מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באופן יוצא דופן בעולם המו"לות שלנו ראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת ספרו הראשון של ישי שריד. הסיבה מוסברת על גב הכריכה: "מאז ביסס שריד את מעמדו כאחד מטובי הסופרים בישראל והוציא חמישה ספרים נוספים". אני מניח שהנוסח החדש זהה או כמעט זהה לזה שראה אור ב-2000 (תחת השם "טרף קל"), אם כי נדמה לי שנשתל בו קטע חדש כקריצה לרומן "השלישי" שהוציא שריד ב-2015.

קראתי שלושה מבין חמשת הרומנים שהוציא שריד בעשור וקצת האחרונים ("לימסול", "השלישי" ו"מנצחת"), ולמרות ששריד התגלה בהם כמספר הגון, הרי שכוחו הספרותי נראה לי מוגבל. הוא מוגבל, בין היתר, כי ספריו הם מעין "שיעור חֶברה" ספרותי, ללא איזו העמקה שמעתיקה את הדיון הפובליציסטי בטיבו המצוי בהם לסְפֶרוֹת גבוהות יותר.

גם "חקירתו של סרן ארז" הוא "שיעור חֶברה" ספרותי. אבל זה ספר פיקחי ומהנה מאד לקריאה והתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה. הוא גם מתוחכם למדי בדיון הפובליציסטי שמוטמע בו. במילים אחרות: רומן הביכורים הזה הוא הטוב ביותר בספריו של שריד שקראתי.

הספר כתוב בז'אנר הבלשי, אבל זהו בלש שעבר גיור לחוּמרה לישראליוּת, וכבר במקוריות זו טמון חלק מייחודו. ה"בלש" כאן, המספר של הרומן, הוא עורך דין כושל בשנות השלושים לחייו. בפתח הרומן הוא נקרא לשירות מילואים בכדי לסייע בחקירת אונס: חיילת האשימה מ"פ מצטיין בצנחנים שאנס אותה.

המספר הוא דמות כובשת. יש באישיותו עירוב מעניין של צדדים לוזריים עם תכונות מעוררות הערכה. הוא מושפע מדמותו של אביו המנוח, דמות רודפת צדק אך כושלת. אבל לא נוח במיוחד למספר עם יושרתו. הוא, למשל, לא מרוצה כשהמפקדת שלו במילואים מחמיאה לו כך: "היית צריך להיות עובד סוציאלי ולא עורך דין, אתה לא מסוגל לשקר בשביל כסף". המספר הן ביקורתי כלפי עצמו והן מודע לעצמו באופן שובה לב.

החיילת מחקירת האונס, אלמוג, היא בת למשפחה מסורתית מאופקים ואילו המ"פ, ארז, מכפר סבא, הוא "בחור זהב לפי מה שמספרים כולם – חומר של רמטכ"ל". אבל שריד נמלט חיש קל מהמלכודת האבישי-בן-חיימית שפעורה תחת הרומן. שיעור החֶברה הזה, מסתבר מהר מאד, הולך להיות מורכב יותר מטור דליל ב"הארץ" של מקצועני פוליטיקת הזהויות. למשל, הקצין המצטיין חצי תימני; והבחורה, מסתבר, התלוננה בעבר על דוֹד שלה שפגע בה מינית (כלומר, הרוע מתפלג נורמלית באוכלוסייה). ואין כאן רק חמיקה סכמטית מתיאורים סוציולוגיים אנורקטיים של הישראליות. שתי הדמויות בחקירת האונס הזו מעניינות הן את המספר והן את שריד ושתיהן אכן הופכות לדמויות מורכבות במרוצת הרומן. ביחס לדמותו של ארז: שריד עסוק דרך כתיבתו בתחלופת האליטות הישראלית. הוא מתאר חברה חילונית שבעה שממעטת לשלוח את בניה ליחידות קרביות ולעומתה חובשי כיפה סרוגה ועולים חדשים שמאכלסים את היחידות הללו. בסיטואציה החברתית הזו מתבלט ארז בשונותו. כך מספרת עליו חברתו לשעבר: "יש לו עניין עם התנ"ך, למשל. אתה מכיר עוד מישהו מהדור שלנו שיודע לצטט פסוקים ארוכים בעל פה? אני חושבת שאת ספר שופטים הוא יודע לדקלם מהתחלה עד הסוף. וזה בחור שגדל במשפחה חילונית". וחשוב לומר: אין כאן דמות קריקטורית. שריד בונה את ארז כדמות מעוררת הערכה, אבהית, אידאליסטית. ארז מחזיק עם הפלוגה שלו קו בלבנון ובאחת מהכרעות העלילה החכמות של הרומן יוצא המספר ללבנון לחקירה. זו הכרעת עלילה חכמה כי היא מציגה מצד אחד את ארז בשיא תפארתו כמי שהחליט (בטיול בדרום אמריקה): "שמישהו צריך להישאר מפוכח בתוך הטירוף הזה. שאי-אפשר שכולם יהיו בכיינים או מסטולים, אחרת זה הסוף שלנו. ככה חזרתי לצבא". אך מצד שני מציגה את הג'ובניק חוקר המצ"ח כמי שמוכן לסכן את חייו בשביל החקירה ה"אזרחית". המתח בין ההוויה האזרחית (של חקירת האונס) לבין ההוויה הצבאית מגיע כאן לשיאו.

