מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בנוסח מקוצר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בהקדמה המפורסמת ורבת-העניין של המשורר הרומנטי האנגלי הגדול, ויליאם וורדסוורת', לקובץ השירים המשפיע שלו ושל עמיתו, סמואל קולרידג', "הבלדות הליריות" (1802), כותב וורדסוורת' על המצב התרבותי, הירוד לדעתו, של אנגליה בזמנו – אותו הוא מנסה לשנות באמצעות שיריו שלו. מה שבני אדם צורכים כתרבות כיום, אומר וורדסוורת', הינם או עיתונים סנסציוניים שמספרים ברעש רב על התנודות האחרונות במלחמות הנפוליאוניות או רומנים ומחזות טיפשיים, מלודרמטיים, תזזיתיים. הפגיעה של העיתונות הצהובה ויצירות הספרות הצעקניות, אומר וורדסוורת', ברגישות הציבור הינה כפולה. הן פוגעות – בהיותן פשטניות ו"מאכילות בכפית" – ביכולתה של התודעה למאמץ רוחני אקטיבי (voluntary exertion), כלומר, הן הופכות את הצרכנים של התרבות הזו לפסיביים. והן מאיימות – בהיותן יצירות של שחור מול לבן, של קווים גדולים – ביכולתה של הנפש להבחין בדקויות, הן פוגעות במה שוורדסוורת' מכנה: discriminating powers of the mind.

האם עמדתו המרשימה של וורדסוורת' נגד "התרבות הנמוכה" של זמנו מתאימה לזמננו? האם הוא מסייע לנו בגיבוש עמדה מול רבי המכר העכשוויים? האם ניתן להשתמש בוורדסוורת' כדי להבין, למשל, מה רע בספריה של הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס, שספריה הם להיטים עולמיים וגם אצלנו הם נחטפים כלחמניות טריות, אם לחקות את הסופרת שאינה בוחלת בקלישאות?

התשובה שלי לשאלות הללו חיובית מכיוון אחד ושלילית מכיוון אחר. אבל תחילה אתאר מה שיש בספר החדש של מויס, שכמו קודמיו ישתחל בוודאי לרשימות רבי המכר גם בארץ. כמו בספריה הקודמים שראו אור בעברית ("ללכת בדרכך", "הנערה שהשארת מאחור"), גם בספר הזה יש רומן אהבה שנרקם בין בחורה פשוטה ו/או ענייה לגבר עשיר ו/או מתוחכם. כאן הגיבורה, ג'ס, היא אם חד הורית בעיר שדה אנגלית, שמגדלת את בנו של הפרוד שלה, נער "גותי" עדין נפש, ואת בתה הקטנה, גאונת מתמטיקה. ג'ס מתפרנסת בדוחק רב מעבודתה כמנקה בדירות נופש לעשירים במתחם סמוך לעירה וכן כברמנית. היא, למעשה, מתקרבת לקריסה כלכלית שלא מאפשרת לה לשלוח את בתה לבית ספר פרטי שהכיר בכישרונותיה המתמטיים יוצאי הדופן. ואז היא נפגשת באד. אד הוא הייטקיסט עשיר מאד, שבגלל טוב לב, מבוכה ופיזור דעת פָשע במסירת מידע פנים על החברה שהקים לסוחר בבורסה ועומד בפני משפט ואולי אף כליאה. אד, המדוכא וההרוס, מופיע כמושיעהּ של ג'ס כשהוא לוקח את משפחתה למסע לעבר סקוטלנד, שם עתידה להיערך תחרות מתמטיקה לילדים שאולי תְזכה את בתה של ג'ס בפרס שיאפשר גם את לימודיה בבית הספר הפרטי.

למרות שהרומן הזה, כמו קודמיו, הוא "רומן למשרתות" ממש, במובן זה שהוא בנוי על פנטזיית סינדרלה הנגאלת מאשפתות (אותה זו שהמשרתת מהביטוי מייחלת להתגשמותה), יש דווקא לא מעט לומר בשבחו. מויס ממחישה היטב את הסוגיה הדוחקת של הפערים הכלכליים, הויקטוריאניים כמעט בהיקפיהם, שמאפיינים את החיים במערב (ואצלנו, מסתבר, במיוחד) בעשורים האחרונים. יש כאן תיאור ריאליסטי למדי של עוני של אנשים עובדים, של מצוקות העוני, ושבח גם מגיע לסופרת על הבחירה העדכנית באיש הייטק להציג את הקוטב הנגדי. תשומת הלב שהרומן מפנה לסבל של נערים יוצאי דופן גם היא לא ראויה לגנאי. מחוץ לערך החינוכי הנ"ל, המתח הארוטי בין אד לג'ס מעורר ומושך לקריאה וכך גם המתח הכללי של העלילה (האם ג'ס תיחלץ ממצוקותיה? האם בתה תלך לבית הספר שמכיר ביכולותיה יוצאות הדופן? האם בנה ייחלץ מחברות הבריונים שממררים את חייו בבית הספר? האם אד, טוב הלב, ייחלץ מאימת גזר הדין שמרחף מעליו?). ויש גם מיומנויות ספרותיות מקומיות לא מעטות, למשל, השקעה ביצירת סבירות ואמינות בתוך הקווים המלודרמטיים הגדולים, או יכולת לבניית עלילה שלעתים היא ערמומית ומרשימה, מיומנויות שיוצרת מרקם חי, שנון, ומפתיע יחסית.

