציפיים יש יד מכוונת, כך שמלבד תכני הסיפור ועיבודם ההנאה שניתנת לקורא היא גם הנאת ההישענות על דמותו המוצקה – אפילו "האבהית", הייתי אומר, לנוכח חלק מתכני הסיפורים שעוסקים בדמות אב – של "המספר המובלע".

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע מישל וולבק הוא ככל הנראה הסופר החשוב בדורנו?

תחילה כמה מילים על תוכן ספרו החדש, "כניעה": המספר הינו מרצה לספרות בסורבון, בשנות הארבעים לחייו, שמתמחה ביצירתו של ז'וריס-קארל הויסמאנס, סופר צרפתי בן המחצית השנייה של המאה ה-19. הרומן מתרחש ב-2022 ומתאר איך במערכת בחירות דמוקרטיות עולה לשלטון בצרפת מפלגה מוסלמית בראשות מנהיגה, מוחמד בן-עבס.

במישור הבסיסי הקריאה שוטפת ומענגת באופן לא מבוטל בגלל האינדיבידואליסטיות ואף המיזנטרופיות (ועל כך אומר משהו בהמשך) של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בהויסמאנס, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות ואדיש לפוליטיקה ("ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות"). אם הסופרים מאפשרים לקוראיהם סוג של הזיה בהקיץ, כפי שביאר פרויד את תפקידה של הספרות, הרי שההזיה בהקיץ שמספק וולבק היא מהמצודדות שיש, כולל ההתענגות של הקורא על הייאוש וחוסר ההצדקה של הקיום שחשים הגיבורים הוולבקיים. יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק, וזה משחרר.

אבל ההסבר של פרויד להנאה הספרותית ידוע לשמצה ברדוקטיביות שלו וגם הוא עצמו מודה שהסברו מתאים בעיקר לספרות שאינה זוכה להערכת הביקורת, כלומר: ל"רומנים למשרתות" ולספרות זולה. כך שמהבסיס צריך להעפיל הלאה. הלאה נמצאים ההומור הוולבקי הבוטה ("בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק") והשנינות האינטלקטואלית אך הבוטה בכלל (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן").

ומעל זה נמצא (אבל רק לכאורה, כפי שאראה מייד) לב ההישג של וולבק. ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שכבר קיימים בעולם הנוכחי, יוצר וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. הפיקחות של וולבק מציגה את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות מקבלת "החזית הלאומית" הימנית קיצונית את מירב הקולות ואילו שאר הקולות נחלקים בעיקר בין הסוציאליסטים לבין המפלגה של בן-עבס, אלא שהאחרון מוביל מעט. כעת מתלכד השמאל מאחורי בן-עבס על מנת למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון. גם כשעולה בן-עבס לשלטון מקפיד וולבק להציג את האסטרטגיה שלו באופן אמין. בן-עבס, למשל, מתמקח עם הסוציאליסטיים בעיקר על החינוך. "בעיניהם [של אנשי המפלגה המוסלמית] זה פשוט מאד, הכלכלה, אפילו הגיאופוליטיקה זה זריית חול בעיניים: מי ששולט בילדים שולט בעתיד, נקודה". ולכן אנשי המפלגה המוסלמית מתעקשים על הקמת זרם איסלמי בחינוך. זרם לא מעורב ושבו הנשים "אחרי בית הספר היסודי, יכוונו לבית ספר לחינוך ביתי". החזון הפוליטי של בן-עבס אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, וזאת על ידי חיבורה למרחב הים תיכוני הערבי בחלקו הגדול. אז הנה, לכאורה, לב ההישג של וולבק: הוא עוסק בצורה פרובוקטיבית אבל קשובה לפרטים ולכן אמינה באחד הנושאים הבוערים על סדר היום האירופאי ואף העולמי, היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל ובין צרפתיים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זה לב ההישג: וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. כמו שאמר שופנהאואר: ההבדל בין בעל הכישרון לגאון הוא שבעל הכישרון הוא צלף שפוגע במטרות שקהל צופיו לא מאמין שניתן לפגוע בהן מכזה מרחק, אבל הגאון פוגע במטרות שקהל הצופים אפילו לא יכול לראות אותן.