מעבר למורכבות הסוציולוגית, שריד שולט באופן מעורר הערכה ביצירת המתח הבלשי. כך, למשל, הוא מטלטל במיומנות את מחשבתנו על מה שבאמת אירע בין אלמוג לארז אנה ואנה. מדוע שיקר ארז על כך שבכלל פגש באלמוג? מדוע, כפי שמתגלה, התקשרה אלמוג למי שהייתה חברתו של ארז אחרי אירוע האונס שעברה לטענתה?

לאורך הרומן עובר גם המספר טלטלות ביחסו לארז. האמביוולנטיות הזו קשורה למאפיין שמייחד את הכתיבה החברתית של שריד: ניכר שאכפת לו מהחֶברה שהוא כותב עליה ושהוא אוהב אותה על אף שלל פגמיה, טעויותיה וכיעורה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"לילה מופלא" ראה אור ב-1984 ב"זמורה ביתן". זהו קובץ סיפורים של שטפן צוויג בתרגומו של צבי ארד. בקובץ בן 220 העמודים היו ששה סיפורים: "לילה מופלא", "גוויעתו של לב", "מכתבה של אלמונית", "מישחק המלכים", "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" ו"אמוק".

בשנים האחרונות זוכה צוויג לתחייה בארץ ושתי הוצאות בעיקר מוציאות את כתביו בתרגומים ראשונים או חדשים: "מודן" ו"תשע נשמות". במסגרת האחרונה ראו אור בשנתיים האחרונות בספרים נפרדים ובתרגום חדש שלוש נובלות שהופיעו באותו קובץ ותיק. מדובר בנובלות "24 שעות בחייה של אישה", "מכתב של אלמונית" ולאחרונה "נובלת שחמט" (היא היא "מישחק המלכים").

הפרטים הללו מלמדים משהו על הסצנה הספרותית הישראלית כיום ואגיע לזה בהמשך.

הקריאה בנובלות מהנה אולם לטעמי אף אחת מהן אינה מופתית (אוסיף רק שהקריאה בממואר של צווייג "העולם של אתמול" זכורה לי כקריאה משמעותית ולאחרונה התפעלתי מאד מ"מגלן" שלו). אולי אחת הסיבות לכך היא יסוד משותף לכולן: שלושתן נציגות של רומנטיקה מאוחרת, דהיינו של ספרות שמתפעלת מרגשות קיצוניים או שגעונות-לדבר-אחד שלעתים סוחפים אחריהם את הגיבורים אל אובדנם. ב"מכתב של אלמונית" (ראויה לשבח ההוצאה בציינה את שנת הפרסום במקור: 1922) מדובר ברגש האהבה של הגיבורה ל"סופר הנודע ר'", עליו היא מספרת לו במכתבה כשהיא על ערש דווי; אהבה חד-צדדית, עיקשת, ארוכת שנים והרת גורל מבחינתה. ב"24 שעות בחייה של אישה" (במקור 1927) זהו אובדן העשתונות הארוטי של הגיבורה הבריטית בת גיל העמידה ביחסה למהמר האוסטרי הצעיר ותאוות ההימורים עצמה של האחרון. ואילו ב"נובלת שחמט" (במקור 1942), המתארת הפלגה מניו יורק לבואנוס איירס, בה מצליח אלמוני, ד"ר ב', להפתיע אלוף עולם בשחמט, מלבד המונומאניה השחמטאית של האלוף, הרגש הקיצוני הוא טירופו של אותו ד"ר ב', שאמנם נכפה עליו. הנובלה הזו כמו קודמתה, מעניין לציין, מסופרת בחלקה הגדול כמונולוג שנושא הגיבור בפני בן דמותו של הסופר (ושתי סיטואציות אלה דומות במעט לזו שביסוד הנובלה הראשונה, בה, כאמור, מכתב מופנה ל"סופר ר'").

יש רגעי יופי ועידון רבים בנובלות. למשל, הכרתה של הגיבורה ה"אלמונית" בטוב לבו ובו זמנית בחוסר אחריותו של הסופר ר', הכרתה ש"אתה עוזר כשקוראים לך, כשמבקשים, עוזר מרוב בושה, מרוב חולשה ולא מתוך שמחה", הינה דקה ומקורית. מקורית היא גם אי המרירות שמאפיינת את גישתה כלפי אהובהּ. ההסברים שלה מדוע לא סיפרה לסופר ר' על הבן שנולד לה ולו משכנעים ובולמים בכך את המלודרמטיות של הסיטואציה. ב"נובלת השחמט" תיאורו של אלוף השחמט, מירקו צ'נטוביץ', מעניין ביותר. מדובר בגולם בוּר שנתגלה בו במפתיע כישרון עצום. ניצחונותיו בשחמט לא הפכו אותו למעודן ומשכיל, רק לשחצן. זו דמות מקורית כמו עוד דמויות משנה כאן. דווקא הדמות הראשית, ד"ר ב', מלאכותית במקצת, אם כי היכולת שלו לדמות משחקי שחמט סבוכים ללא לוח, לשחק בדמיון נגד עצמו עד לכדי פיצול אישיות, והנסיבות בהן רכש יכולות אלו, מעניינות לקריאה. 