אבל מה שטען וורדסוורת' ביחס לרומנים הגרמניים הגותיים והמטופשים של זמנו רלוונטי בהחלט גם לכאן. מויס אכן פוגעת ב"כוחות המבחינים-מבדילים של הנפש". היא פוגעת בהם, ראשית, כי עיקר הטקסט משורטט כאן בקווים הגסים והבולטים של המלודרמה: עושר גדול, עוני גדול, נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מחלת סרטן סופנית (אביו של אד), גאונה במתמטיקה, נער וילדה רכים מול בריונים אלימים ועוד. והיא פוגעת באקטיביות של הקורא בגלל השימוש בקלישאות נוחות (העניים טובי הלב, איש המחשבים החנון, מבנה המסע החשוף של הרומן, קלישאת סינדרלה עצמה ועוד) ובסצנות שמעובדות כבר כמו לקולנוע, סצנות של "אקטינג-אאוט" שאינן מותירות את הרגשות בעמימותם אלא מוציאות אותם לאור בפעולה.

אבל לטעמי גם אם וורדסוורת' מנסח במדויק את הבעיה בטקסטים כמו זה של מויס, אני לא חושב שהטון שלו, עמדת הנזיפה וההטפה של וורדסוורת' בטקסט החשוב שלו, הולמים את טון העמדה שצריך לנקוט קורא מנוסה או מבקר בזמננו. אני מתקשה להשתכנע שהקוראים שייהנו – ואכן נהנים – מהטקסט הזה מסכנים משהו מהותי בנשמתם, למרות שאני כשלעצמי לא אקרא להנאתי לעולם בסוג הספרים האלה (אני, בפשטות, לא נהנה מהם). מניין נובעת ספקנותי? האם הספקנות שלי כלפי הטון של וורדסוורת' נובעת מרוח הזמן שאנו חיים בו, צייטגייסט שלטעמי כוללת תפיסה עדכנית של "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" ("אם אין שכל – אין דאגות"), תפיסה שבאה, למשל, לידי ביטוי בהכרזה הפופולרית בשנים האחרונות על כך ש"הדחקה זה מנגנון הגנה מעולה", ולפיכך האנינות, שמוסיפה גם היא הרי מכאוב לאנין, מהססת לצאת למסע צלב כנגד הקהות? האם אני מסתייג מהטון השיפוטי של וורדסוורת' מכיוון שאני נענה לצייטגייסט אחר, כזה שאינו מייחס ערך רב לא רק לספרות (לרוב האנושות הספרות אינה צורך חיוני, כפי שהיא, בחלק מהזמן לפחות, עבורי), אלא גם לחיים עצמם, מכיוון שאנחנו, כך אני סבור, פחות יומרניים בעידן שלנו בציפיותינו מהחיים ומשכלולם, ויותר מתמקדים ב"להעביר אותה" ללא כאבים, ואם כך "מה זה כבר משנה" אם יקראו את ג'וגו' מויס או את ג'יימס ג'ויס? ואולי, באופן מלא פאתוס יותר, האם אני לא חושב שצריך לאמץ את הטון הנוזף של וורדסוורת', כיוון שהמאה העשרים לימדה אותנו שאנינות תרבותית אינה בהכרח מביאה לאנינות מוסרית? אולי לא תזיק קצת רגשנות, כזו שהספר הזה גדוש בה, לעולם אטום? ובהקשר זה: אני לא לגמרי משוכנע בטיעון שמושמע לעתים נגד רגשנות, על כך שהיא תזלוג מהספרות לפוליטיקה ותסרס את יכולתם של האזרחים לדון במצבם בצורה רציונלית. שהרגשנות מושלת בפוליטיקה ושעובדה זו היא רעה חולה, כל זה נכון – אבל לא בגלל הספרות התהליך הזה קורה (ובכלל התביעה מאזרחים להבין בצורה שכלתנית קרה את כל הסוגיות הציבוריות שעומדות על הפרק אינה מעשית ממילא בעיניי, כי היא תגזול את כל החיים). יש קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה בספקנות שלי כלפי הטון של וורדסוורת'.