כי הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים ואף לא האיסלם, המתון או הקיצוני, כשלעצמו. הנושא הראשון המרכזי כאן הוא, ראשית, חזרתה של הדת והקושי, אולי אף חוסר היכולת, לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו", טוען מוחמד בן-עבס במסיבת עיתונאים. וולבק בגאונות מצמיד את הטענה השמרנית הזו לפסגת החשיבה החילונית כביכול, לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של המספר מעלה השערה שלאנשים דתיים יש יתרון אבולוציוני (!) בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם גם משתכפלת הדתיות יותר ויותר – כי החילוניות פשוט אינה הישרדותית: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי". כך מועתק באופן עוצר נשימה הדיון הפוליטי המשמים מעט וההיסטרי מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות פשוטה ומעמיקה כאחת: אורח החיים החילוני האירופאי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך גם מותאם ככפפה ליד הויסמאנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופאי של סוף המאה ה-19 שוולבק מנתח את המשכתו בשלהי המאה עשרים ובראשית המאה ה-21. אגב, סוגיית הלידה והסירוב ללידה בחברות המערביות – או בחלקים המערביים של חברות לא מערביות – זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שראו אור לאחרונה בארץ, "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד.

אבל אפילו זה, האינדיווידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, לא לב המקוריות והעניין של וולבק. מה שמעניין את וולבק כידוע זה סקס. וולבק ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין, בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם על מנת להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות הללו הן ריאקציונריות ושוביניסטיות לעילא, ומקוממות גם את כותב שורות אלו, אבל וולבק הוא סופר מתוחכם מאד, שמודע לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר כי זה מעניין מאד. תובנה אחת נוגעת לנזק שבמיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהם תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים". תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה המוסלמית. ושוב מתגלה וולבק הפרובקטור הגאוני כמי שמשדך בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

אבל סוגיית הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר אצל וולבק על מבנה-עומק, סופר שכל מה שהוא אומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סב-טקסטואלי. אבל מניתוח מדוקדק של הרומן ניתן לראות שיש בו הסטה תת קרקעית בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של הנשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מחד גיסא ו"בחורות", כלומר זונות, מאידך גיסא. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות". ומלבד אלה יש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה. ההבדל בין המין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס. אי אפשר לחיות בלי אוכל. בנוסף, סקס יכול לאיים על מוסד המשפחה, ואוכל דווקא תורם ללכידותה. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, התאבדות שמתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס על חשבון משפחה), אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שליו. ארוחות הרווק פרנסואה מוצגות כעלובות לעתים, לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט שהוא אוכל אצל עמיתה שלו, עמיתה לא יפה, אך בשלנית מהוללת שמבשלת לבעלה.

כאמור, וולבק הוא פרובקטור מודע לעצמו, אבל הוא פרובקטור גאון וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. עם זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים של עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי על וולבק מפני שונאיו שטענו בפני שהוא "מיזנטרופ" וטענתי שהוא ביסודו הומניסט וגאון לא רק ספרותי אלא מוסרי (ועם זאת, יש עקבות הומניסטיים – מעניינים מכמה אספקטים – בהסבר שנותן פרנסואה על אהבתו לספרות). בעקבות הקריאה בספר הזה אני לא לגמרי בטוח. זו אמנם תהייה מעט גימנזיסטית – אבל הגימנסיה היא היסוד, לא?