אך, כאמור, היסוד הרומנטי משותף לשלוש הנובלות, אותה התפעלות מ"הצד הדמוני שבאופי שלנו", כפי שמסנגר בפתח "24 שעות" בן דמותו של הסופר על "אישה שהולכת מתוך חירות ותשוקה אחרי היצר שלה". וכאן – בצד מלודרמטיות בסיסית של הנובלות – נעוצה אולי אחת המגבלות שלהן. אני מציע שאחת הסיבות לכך שבן דורו של צוויג, תומס מאן, הוא סופר נחשב יותר, נובעת בין היתר מכך שאצל מאן יש בו זמנית משיכה לרומנטיקה, לרגשות דמוניים וקיצוניים, ועם זאת משיכה שווה ליסוד המארגן, המאופק, הרציונלי בחיים. אצל מאן המשיכה הרומנטית נתפסת כמסוכנת, באופן אישי וקולקטיבי (הנאציזם ב"דוקטור פאוסטוס" של מאן מתקשר לאקלים הרגשי הרומנטי).

מדוע זוכה צווייג לתחייה בשנים האחרונות? אני חושש שהתשובה לכך אינה ספרותית. ב-2012 חלפו שבעים שנה מהתאבדותו של צווייג ולפי חוקי זכויות היוצרים ספריו הפכו לנחלת הכלל (אני צופה ב-2025 רנסנס לתומס מאן). צריך לשים לב לכך שאחד מהכוחות הדינמיים, הפוריים והברוכים במו"לות הישראלית היום, "תשע נשמות", פועלת גם תחת אילוצים כאלו. לא כל "תחייה ספרותית" היא עניין ספרותי טהור. עוד יש לשים לב לכך שלקהל הישראלי הוגשו בעבר כמוזכר שש נובלות בספר אחד לא עבה, בעוד כיום מוצעות הנובלות בנפרד. כאן השיקול אינו רק כלכלי, אם כי אפשר להניח ששיקול זה קיים, אלא קשור בציפיות מכישורי הקריאה של בני זמננו. בני זמננו זקוקים לספרונים קצרים. עוד שינוי בין הקובץ שתירגם צבי ארד לנובלות בתרגומו של קין כרוך לטעמי בהידלדלות העברית. תרגומיו של קין נקיים ולעתים נקיים מדי. ייתכן שלעיתים הם נאמנים יותר למקור, אך הם חסרי "אישיות" ולחלוחית עברית שורשית. ולעתים הם פשוט נראים כלא מדויקים, אולי בגלל היעדר הטווח הלשוני העברי הרחב. כמה דוגמאות מ"24 שעות": במקום בו קין כותב "חלף כסדק של אש בעצבי הפנים האלה" כותב ארד "נשתקפו כצלקות-אש בפנים אלו". המילה "סדק" קשורה בדוממים ו"צלקת" מותאמת יותר לפנים אנושיים. במקום בו קין כותב "כשהתלוננתי, עייפה מהתבוננות, שמשעמם להביט תמיד באותם הפרצופים" תרגם ארד "כשעייפתי מההסתכלות והתאוננתי על השעמום לראות אותם פרצופים עצמם". ארד נדמה כצודק לא משום ש"התאוננתי" עברי-שורשי יותר מ"התלוננתי" אלא משום ש"הסתכלתי" מדויק יותר בתיאור של מבט לא מתעניין. "אני יודעת רק שהיתה לי בכל עת משאלת מוות, אך לא היה לי הכוח להאיץ אפילו את הדבר הזה שכה ייחלתי לו" (קין) לעומת "אבל יודעת אני שרציתי למות, אך לא היה בי כוח להחיש את הסיום שנכספתי אליו ביסורים" (ארד). ה"להחיש" העברי-שורשי של ארד מדויק יותר בתיאור רצון להביא אליך מהר דבר מה מה"להאיץ" הכללי מדי. ויש עוד.

——-

תוספת מאוחרת בעקבות דיון שהתפתח בפייסבוק אצל אוריאל קון בעקבות תגובה מעניינת שלו לביקורת זו:

אני רוצה להסביר עוד קצת את עמדתי ביחס לתרגום. אבל שוב אדגיש: מפעל תרגום הנובלות של צוויג מבורך בעיניי. התרגום ראוי בעיניי.

המדיניות שלי ביחס לביקורת תרגום היא זו: מכיוון שהספר מיועד לקוראי העברית הרי שזכותו ואף חובתו של המבקר להעיד על אותם מקרים שבהם העברית אינה נשמעת טוב. כמובן, המבקר צריך להיות קורא מיומן ביותר על מנת להבחין שהעברית לא נשמעת טוב לא משום שהסופר ניסה בשפת המקור לחקות ניסוח עילג ולא משום שהסופר עצמו היה עילג (קורא מיומן יכול לזהות ב100 אחוז את המקרה הראשון ובאחוזים גבוהים מאד את המקרה השני). אני מעיר על תרגום רק אם אני מוצא מעל חמש "הרמות גבה" שלי בזמן הקריאה. פחות מכך אני לא מעיר כי זה יכול לקרות. הביקורת שלי לא הייתה על כך שהתרגום הנוכחי לא מליצי. אני גם משער שהתרגום הנוכחי טוב יותר בדברים מסוימים, אכן לא נסתרה מעיניי העובדה שתרגום שמה של "נובלת שחמט" מדויק יותר מאשר "משחק המלכים". עם זאת, הרמתי גבה יותר מחמש פעמים במהלך הקריאה וכשהשוויתי לתרגומו של ארד ראיתי ששם לא נצרכתי להרים גבה באותם מקומות. כך שאחזור ואומר: התרגום הזה נקי בסך הכל, ואכן אולי היה מקום לשבח יותר את המשלב הלא מליצי שלו, ועם זאת נראה לי שהיו כמה פעמים שהמתרגם המוכשר פיספס. והעליתי השערה שהעושר הלשוני של מתרגמי העבר לא רק הוביל אותם לתרגומים מליציים, כי אם איפשר להם בחירה מושכלת יותר בין מילים כאילו נרדפות אבל בעצם בעלות ניואנסים שונים ("התבונן" לעומת "הסתכל" למשל) ובחירה בנוסח המדויק ביותר. אביא עוד כמה דוגמאות ל"הרמות גבה" שהיו לי בזמן הקריאה. ושוב אדגיש, בפירוש ברור לי שהמתרגם מוכשר, לא מדובר כאן חלילה בתרגום קלוקל. אבל דווקא משום שמדובר באיש ברוך כישרון שמנגיש אוצרות ספרותיים לקהל הישראלי, אני רוצה לתרום לשיפור עבודתו העתידית בהערותיי.