ועם זאת, העמדה שאני חושב שצריך לנקוט מול רבי מכר מהסוג הזה, אינה עמדה ניהיליסטית או עמדה של "הכל הולך". אנסה לנסח במשפטים הבאים את העמדה העקרונית שלדעתי אנשי ספרות מובהקים (ומבקרים בכללם) יכולים או אף צריכים לנקוט. זו עמדה חמקמקה שנעה בין התנשאות חומלת או חמלה מתנשאת לאדישות והפניית עורף לא מתלהמות כלפי סוג הספרים האלה. אולי אנסח אותה כך: העמדה כלפי ספריה של מויס דומה לעמדה של מי שבוחל במסג'יסטים שממליצים לו תדיר ללכת אליהם כי מהתנסות הוא רואה שהם אינם יודעים לעסות את השרירים הנסתרים והלא בולטים ומובנים מאליהם בגופו. מויס היא מסג'יסטית רשלנית מבחינתי. היא אינה מעסה את שרירי הנפש הנסתרים והדקים. אני צריך ללכת למסג'יסט אחר בשביל עיסוי נפש יסודי. ההתנגדות שלי לספרים של מויס, נדמה לי, אינה לפיכך מוסרית בעיקרה, אלא קוגניטיבית-רגשית. הספרות שאני מחפש ונהנה ממנה רבת ניואנסים רגשיים ואינטלקטואליים והיא פחות חושפת את המניפולציות הרגשיות שהיא מפעילה על הקורא (אזכיר: עלייה מאשפתות לגדולה ולהיפך, אהבה כנגד כל הסיכויים, חלכאים ונדכאים טובי לב וכו').

נדמה לי לעתים, שכדאי לשקול לוותר על חלק מהלהט של מבקרי העבר הדגולים, אך מבלי לזנוח את הסטנדרטיים הספרותיים וההבחנות שהם תיארו באופן מרשים. במילים אחרות: יש לחתור לקראת אנינות לא מיליטנטית.

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי כמה עשרות עמודים של קריאה ביצירה הזו, שחגגה זה עתה מאתיים שנה לפרסומה, אתה נמלא אותה חדווה נדירה, חדוות ההכרה שאתה קורא ביצירת מופת. החדווה הזו נחלקת לחדווה שנובעת ישירות מהמעלות של היצירה עצמה מצד אחד ולחדווה כללית, על כך שאתה נוכח לדעת שיש ככלות הכל דבר כזה, "יצירת מופת". ובמילים אחרות: יש היגיון בקאנון. הרי גדודים של מבקרי ספרות אקדמיים זועמים יצאו בעשורים האחרונים בשצף נגד הקאנון, נגד אותה רשימה ארוכה של "יצירות מופת" כביכול שנכתבו על ידי "גברים לבנים מתים", יצירות שכל גדולתן לכאורה, כך נטען, נובעת מכך שהן היו יצירותיו של המעמד השליט או שהן ממשיכות לשרת את המעמד השליט ומבססות את שליטתו הכלכלית והפוליטית. אוסטן אמנם פחות פגיעה לאחת משלוש ההאשמות הללו בהיותה אישה (אם כי היא הייתה לבנה ובהחלט היא מתה), אבל גם היא לא חסינה בפני האשמות אופנתיות אחרות נגד "הקאנון": מעמד הפועלים אצלה כמעט ולא נוכח, למשל, וכך גם האימפריאליזם האנגלי שותת הדם, ואילו הפמיניזם שלה מפוקפק כהוגן. הנימה שלי כלפי המגמות הללו של "אסכולת הטינה", כפי שמכנה בכעס המבקר האמריקאי הרולד בלום את ההתקפות על הקאנון באקדמיה בעשורים האחרונים, ביקורתיות, אבל אני לא חסין בפני הספקות שהן מעוררות ונחרץ הרבה פחות מבלום (לא הדבר היחיד שאני פחות ממנו). ולכן, כשאתה נפגש ביצירה הקאנונית עצמה והקריאה מאששת את גדולתה – החדווה גדולה. אין שמחה כהתרת ספקות.

אז מהי הגדולה של "אמה"? מה יכול להיות מרעיש כל כך בסיפור בגוף שלישי על צעירה כפרית בת עשרים ואחת, אמידה ויפה, שחיה לה בדרום אנגליה, ומבלה את זמנה בניסיונות שידוך של בני חבורתה זה לזו, ובהשערות על חיי האהבה של בני חבורה אחרים? מה מופתי כל כך בסיפור קטן על צעירה עצמאית ודעתנית שנחושה לא להינשא לאיש אבל הסוף הטוב השמרני-הוליוודי לא פוסח עליה? מה יכול להיות מעורר התפעלות בקומדיה רומנטית שכזו? מדוע היא נתפסת מזה דורות לנקודה חשובה ביותר בהתפתחות סוגת הרומן?

צריך להפריד בין התחושה שאתה קורא ביצירת מופת, שדומה לתחושת הינשאות מעלה והיתקלות בשפע מתפוצץ של רשמים, לבין הניתוח של התחושה הזו. לא בטוח שהניתוח שלהלן יצליח להסביר את מלוא תחושת ההתפעלות, את החדווה המוזכרת. ובכל זאת אנסה להציע ניתוח לגדולה של אוסטן ב"אמה".