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

כמה פעמים כבר יצא לי לשמוע שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות אטית ולעתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדת הגות ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן יש משהו אטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני – ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, יותר משמעותי מבחינתי מקפקא וג'ויס ומוסיל – הוא מתעתע. והוא עצמו, האיפוק, גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה אטיות ומיושבות הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש שמאיים להתפרץ כל רגע, זו אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו, זו אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר התוהו ישוב לעולם, זו אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא הניסיון המוצלח לצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה, השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, הינה שברירית ושרויה "בלי נחת"; הוא המגלם הספרותי של האגו הפרוידיאני שנאבק בתביעות האיד הדוחקות (וגם בעריצות הסופר-אגו ההיפר מוסרני).

לכן האטיות והיסודיות של "ההחלטה" הולמת כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות ומתרחש בכמה ימים ב-1936. באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון אבל לא התנתק רשמית מגרמניה שבה ספריו ראו אור עדיין ונמכרו, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו שתחת שלטון היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר ב-1929 (אחרי "בית בודנברוק", "מוות בונציה" ו"הר הקסמים"), הוא בכיר הסופרים הגרמניים באותה עת והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב ("היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה", מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר). אנחנו מתלווים (בגוף שלישי) למאן בימים שבין נתינת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט, הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו, ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה (של "יוסף ואחיו"), טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. ישנה כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית ("הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו. ריח סיגליות עולה באפו. הוא שוב הפריז בהזלפת מי סיגליות לאחר האמבטיה […] הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר?" וכו'). וכאמור זו תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום. יש כאן חדירה יסודית ללבטי הסופר הגדול בתקופה הרת הגורל הזו, הפיכה שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד", ובכך ממחישה בוהלר היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות, זאת דווקא, יש לשער, מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע אליהם, יש נטייה עזה לקיצוניות ותזזיתיות ("ריטואל החזרה היומית על פעולות […] כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה … אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס"). ומאן אף נזכר במרוצת ימים אלה בטעות הקשה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופרסם מסה שצידדה בה, בטענה ש"התרבות" הגרמנית נאבקת ב"ציוויליזציה" החומרנית הצרפתית ("התוצאה הייתה ספר מיותר, שבו סנגר על המלחמה בשעה שכבר מזמן הייתה אבודה. כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד!' נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה").

אפרופו: ב"מחברת הזהב", יצירתה הגדולה של דוריס לסינג מ-1962, כותבת הגיבורה-הסופרת, אנה וולף, ובקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס". ואכן הדרמה הגדולה שמוצגת בספר הזה, בכמעט נמנום (מכוון) כאמור, מועצמת בדיוק בגלל שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. הוא נרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט את העמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שנגדם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות, שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה – ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית. מאן הוא אמן שנמצא בשליטה ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר נכנס לשליטה באחרים ("היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה … ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה"). כלומר, בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.

פורסם בנוסח מעט שונה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד הגיבורים הראשיים ב"2666" הוא סופר גרמני מעט מסתורי שנקרא ארצ'ימבולדי. עם תום מלחמת העולם השנייה, בה השתתף כחייל בוורמאכט, עבד ארצ'ימבולדי כשומר בבר. וזו מחשבה שנצנצה בו באחד הלילות: "באותו לילה, כשעבד בפתח הבר, השתעשע במחשבה על זמן בשתי מהירויות, ציר אחד אטי מאוד שהאנשים והדברים בו נעים באופן כמעט בלתי ניכר, וציר אחד מהיר מאוד והכול בו, אפילו החפצים הדוממים, נוצץ מרוב מהירות. הזמן הראשון נקרא גן עדן והשני – גיהינום. וכל מה שרצה ארצ'ימבולדי הוא לא לחיות לעולם באף אחד משניהם". המשפט האחרון בעצם מכחיד את כל סלסול המחשבה המופשט והעמום שבא לפניו: אם גם "גן עדן" וגם "גיהינום" אינם רצויים לארצי'מבולדי, מה הטעם בכינויים כך?

