פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
קראתי בשקיקה את הממואר של עדנה שבתאי על חייה עם יעקב שבתאי. ולא רק משום שיעקב שבתאי קרוב לליבי, אלא גם משום שהממואר כתוב באיפוק ובענייניות, הוא רהוט, מאורגן, אלגנטי ועתיר מידע.
הממואר מתחיל ב-1950, עת הכירו השניים בקיבוץ מרחביה והם בני-עשרה, ומתאר את שלושים ואחת שנותיהם המשותפות, עד מותו של שבתאי ב-1981 בגיל ארבעים ושבע. השניים חיו במרחביה עד 1967 ואז עברו לתל אביב. ולאורך התקופה הזו כתב שבתאי פזמונים, מחזות, תסריטים וכמובן את שני הרומנים הגדולים שלו.
שבתאי היה אדם מלא חיים וכריזמטי, אך גם ילדותי ותובעני. ולעתים דכאוני. "די מהר התחלתי להכיר את הצד האפל שלו. פתאום היה נסגר בתוך שתיקה קודרת לא רק לרגעים, גם לשעות. לפעמים אפילו לא ידעתי בגלל מה. מילה אחת, זיכרון של רגע שעבר בראשו – הספיקו". המשפט האחרון בציטוט מזכיר תיאורים וניסוחים מ"סוף דבר", שלהבנתי הינו רומן אנטי-אוטופי, ואחת הסיבות להיעדר התקווה לקיום אידילי, שהרומן מבטא בווירטואוזיות, הוא חוסר היציבות הבסיסי הזה של עולם הרגש. גם האובססיביות המאפיינת את גיבוריו של שבתאי, מתגלה כאן כפרקטיקה יומיומית. חברו מתקופת מרחביה מספר: "הייתה לו תכונה, שהיה חוזר על דברים ונטפל למשהו ולא מרפה. מסתובב כל הזמן סביבו כמו מכונת כביסה".
אפרופו אנטי-אוטופיה. הממואר מבהיר את ההקשר הפוליטי בתוכו צמח שבתאי, את "מיתוס הגאולה הקומוניסטי", בניסוחה של המחברת, של הקיבוץ. הפסימיזם העמוק של שבתאי ביצירותיו קשור להתפוררות המשיחיות הקומוניסטית הזו, ואת הרומנים שלו יש להציב בצד רומנים דומים מרחבי העולם, שעסקו בהתפכחות דומה, כמו, למשל, "מחברת הזהב" של דוריס לסינג. גם הקריאה בספרו של גרשום שלום על משיח השקר, שבתאי צבי, מוזכרת בממואר וקשורה למוטיב האנטי-משיחי הזה. מצד שני, שבתאי מבטא ביצירותיו דחף אוטופי-משיחי עז, וגם זה הסבר לגדולתו: "כשם שלא חדל מלעסוק בפרוזה שכתב בנושא המוות […] לא חדל מלהתעסק בנושא הגאולה, שהעסיק אותו מגיל צעיר, מאז שקרא בהתלהבות את 'מצווה הבאה בעבירה' של גרשום שלום".
הוויתורים הרבים שעדנה שבתאי עשתה בגלל תובענותו של שבתאי מתוארים כאן בהרחבה. אבל גם הם נמסרים באופן ענייני ולא מקונן. כמו גם כאב הבגידות (לבסוף משני הצדדים. אחרי זו שלה בכה שבתאי מרה, "מעולם קודם לא ראיתי אותו בוכה"!), נושא טעון כמובן, שנמסר כאן בכנות, תוך תיאור הסבל, אך ללא השתפכות ("אבסורדי ככל שיהיה, עמוק בתוכי היה הרצון שהאיש שאני אוהבת לא יחשוק לעולם באשה אחרת. למזלי, כבר משלב מוקדם במסע החיים המשותף של שנינו היתה בי מעין ידיעה, מין תחושה לא-מוגדרת-במילים, שלהרוס קשר של אהבה באמצעות קנאה וחשד אפשר בכל רגע, ואילו לבנות יחסים של אהבה ואמון לוקח שנים"). את מאהבתו האחרונה של שבתאי, דליה גוטמן, עדנה שבתאי לא אוהבת. זה אחד הרגעים הבודדים של היעדר איפוק שיש בספר. אבל אלה משפטים בודדים שניתן להבין אותם. עדנה שבתאי מתארת גם את חייה שלה, בנפרד מבעלה, בממואר הזה, למשל את עבודתה כמורה (היא זו שנשאה בעול פרנסת המשפחה ברוב התקופה התל אביבית של השבתאים). וגם התיאורים האלה מעניינים מאד וכתובים בטקט, ללא משיכה נוירוטית של אור הזרקורים אליה עצמה.