יסודות משניים בגדולה של אוסטן הם היסודות הסאטיריים. מדובר בעיקר בדמויות משנה בעלות אופי קבוע ולא מתפתח שיש בהן דבר מה מבדר ביותר. כך הוא אביה של אמה, ההיפוכונדר והאגואיסט התמים שלא מעוניין שאמה תעזוב אותו לטובת חתן ושמפציר בכולם לא לצאת מהבית בחורף הקר. כך היא גברת אלטון, מבני החבורה של אמה, אישה יומרנית וסנובית שמתפארת בייחוסה ומשרבבת אותו לצורך ושלא לצורך בשיחה. כך היא העלמה בייטס, עוד אחת מבני החבורה בכפרה של אמה, רווקה זקנה טובת לב אך פטפטנית שאינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. בדמויות הללו מפגינה אוסטן וירטואוזיות סאטירית. עוד יסוד משני להסברת הרעננות של הרומן נעוץ דווקא בדמות המרכזית, וליתר דיוק ביצירת מעין כפילה-יריבה לדמות המרכזית, הלא היא ג'יין פיירפקס, שכמו אמה היא צעירה ויפה ונבונה. כך נוצר לרומן הזה מבנה דו-מוקדי לא שגרתי. אבל אלה הם כאמור או בפשטות דמויות משנה או יסודות משנה בגדולה של אוסטן.

יסוד מרכזי אחד בגדולה של אוסטן היא ההמחשה שלה עד כמה חלק ניכר מחיינו אנו מפרשים את המציאות, עד כמה האדם הוא החיה-המפרשת. זאת ועוד: המחשתה של היצירה עד כמה חלק מרכזי בחייהם של בני האדם רוחש במסתרים בתוך נפשם. אנו עסוקים דרך שגרה בפרשנות של סביבתנו האנושית (מה הבוס חושב עלינו? ומה בת הזוג הפוטנציאלית? והאם חבר שלי כועס עלי או לא? ולהבדיל, האם הזר שעומד לידי בתחנה עומד להוציא מהתיק סכין או סיגריות?); ואנו מגששים למגע עם אחינו בני האדם, כאשר חלק נכבד שלנו, החלק הפנימי, חתום בפניהם וכך גם הם חתומים בחלקם מפנינו. אוסטן ממחישה את האמיתות הבסיסיות הללו באופן רב עוצמה דרך אֶמה, הבטוחה בעצמה והחכמה באמת (ובכך היא כבר דמות מרעננת, כי היא אינה הקלישאה על הטיפש הבטוח בעצמו), העסוקה ללא הרף בפרשנות כזו, בטוחה שהיא בוחנת כליות ולב וטועה שוב ושוב, באופן שיטתי ומרהיב, בפרשנות המציאות שלה. לא זו אף זו: אֶמה טועה גם בפרשנות מניעיה שלה עצמם. שידוכיה כושלים באופן ספקטקולרי והשערותיה על יחסי האהבים שרוחשים סביבה רחוקים מרחק עצום ממה שאכן מתרחש. וכך גם תפיסתה העצמית כמי שהיא חסינת-התאהבות מתנפצת לרסיסים. אלא שהווירטואוזיות של אוסטן מורכבת לא רק מהלקח הרציני אך הקומי שאמה לומדת על דלות יכולותיה הפרשניות ואי מודעותה העצמית. הווירטואוזיות של אוסטן נובעת מיצירת תלכיד נדיר בין הלקח המוסרי של הרומן לאופיו הבידורי המהנה. זאת משום שאוסטן מציירת בפרוטרוט מציאות שאכן ניתנת לפרשנות שאמה נותנת לה. הקורא, שמבין משלב מוקדם שאמה כנראה טועה בפרשנויותיה, מצוי, עם זאת, במתח עצום וכמה לגלות מה באמת קורה לנגד עיניו, מה היא הפרשנות האמתית למציאות המתעתעת שהוליכה שולל את אֶמה החכמה. האפקט הבידורי מתוחכם כשלעצמו אם נזכור שאף אחד לא נרצח כאן, אוסטן כותבת בעצם סיפור בלשי מותח ביותר ללא סנסציה ורציחות. אבל העיקר הוא שהיא מלכדת את הלקח המוסרי על עיוורונה של אמה במתח הבידורי, בתשוקה של הקורא לדעת מה האמת שמאחורי התעתוע.

יסוד מרכזי נוסף בגדולה נעוץ בסגנון של אוסטן. אזכיר רק שני יסודות מהתחום הזה (הסגנון של אוסטן) שקריירות אקדמיות שלמות יכולות להיבנות עליו (ולבטח נבנו). האחד, גלוי יותר, הוא האירוניה והסרקזם. למשל, במשפט כמו זה: "טבע האדם נוטה חסד לאנשים המצויים בנסיבות מעניינות, ולכן מובטח לאיש צעיר שידברו בשבחו אם עלה בידו להתחתן או למות". היסוד השני חמקמק יותר והוא חתירתה של אוסטן כמספרת לדיוק על ידי הכברת תיאורים ושמות תואר. כדוגמה אביא ניסיון להגדרת גוון עור של אחת הדמויות, ניסיון שעושות הפעם דמויות אחרות ולא המספרת אבל הוא ממחיש גם את סגנונה שלה: "ברור שלעולם אין בו ברק, אבל בדרך כלל גם אינו חולני למראה, ויש בו רכות ועדינות המשוות הדר ייחודי למראה פניה".