הנה כמה הערות:

ב"24 שעות בחייה של אישה" במקום בו קין כותב "להתיר את עצמי בדברי אליך" (עמ' 27), משפט סתום, הרי שהוא מובן לחלוטין אצל ארד: "לזכות את עצמי על ידי שיחה עמך".

במקום בו קין כותב "ושאותו ראיתי – כמה נוראה המחשבה! – לפני שעה או שעתיים בפעם האחרונה" (עמ' 78-79) כותב ארד ניסוח הגיוני בעתיד לפי עלילת הנובלה: "ושעלי לראותה בעוד שעתיים בפעם האחרונה" (עמ' 174).

במקום בו קין כותב "הן פועלות בדייקנות תכליתית, עסקית, חפה מכל מעורבות, כמו הווים המתכתיים המקרקשים של מכשיר ספירה" (עמ' 33) כותב ארד משהו שהיה מובן לי מייד "הם פועלים בדייקנות עסקית, עניינית, אדישה, של גלגלי-הפלדה הערניים מאד של מכונת-חישוב" (154).

במקום בו קין כותב "פני הנער נעלמו מעבר לציפייה התאוותנית" (עמ' 38) כותב ארד "פני הנער נעלמו מאחורי ציפייה חמדנית". המילה "מעבר" נושאת משמעות לוואי (beyond) מבלבלת בהקשר הזה.

במקום בו קין כותב "התנועה הזאת הייתה מטלטלת כל כך עד שהתביישתי להביט בה" (עמ' 43) כותב ארד "מחווה זו זעזעה אותי והתביישתי שאני רואה אותה" (עמ' 158). התנועה או המחווה המדוברת ככל הנראה היא פשפוש בכיסים למציאת טיפ והגילוי שאזל הכסף מהכיס. המילה "תנועה" כללית מדי מ"מחווה" ויכולה להתפרש על שלל ה"תנועות" של הגיבור בפיסקה הקודמת.

ב"מכתב של אלמונית" מתרגם קין "אבל אני יודעת בדיוק, אהובי, את היום והשעה שבהן אבדתי למענך לחלוטין ולעד" (עמ' 21), ניסוח לא מובן לדעתי, לעומת "אולם אני יודעת, אהובי, את היום והשעה שבה התמכרתי לך כליל" המובן של ארד (עמ' 81).

עוד שם מתרגם קין "יכולתי לספר לך על אותן שנים שנסתתרו ממך בזמן, לגולל בפניך את כל לוח השנה של חייך" (עמ' 27). הרמתי גבה, "לוח שנה"?! הרי זה עתה דיברה על "שנים" ברבים? ואילו אצל ארד הגבה לא מורמת: "יכולתי לספר לך על שנים אלה שחלפו זה כבר, ולגולל לפניך את לוח-הימים שלך" (עמ' 84).

כשקין כותב "לכן התמסרתי לא לך, המאושר, שחי את חייו בחלוף על פני, כי אם לילד שהיה זקוק לי" (עמ' 57) כותב ארד בפשטות יותר "על כן לא נתתי את עצמי לך, למאושר, שעבר על פני בלבד, אלא לילד הזה שהיה זקוק לי" (עמ' 95). "חי את חייו בחלוף על פני" נראה לי לא טבעי לעומת "עבר על פני בלבד".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קודם כל, הבהרה. היצירה הזו מכונה בכותרת משנה "רומן אוטוביוגרפי". זה אינו רומן. רומן פירושו עלילה מתפתחת בזמן, פירושו ארגון חומרים ברצף מחושב. כל זה נעדר מכאן. אפילו במילה "ממואר" הייתי נזהר מלהשתמש כאן, כי אף היא מרמזת על ארגון בתיאור אירוע שהיה. מה שיש לפנינו הינן רשימות-רשימות אוטוביוגרפיות קצרות, אשר עוסקות בהשלכות האירוע המוחי הקשה שעבר ב-2012 איש הרדיו והטלוויזיה, השחקן והתסריטאי, דורון נשר (יליד 1954).

