מבקר חופשי

הוראות להימנעות מ"הישרדות":

1. כנס לאינטרנט.

2. כנס לגוגל

3. הקש את אחת – או כמה – ממילות החיפוש הבאות: שדיים, עכוז, ערווה, זהובות שיער, תלמידות מכינה (כמובן, באנגלית מדוברת)

4. כנס לאחד האתרים.

5. המשך באופן טבעי כפי שלבך יורה לך.

6. נקה אחריך.

כעת אתה יכול בגוף קל לדלג על הטיזיניג האינסופי שנקרא "הישרדות" ולעסוק בענייניך.

הוראות להיגמלות מ"ארץ נהדרת":

1. צפה במלואן – כולל הפסקות פרסומת – ובהתמדה מדי שבוע, בשלוש ארבע מהדורות של התוכנית.

הערה א: רצוי להצטייד בעיפרון ונייר ולסמן את רצפי הדקות בהם צחקת.

הערה ב: השתדל לא להיות "מבקר תרבות" באחד העיתונים או אתרי האינטרנט. כך לא תתרום – במסווה של דיון ביקורתי בתוכנית – למרכוז המחניק של התרבות הישראלית.

הערה ג: השתדל, בין אם הנך "מבקר תרבות" או (אם איתרע מזלך להיות במיעוט) סתם "צרכן", ועד כמה שהדבר מצריך כוחות נפש לא מצויים, לא לדון בנושא הכה מעניין: עד כמה סאטירה קיימת ב"ארץ נהדרת". אף לא בשיחות סלון כשכלו כל הנושאים.  

טרם ראיתי את הסרט אבל האחים כבר שנים אינם מעניינים בעיניי. שנאמר: אחי, איפה אתה? בכל מקרה, סרטם נעשה על פי רומן (תופעה רווחת ומעניינת מאד של העת האחרונה: "כפרה" ע"פ מקיואן, הסרט המדובר של פול תומאס אנדרסון ע"פ אפטון סינקלייר, "בופור" המשעמם, צר לי לומר, ע"פ הספר הבינוני שיְלדו), שלא התפעלתי ממנו. להלן הביקורת על הרומן שהתפרסמה במקור ב"מקור ראשון" במרץ שעבר.

"את שמו של הסופר האמריקאי קורמאק מקארתי יצא לי לפגוש פה ושם במאמרים על הספרות האמריקאית שהזכירו אותו בהערכה. לכן שמחתי לשמוע שב"עם עובד" תרגמו, כלומר אמיר צוקרמן תרגם, רומן של מקארתי בשם "לא ארץ לזקנים" (יצא במקור ב-2005). ניגשתי לרומן בצפייה וסיימתי אותו באכזבה. באמצע – נהניתי למדי מהקריאה. 

האירוע המכונן ברומן הוא מפגש בין סוחרי סמים ללקוחות עשירים על גבול מקסיקו-ארצות הברית (בתחילת שנות השמונים, אם הבנתי נכון). שתי החבורות נקלעו כנראה למחלוקת עסקית וירו זו בזו עד אחרון אנשיהן. מזווית מסוימת, באור מסוים, ניתן לסנגר על "המפץ הגדול" הסנסציוני הזה של הרומן ולהעניק לו את שם התואר "סימבולי". אל זירת האירוע נקלע יוצא וייטנאם, בחור טוב בשם מוס, שנוטל כמה מיליוני דולרים מידיהם המתות של הפושעים. אבל מוס, בעל תושייה ומנוסה ככל שיהיה, נקלע למאבק חסר סיכוי בכוחות איתנים. אחריו רודפים בעלי הכסף האמריקאיים, כמו גם סוחרי סמים מקסיקניים, ומעל לכולם רודף אחריו פסיכופת ורוצח שכיר בשם צ'יגר, שטן בדמות אדם, שהחזרת הכסף היא בשבילו רק תירוץ לאלימות. רוב הרומן מתאר, בגופים שלישיים, את המרדף. הכתיבה גברית מאד, במיטב המסורת האמריקאית, לקונית ומתארת בפירוט מרשים פעילות, כמעט לא רגשות. קל להתמכר לכתיבה קצבית כזו. את הפעלתנות המרדפית מעטרים הרהוריו בגוף ראשון של השריף המזדקן בל, שמזדחל אחרי ההתרחשויות ויודע שידו תקצר מלהושיע את מוס. בל מעניק פרשנות היסטוריוסופית לאירועים; ההידרדרות המוסרית של אמריקה שאפשרה את האלימות המשתלחת המתגוללת בין דפי הרומן.

אז מה הבעיה ברומן? רומן צריך לעמוד גם במבחן של "אחרי" ולא רק "במשך", ו"אחרי" הקריאה שאלתי את עצמי מה היה לי כאן בעצם? ליתר דיוק: מה בעצם ההבדל בין מקארתי, שעל גב העטיפה הוא מהולל כ"גדול סופרינו החיים" (אמנם ב"יוסטון כרוניקל", שאני מרשה לעצמי לשער שאינו מהעיתונים היותר משפיעים באמריקה), לבין הרלן קובן, אמן המותחנים שגם הקריאה בו מהנה וקלת משקל? אמנם מקארתי טוב מקובן בתזמור ריאליסטי של ההתרחשויות הקצביות, ובמתח שנוצר בין הפעילות המצויה בחזית לרגשות הנסתרים ברקע; אמנם מקארתי יוצר טרגדיה, ז'אנר "גבוה" לפי הקלישאה התרבותית מ"ההפי אנד" שאליו חותר קובן. אבל בסופו של דבר מדובר בז'אנר בידורי, שמציג רוע מוחלט מול תום מוחלט, שנועד להוציא את הקורא מחיי היומיום לעבר התרחשויות "גדולות מהחיים" (ולכן, למעשה, קטנות מהם). ולא יעזרו למקארתי ההרהורים של השריף שלו על ההידרדרות המוסרית באמריקה שנדמים כמודבקים וכלליים מדי. אגב, גם כמה חורים בעלילה יש.

הרומן עתיד לעלות כסרט על מסכנו השנה, סרט של האחים כהן (אלה שפעם, עד אמצע שנות התשעים, עשו סרטים מעניינים). ואכן, במחשבה שנייה, הרומן הזה הוא יותר תסריט מאשר רומן ונדמה שהלאקוניות והדגשת הפעולה כאן לא נובעות דווקא מפואטיקה ייחודית, אלא מהתחשבות אדיבה בתסריטאי".