ככלל התרגום החדש של שי סנדיק קולח, וטוב שיש ליצירה מהמדרגה הזו כמה תרגומים לעברית. עם זאת, יש לערוך הגהה במהדורות הבאות שאני מקווה שתצאנה, כי ישנן טעויות הגהה לא מעטות. וכמו כן אציין שבכמה מקומות (מעטים) תהיתי אף על הדיוק בתרגום עצמו.

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בתרבות הספרותית העברית הצעירה, בתרבותנו הספרותית המודרנית ששורשיה מזרח ומרכז אירופיים חמורי סבר (רוסים וגרמנים), לא רווחת ההבחנה שקיימת בתרבות האנגלו-אמריקאית בין "ספרות ז'אנר" (מדע בדיוני, פנטזיה, בלש, ספרות נוער) ל"ספרות יפה". זו הבחנה היררכית ביסודה שמבדילה בין המטרות השונות של "ספרות הז'אנר" הבידורית והספרות היפה המכוונת ליותר מכך (יופי, גילוי עצמי, "חינוך" במובן הרחב של המילה). אבל אחת מתוצאותיה של ההבחנה הערכית היא דווקא ליברלית: ספר ז'אנר לא נשפט לחומרה לאור ערכים שהוא לא מתכוון למלא מלכתחילה. כאשר ההבחנה ברורה, יש פחות טעם לצאת בשצף קצף נגד "ספרות ז'אנר" כי הרי אות האזהרה נכתב כבר מראש בשם ההוצאה או הסדרה שבה הספר יוצא, בעיצוב העטיפה ואף במיקום דוכן המכירה. אצלנו, כמדומה, ובגלל צעירותנו וקוטננו ושורשינו התרבותיים, כאמור, יוצאים כיום ספרי ז'אנר רבים ללא כל אותות אזהרה כאלה, מעורבים ללא הפרד ב"ספרות יפה" (שיכולה כמובן להיות גרועה בהתאם לערכיה שלה).

אבל חלק מהבעיה כיום ביחסים בין "ספרות הז'אנר" ל"ספרות היפה" אינו מקומי ישראלי אלא עולמי. בגלל התחושה שהתרבות הספרותית מצטמצמת, קהל הקוראים מתכווץ, מיטשטשים והולכים הגבולות בין סוגי הספרות, מתוך, יש לשער, אמונה של סופרים ומו"לים ש"ספרות הז'אנר" מושכת-הקוראים היא תקוותה העיקרית של הספרות והקריאה. כך, למשל, אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים בלשים בספרות הרבה יותר משיעורם של הבלשים באוכלוסייה.
"הדרך של אידה", של הסופר הארגנטינאי ריקרדו פיגליה (יליד 1941), ודווקא משום שיומרותיו גבוהות יותר מאשר הרומן הבלשי השכיח, דווקא משום שהוא "רומן בלשי פילוסופי", מדגים בחריפות את מצבה העגום של הספרות הרצינית כיום. למעשה, יותר מכך: הלא מודע של הרומן הזה, או הסב-טקסט שניתן לחלץ ממנו ושלא אליו כיוון הסופר, מדגים בבהירות לא מצויה את המשבר הספרותי שאנחנו נתונים בו.

לכאורה, מדובר בסיפור בלשי לא מזיק ואף מענג באופן מתון. נכון, הוא מואץ יתר על המידה, אין לפיגליה את הסבלנות של רבי האמן הריאליסטיים של הסיפור הבלשי, אבל על כך מחפה לכאורה "הפילוסופיה" המוזכרת. נכון, היא לא מקורית ולמעשה שטחית ורצופה "ניימדרופינג", אבל גם זה מהנה בדרכו, העיכול הקל של "הפילוסופיה" המוכרת והתחושה שאתה מזהה את "השמות" המושלכים לעברך מלוא החופניים. הגיבור הוא סופר ארגנטיני בשם אמיליו רֵנסי, שמקבל (כנראה בשנות התשעים; הרומן עצמו ראה אור בספרדית ב-2014) הצעת עבודה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. המרצָה שהזמינה אותו לחוג לספרות היא פרופסורית מושכת, מבריקה וניאו-מרקסיסטית בשם אידה. השניים מנהלים רומן חשאי במרוצת השנה האקדמית. אלא שאז קורה אסון לאידה, אסון שלא ברור אם הוא תאונה או מעשה אלימות, ואם אלימות האם אלימות עצמית או בידי אחר. במקביל, שורת מטעני חבלה ומעטפות נפץ פוגעות במדענים ברחבי ארצות הברית. האם יש קשר בין מותה של אידה לשורת הרציחות הללו?