אולם העובדה שאין מדובר כאן במעשה אמנות מחושל אינה אומרת שלא כדאי להתוודע אל הספר הזה. ישנם בו רגעים קורעי לב, ישנם בו רגעים חכמים, ישנם בו רגעים סיפוריים מלאי הומור נוגה ונבון. וכפי שאטען בסוף: ישנה בו גם, בעקיפין ולא במתכוון, הארה מעניינת על ייחודה של הכתיבה והקריאה בעידן האנאלפביתי שלנו, המבקש להסיג אותנו לאחור אל התרבות האוראלית שטרם המצאת הכתב (ע"ע עלייתו של הפודקאסט בעידננו).  

"טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יִתן אל לבו". במישור בסיסי, הקריאה בספר של נשר היא מילוי הצו הזה של קוהלת, החכם באדם. "ואז בבת אחת נגמר הכל. ה-כ-ו-ל", כותב נשר. מצויים כאן תיאורים עזים של אדם שעולמו חרב עליו. אדם שזקוק לכך שאחרים יקלחו אותו (בחודשים הראשונים); שלא מצליח להבין מהדורת חדשות פשוטה; שהוא ועמיתיו מרגישים גאים אם הצליחו לפתוח, שניים יחדיו, בקבוק של דיאט קולה. נשר מתאר בחריפות את הגילוי המהמם של החוֹלה ש"התרבות שלנו היא תרבות של בריאים נקודה". את זה הוא מגלה, בין היתר, בחוסר הסבלנות של הבריאים לחולים, חוסר סבלנות מוצנע היטב אך קיים, ואפילו אצל הקרובים לנו ביותר. אך הטון אצל נשר אינו של תלונה, כי אם של הכרה אמיצה בעובדות. באחד הרגעים החזקים והמשמעותיים כאן נזכר נשר בשיחה עם חברים בילדות על איין ראנד והערצת המוצלחים שלה. זה היה אי אז בזמן של הבריאות, לפני שנכנס לקבוצת "החלשים": "הייתי רוצה שאיין ראנד תשאף מן הסיגריה ותגיד לי ישר בפנים שאני לא רלוונטי כי אני נכה". אך על אף שהספר הזה מכיל רגעים קודרים ביותר (מחשבות על התאבדות וכן תהיות עצמיות האם חֵטא כלשהו הביא עליו את עונשו), יש כאן גם רגעים לא מעטים של חסד, רגעים מרטיטים. נשיקה פתאומית שמקבל נשר מאשתו; עדינותו של האח הסיעודי הערבי שמקפיד על פרטיותו של נשר; החברים שמתמידים לבוא פעם בשבוע במשך שנתיים לנגן ולשיר; התובנה המפעימה על הכוח שיש ביכולת להביט ישירות בחולשה: "כי למי יש את האומץ להתעסק עם החולשה? את זה איין ראנד לא הבינה במשוואה שלה. רק מעטים מסוגלים לזה […] הכוח של החולשה של קפקא, קירקגור, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, דיוויד פוסטר וואלאס, חנוך לוין. כולם היו שבריריים, אבל הם התעסקו עם הפנים של המנוע שאף אחד לא העז להיכנס לשם". 

ישנם כאן כמה אפיונים ראויים לציון של חוויית האירוע המוחי ותוצאותיו. זוהי, קודם כל, כותב נשר,  חוויה של בדידות גדולה (בגלל קשיי התקשורת). בנוסף, הקירבה למוות צורבת את התודעה. הפגיעה המוחית גם משפילה במיוחד ומוחשת כחדירה ורמיסה של האינטימי ביותר: "נפגענו אישית במקום הכי כואב, המקום הכי נסתר, המקום שמייחד אותנו". ועם זאת, כמו ב"המנהרה" של א.ב. יהושע, בה ממליץ הרופא לגיבור ששיטיון מנץ במוחו להפעיל "את הנפש נגד המוח", גם אצל נשר ניתן לראות ניצנים של תהיה מטפיזית על ההבדל בין המוח החומרי ל"אני". ויש גם, מעניין לציין, גאווה של פגועי המוח: "אנחנו, החולים, מסתובבים עם תחושה של יחידה מובחרת: לא לב, לא כליות, לא סרטן, חלילה וחס, אלא – מוח! אין מעל לזה!".  

האירוע המוחי הקשה הותיר את נשר עם פגיעות מוטוריות אבל בעיקר עם פגיעה בדיבור וירידה ביכולות הקוגניטיביות. וזאת צרה צרורה לאדם כמו נשר: "זאת כנראה הצרה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. דווקא לי, שכושר הדיבור שלי הוא לא רק סוג של התקשרות לעולם, אלא הוא העולם! כל מה שרציתי להשיג מאז היותי נער צעיר התגלגל אלי דרך הדיבור. הכתיבה באה אחר כך. הקריאה גם כן. […] בתור מופיען על הבמה, שהיום נוהגים לכנות סטנדאפיסט, בתור איש טלוויזיה, איש רדיו שיודע לאלתר".  

כמו בטקסט המדובר של גליה עוז, הרי שגם כאן כדאי לחשוב על הסיבה לכך שהדברים שנשר "מדבר" עליהם מוגשים דווקא בספר (אם כי התשובה לשאלה מדוע נבחר דווקא ספר שונה מאד בשני המקרים). מדוע כתב נשר ספר? בדיוק בגלל שהדיבור קשה עליו, כמובן, בגלל שהוא איבד את יכולת האילתור כפי שהוא כותב כאן. כך, בעקיפין, מלמד אותנו הספר הזה על ייחודה וכוחה של תרבות הכתב. הספרות הכתובה היא דיבור לא מאולתר, דיבור שחשבו עליו, דיבור שעבדו עליו, דיבור שערכו אותו. הספרות הכתובה היא דיבור מובחר.   