המו"ל היהודי הגרמני של אותו ארצ'ימבולדי נקרא מר בוביס. "כשארצ'ימבולדי הכיר אותו מר בוביס היה בן שבעים וארבע ולפרקים עשה רושם של אדם חולני, רגזן, קמצן, חשדן, סוחר שהספרות חשובה לו כקליפת השום, אם כי בדרך כלל היה בעל מזג שונה לחלוטין: מר בוביס נהנה, או העמיד פנים שהוא נהנה, מבריאות מעוררת קנאה, אף פעם לא חלה, כל דבר העלה חיוך על פניו, הוא נהג להפגין באנשים אמון של ילד ולא היה קמצן, אם כי קשה לומר ששילם בנדיבות לעובדיו". אז מר בוביס חולני, בריא, או חולני שמעמיד פנים שהוא בריא? ויותר תמוה: הוא קמצן או לא? איך מישהו שלא "שילם בנדיבות" יכול להיות "לא קמצן"?

בולניו משתמש לאורך ספרו כמה וכמה פעמים באמצעי הזה: מקטע (אמירה או חיווי) שמבטל את עצמו תוך כדי מהלכו. לאמצעי הזה ניתן להוסיף עוד שני אמצעים קרובים: הוספה מכוונת של פרטים מיותרים בעליל ואובדן הרסן המכוון של המספר. למשל, כשהמספר מאזכר באגביות את סיזיפוס ("שהרי ידוע כי נאהבים נוהגים לאמץ זה את מחוותיו של זה, בדרך כלל את החיוכים, הדעות, נקודת המבט, בקיצור, את מערכת דברי הסרק שנגזר על כל בן אנוש לגרור איתו עד יום מותו, כמו הסלע של סיזיפוס") הוא מוסיף עוד היסחפות של עמוד וחצי "מיותרים" על סיזיפוס (אמצעי קומי שגם גוגול השתמש בו).

כל האמצעים האלה מרמזים על מיותרותו של הטקסט (המשפטים שמבטלים את עצמם בסופם; הפרט המיותר בעליל; רוח השטות של המספר שנסחף ללא היגיון). והם גם מעניקים את המפתח שלפיו יש להבין את "2666". זו יצירה המורכבת מחמישה חלקים שחלק ניכר ממגמתה הוא עריכת פרודיה על הרומן הריאליסטי המדוקדק ועתיר הפרטים. בולניו לא כותב בדיוק על "מציאות", אלא על האופן שבו הרומן הריאליסטי כותב על מציאות. זו הבדיחה העמוקה של הרומן הזה. השיא הגרוטסקי של הרומן – והבדיחה – הוא החלק שעוסק ברציחות הנשים. בווירטואוזיות של כותב רומן ריאליסטי "רציני" מפרט בולניו בזה אחר זה עשרות, אולי יותר ממאה, סיפורים של אונס ורציחות נשים, של רצח סדרתי לא מפוענח, בצפונה של מקסיקו. כעת, יש בהחלט רמזים ברומן שכוונותיו של בולניו בהעלאת הנושא אכן רציניות: מחאה על היחס לנשים בתרבות המקסיקנית, מחאה כנגד העוני המחפיר שבו חיים רבים מהמקסיקנים על גבולה של ארץ השפע, ארצות הברית. אבל ערִימת הרציחות זו על גבי זו באופן גרוטסקי חושפת את הכוונה העיקרית של הרומן, שהיא כאמור, לעשות פרודיה על רומן ריאליסטי רציני, כמו גם על רומנים בלשיים "רציניים" שעוסקים בעוולות חברתיות.

במובן הזה בולניו כאן הוא נציג וירטואוזי מאוחר יחסית של הפוסטמודרניזם (כמגמה בספרות). העולם נזנח לטובת עיסוק בטקסטים על העולם.