במישור מסוים זה, כאמור, רומן בהחלט לא מזיק. קצת כמו ג'ורג' מ"סיינפלד" שהחליט לרכז את הנאותיו יחדיו (צפייה בטלוויזיה, סקס ואכילה – עיינו שם), לאנשי ספרות הרומן מאחד את ההנאה הייחודית מהסיפור הבלשי (לא רק ההנאה מהמתח, אלא גם עונג קלישאת הבדידות המלנכולית של הבלש, כאן אמיליו, האופיינית לז'אנר) בהנאת הקריאה על אנשי ספרות ועל דעותיהם על סופרים (יש כאן כמה דעות מעניינות; פיגליה הוא בהחלט אדם משכיל). אבל במישור אחר, במישור הלא-מודע של הטקסט, כאמור, הרומן הזה בהיותו רומן בלשי (כלומר, כבר במסגרתו הוא מאחד בין ספרות לפשיעה), שעוסק בעצמו באנשי ספרות נרצחים ובולשים (אידה ואמיליו בהתאמה), אשר תפנית מכריעה בחקירת הפשע שמתנהלת במרוצתו נובעת מניתוח טקסט ספרותי של ג'וזף קונראד ואשר בו הרוצח עצמו הוא קורא נלהב של ג'ויס, חושף דבר מה מהותי ביחס לשכיחותו של הרומן הבלשי כיום. זאת משום שהסופר מודע לכך שמעמדה של הספרות כיום מעורער. גיבורו כותב כך, בשלב מוקדם ברומן, על הסטודנטים שלו: "הם יודעים שבעולם בחוץ אף אחד לא מתעניין במיוחד בספרות ושהם האוצרים הביקורתיים של מסורת מפוארת הנתונה במשבר". כך שהמשך הרומן שאנו קוראים – ההלחמה העזה במיוחד הזו בין הספרות הגבוהה לספרות הבלש (כאמור, ספר-בלשי על אנשי ספרות שהופכים לבלשים או לנרצחים ושהדרך לפענוח הרצח עוברת דרך פענוח של טקסטים) – מתפרשת כמענה שמצא הסופר לאותה שוליות של הספרות. המענה הוא כתיבתה של ספרות סנסציונית (כי זו הרי הספרות הבלשית ביסודה), ספרות שבה רכיב העלילה בגרסתו הזולה ("מי עשה זאת?") מרכזי, יצירת עולם שבו יש שימוש מעשי לקריאת ספרות: גילוי רוצחים.

אבל הגאולה של הספרות תבוא, אם תבוא, רק בידי כתיבת ספרות מעולה, ורצוי ספרות מעולה ורלוונטית. לא בהנמכת הסטנדרטים. לכן, למרות העונג הכמעט מכאני של הסיפור הבלשי, העונג הכמעט לא רצוני שיש בקריאה, וגם אם נתעלם מהצורה הקלישאית להחריד שבה מתוארת כאן ארצות הברית, במין "ביקורת תרבות" "מקיפה", שאומרת את כל הדברים "הנכונים" שרגילים בחוגים המשכילים-למחצה, או אף המשכילים, לומר על אמריקה, הרומן הזה זניח למדי.

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המסורת הספרותית העברית הרלוונטית ביותר למציאות הישראלית הנוכחית היא המסורת של יהושע קנז. היא רלוונטית דווקא משום שהיא הכי פחות הולמת את פניה של המציאות הישראלית בהווה. זו מסורת צוננת ומתבוננת, נעדרת רגשנות ואף נוטה לאכזריות, מסורת שמדגישה את הניכור של היחיד, הטירוף או ההתמכרות לאמנות שלו, דווקא על רקע של מסגרות ישראליות קולקטיביות חונקות (הצבא, תנועת הנוער, המושבה, המוסד הסיעודי, הבניין המשותף הישראלי). אם נדונו לחיות על החרב, לפחות נחיה – כלומר את חיינו שלנו, מזכירה לנו המסורת של קנז. המעלה הבסיסית של "סילנד" נובעת בעיניי מכך שהסופרת פועלת במסורת הזו אך מבלי להיות חקיינית שלה. היא מציגה כאן גרסה רכה אך לא רכיכה של קנז. ישנה כאן כתיבה במסורת הקנזית, אמנם הרחק משיאיה, אבל החמימות המפתיעה והלא מניפולטיבית או מזויפת שמזריקה הסופרת למורשת הזו, ובמפתיע, דווקא מחזקת את רושמהּ.