היכולת האנליטית של הממואר הזה באה לידי ביטוי, לדוגמה, בתשובה של עדנה שבתאי לשאלה מדוע "פרצה" הכתיבה אצל יעקב בסביבות גיל שלושים, "איך הגבר הסוער הזה, אוהב החיים והנאותיהם, שבעומק נשמתו נשאר תמיד ילד בן שלוש או ארבע, הושיב את עצמו ביד ברזל יום אחר יום שעות ארוכות ליד מכונת-הכתיבה?". היא טוענת כי שלוש התפתחויות בין גיל עשרים וחמש לעשרים ושמונה השפיעו על יעקב מאד: א. קורס במאים של התנועה הקיבוצית בקיבוץ עינת ששבתאי נשלח אליו. ב. היעדרותה של עדנה מהבית במרחביה בגין לימודיה בסמינר הקיבוצים, היעדרות שאחרי התנגדותו העזה של שבתאי הביאה אותו לנטילת חלק בחיי התרבות של מרחביה ולכתיבת פזמונים. ג. כתיבת מחזה לחגיגת היובל של מרחביה ב-1961, כתיבה שהייתה בעלת השפעה מכריעה על עתידו הספרותי.
פרטי מידע רבים ומעניינים יש כאן. אביא כמה דוגמאות נוספות בקצרה. גאוותו של שבתאי באביו, שהיה מנהל בסולל-בונה, היא עובדה חשובה שלא הייתה משתמעת למי שרק ניזון מהרומנים של שבתאי ומדמות האב העריץ או החלוש שמתגלה בהם. מעניין תיאור תל אביב אליה עקרו לבסוף השבתאים הצעירים ב-1967: "היה קל מאוד ליצור קשרים חברתיים אז בתל אביב, לאחר מלחמת ששת הימים. היתה באוויר תחושה של פתיחות, במיוחד בין הצעירים". מעניינים תיאורי היחסים עם אורי זוהר (הוא ושבתאי כתבו את התסריט של "עיניים גדולות" ולאחר מכן זוהר שיחק בתפקיד ראשי במחזה של שבתאי בתיאטרון חיפה). וכמובן, מאלף תיאור תהליך כתיבת "זכרון דברים" (ותהליך התקבלותו האיטית יחסית) ו"סוף דבר".
המקרה של עדנה שבתאי הוא מקרה ייחודי של "אשת הסופר". זאת משום ששבתאי היא אשת ספרות בעצמה, היא למדה ולימדה ספרות, ומשום שהיה לה חלק מרכזי בעריכתו ובהבאתו לדפוס של "סוף דבר", כלומר של אחד משני הרומנים הגדולים של יעקב שבתאי (ושאני אוהב יותר מ"זכרון דברים"), רומן שראה אור אחרי פטירתו. היותה אשת ספרות בעצמה מעניק משקל יתר הן לתובנות שלה על תהליכי היצירה של שבתאי והן להערותיה המעניינות על הסצנה הספרותית בתוכה פעל. כך שהממואר הזה אינו רק על חייו וחייהם כי אם בהחלט מוסיף מידע על יצירתו. ואילו הריחוק בזמן תרם מצדו תרומה גדולה לצלילות המבט ולניקיונו מאֵדי הרגשות, דבר מה שסבל ממנו הספר המעניין אך מוצף הרגש, גם הוא מעין ממואר, שפרסמה עדנה שבתאי בשנות השמונים, "והרי את", זמן קצר יחסית אחרי מותו של יעקב.
אני חושב שקיים קשר הדוק בין האובססיה המינית של חלק מגיבורי שבתאי, עניינם הגדול בארוס, לבין הן פחד המוות שלהם מחד גיסא ותשוקת הגאולה שלהם מאידך גיסא. הרי המיניות היא אוטופיה בזעיר אנפין. והנה, לסיום, דוגמה הן לכנות של הממואר הזה, והן לחרדת המוות וליצריות שנכרכו יחדיו בחיי בני הזוג. התקף הלב הראשון של שבתאי, בגיל שלושים ושבע, קטע תקופה נפלאה של התאקלמות בתל אביב. והוא עורר גם את השאלה: "איך נקיים את האינטימיות שלנו, שלגוף היה בה מקום כה חשוב, האם עתידה ההתעלסות להיות לו מקור סיכון?".
מבקר חופשי 