היום, ה-2.5.2021, מלאו מאה שנה בדיוק לרצח ברנר ב-2.5.1921. הנה דברים שכתבתי ל"7 לילות" בשבת שעברה לציון המאורע.

מראשית היכרותי עם ברנר, כשהייתי בן עשרים, לא הבחנתי בין הסיפורת שלו לכתיבתו הביקורתית והפובליציסטית. עברתי מזו אל זו, כלומר מהרומנים והסיפורים הקצרים אל הביקורות והמאמרים וחזרה, בעניין והתפעמות דומים. זאת משום שחלק הארי של הסיפורת שלו מכיל רכיב הגותי ואילו כתיבתו ההגותית (כלומר זו הביקורתית והפובליציסטית) מכילה מצדה רכיבים אסתטיים. רכיבים אסתטיים אלה בביקורת הספרות ובפובליציסטיקה שלו קיימים הן בבחירות הלשוניות והן בהעמדתה של "דמות" מובחנת, הלא היא דמותו של ברנר עצמו (בהערת אגב: נדמה לי כי כל כתיבה ביקורתית שאינה יוצרת "דמות" מובחנת אינה בעלת ערך רב. וברנר, שדמותו מזדרחת מכל שורה בביקורת הספרות שלו, הוא, בהתאם, מבכירי המבקרים העבריים).

הסיפורת של ברנר, אם כן, היא סיפורת הגותית. "מסביב לנקודה", למשל, הוא, בין היתר, רומן על משמעותה של הבחירה בכתיבה בעברית כחלק מהסוגייה הנרחבת יותר של הבחירה הקיומית בחיים (ולא בהתאבדות). "מכאן ומכאן" הוא, בין היתר, רומן על אופייה וסיכוייה של הציונות. "בחורף" הוא מסע התבגרות ותעייה של הגיבור בין אידיאולוגיות מתנגשות: דת, השכלה, ציונות, סוציאליזם, טולסטואיזם, ניטשיאניזם, ניהיליזם.

אבל בעצם, עמוק עמוק, חלק הארי של הסיפורת של ברנר מבטא את מאבקו של ברנר בייחוד עם האיזְם האחרון תוך דחייה חלקית של האיזְם הלפני אחרון, כלומר דחייה חלקית של הפיתרון שנתן ניטשה למאבק בניהיליזם. בכל ספרות והגות העולם המוכרת לי, למעט אצל אלבר קאמי שלושים שנה אחריו, איני מכיר סופר או הוגה שמודע כל כך, מצד אחד, לאבסורדיות של הקיום, ועם זאת, מצד שני, מי שאינו גוזר מכך התנערות מחובה מוסרית, אלא ההיפך, מי ששואב דווקא מחילוניותו המובהקת, מתוך ההכרה בכך שאין אלוהים ואין תוכנית-על, את החובה המוסרית להקל ככל שניתן את סבלו של הזולת, את החובה להיות אבא לעולם יתום (וברנר, לטעמי, לא רק הקדים את קאמי, אלא הינו אינטנסיבי ועמוק ממנו).

לברנר ולקאמי קדמו שניים שהשפיעו עליהם. דוסטוייבסקי ניסח את ההשלכות המוסריות של הכפירה באלוהים במשפטו הידוע: "אם אין אלוהים – הכל מותר". דוסטוייבסקי עצמו, בגלל הפחד שלו מהשלכות הניהיליזם, בחר בחזרה לדת. ואילו ניטשה, כתגובה להכרה במקריות הקיום, הטיף דווקא לחיבוק אמיץ של החיים, ל"אהבת הגורל" מתריסה. אולם אצל ניטשה נלוותה לוויטאליזם המרשים הזה תאוות ניפוץ של ערכי המוסר המקובלים. מבחינתו, אם אין אלוהים במובן מסוים אכן הכל מותר. המוסר היהודי-נוצרי, טען ניטשה, הוא ביסודו "מוסר עבדים", ניסיונם של החלשים לכפות על החזקים את תפיסת עולמם, ניסיונם לכפות את ידיהם של האדונים.

לאורך כל חייו היצירתיים עסק ברנר בשאלות הניהיליזם בכלל ובשאלות "הניטשיאניות" בפרט. האם צודק ניטשה בביקורת שהוא מותח על המוסר היהודי-נוצרי "העבדותי"? ובכלל, בעולם ללא אלוהים, האם אין הערכים המרכזיים שיש לשאוף אליהם ערכי העוצמה והכוח, היופי והגוף, ולא ערכי המוסר והנפש? כל חייו היצירתיים עסק ברנר בסוגיות הללו והקדיש להן את הרומן האחרון שלו, אולי הפילוסופי באופן הישיר ביותר.        

"שכול וכשלון" עוסק בדמותו של יחזקאל חפץ. חפץ, מפועלי העלייה השנייה, לקה בגופו, במחלה שקשורה ללקוּת באיברי המין, עקר לירושלים ואחר כך לקה בה גם בנפשו ומתאשפז בה לזמן מה בבית חולים לחולי נפש. הוא דוחה מעליו, בייסורים גם מצדו, את אהבתה של בת דודתו, אסתר, הלא יפה, וכמהַ לאהבתה של אחותה, מרים, היפה, אך לשווא. לירושלים מגיע גם חמילין, גבר יפה ומצליח, שכבר גזל מחפץ בעבר אישה וכעת גם מרים נופלת בקסמו.