שלוש דמויות ראשיות בסיפור המסופר בגוף שלישי, מסופר בטון מאופק אך לא עצור, מרוחק מעט אך לא צונן. שתיים מהן הם דיירים בודדים בבניין תל אביבי (נדמה לי שלא מוזכר בפירוש שהבניין תל אביבי, אבל זה הרושם). האחד, נתן כרמי, פנסיונר שעבד עשרות שנים בבנק. כרמי הוא חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. בפתח הרומן אנו רואים אותו מתרעם על שכנים בבניין שהכניסו חול לחדר המדרגות. הנה, אם כן, האלמנטים הקנזיים עוברים לפנינו בסך: עריריות, אמנות, בניין משותף, אלימות כבושה. אבל בסטייה מקנז, האנושיות והחום בדמותו של נתן גוברים על הצדדים הקשים שבקיום שלו. כשהוא מגלה שבבניין מסתתר מהגר עבודה מבולגריה, שברח מהמעסיק הישראלי המרושע שלו והוא נטול דרכון, הוא מחליט לארח אותו בביתו ולסייע בידו. כמובן, העריריות של נתן נוטלת חלק בהחלטה הזו. אבל הסופרת מעצבת את דמותו באופן משכנע כך שצרכים נפשיים לא מודעים אינם מתפרשים כמניעים היחידים לפעולתו. יש גם אנושיות ומוסריות. גם זה האדם. הדמות השנייה בבניין היא גליה, מורה רווקה צעירה. גם בגליה יש צדדים אפלים: "גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה […] יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות". בהמשך היא מנהלת פרשיית אהבים עם אח של אחת מתלמידותיה והיא משתתפת איתו בצילום ושידור באמצעות האינטרנט של משגלים משותפים (בהתחלה כשפניה מוסתרות במסיכה). אבל הקנזיות הקשה, מפתה לומר "הגברית" (ואולי גם "המודרניסטית"), ממותנת גם כאן. ביצר הסדיסטי שהתגלה בה ביחס לתלמידיה גליה משתפת את עמיתותיה ("'מה את שקטה כזאת?' שאלה אותה חוה. 'סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון'"), וכך, במודעות העצמית לקיומו, מקהה את עוקצו. ואילו מופעיה הליליים באינטרנט מתפרשים לה כסוג של תקשורת בין אישית. מתפרשים גם כמרד בתרבות הסמארטפונים המופשטת וחסרת גוף (התקשור באמצעות המכשיר) שהיא מזהה אצל תלמידיה בני הדור החדש. גליה והחבר שלה (וכך כמדומה גם הסופרת) מפרשים, ובאופן מוטעה לדעתי, את אופנת תכניות הריאליטי כרצון ביחס אנושי חם: "'לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם […] הם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם". הערוץ האינטרנטי הפורנוגרפי שהם מייסדים מתפרש להם כסוג של אמנות, כהמשך התשוקה לזכות בהכרה. שבח מגיע לסופרת על מיקוד המבט בסוגיה החשובה מאד הזאת, אבל הטעות שלה נעוצה בהתעלמות מהאופי התחרותי הבדלני של המאבק על תשומת הלב: אנשים רוצים להופיע בטלוויזיה לא רק כי הם רוצים לזכות ב"הכרה", אלא כי הם רוצים להיות טייקונים של תשומת לב, כלומר סלבריטאים, הם רוצים לזכות בהכרה יותר מאחרים. בכל מקרה גליה, כמו נתן, אוהדת את סבלו של העובד הזר הבולגרי ומסייעת לנתן בתכנית לחלצו מהמצוקה שבה הוא שרוי. הניכור הקנזי הופך לחמימות אנושית, דיירי הבניין המשותף פועלים במשותף על מנת להגן על הזר – וכל זה מבלי לגלוש לקיטש.

מכיוון שהניכור וההיחלצות מהניכור ניצבים בלב הספר הזה, גם הקטע הפוסטמודרני הקצר בו מספרת לנו לפתע הסופרת על חייה שלה ("גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות […] אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים"), אינו נחווה לא כמניירה ולא כנרקיסיזם (כפי שניתח ברוב עניין מבקר התרבות כריסטופר לאש, בספרו "תרבות הנרקיסיזם", את הנכחת הסופר בספרות האמריקאית של שנות הששים והשבעים). יש כאן הלימה למהלך הכללי של הרומן: הסרת החציצות בין בני אדם.

פורסם בשינויים במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

1. "החשק לדבר על עצמנו, ולגלות את מומינו מהצד שחפצים אנו היטב להראותם, מבטא חלק גדול מכנותנו". 2. "מאומה אינו נדיר יותר מטוב לב אמיתי: אותם אלה הסבורים שהם ניחנים בו אין להם בדרך כלל כי אם נחמדות או חולשה". 3. "דבר אינו מונע כל כך להיות טבעי כַחשק להיראות כן". 4. "מעט אנשים יודעים להיות זקנים". 5. "אנו מגיעים חדשים לגמרי לגילאים השונים של החיים, ולעתים תכופות אנו חסרים בהם ניסיון, חרף מניין השנים". 6. "היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש". 7. "מיאון לשבחים הוא משאת לב להיות משובח פעמיים". 8. "קשישים אוהבים לתת כללי הליכות טובים, כדי להתנחם על שאינם עוד במצב לתת דוגמה רעה". 9. "אפשר למצוא נשים שלא היו להן מעולם פרשת אהבים, אך נדיר למצוא כאלה שלא היו להן מעולם כי אם אחת".