וזו הקדמה לסיבה שהתאכזבתי מ"2666". עדיין, בולניו כזה של "2666" עדיף מ- 99.9999 (ועוד תשע, אפילו) של הסופרים שכותבים בשני העשורים האחרונים. אבל "2666" אינו שווה בערכו ל"בלשי הפרא" שלו, יצירת מופת אמיתית בת זמננו, ולא רק משום שבולניו לא הספיק ללטש את הרומן (או חמשת הרומנים שקובצו יחד) לפני מותו בטרם עת.

הנקודה היא שהייחוד של בולניו, "האלמנט" שלו, בעיניי, הוא ההחדרה הפנטסטית של תפיסת עולם מודרניסטית "דתית" לתוך מציאות פוסטמודרניסטית מחולנת. ביקום של בולניו בשיאו קיימים רק סופרים, משוררים, מבקרים, לכל היותר מו"לים. בולניו כמו לקח את האמונה הפנאטית של המודרניזם באמן ובאמנות וניפח אותה לכלל הפרזה אדירה, לכלל בדיחה מרה. בעולם שבו מעמדה של הספרות, מעמדו של הסופר והמשורר, מעורערים, יצר בולניו אפוס שלם שעוסק במשוררים ("בלשי הפרא"), או תיאר אירועים פוליטיים מרכזיים כמו הפשיזם בצ'ילה דרך הפריזמה של השירה ("כוכב רחוק"), או את מלחמת העולם השנייה בכבודה ובעצמה, האירוע הקולוסלי הזה, מפרספקטיבה של סופרים צרפתיים (אחד הסיפורים ב"שיחות טלפון"). התוצאה היא קורפוס נהדר בהומור הקודר העמוק שלו, קורפוס מודרניסטי ופוסטמודרניסטי כאחד, כלומר מי שמחדיר באופן לא נעדר אירוניה ערכים ויקום מודרניסטיים בעולם שכבר לא מכיר בהם. החלק הראשון ב"2666" עוסק בדיוק בעולם כזה, ולכן, לטעמי, הוא הטוב בחלקים. הוא מפרש את יחסיהם של ארבעה חוקרי ספרות אקדמיים של אותו ארצ'ימבולדי שהוזכר לעיל: פלטיה הצרפתי, מוריני האיטלקי, אספינוסה הספרדי וליז נורטון הבריטית. בולניו יוצר עולם סגור של אנשי ספרות כשבין ארבעתם פורצת התשוקה הארוטית בשלל וריאציות. כאילו הנושא הנצחי והאוניברסלי של האהבה יכול להיות מוצג במלוא מיצויו רק בקרב אנשי ספרות, כביכול אנשי הספרות הם דגם האדם החשוב ביותר שבנמצא. כאן בולניו מצוי ב"אלמנט" שלו. כאן הקומיות המרירה והייחודית שלו בשיאה. אבל, בהמשך, כשהוא עוסק, כאמור, בפרודיה (שופעת ומרשימה, לעתים ארכנית) של הרומן הריאליסטי הייחוד שלו מיטשטש. כשהוא מתענג על עצם היכולת לייצר סיפור באופן וירטואוזי, עתיר המצאות, אך סיפור נעדר קשר עם מציאות כלשהי, בולטותו נחלשת.

באחד מפיתולי הרומן מספר בולניו על עיוור ש"מעביר את כל היום במטבח, אוכל, או בשירותים, מחרבן, או שוכב על הרצפה בחדר שלו וקורא ספרים בשפת העיוורים". על העיוור הזה מהרהרת אחת הדמויות שגורלו הוא "משהו הקרוב לאושר". העיוור הקורא מייצג ספרות טוטאלית בלי עולם, בלי יכולת אפילו להתבונן בעולם החיצוני לה! בולניו הוא הממשיך הגדול של בורחס (העיוור!), בורחס שהרהר ביצירתו באפשרות להפוך את העולם כולו לספרות, לוותר על העולם לטובת הספרות. גדולתו של בולניו נעוצה בהמחשה של ההפרזה הביבליופילית הפנאטית והמבדחת הזו. חלקים גדולים של "2666" מתרחקים מדי משורש הגאונות הזה.