"שכול וכשלון" הוא רומן פילוסופי, כאמור, ובהתאם חפץ מבחין בין "חמילין הריאלי", אדם לא מעניין במיוחד, ל"חמילין המטפיזי". וגם "פצעו [המיני] לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי". 

מה ה"מטפיזיקה" הזו?

אחד הדברים שמענים את חפץ היא הידיעה שאין הוא יכול להתנחם באיזו עליונות מוסרית על חמילין וכמו כן אין לו דרך לגיטימית לבקר את העולם החמיליני, עולם שאחראי לדיכויו ולרמיסתו שלו. חפץ, בהזיותיו, שם את המלים הניטשיאניות האלו בפי חמילין:

"פתאום פותח חמילין ואומר, למשל, שהוא אינו מודה בשום ערכין מוסריים, שהעיקר הוא התפרצות-הרגשות ומילוי החשקים השונים, שהוא נותן ערך רק לרשמים חזקים, מהנים, שהוא אוהב יופי, כוח, אהבה […] כמה מתעב הוא את החולים! מה מאוסים הם החולים, החלשים! כל אלה הבריות מתנקמין באנשים הבריאים, החזקים. כל תורות-המוסר שלהם – נקמה אחת גדולה."

בתגובה, חפץ טוען כמה טענות חזקות נגד הניטשיאניות. חפץ טוען שגם המוסר הינו סוג של אינסטינקט אצל חלק מהאנשים, "הנה גם תביעת מוסר הלב אינסטינקט היא". בהיות העמדה המוסרית אינסטינקט, גם המחזיק בהשקפה הניטשיאנית, המצדדת בעליונות האינסטינקטים, חייב להכיר בתקפותה. זאת ועוד: חפץ גם טוען שקיום אינטנסיבי הינו נחלתם של "החלשים" לא פחות משל "החזקים" ולכן ערך קיומם אינו נמוך. "רשמים חזקים? – אבל הכל בהויה עושה רושם חזק על מי שמוכשר להתרשם, והחלשים יודעים להתרשם והם חיים לפיכך חיים אינטנסיביים".

זו על קצה המזלג הפילוסופיה של "שכול וכישלון". אבל ברנר הוא לא פילוסוף אלא סופר-פילוסוף. יכולתו הספרותית מתבטאת בכך שהספרות שלו שוהה עם הכאב, מתארת בדיוק אוהד את החיים גם מצדם הנמוך, הדווּי, הפגיע. בכך היא מביאה רווחה גדולה לקוראיה. כי מי במסע חייו, ולו לרגע, לא ניגף והשתטח אפיים ארצה והביט בעולם המום מלמטה?   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחזור על שכתבתי בעבר: יצירת הסיפורת של מאיה ערד, כשאני משקלל את כמותה ואיכותה, היא הבולטת בדורה. אל השיקלול הזה, צריך בעצם להוסיף שקלול נוסף (שהספר הזה מתייחס אליו מפורשות): שקלול של חריפות אינטליגנציה (כללית, ספרותית) והנאת קריאה. הישג נדיר בנוף הספרות הישראלי שחלק מהיצירות הנחשבות בה חד וחלק אינן מהנות לקריאה. אני מקדים את כל זה על מנת להעניק רקע הולם להסתייגויות שיש לי מהרומן החדש של ערד. למען הסר ספק, גם "קנאת סופרות" מהנה לקריאה ומעורר למחשבה. אבל מותר לצפות ליותר מהסופרת הבולטת בדורה.

"קנאת סופרות" מסופר בידי מספרת שרק לקראת סופו ברור לנו מי היא. את התחבולה הזו נטלה, כמדומני, ערד (בשאילה לגיטימית) מ"פְּנין" של נבוקוב. המספרת מספרת לנו על אביגיל שלֵו, סופרת בת ארבעים ושתיים שהוציאה שלושה רומנים, סופרת שמשלבת בין קריאוּת ומכירוּת ותבונה. אביגיל נשואה למרצֶה באוניברסיטה ולזוג שני ילדים. בפתח הרומן מתבשרת אביגיל שספרה השלישי נכנס לרשימה הארוכה של פרס ספיר. שמחתה רבה, ביטחונה בעלייתו לרשימה הקצרה רב גם. אולם מכאן ענייניה מידרדרים. ביטחונה העצמי כסופרת יתערער, ביטחונה במעמד הספרות יתערער, מתחזָה שלה ברשת תשים אותה ללעג, נישואיה יעמדו בפני מבחן, חוקרת ספרות מבריקה תציב בפניה אתגרים אינטלקטואליים ופחות אינטלקטואליים.

"קנאת סופרות" מזכיר מאד שניים מספרי העבר המשובחים של ערד: "שבע מידות רעות" ו"אמן הסיפור הקצר". גם בהם עוברים גיבורים מבריקים ויהירים מסע חניכה מעט מייסר. בבוחרה כאן גיבורה ולא גיבור, ערד, בין השאר, עורכת מחווה קורצת לגל האוטוביוגרפי בספרות העברית, אך מדגישה, מדגישה מאד, שהגיבורה אינה היא עצמה (על ידי יצירת דמות נוספת, משנית, שמייצגת אותה במובן מה). כמו ב"אמן הסיפור הקצר" ערד מבריקה ממש כאן כשהיא משרטטת בתוך הרומן שלה סקיצות לרומנים וסיפורים קצרים מעולים תוך כדי יצירת תחושת שפע של מספרת נדיבה שסיפורים נושרים לה בקלילות מתוך חיקה.