זהו מבחר קטן מקובץ האמרות המפורסם הזה, שכתב האציל, הפוליטיקאי והמצביא הצרפתי, פרנסואה דה לה-רושפוקו (1613-1680). רושפוקו הוא בן "המאה הגדולה" בצרפת, המאה ה-17, שמשופעת בגדולי ספרות ורוח. אם כי מעניינת מאד מאד הטענה שלו שמופיעה כאן על כך שעדיף לקרוא יצירות של אנשי מעשה, כמוהו, על פני יצירות של אנשי ספר מובהקים, שמעולם לא הכירו את החיים והם רק כותבים עליהם. הקובץ הקלאסי הזה מתורגם לראשונה במלואו לעברית (כולל תוספות מעניינות), בתרגום גברי ובעל הוד כראוי לאמרות, אם כי לעתים רחוקות יש ניסוחים שלא היו נהירים לי ולעתים פחות רחוקות התנסחויות תרגום והערות שוליים אקסצנטריות.
העוצמה של ה"הרהורים או אמרות ואמרי שפר מוסריים", כפי שנקרא הקובץ העיקרי כאן, מושתתת על שלושה אדנים: הצורה הקצרה והדחוסה, התוכן רב העומק ודמות המחבר שנבנית במוחו של הקורא כאדם נבון מאד ומפוכח מאד, על סף הציניות והמרירות, אדם שחושף את היומרנות האנושית במגוון צורות. אם אתמקד בדוגמאות שהבאתי לעיל, הרי שהאמרות 1 (על כך שכנות היא לעתים סוג של נרקיסיזם), 2 (על כך שאל להתבלבל בין טוב לב לנחמדות וחולשה), 4 (על כך שזקנה היא סוג של מיומנות שיש להתלמד בה) ו-8 (על כך שהחמרה במוסר באה פעמים רבות מחוסר אונים לחטוא; לא פלא שניטשה אהב את רושפוקו) – הרי שאלו מצטיינות בעיקר בתוכן המעמיק שלהן. ואילו אמרות 3, 6, 9 ו-5 מצטיינות גם מבחינה צורנית בהתנסחות שנונה. השימוש בפרדוקס, או בפרדוקס המדומה, ב -3 ו-5 (מי שמאד משקיע בלהיראות כן הוא דווקא הכי פחות כזה; אפשר להיות צעיר גם בגיל העמידה וגם בזקנה), היחסים הכמו מתמטיים ב – 7 ו – 9 (רצון באפס שבחים הוא רצון בשבח כפול שניים; אישה – או שיש לה אפס פרשיות אהבים או שיש לה הרבה, לעולם לא אחת) והשימוש במטפורה קולעת ב – 6 (האש שמכבה אך גם מלבה).
ניתן לראות עד כמה הדחיסות הצורנית חשובה לכוחם של ה"הרהורים" באמצעות התוספת שהובאה כאן ושנקראת "הרהורים שונים", אותה פרסם רושפוקו בנפרד. אלה הרהורים מאלפים בשלל נושאים ("על האמת", "על החֶברה", "על האהבה ועל החיים" וכו'). אבל ככלל עוצמתם קטנה יותר מעוצמת האמרות של הקובץ הראשי וזאת משום שהם ארוכים יותר. הם חסרים את הדחיסות של הקובץ המרכזי.

המגמה המרכזית של רושפוקו היא מוסרית באופייה, ולמרות שהוא כמעט אינו מתייחס לנצרות או לאלוהים, ושאלה טובה אם הוא אדם מאמין בכלל, היא אפילו ניתנת לתיאור כ"נוצרית". כפי שכתב פעם ט.ס.אליוט היסוד המרכזי של השקפת העולם הנוצרית היא התפיסה של האדם כיצור פגום וחוטא. זה הבסיס: לא אלוהים ולא התנהגות מוסרית. גם כאן יש תאווה להקהיית היהירות האנושית. אם מונטיין, שחי כמאה שנה לפניו, ומוזכר כאן פעם אחת ללא התפעלות יתירה, מייצג איזו צרפתיות ספקנית ואנושית-מתוקה, הרי שרושפוקו מייצג צרפתיות נחרצת וכמעט מיזנטרופית (שכדוגמתה אולי ניתן להביא את פסקל, בן זמנו). האויב המרכזי של רושפוקו הוא מה שהוא מכנה "האהבה העצמית". זו אותה אנוכיות דמונית, ההתרכזות הקטנונית שלא תיאמן בנו-עצמנו, שמאפיינת את בני האדם במעשיהם הגדולים והקטנים ביותר. אבל הקריאה בקובץ מסבה לקורא דווקא התרוממות רוח, שאינה נובעת רק מהיסודות שהוזכרו לעיל (הצורה, התוכן ודמות המחבר שעולה מהקובץ). הקובץ הזה, בַדיוק שיש בו בראיית בני האדם כמו שהם, יוצר תחושה של התרוממות מעל המצב האנושי העלוב. היכולת לרפלקסיה, להתבוננות עצמית בתכונות הרעות והקטנוניות שלנו במלואן, מבטאות באופן פרדוקסלי את גדולת האדם. להתרוממות הרוח גורמת גם התחושה של "גירוש שדים" שיש בקובץ, תחושה תרפויטית שבעצם האיתור המדויק של חולשותינו אנחנו נחים מהן ולו לשעה, למשך הקריאה ואף מעט לאחריה.

אם הייתי מישהו אחר, מישהו שסובר שטוב להתחנף לתרבות העכשווית בשביל לקרב את אנשי ההווה ליצירות קלאסיות, ל"תרבות גבוהה", הייתי כותב שרושפוקו בעצם "צייץ", הוא כתב מעין ציוצי טוויטר שנונים. אבל בהיותי מי שאני אומר רק שהקובץ הזה הוא לבטח אחד מקומץ הספרים שראוי להכיר שראו אור בעברית בשנה האחרונה.