אולם יש אכן תחושה של תבנית בחינוך הרגשי שעוברת אביגיל ברומן. כלומר, שמקורו הוא במוסכמה ספרותית, ומוסכמה מעט משומשת (אף בידי הסופרת עצמה), מקורו לאו דווקא בהשגה מעמיקה על טבעם של החיים. ניכרת גם ידה של הסופרת שדוחפת את גיבורתה למפגשים כאלה ואחרים, על מנת שמסע החניכה אכן ייסע ואכן יחנך. השתלשלות העלילה נחווית כך, במעודן אמנם, לא כהשתלשלות טבעית. אביגיל עצמה עושה אידאליזציה לסוג כזה של ספרות בו הסופר עושה בדמות שברא ככל העולה על רוחו. אולם בספרות ריאליסטית היעדר טבעיות הוא בהחלט מגרעה. גם השימוש בתבניות בלשיות כאן (מי היא המספרת? מי היא הסופרת המתחזה? ועוד), שימוש שללא ספק תורם להנאה, בו זמנית מוחש כאן כמעט זול, כתבלין שבזקה הסופרת לקדירתה (כשהדבר נעשה באופן מושלם איננו נזכרים בבשלן, אנחנו מרוכזים בתבשיל).

יש גם איזו רשלנות לשונית ורעיונית ברומן. הרישול הלשוני הדק בא, למשל, לידי ביטוי באיזה חוסר ביטחון אוורירי בשימוש בסלנג עכשווי, שהשימוש בו כמו נועד להראות שהסופרת שולטת בו אך הראוותנות הדקה ממחישה ההיפך. ואילו הרישול הרעיוני בא לידי ביטוי בכמה מהתזות הסוציולוגית-ספרותיות שהטקסט הזה דן בהן. הרומן עושה עסק גדול מתיאוריה של חוקרת ספרות על כך שהקאנון הספרותי נסגר היום. כשבוחנים יותר מקרוב את התזה הרי שהיא מתמצה בטענה שלאנשים פחות אכפת כיום מספרות ולכן אין ספרים קנוניים שכולם חייבים לקרוא. די בסיסי. הנקודה המעניינת היחידה בעיניי בתזה היא הדרבון למחשבה על השלכות ההשוואה לסגירת הקנון הקלאסי (היווני-רומי) או לחתימת התלמוד (ברומן רק מוצבת ההשוואה). אולם מה שאינו רק לא מרעיש אלא מוטעה בעיניי הוא הרעיון שמשום שהקאנון נסגר התחילו להיכנס נשים סופרות רבות לשדה הספרות העברית ("התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה"). האם גם באין ספור מקצועות אחרים שבהם עולה בחדות שיעור הנשים בהשוואה לעבר (נגיד, ברפואה) ההסבר הוא שהתחום "איבד מיוקרתו"? או שישנם כאן שני תהליכים שונים: שילוב מבורך של נשים בשלל עיסוקים וירידת מרכזיותה של הספרות.

בכלל, "קנאת סופרות" מכיל כמה וכמה טענות אופנתיות, בכייניות ופסאודו-פמיניסטיות שנראות לי לא לרמתה של סאטיריקנית מפוכחת ולא נאיבית מבחינה פסיכולוגית כמו ערד. האמנם סופרות מקנאות זו בזו בגלל שיש להן פחות מקום בספרות מגברים?! האמנם במציאות של האלף השלישי "אם הייתי רוצה לקנות את השם שלי באשראי – להגיד, אני אביגיל שלו ואני עובדת עכשיו על ספר ראשון – היו צוחקים לי בפרצוף ולא היו נותנים לי את האשראי שגבר, במקומי, היה אולי מקבל"?! לא, גברים מקנאים לא פחות מנשים ואנשים מקנאים גם כשיש להם מקום (כי הם רוצים עוד וכי הם לא מרגישים שיש להם גם כשיש) וכיום, ומזה עשרים שנה לפחות, בהחלט אין לגברים יותר מקום בספרות הישראלית מאשר לנשים.   

והנה שילוב של רישול לשוני בנטייה לבכיינות פסאודו-פמיניסטית: "לסופרים גברים יש מעמד אימפרסונלי. איזו אוטוריטה של 'הסופר'. גבר מפרסם ספר והסביבה רואה בו את 'הסופר זה וזה'. אישה מפרסמת שלושה ספרים ורואים בה רק 'סופרת', אחת מקבוצת הסופרות" (עמ' 168). יש כאן דחיסה (מבלי משים) של שתי טענות שונות: הסמכותיות העל-אישית שמיוחסת לכתיבה גברית והאינדיבידואליזם שמיוחס לה, בניגוד לכתיבה הנשית. לדעתי, הקונוטציה הנוספת של הביטוי "אימפרסונלי" (לא רק על-אישי כי אם לא-אישי) הביאה את הסופרת לגלוש מבלי דעת לטיעון שני, אחר, הפוך במובן מסוים.   

בקיצור, ספר אחלה של סופרת ליגה.